מחברת האמת

היא ניסתה להחזיר את המחברת. ברגע שראתה ששכחו אותה, לקחה אותה מהשולחן ומיהרה לצאת אחר בעליה, שעוד קודם לכן עשה עליה רושם של אדם יוצא דופן. אבל הוא כבר נעלם. הוא נע במהירות מפתיעה יחסית לאדם בגילו. ואולי בעצם לא רצה להימצא.

זו הייתה מחברת רגילה בצבע ירוק בהיר, כמו אלה שהיו למוניקה בבית־הספר והתמלאו בפרטים על שיעורי הבית. חברותיה מילאו את המחברות שלהן בציורי לבבות ופרחים ובשמות הבנים שבהם היו מאוהבות באותו רגע, אבל מוניקה לא אהבה לשרבט. היא רחשה כבוד רב מדי לנייר כתיבה ראוי.

על העטיפה צוירו בכתב מסוגנן ויפה שתי מילים:

בפינה למטה, באותיות קטנות יותר, נכתב התאריך: אוקטובר 2018. אולי, חשבה מוניקה, תופיע בפנים כתובת, או לפחות שֵם, כך שתוכל להחזיר אותה. אף שהייתה צנועה למראה, עלתה ממנה תחושה של משמעות.

היא פתחה אותה. בעמוד הראשון היו כתובות כמה פסקאות בלבד.

עד כמה אנו מכירים את האנשים החיים לידנו? עד כמה הם מכירים אותנו? האם אנחנו יודעים אפילו איך קוראים לשכנים שלנו? האם היינו יודעים שהם בבעיה, או שלא יצאו מבתיהם במשך ימים?

כולם משקרים באשר לחייהם. מה היה קורה אילו סיפרנו את האמת? את הדבר היחיד שמגדיר אותנו, שגורם לכל שאר הדברים בנו להשתבץ במקומם? לא באינטרנט, אלא עם האנשים האמיתיים שסביבנו?

אולי שום דבר. ואולי עצם אמירת הדברים ישנה את חיינו, או את חייו של מישהו שטרם פגשנו.

זה מה שאני רוצה לגלות.

בעמוד הבא נכתבו דברים נוספים, ומוניקה השתוקקה להמשיך לקרוא, אבל זה היה אחד הרגעים העמוסים ביותר בבית הקפה, והיא ידעה שחשוב לא לפתוח פער ולהישאר מאחור. הטירוף אורב שם. היא דחפה את המחברת אל החלל הפתוח שלצד הדלפק, ליד התפריטים ודפי המידע של הסַפּקים השונים. היא תמשיך לקרוא אחר כך, כשתוכל להתרכז כמו שצריך.

מוניקה התמתחה על הספה בדירתה שמעל לבית הקפה, בידה האחת כוס גדולה של סוביניון בלאן וביד השנייה המחברת שנשכחה. השאלות שקראה בבוקר לא נתנו לה מנוח, תבעו לקבל תשובה. כל היום דיברה עם אנשים, הגישה להם קפה ועוגות, פטפטה על מזג האוויר ועל חדשות הסלבריטאים. אבל מתי אמרה למישהו משהו אמיתי חשוב על עצמה? ומה בעצם ידעה על כל אותם אנשים, פרט לכך שהם אוהבים קפה בחלב או תה עם סוכר? היא פתחה את המחברת בעמוד השני.

שמי ג'וליאן גֶ'סוֹפּ. אני בן שבעים ותשע, ואני צייר. בחמישים ושבע השנים האחרונות אני חי במשכנות האמנים של צ'לסי על פוּלהאם רואד.

אלה הן העובדות הבסיסיות, אבל האמת היא זו: אני בודד.

ימים שלמים חולפים בלי שאדבר עם נפש חיה. לפעמים, כשאני חייב לדבר (כי מישהו מצלצל בעניין ביטוח להגנה על תשלומים, למשל), אני מגלה שבוקע מגרוני מין קרקור, כי קולי התכווץ ומת מחוסר שימוש.

הגיל הפך אותי לבלתי נראה. וזה קשה לי במיוחד, כי בעבר הורגלתי במבטים רבים. כולם ידעו מי אני. לא הייתי צריך להציג את עצמי, פשוט הייתי עומד בפתח, ושמי היה מפלס לי דרך בתוך החדר בשרשרת לחישות, וגם כמה מבטים חטופים.

