המורשת הנסתרת 2 – אש קרה

1

באופן טבעי, אני יודעת מתי אנשים משקרים, וזה לא דורש ממני שום מאמץ. להכריח מישהו לענות על השאלות שלי זה כבר סיפור אחר לגמרי. עד לפני חודשיים אפילו לא ידעתי שאני מסוגלת לעשות דבר כזה. לחטט בתודעה של ג'ף קולדוול היה כמו לשחות בביוב. הוא נאבק בי על כל צעד ושעל, וכוח הרצון המבועת שלו השתולל ואיים לרסק את תודעתו בניסיון להגן על עצמו. הטריק כאן לא היה סתם לחלץ את המידע; הייתי חייבת לשמר את התודעה שלו שלמה מספיק לעמוד למשפט. אבל בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו את מה שרציתי, ובזמן שיצאתי מהבניין של מח"ב, שיירה של ניידות כבר דהרה לאורך רחוב קפיטול בהמולת סירנות דחופה שתבעה מכולם לפנות דרך.

החקירה של ג'ף קולדוול רוקנה את מאגרי הקסם שלי לחלוטין. היה קשה לי אפילו לנהוג. איכשהו הצלחתי לצלוח את פקקי התנועה הידועים לשמצה של יוסטון ופניתי אל הדרך המובילה לבית שלנו. בדרך כמעט עברתי בתמרור עצור בלי לעצור. זה היה מקום גרוע מאוד לעשות דבר כזה; למשאיות משלוחים היתה נטייה לא נעימה לחצות שם כאילו שום רכב אחר לא קיים על הכביש.

היום שום דבר לא חצה את דרכי. בכל זאת העפתי מבט מעבר לכביש. את הרחוב חסם מחסום פלדה בגובה חצי מטר, מכוסה דוקרנים בעובי חמישה־עשר סנטימטר. אם לשפוט על פי השקעים בכביש, זה היה מחסום מהסוג שאפשר להשקיע בקרקע. תוסיפו קצת דם וקרעי בד על הדוקרנים, והמחסום היה משתלב מצוין בכל סרט פוסט־אפוקליפטי. הוא לא היה כאן לפני יומיים. תאונת המשאיות האחרונה כנראה הובילה לתביעה רצינית.

פיהקתי והמשכתי לנסוע. כמעט הגעתי הביתה. כמעט. נכנסתי למגרש החניה שמול המחסן שלנו והחניתי את מיניוואן המאזדה שלי בין ההונדה אלמנט הכחולה של אמא לפורד מוסטנג 2005 של ברן. הסיוויק העתיקה של בן הדוד שלי מצאה את מותה העגום לפני חודש, כשנצרים לשתי משפחות קסם החליטו לנהל חילופי דברים במגרש החניה של הקולג'. חילופי הדברים כללו ניסיון למחוץ זה את זה בסלעים דקורטיביים במשקל מאתיים וחמישים קילו כל אחד. למרבה הצער הם לא ידעו לכוון למטרה ושרדו את כל הסיפור. המשפחות פיצו אותנו — וחמישה בעלי רכב נוספים — על הנזק. אז במקום שחנתה בו פעם הסיוויק היתה עכשיו מכונית מוסטנג בצבע אפור־אקדח.

אף אחד לא התלונן במשטרה. בעולם שלנו, הקסם היה הכוח העליון. אם היה לך קסם, גילית שרבים מהחוקים גמישים להפתיע.

גררתי את עצמי מהמכונית והקלדתי את הקוד במערכת האבטחה שלנו. הדלת הכבדה השמיעה קול נקישה; פתחתי אותה, נכנסתי וטרקתי אותה מאחורי. את פני קידמו קירות המשרד המוכרים, השטיח הפשוט בצבע בז' ומחיצות הזכוכית.

הבית.

היום הזה נגמר. סוף־סוף שחררתי את האוויר הכלוא בריאותי וחלצתי נעליים. לפני שהתחפשתי לשודדת דרכים סקוטית עברתי במשרד של לקוח, אז מתחת לגלימה עדיין הייתי לבושה באחת מתלבושות ה"אנחנו לא עניים" שלי. היו לי שתי חליפות יקרות ושני זוגות של נעלי עקב תואמות; חליפה אחת לבשתי בפגישה הראשונה עם לקוח שהופעה חיצונית עשויה להיות חשובה לו, ואת השנייה כשבאתי לגבות את התשלום. נעלי העקב שנעלתי היום היו צריכות להיות מוגדרות ככלי עינויים זדוני, ולהיאסר על פי חוק.

מישהו דפק על הדלת.

אולי רק דמיינתי את זה.

עוד דפיקה.

הסתובבתי אל הצג. בפתח עמד גבר בלונדיני. הוא היה נמוך ומוצק, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, עם פנים רציניות ועיניים כחולות מהורהרות. הוא החזיק קלסר עור חום סגור ברוכסן. קורניליוס הריסון לבית הריסון. לפני כחודשיים אוגוסטין כפה עלי לחפש את אדם פירס, פּירוֹקינֶט מטורף משושלת קסם מהמעלה הראשונה. המשפחה של קורניליוס הכריחה אותו לשמש "חבר ילדות" עבור אדם, תפקיד שתיעב בכל לבו. קורניליוס עזר לי בחקירה. כיום אחותו הגדולה עומדת בראש בית הריסון.

קורניליוס שזכרתי היה מגולח למשעי ודִקדק בלבושו. קורניליוס הזה עדיין היה לבוש יפה, אבל הלחיים שלו היו מכוסות זיפים וצל טורד מנוחה העכיר את עיניו, כאילו היה עֵד למשהו שערער אותו עד עמקי נשמתו ועדיין לא התאושש מההלם.

לצדו עמדה ילדה עם תרמיל סיילור מון קטן. היא נראתה בת שלוש או ארבע. היו לה שיער כהה וחלק ועיניים מלוכסנות שהעידו על מוצא אסייתי, אבל תווי פניה הזכירו לי את אלה של קורניליוס. הבעות הפנים של שניהם, הרציניות והקודרות, היו זהות לחלוטין. ידעתי שיש לו בת, אבל מעולם לא פגשתי אותה. כלב דוברמן גדול ישב לצד הילדה, גבוה בערך כמוה.

מה רוצה ממני חבר באליטת הקסם של יוסטון? אין מצב שזה משהו טוב. משרד חקירות ביילור התמחה בחקירות צנועות בהיקפן. בניגוד לתמונה שהצטיירה מספרי הבלשים, אלמנות יפהפיות המחפשות את הרוצח של בעליהן או מיליארדרים רווקים שאחותם נעלמה לא הרבו להתייצב על סף דלתי. הונאות ביטוח, בני זוג בוגדים ובדיקות רקע היו מקור הפרנסה העיקרי שלנו. בבקשה שזו לא תהיה בת זוג בוגדת. החקירות האלה תמיד קשות כשיש ילדים בתמונה.

פתחתי את הדלת. "מר הריסון. איך אפשר לעזור לך?"

"ערב טוב," אמר קורניליוס בקול שקט. מבטו עצר לרגע על הנעליים שבידי ועבר אל הפנים שלי. "אני צריך את עזרתך. אוגוסטין אמר שאני יכול לעבור אצלך."

אוגוסטין... אהה. אז קורניליוס הוא הלקוח שמונטגומרי רצה שאפגוש.

"בבקשה, תיכנסו."

הם נכנסו וסגרתי את הדלת.

"את בטח מתילדה," חייכתי אל הילדה.

היא הנהנה.

"זה הכלב שלך?"

היא הנהנה שוב.

"איך קוראים לו?"

"ארנבי," היא אמרה בקול זעיר.

ארנבי הסתכל עלי בחשדנות השמורה בדרך כלל לעכסנים. קורניליוס התמחה בקסם בעלי חיים, זן נדיר של קסם, כך שארנבי לא היה סתם כלב. הוא היה המקבילה של רובה סער טעון שמכוון היישר אלי.

"הוא יודע לחייך," אמרה מתילדה. "ארנבי, תחייך."

ארנבי חשף בפנַי יער של ניבים לבנים מבהיקים. כבשתי דחף לסגת צעד.

"יש מקום שבו מתילדה תוכל לחכות בזמן שנדבר?" שאל קורניליוס.

"בטח. בואו, מכאן."

פתחתי את הדלת של חדר הישיבות והדלקתי את האור. מתילדה הסירה את התרמיל שלה, הניחה אותו על השולחן וטיפסה על הכיסא הקרוב ביותר. היא פתחה את התרמיל והוציאה ממנו טבלט, חוברת צביעה וטושים.

ארנבי התמקם למרגלותיה ונעץ בי מבט עוין.

"את רוצה מיץ?" פתחתי את המקרר הקטן. "יש לי תפוחים וקיווי־תות."

"תפוחים בבקשה."

נתתי לה קופסת מיץ.

"תודה רבה."

היא התנהלה בבגרות משונה. אם גם קורניליוס היה כזה בילדותו, אדם פירס והכאוס התמידי שלו בטח הוציאו אותו מדעתו. מה הפלא שהוא התרחק במכוון משני הבתים?

"מגיעים אליכם הרבה לקוחות עם ילדים?" שאל קורניליוס.

"יש לנו כמה כאלה, אבל המיץ שלי. אני מסתירה אותו כאן מהאחיות שלי. זה המקום היחיד שהן לא יפשטו עליו. בוא נדבר במשרד שלי."

הובלתי את קורניליוס במסדרון, וכשהגענו הראש שלי כמעט התפוצץ. על דלת הזכוכית של המשרד שלי הודבק דף מתוך מגזין כלות. נראתה בו אישה לבושה שמלה מפוארת עשויה נוצות לבנות ארוכות. מישהו — ככל הנראה אָרַבֶּלָה — גזר את הראש שלי מתמונת סלפי כלשהי והדביק אותו על הראש של הכלה. שמלת הכלה עוטרה בלב גדול, מצויר בטוש ורוד ומקושט בנצנצים. בתוך הלב נכתב נ + ר = אהבהההה. לבבות ורודים קטנים ריחפו סביב הפנים שלי.

דרך מעולה לעשות רושם ראשוני טוב. הייתי שמחה אילו הרצפה היתה נפתחת ובולעת אותי.

מבעד לדלת ראיתי שעל השולחן מחכה לי תמונת כלה נוספת, הפעם מעוטרת בסימני דולר מנצנצים. על שמלת הכלה נכתב באותיות גדולות ורבועות בדקדקנות של קָטַלינָה, תתחתני איתו. אנחנו צריכות כסף לקולג'.

הגעתי למסקנה שאיאלץ לרצוח את האחיות שלי. פשוט לא היתה ברירה אחרת. שום חבר מושבעים בעולם לא ירשיע אותי. אני אזכה במשפט אפילו אם אייצג את עצמי.

תלשתי את התמונה ופתחתי את דלת המשרד. "בבקשה, תיכנס."

קורניליוס התיישב באחד משני הכיסאות ששמרתי ללקוחות. תלשתי את התמונה השנייה מהשולחן, מעכתי את שתיהן לכדור וזרקתי אותן לפח.

"את מתחתנת?" שאל קורניליוס.

"לא."

ר' היה קיצור של רוגן. קונור רוגן, רק שאף אחד לא קרא לו ככה. כולם קראו לו רוגן המשוגע, אימת מקסיקו, הקצב ממרידה, האיש שכמעט שיטח את מרכז העיר יוסטון בניסיון להציל את שאר העיר. רוגן המשוגע ושאר האנושות לא פנו אלה לאלה בשמם הפרטי. הוא חתך בניינים לשניים, העיף אוטובוסים כאילו היו כדורי בייסבול, וכשהוא ואני סיימנו לטפל באדם פירס, הוא הציע לי להיות... המונח המנומס יהיה מאהבת. נדרשתי לגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לדחות את ההצעה. אפילו עכשיו, כשחשבתי עליו, הדופק שלי האיץ. לרוע המזל, סבתא שלי היתה עדה למריבת הפרידה שלנו והחליטה שבמוקדם או במאוחר נתחתן, עובדה שחלקה עם שתי האחיות שלי ושני בני הדודים שלי, וכיוון ששלושה מתוכם היו בני פחות משמונה־עשרה, הם לא הפסיקו להציק לי.

"קפה? תה?" שאלתי.

"תודה, לא."

כשעצמתי עיניים, יכולתי לדמיין את רוגן המשוגע במשרד שלי. זכרתי את תחושת ידיו על העור שלי. זכרתי את הטעם שלו. אבל אז טרקתי את הדלת המנטלית על המחשבה הזאת בכוח כזה, שכל הגולגולת שלי רעדה. רוגן ואני גמרנו עוד לפני שהיתה לנו הזדמנות להתחיל.

התיישבתי וניסיתי להיזכר בכל מה שידעתי על קורניליוס. הוא תפס מרחק מהמשפחה שלו ועבר לגור מחוץ לשטח שלהם, בבית נוח אבל צנוע במונחים של הבתים. הוא היה עקר בית ואשתו עבדה — לא היה לי מושג איפה. הוא תיעב את כל משפחת פירס. זה היה פחות או יותר הכול.