פעם אהבתי לעמוד מול הראי והייתי עובר לאט לפני חלונות ראווה ובוחן את חיתוך המקטורן או את קו השיער. היום, אם הבבואה שלי מזנקת פתאום מולי, כמעט שאינני מזהה את עצמי. כמה אירוני שדווקא מרי, שהייתה מקבלת בוודאי בשמחה את ההזדקנות הבלתי נמנעת, מתה בגיל צעיר יחסית, בת שישים, ואני עדיין כאן, נאלץ לראות את עצמי מתפורר לאט־לאט.

כצייר נהגתי להתבונן באנשים. ניתחתי את היחסים ביניהם ושמתי לב שתמיד יש מאזן כוחות. אחד מבני הזוג אהוב יותר, והאחר אוהב יותר. אני הייתי חייב תמיד להיות האהוב יותר. ועכשיו אני מבין שמרי הייתה בשבילי מובנת מאליה, היופי החמוד שלה, ורוד־הלחיים, הבריא, המצוי, ההתחשבות המתמדת, הידיעה שאפשר לסמוך עליה תמיד. למדתי להעריך אותה רק אחרי לכתה.

מוניקה עצרה רגע והפכה דף, לגמה מעט יין. היא לא הייתה בטוחה שג'וליאן מוצא חן בעיניה, אם כי צר היה לה עליו. נדמה שאדם כמוהו יעדיף לא למצוא חן מאשר לעורר רחמים. היא המשיכה לקרוא.

כשמרי חייתה כאן, הבית הקטן שלנו תמיד היה מלא אנשים. ילדי השכנים יצאו ובאו ומרי פינקה באותם בסיפורים, בעצות, במשקאות קלים ובממתקים. חברַי הציירים שלא זכו להצלחה רבה היו צצים פתאום ללא הזמנה לארוחת ערב, ואיתם דוגמניות הציור שעבדו אצלי באותם ימים. מרי הפליאה להעמיד פנים שהיא מקבלת בברכה את הנשים האחרות, כך שאולי רק אני הבחנתי שמעולם לא הציעה להן שוקולד לצד הקפה.

היינו עסוקים כל הזמן. חיי החברה שלנו התמקדו במועדון האמנים של צ'לסי ובמסעדות הביסטרו והבוטיקים של קינגס רואד וסלואן סקוור. מרי עבדה שעות רבות כמיילדת, ואני נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ וציירתי דיוקנאות של אנשים, שחשבו שמן הראוי לתעד את פניהם למען הדורות הבאים.

מאז שנות השישים המאוחרות היינו הולכים מדי יום שישי בחמש אחר־הצהריים לבית הקברות בּרוֹמפּטוֹן, שארבע פינותיו מחברות בין פוּלהאם, צ'לסי, סאות' קנזינגטון ואֶרל'ס קורט, ולכן היה מקום מפגש נוח לכל חברינו. את סוף השבוע היינו מתכננים מעל קברו של האדמירל אנגוּס וַייטווֹטר. לא הכרנו את האדמירל, אבל מעל מקום מנוחתו האחרונה היה מונח לוח שיש שחור אופקי ומרשים, ששימש לנו שולחן מצוין למשקאות.

מבחינות רבות מתִּי יחד עם מרי. התעלמתי מכל הטלפונים והמכתבים. נתתי לצבעים להתייבש ולהתקשות על לוח הצבעים, ופעם, בלילה ארוך ובלתי נסבל, השמדתי את כל הציורים שטרם השלמתי – גזרתי אותם לרצועות צבעוניות וארוכות ואותן קיצצתי לפיסות קונפטי במספרי התפירה של מרי. כשסוף־סוף יצאתי מהפקעת שלי כעבור חמש שנים לערך, השכנים כבר עברו דירה, החברים ויתרו עלי, הסוכן מחק אותי, ואז הבנתי שאיש אינו מבחין בי. עברתי תהליך הפוך, השתניתי מפרפר לגולם.

מדי יום שישי בערב ליד קברו של האדמירל אני עדיין מרים כוסית ביילי'ס אייריש קרים, מהסוג שמרי אהבה, אבל עכשיו נמצאים שם רק אני ורוחות העבר.

זהו הסיפור שלי. הרגישו חופשיים לזרוק אותו לפח המִחזוּר. ואולי תחליטו לספר בדפים הבאים את האמת שלכם ולהעביר את המחברת הקטנה הזאת הלאה. אולי תמצאו בה קתרזיס, כפי שקרה לי.

מה שיקרה בהמשך תלוי רק בכם.