"אני מציעה שתספר לי מה הבעיה, ואז אוכל לומר לך אם נהיה מסוגלים לעזור."

"אשתי נרצחה בשלישי בלילה."

אלוהים אדירים. "אני כל כך מצטערת."

קורניליוס שקע עמוק יותר בכיסא שלו. עיניו נעשו עמומות, כאילו כוסו שכבה של אפר. המילים שאמר נותרו בינינו כמו לבני עופרת המונחות על השולחן.

"איך זה קרה?"

"אשתי עובדת... עבדה בבית פוֹרְסְבֶּרְג."

"פורסברג שירותי חקירה?"

"כן. היא היתה עורכת דין במחלקה המשפטית שלהם."

שדה החקירות הפרטיות אינו גדול, ולא לוקח הרבה זמן להכיר את המתחרים העיקריים שלך. ענקים שסיפקו שירות מקיף ומגוון, כמו מח"ב של אוגוסטין, נדירים בעולם שלנו. רובנו נטינו להתמקד בתחום מסוים, והחברה של מתיאס פורסברג התמחתה במניעת ריגול תעשייתי. במילים אחרות, הם חיפשו מכשירי ציתות, ערכו ביקורת אבטחת מידע וביצעו הערכות סיכונים. אמרו עליהם שתמורת תשלום גבוה מספיק הם מחליפים פה ושם כובעים, ועוסקים בדיוק בדברים שהציעו להגן מפניהם. מדי פעם נפוצה שמועה על תביעה משפטית באופק, אבל שום דבר מזה לא הגיע לעין הציבור, כך שהמחלקה המשפטית של בית פורסברג היתה כנראה מצוינת.

"בשלישי בערב, בשעה תשע וחצי, אשתי התקשרה לומר לי שהיא נשארת לעבוד עד מאוחר." כל רגש נמחה מקולו של קורניליוס. "בשעה אחת־עשרה, היא ושלושה עורכי דין נוספים מהמחלקה שלה נכנסו אל מלון שָׁה שָׁה. הם יצאו משם בשקי גופות. כשמישהו נהרג בשירות הבית שלך, ישנה דרך התנהלות מקובלת. כשפניתי אל בית פורסברג הבוקר, נאמר לי שהמוות של אשתי הוא עניין פרטי ולא קשור לעבודה שלה."

"למה אתה חושב שהיה קשר?" שה שה היה מלון בוטיק יקר ברחוב מיין. הוא היה קטן ופרטי, ואלגנטי בדיוק במידה הדרושה כדי להוסיף מעט זוהר למפגשים חשאיים בלי להתרושש. לא פעם ולא פעמיים הגעתי לשם במהלך מעקבים אחרי בני זוג בוגדים.

"אני אולי לא עליון, אבל בכל זאת רם ובן לבית. כשאני מבקש מידע, אני מקבל אותו." קורניליוס שלף דף נייר מהקלסר שלו. "נארי נורתה עשרים ושתיים פעמים. הגופה שלה" — קולו נשבר — "הגופה שלה היתה מחוררת מקליעים."

סקרתי את הדו"ח של הפתולוג. בגופתה של נארי הריסון היו פצעי ירי מימין ומשמאל. היא נורתה משני כיוונים בו זמנית, כיוון שזוויות הפגיעה היו שונות לו נפגעה בזמן נפילה. שני פצעי ירי היו במצח. הפתולוג ציין שעל הפנים שלה היו שרידי אבק שריפה. בשולי הדו"ח שרבט מישהו הערות בקצרנות, כאילו כתב בחיפזון. ה"ק 4.6 × 30 מ"מ. שאריות HTSP, שרידי ירי 30 עד 45 ס"מ.

תחושה נוראה מילאה לי את החזה, כאילו כדור צונן וכבד התגבש איכשהו מתחת ללב שלי ונעשה גדול וכבד יותר משנייה לשנייה. "מי כתב את ההערות האלה?"

"הבלש האחראי על התיק. זה כל מה שהוא היה יכול לתת לי, וגם את זה לא היה קל להשיג."

"הוא הסביר לך מה כתוב כאן?"

קורניליוס נד בראשו לשלילה.

האישה שאהב מתה. ועכשיו אצטרך להסביר לו איך. הוא ישב ממש מולי, בן אדם חי ונושם. הבת שלו בחדר הסמוך.

נשמתי נשימה עמוקה והתאמצתי לדבר בקול יציב. הוא פנה אלי בבקשת עצה מקצועית. הייתי חייבת לספק לו את ההערכה המדויקת ביותר שביכולתי לגבש.

"אשתך נפגעה מקליעים חודרי־שריון מתת־מקלע הֶקְלר וקוך MP7. זה כלי נשק נבזי, שפוּתח עבור צבא גרמניה ואגף המלחמה בטרור של משטרת גרמניה, במטרה לחדור אפודי מגן. הוא מיועד לשימוש צבאי. הפציעות של אשתך מעידות על כך שהיא עמדה במרכז שני קווי ירי מצטלבים."

לקחתי ספל עם ציור של חתלתול והנחתי אותו במרכז השולחן. לקחתי שני עטים וסידרתי אותם באלכסון מול הספל, אחד מצביע שמאלה, האחר ימינה.

"HTSP הוא קיצור של פוליאתילן בחוזק מתיחה גבוה. אשתך לבשה אפוד מגן."

"זה לא נשמע הגיוני." קורניליוס לטש בי מבט. "היא לבשה אפוד מגן ובכל זאת נהרגה."

"אני יודעת. בסיפורים, אפוד עוצר הכול. במציאות אפודים מעניקים רמות שונות של הגנה. סביר להניח שאשתך לבשה אפוד ברמה שלוש, שיכול לעצור כמה קליעי 7.62 מ"מ של רובה. אפילו עם אפוד כזה, כשהקליע פוגע מרגישים כאילו חוטפים מכה מפטיש. במקרה הזה, אשתך נורתה כמה פעמים בתת־מקלע ברמה צבאית, שנועד לחדור אפודי מגן. המוות היה מיידי." לפחות את זה יכולתי להבטיח לו.

לא נראה שהוא מוצא ניחומים בידיעה.

לא היתה לי ברירה אלא להמשיך. התחלתי בהסבר, והייתי חייבת לסיים. "כשהקורבן נורה מטווח קרוב, אבק השריפה פוגע בעור ומותיר שרידים. שרידי הירי כוללים כוויות, פיח, גומות וקרעים בשכבה העליונה של העור, אם הירי נעשה מספיק מקרוב."

הוא קפץ את ידו הימנית לאגרוף. מפרקי היד הלבינו לגמרי. סביר להניח שהוא דמיין את הפנים של נארי.

"על פי הדו"ח, לאחר שאשתך כבר מתה ושכבה על הקרקע, מישהו ירה לה שני כדורים במצח. הבלש הראשי בתיק העריך שהירי נעשה מטווח של שלושים עד ארבעים וחמישה סנטימטרים." בערך המרחק של מישהו שעומד ומכוון הקלר וקוך ישר כלפי מטה.

"למה? היא כבר מתה."

"כי האנשים שעשו את זה היו מיומנים ויסודיים. אם היינו קוראים את הדו"חות על שלושת עורכי הדין האחרים, סביר מאוד שהיינו מגלים שגם הם נורו בראש. קבוצת אנשים טמנה מארב לאשתך ולעמיתים שלה. הם הרגו אותם בדקדקנות של אנשי צבא ואז נשארו בזירה מספיק זמן בשביל לעבור ולירות שני כדורים בראש של כל אחד, כדי להבטיח שלא יהיו ניצולים. הם תקפו באמצע יוסטון, בלי שום מאמץ להנמיך פרופיל, והם יצאו מזה בשלום. זאת לא סתם התנקשות מקצועית. יש כאן מסר."

"אנחנו חזקים יותר מכם. אנחנו יכולים לעשות את זה מתי שנרצה, איפה שנרצה, לכל אחד מהאנשים שלכם," אמר קורניליוס בשקט.

"בדיוק."

הוא הבין את הפוליטיקה של הבתים טוב ממני. במשך רוב חייו היה לו מושב בשורה הראשונה.

"מר הריסון, פנית אלי כדי לשאול מה דעתי. בהתבסס על מה שסיפרת לי, אני מאמינה שבית פורסברג מעורב. אנחנו לא יודעים אם אשתך..."

"נארי," הוא אמר. "קוראים לה נארי."

"אנחנו לא יודעים אם נארי פעלה בשם הבית או נגדו. אנחנו כן יודעים שבית פורסברג מעמיד פנים שלא קרה שום דבר, אז או שבית פורסברג הרג את אשתך ואת האחרים כאזהרה לאנשים שלהם; או שהמסר של המתנקשים נקלט, והם מפחדים. ההמלצה שלי היא שתעזוב את זה."

השרירים בפניו של קורניליוס היו מכווצים בכוח, עד כדי כך שנדמה שהעור הדוק מדי. "זו לא אופציה מבחינתי."

הוא לא יֵצא מזה בחיים. הייתי חייבת לשכנע אותו לוותר. רכנתי קדימה. "מדובר פה במלחמה בין בתים. בפעם האחרונה שדיברנו, אמרת לי שהתרחקת מהבית שלך בכוונה וביודעין. אמרת שאתה אוהב את המשפחה שלך, אבל שהם ניצלו אותך ושלא מוצא חן בעיניך שמנצלים אותך."

"יש לך זיכרון טוב," הוא אמר.

"המצב הזה השתנה? הבית שלך יעזור לך?"

"לא. גם אם הם היו רוצים לעשות את זה, המשאבים שלהם מוגבלים. בית הריסון לא חסר כול, אבל המשפחה שלי לא תרצה לצאת לקרב, בטח לא בשמי. אני הבן הצעיר ביותר, ואני לא עליון. אני לא חיוני לעתיד הבית. אילו היה מדובר באחי או באחותי, המצב היה אולי שונה."

הוא אמר את זה בענייניות. המשפחה שלי תעשה הכול בשבילי. אילו הייתי לכודה בבניין בוער, כל אחד ואחד מהם, כולל בני הדודים והאחיות הדבילים שלי, היה נכנס לשם בריצה ומנסה להציל אותי. אשתו של קורניליוס מתה והמשפחה שלו לא תעשה שום דבר. זה היה כל כך לא הוגן.

"הכול תלוי בי," הוא אמר.

השפלתי את הקול. "אין לך את המשאבים להילחם במלחמה הזאת. הבת שלך יושבת בחדר לידנו. היא כבר איבדה את אמא שלה. אתה באמת רוצה שהיא תאבד גם את אבא שלה? אתה ההורה היחיד שנשאר לה. מה יקרה לה אם אתה תמות? מי יטפל בה?"

"אני יכול לחטוף מפרצת בעוד עשר שניות. אם זה יקרה, ההורים של נארי יגדלו את מתילדה. אחותי לא ראתה את הבת שלי מאז שהיא היתה בת שנה. אחי מעולם לא פגש את האחיינית שלו. אף אחד מהם לא נשוי. הם לא יהיו מטפלים מוצלחים."

"קורניליוס..."

"אם את מתכוונת לומר לי שנקמה לא תגרום לי להרגיש טוב יותר..."

"תלוי בנקמה," אמרתי. "להכניס אגרוף לאדם פירס היה אחד מרגעי השיא של החיים שלי. אני מחייכת בכל פעם שאני נזכרת בזה. אבל לנקמה יש מחיר. סבתא שלי כמעט נשרפה למוות. בן הדוד שלי כמעט נהרג בהתמוטטות של מרכז העיר. אני כמעט נהרגתי חמש־שש פעמים. המחיר של מה שאתה מתכנן יהיה גבוה מדי."

"זאת ההחלטה שלי."

בעיניו היה מבט צונן וקשה כפלדה. הוא לא ייסוג.

נשענתי לאחור. "בסדר. אבל תצטרך למצוא מישהו אחר שיעזור לך במשימת ההתאבדות הזאת."

"אני מעוניין בעזרה שלך," הוא אמר.

"לא. אני מבינה שאתה נחוש בדעתך לתלות את עצמך, אבל אני לא מוכנה להחזיק בשבילך את החבל. ויותר מזה, משרד חקירות ביילור הוא משרד קטן מאוד. אנחנו מתמחים בחקירות בסיכון נמוך. אין לי את הכישורים המתאימים."

הוא הצביע על דו"ח הפתולוג. "דווקא נראה שיש לך."

"אני מבינה בכלי נשק, מר הריסון, כי מהצד של אמא שלי במשפחה יש מסורת ארוכה של שירות צבאי. גם אמא שלי וגם סבתא שלי שירתו. זה לא אומר שאני מסוגלת לנהל את החקירה הזאת. תמצא מישהו אחר."

"מי?"

"אוגוסטין."

"כבר דיברתי עם אוגוסטין. הוא היה אדיב מספיק לענות לי בכנות. אין לי מספיק כסף לשלם על חקירה מלאה שלהם. הסכום שאני מסוגל לשלם יספיק לאמצעי מעקב מסוימים ובדיקה בסיסית, אבל לא כדי להפעיל את הצוות שלו באופן מלא. גם אם הוא היה עושה את זה, בית פורסברג מוכן היטב לקראת בדיקה מהסוג המסורתי. כך שחקירה יעילה תהיה ממושכת ויקרה, וייגמר לי הכסף לפני שנשיג תוצאות. אוגוסטין אומר שאת מסוגלת לבדוק דברים בצורה לא מסורתית. הוא אמר שאת מוכשרת, מקצועית וישרה, ושיש לך אינסטינקטים טובים לגבי אנשים."

תודה באמת, אוגוסטין. "לא."

"אין לי מספיק כסף לשלם למח"ב, אבל למשרד קטן יותר אני אוכל להציע הצעה אטרקטיבית מאוד."

"התשובה היא לא."

"משכנתי את הבית שלנו."

כיסיתי את העיניים בידי.

"אני יכול לשלם לך מיליון היום. עוד מיליון כשתסבירי לי למה אשתי נרצחה ומי האחראי."

בשום פנים ואופן לא. "שלום, מר הריסון."

"אשתי מתה." הקול שלו רעד מרגש והוא בקושי הצליח לשלוט בו. בעיניים שלו עמד דוק של רטיבות. "היא אור חיי. היא מצאה אותי בזמן האפל ביותר בחיי וראתה בי משהו... היא האמינה שאני אוכל להיות אדם טוב יותר. לא הייתי ראוי לה או לאושר שהיה לנו. היא אהבה אותי, נבדה. היא כל כך אהבה אותי, למרות כל המגרעות שלי, ולא היה בעולם אדם בר־מזל יותר ממני, כי כשפקחתי עיניים בבוקר ראיתי אותה לצדי. היא היתה אדם מוסרי. היא היתה טובת לב וחכמה, והשתדלה כמיטב יכולתה לעשות את הדבר הנכון כדי שהילדה שלנו תגדל בעולם טוב יותר. זה לא הגיע לה. הגיע לה להיות מאושרת. הגיע לה לחיות חיים ארוכים ומאושרים. לאף אחד לא היתה זכות לגזול את זה ממנה."

הפנים שלו התכווצו מכאב וצער גולמיים. התאמצתי בכל כוחי לא לבכות.

"אני אוהב את הנחישות שלה. אני אוהב את רוח הלחימה שלה. אני גאה שהייתי בעלה. ועכשיו היא מתה. היא היתה בן אדם נפלא — יפהפייה מכל בחינה — ומישהו הפך אותה לגופה. ראיתי אותה על השולחן בחדר המתים. היא היתה... קרה וחסרת חיים, כאילו לא התקיימה מעולם. לא נשאר שום דבר, רק הבת שלנו והזיכרונות שלי. אני חייב לשאוף להיות האיש שהיא חשבה שאני. כשהבת שלי תגדל, היא תשאל אותי למה אמא שלה נרצחה, ואני חייב שתהיה לי תשובה. אני חייב דין וחשבון. אני רוצה לומר לה שגיליתי מי היה האחראי, ושווידאתי שהוא לא יפגע שוב באף אחד אחר."

הוא ניגב את הרטיבות מעיניו במשיכה זועמת של ידו. "אף אחד אחר לא יעשה את זה. למשפחה שלה אין אמצעים, למשפחה שלי לא אכפת, והמעסיק שלה הוא אולי זה שרצח אותה. אין אף אחד אחר שיעשה זאת, חוץ ממני. תסכימי לעזור לי? בבקשה."

הוא השתתק. הוא ישב שם וביקש את עזרתי ואני לא יכולתי לבעוט אותו מהמשרד שלי. פשוט לא יכולתי. זכרתי שאמא שלי מכרה את הבית שלנו כדי לשלם על החשבונות הרפואיים של אבא. זכרתי שמִשכַּנו את העסק שלנו והסתרנו את זה ממנו, כי זה היה הורג אותו מהר יותר מכל מחלה. אם מישהו שאני אוהבת היה נרצח, הייתי עושה בדיוק מה שקורניליוס עשה. לא היה לו אל מי לפנות. אם אטרוק לו את הדלת בפרצוף, לא אוכל להסתכל על עצמי במראה.

פתחתי את המגירה העליונה בשולחן שלי והוצאתי את הקלסר הכחול של הלקוחות החדשים. פתחתי את הקלסר מולו, הנחתי אותו על השולחן וכתבתי $50,000 בשוליים. "זה שכר הטרחה שלי. המשרד יקבל אותו בכל מקרה. הסכום לא נתון למשא ומתן." הקפתי בעט את המספר התחתון מימין. "זה התעריף שלנו. סביר להניח שזאת תהיה עבודה בסיכון גבוה, אז אנחנו נגבה את התעריף הגבוה. כמו שאתה יכול לראות, זה תעריף יומי ולא שעתי. בהתאם למצב, יכול להיות שאצטרך לגבות ממך גם תוספת סיכון והוצאות נוספות. שכר הטרחה הבסיסי הוא בגדר מקדמה. ברגע שהסכומים האחרים יצטברו ויעברו אותו, אתה תשלם את היתרה במדרגות של 10,000 דולר. ברגע שנסיים כאן, אולי כדאי שתלך לבנק ותמשוך לפחות 20,000 במזומן. יכול להיות שנצטרך לשחד אנשים..."

"תודה רבה."

"זה רעיון גרוע מאוד. בבקשה תשקול את זה שוב."

הוא נענע בראשו. "לא."

עברתי איתו על מדיניות הפרטיות והחתמתי אותו על כל כתבי הוויתור. "מה יקרה ברגע שנמצא את האחראי?"

"אני אמשיך משם."

"כלומר, תהרוג את הרוצח של אשתך."

"ככה הבתים מטפלים בעניינים," אמר קורניליוס.

"טוב, אני לא בית. אני אדם עם משפחה, ואני מכבדת את חוקי המדינה הזאת ומנסה לציית להם. אני לא אהסס להגן על עצמי או עליך, אבל לא אתמוך ברצח."

"אני מבין," אמר קורניליוס. "אז איך נתחיל?"

"אני צריכה לדבר עם מָתֵיאס פוֹרְסְבֶּרְג. זה חייב להיות פנים אל פנים, כדי שאוכל לשאול אותו כמה שאלות. אני יכולה להתקשר לשם מחר, אבל הוא יסרב להיפגש איתי."

"את לא במעמד החברתי המתאים, ואת עובדת עבור מתחרה שלו." קורניליוס הנהן. "מתיאס משתתף פעיל באסיפה. הוא לא מחמיץ אף ישיבה. במקרה מחר ה־15 בדצמבר. הישיבה תתחיל בתשע בבוקר."

"אין לי הרשאת כניסה לאסיפה." האסיפה היא הרשות המבצעת הלא־רשמית המופקדת על כל המשתמשים בקסם ברמת המדינה וברמה הארצית. האסיפה של מדינת טקסס התאספה ביוסטון. כדי שמשפחה תיחשב לבית צריכים להיות בה לפחות שני בעלי קסם ברמת עליון במהלך שלושה דורות, ולכל בית היה מושב אחד באסיפה. טכנית לא היתה לאסיפה השפעה על הממשל בארצות הברית, אבל מעשית, כשהבתים דיברו בקול אחד, גם הקונגרס וגם הבית הלבן הקשיבו.

"שם משפחה אמור להועיל במשהו, לא?" קורניליוס חייך. החיוך לא הגיע לעיניו. הן נשארו מרירות ורדופות. "כְּרָם וכבן לבית, אני רשאי להשתתף באסיפה ולהביא איתי בן לוויה לפי בחירתי. אני מתכוון לקחת חלק פעיל בחקירה הזאת, מיז ביילור."

"תקרא לי נבדה," אמרתי לו. "בסדר. אז ניפגש כאן מחר בשבע."

קורניליוס ומתילדה הלכו, וכלב השאול ארנבי בעקבותיהם. ישבתי מול השולחן שלי כמה רגעים, די זמן לכתוב אימייל זריז לברן עם כל השמות ותיאור קצר של מה שקרה, ואז שאפתי עמוק ונשפתי לאט. לא יהיה קל לבשר את זה למשפחה שלי. יש מצב שאמא שלי תנשל אותי.

שליתי את הכלה עם סימני הדולרים מהפח, החלקתי אותה כמיטב יכולתי והכנסתי אותה ואת דו"ח הפתולוג לקלסר. לעבודה הזאת תהיה השפעה על כל המשפחה. זכותם לדעת מה הסיכונים. וחוץ מזה, הניסיון הוכיח שאין סיכוי לשמור סודות במשפחת ביילור. במוקדם או במאוחר כל המזימות החשאיות שלך נחשפות ומתפוצצות לך בפרצוף, המחיר כבד והרגשות פגועים.

תחבתי את הקלסר מתחת לזרועי ולקחתי איתי גם את הספר שבדיוק קראתי, "תורת הקללות" מאת סטול. לפני כמה שבועות הגיעה אל סף דלתנו חבילת ספרים במעטפה צהובה מרופדת, שישה ספרים בסך הכול וכולם בנושא לחשים, מעגלי הנסתר ותיאוריה של הקסם. על התגית הרבועה החלקה היתה מודפסת מילה אחת בלבד — נבדה. חקירה של בני משפחתי לא סיפקה שום רמז. הם לא ידעו מהיכן הגיעו הספרים, הם לא הזמינו אותם ולא היה להם מושג מי כן, אם כי העלו מגוון תיאוריות דמיוניות.

חיפשתי על המעטפה טביעות אצבעות, אבל לא מצאתי. התגית היתה תגית גנרית של עשרה סנטימטרים על עשרה סנטימטרים, שאפשר למצוא בשש חנויות ציוד משרדי ברדיוס של חמישה־עשר קילומטר. כמובן שבכולן מכרו גם את המעטפות הצהובות האלה. השם שלי הודפס בגופן טיימס ניו רומן בגודל 22 נקודות. שקלתי לרגע לנסות לאסוף מהמעטפה שרידי דנ"א ולשלם למעבדה פרטית שתנתח אותם, כדי לפסול את בני משפחתי ולחפש התאמות אפשריות במאגר הנתונים שלהם, אבל המעבדה ביקשה 600 דולר ולא יכולתי להצדיק בפני עצמי הוצאה כזאת. זה עדיין שיגע אותי.

הספרים התגלו כשימושיים להפליא וקראתי בהם ללא הפסקה, בניסיון להשלים פערים של שנים בלימוד התיאוריה של הקסם. הספר המסוים הזה עסק בחסימות — הגבלות קסם שנעלו מידע בתוך המוח של אדם. לפני כמה שבועות נתקלתי בחסימה רבת־עוצמה ונאלצתי להציץ מתחתיה כדי להציל את העיר. הספר אישש שמתוך בורות טהורה, הייתי קרובה מאוד להרוג את האיש שהוגבל בחסימה.

יצאתי מהמשרד בדלת האחורית אל מסדרון רחב. ריח מעורר תיאבון של אסאדו התערבל סביבי. פניתי ימינה בכיוון המטבח.

כשאבא נלחם בסרטן, בדרך לתבוסה, מכרנו את הבית שלנו. מכרנו כל מה שיכולנו, אבל כדי לשרוד ולהתפרנס קיבלנו החלטה אסטרטגית: השתמשנו בעסק שלנו כדי לרכוש מחסן גדול. צדו המזרחי היה החזית של משרד חקירות ביילור. התקנו קירות פנימיים ותקרה צפה ליצירת חלל משרדי קטן אבל נוח — שלושה משרדים מצד אחד וחדר מנוחה וחדר ישיבות מהצד האחר. צדו המערבי של המחסן הפך למוסך שבו עבדה סבתא פרידה על טנקים ורכבים משוריינים עבור האליטה של יוסטון. בין המשרד למוסך, מופרד מהאחרון בקיר גדול, היה חלל מגורים בגודל כשלוש מאות מטר רבוע.

במקור, החזון של הורי היה ליצור חלל מגורים שייראה כמו פנים בית רגיל. אבל בסופו של דבר הקמנו קירות במקומות המתאימים — או לפחות בחלקם — כך שפה ושם הבית שלנו דמה במידה מטרידה לחלל תצוגה של חנות "עשה זאת בעצמך". המטבח היה אחד האזורים האלה. הוא היה רבוע, מרווח, עם אי רחב ידיים ושולחן מטבח גדול עשוי חתיכה גדולה של עץ ממוחזר, שלא היה מבייש את הסט של רוב תוכניות הבישול. נכון לעכשיו הוא היה חצי ריק: אמא שלי, סבתא פרידה והמבוגר מבין בני הדודים שלי, ברן, היו היחידים בחדר. שתי האחיות שלי והאח הצעיר של ברן, ליאון, יצאו כנראה. מזל.

במרכז השולחן נחו ערימת טורטיות וקערות קטנות עם מגוון פריטי מזון, מגבינה מגוררת וסלסה ועד גוואקמולי. ערב טאקו. נמנעתי מתרועות, לקחתי סינר ממגירת מטבח, חגרתי אותו והתיישבתי על כיסא לצד סבתא. אין מצב שאלכלך את החליפה היקרה להחריד שלי, ולהחליף בגדים לוקח יותר מדי זמן. הייתי רעבה מדי.

"'שָׁב הַצַּיָּד מִן הַגִּבְעָה,'"1 הכריז ברן.

הסתכלתי עליו בעיניים מצומצמות. "אז בכל זאת החלטת להירשם לקורס בספרות אנגלית?"

"זאת היתה האפשרות הפחות גרועה. הסמסטר הבא יהיה לא קל." ברן גמר את האוכל בצלחתו והושיט יד לקחת עוד טורטייה. גובהו של ברן היה יותר ממטר שמונים, ומשקלו יותר מתשעים קילו, רובם שרירים ועצמות. הוא התאמן בג'ודו פעמיים בשבוע ואכל כמו דוב שמתכונן לשנת החורף.

לקחתי טורטייה חמימה והתחלתי למלא אותה בדברים טעימים. אני עצמי נאלצתי לקרוע את התחת כדי לגמור את התואר הכי מהר שאפשר, כי הייתי המפרנסת הראשית של המשפחה. אבל עכשיו העסק הכניס כסף. לא היינו עשירים — אני חושבת שבקושי גירדנו את המעמד הבינוני מלמטה — אבל יכולנו להרשות לעצמנו שברנרד ילמד בקצב נינוח. רציתי שהוא יזכה בחוויית הקולג' המלאה. במקום זה הוא ניצל כל הזדמנות להעמיס על עצמו עוד ועוד קורסים.

בחנתי את הצלחת של אמא. טאקו יחיד. סבתא פרידה היתה רזה באופן טבעי, עם עננה של תלתלים לבנים ועיניים כחולות גדולות, ואילו אמא היתה פעם שרירית ואתלטית, גוף שנבנה למטרות כוח וסבולת. זה היה לפני שהיא החלה לסחוב צליעה מהמלחמה. עכשיו היא רכה יותר, עגולה יותר. זה הטריד אותה. היא התחילה לאכול פחות ופחות, ולפני שבועיים קלטנו שהיא מדלגת לגמרי על ארוחות הערב.

"זה השלישי שלי," אמרה אמא. "תפסיקי לנעוץ עיניים."

"זה נכון," אישרה סבתא פרידה ודקרה במילוי הטאקו שלה. "ראיתי אותה אוכלת שניים."

"אני בסך הכול מוודאת שכל הנכסים העסקיים שלנו במצב קרבי." הוצאתי לה לשון. "אי־אפשר שתתעלפי לנו מרעב באמצע משימה. יש חדש בעניין סנטור גארְסָה?"

"כלום," אמרה סבתא פרידה.

"בשלב הזה הכול השערות חסרות ביסוס," אמרה אמא. "בחדשות מנסים לעורר היסטריה, ואומרים שאין ספק שעשה את זה עליון."

סנטור טימותי גארסה מצא את מותו בשבת האחרונה בחזית הבית של בן הדוד שלו. צוות האבטחה שלו מת איתו. הסיפור היה כל כך שערורייתי, שהוא הצליח להסיט את תשומת הלב מהמעצר של ג'ף קולדוול. המשטרה לא שחררה כל מידע לגבי הרצח של הסנטור, ואמצעי התקשורת זעמו עד שיצא עשן. בהיעדר כל דבר מוצק להסתמך עליו, הם נאלצו להתבשל בהשערות של עצמם, והתיאוריות נעשו מופרכות יותר מדקה לדקה. לא היה מפתיע אותי לגלות שאכן מעורב בזה עליון. במרכז המצע של גארסה עמדה הגבלת מידת ההשפעה של הבתים, כך שקשה לומר שהוא היה חביב במיוחד על אליטת הקסם של טקסס. העימותים בזמן מסע הבחירות שלו נעשו מכוערים מהר מאוד.

"אז במה היית עסוקה?" אמא שאלה.

דחסתי חתיכת טאקו לפה ולעסתי כדי להרוויח קצת זמן. לא תהיה ברירה אלא להתוודות. בלעתי ואז עניתי. "לקחתי מקרה בסיכון גבוה."

"כמה גבוה?" שאלה אמא.

פתחתי את הקלסר והחלקתי לעברה את הדו"ח של הפתולוג. היא קראה אותו. הגבות שלה התכווצו. "התחלנו לפענח רציחות?"

"מי נרצח?" שאלה סבתא פרידה.

"אתם זוכרים את קוסם החיות שסיפרתי לכם עליו? עם הדביבונה שהביאה לבת שלו מיץ בכוס ילדים?"

"קורניליוס הריסון," אמר ברן.

"כן. אז אשתו."

ההבעה של אמא שלי קדרה משנייה לשנייה. היא העבירה את הדו"ח של הפתולוג לסבתא.

סבתא העיפה בו מבט ושרקה.

"זה מעל לרמת השכר שלנו," אמרה אמא.

"אני יודעת," אמרתי לה.

"אז למה הסכמת?"

כי הוא ישב במשרד שלי ובכה, והלב שלי יצא אליו. "כי היא מתה ולאף אחד לא אכפת. והוא משלם לנו יפה מאוד."

"אנחנו לא צריכים את הכסף עד כדי כך," אמרה אמא שלי.

"האחיות שלי חושבות שכן." החלקתי לעברה את התצלום עם סימני הדולרים.

אמא הסתובבה אל סבתא פרידה. "אמא!"

העיניים של סבתא פרידה נפערו. "מה? אל תסתכלי עלי!"

"את התחלת עם זה."

א־הא! הסטה מושלמת של ההתקפה.

"בשום פנים ואופן לא. אני חפה מפשע. את תמיד מאשימה אותי בכל דבר."

"את התחלת עם זה ואת עודדת את זה, ותראי מה קרה. עכשיו היא לוקחת חקירות רצח כי גרמת לה להרגיש אשמה שהיא לא מפרנסת אותנו כמו שצריך. ואיזה מין מסר זה משדר?"

"מסר שמביע אהבת אמת." סבתא פרידה חייכה חיוך רחב.

ברן קם ורכן אלי. "את רוצה שאריץ בדיקות רקע על כולם?"

"כן, בבקשה. שלחתי לך אימייל. אני הולכת לאסיפה מחר, אז אשמח מאוד אם יהיה לי מידע על מתיאס פורסברג."

"קיבלתי." הוא לקח את הצלחת שלו לכיור.

"הנכדות שלך לא צריכות עליון עשיר שישלם על ההשכלה הגבוהה שלהן!" אמרה אמא לסבתא. "זאת הסיבה שאחותן, אמא שלהן וסבתא שלהן עובדות קשה. במשפחה הזאת אנחנו מממנות את עצמנו."

"אוי, נו, פנלופי, את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה."

"אז למה בדיוק התכוונת, אמא?"

סבתא פרידה נופפה בידיה. "התכוונתי להצחיק! נבדה זועפת כבר חודשיים. היא הפכה לחמור העצוב מהסרטים המצוירים, זה שתמיד יורד עליו גשם."

"אני לא זועפת. סירבתי לרוגן ואני מקווה לא לראות אותו שוב אף פעם."

"כן, בטח." סבתא גלגלה את עיניה.

"אני מתכוונת ברצינות, סבתא. תרדי מזה. אפשר לחשוב שהוא הולם לנו על הדלת ומכריז על אהבתו הנצחית אלי."

וברגעים חשאיים שגורמים לי להתבייש, באמת חלמתי בהקיץ שזה מה שהוא יעשה. פעם אחת התעוררתי באמצע הלילה והייתי משוכנעת שרוגן בחוץ. כמעט רצתי החוצה בפיג'מה. למרבה המזל, אף אחד לא ראה אותי לפני שהתעשתּי.

הוא לא הופיע. הוא לא התקשר. הוא לא שלח אימייל. הוא לא נאבק עלי, אפילו לא קצת. זה רק הוכיח שצדקתי כשדחיתי אותו, כשהוא עמד במוסך שלנו ואמר לי שאבחר נקודה על פני כדור הארץ והבטיח שייקח אותי לשם. רוגן המשוגע רצה צעצוע. אני סירבתי לו והוא המשיך הלאה בחייו.

"הוא שלח לך את הספרים ההם!"

"את לא יודעת את זה."

"טוב, מי עוד יכול היה לשלוח אותם?" סבתא פרשה זרועות.

"אולי זה היה אוגוסטין." כן, בטח, הגיהינום יקפא לפני שדבר כזה יקרה. אוגוסטין לא נקף אצבע אם זה לא תרם לשורת הרווח שלו.

"העניינים בינך לבין רוגן לא נגמרו." סבתא הצביעה עלי במזלג שלה. "חכי ותראי. אלת הגורל עוד תבטיח שתיתקלו זה בזה יום אחד. את פשוט תסתובבי והוא יהיה שם, ואז — בום! אהבת אמת."

"טוב, אם אלת הגורל אכן תבטיח שניתקל זה בזה יום אחד, אני מבטיחה להכניס לה אגרוף בפרצוף." פניתי אל אמא. "את איתי בתיק הזה? כי אם את רוצה להמשיך לריב, זה הזמן."

היא הסתכלה עלי ארוכות.

אוי. הרמתי את הקול על אמא בלי סיבה.

"מצטערת."

"את אמרת לי בעצמך, העסק שלך עכשיו."

"אמא..."

"ברור שאנחנו איתך," היא אמרה. "אבל אני בטוחה שאת לא צריכה אותי בשביל שאומר לך שזאת היתה התנקשות מקצועית. את חייבת להיזהר."

"אני אזהר."

"אנחנו לא יודעים באיזו קלחת את הולכת לבחוש. הם יחפשו גם אותו וגם אותך. הם עלולים לחפש גם אותנו. יש ללקוח שלך איזושהי תמיכה מצד הבית שלו?"

"לא. הוא בחר לחיות עם אשתו והבת שלהם ברויאל אוקס. הוא גאה מאוד בעצמאות שלו."

"יש בבית אמצעי אבטחה כלשהם?"

"לא ממש." ארנבי נחשב אמצעי אבטחה, טכנית, אבל יש גבול למה שכלב אחד יכול לעשות נגד רוצחים עם נשק חם.

"ההורים של האישה?"

"לא שייכים לשום משפחה חשובה, למיטב ידיעתי."

"מה דעתך עליו?"

העוויתי את פנַי. "הוא העריץ את אשתו. הוא יעשה הכול כדי לנקום."

אמא שלי הנהנה. "אולי כדאי שתדברי איתו. יכול להיות שהילדה שלו תהיה מוגנת יותר כאן איתנו, מאשר עם סבא וסבתא שלה."

"תודה," אמרתי.

היא נאנחה. "זה התפקיד שלי כאמא. אני לא יכולה למנוע ממך לעשות משהו מטומטם, אבל אני כן יכולה לעזור לך לעשות את זה בצורה הכי פחות מסוכנת שאפשר."

הסתובבתי ופניתי לעבר הסולם לחדר שלי.

"ראית איך הצוואר שלה הסמיק?" אמרה סבתא פרידה מאחורי בלחישה רמה במכוון. "עדיין אכפת לה ממנו."

"אני יכולה לשמוע אותך!" עליתי בסולם ומשכתי אותו אחרי. מולי נגלתה עליית הגג הקטנה שלי — חדר שינה גדול וחדר אמבטיה. כשעברנו למחסן הייתי נואשת לפרטיות, וככל שהתבגרתי רק הערכתי אותה יותר. עכשיו פשטתי את החליפה, עטפתי אותה בזהירות בכיסוי שלה ותליתי אותה בירכתי הארון שלי.

עדיין אכפת לי מרוגן.

כשנישקתי אותו במרחב אפס, כמעט הצלחתי לראות אל תוכו. לכמה רגעים חולפים הוא לא היה רוגן המשוגע. הוא אפילו לא היה עליון. הוא היה פשוט... קונור. גבר. וכל כך רציתי להכיר את הגבר הזה. אבל הוא טרק את הדלת הזאת ברגע שהבחין שנפתחה כדי חרך.

פתחתי את המים במקלחת כדי שיתחממו, ובינתיים המשכתי להתפשט. אין טעם לחפור במשהו שלא יקרה אף פעם. מקלחת, בגדים נקיים, שינה. חיכה לי יום חשוב למחרת, וכדי להתכונן אליו נדרשתי למחקר קצר לפני השינה.

1 רוברט לואי סטיבנסון, Requiem, מתוך "מבחר שירת אנגליה", הוצאת מסדה, 1956. תרגם: ראובן אבינעם.