הר הקסמים

פרק ראשון

ההגעה

אדם פשוט בשנות העשרים לחייו נסע בעיצומו של קיץ מעיר הולדתו המבורג אל העיירה דאבוֹס־פְּלאץ שבקנטון גְראובּוּנדן. הוא תכנן לשהות בה שלושה שבועות.

מהמבורג עד שם למעלה, זו הלוא נסיעה ארוכה; בעצם ארוכה מדי לשהייה קצרה כל־כך. המסלול חוצה חבלי ארץ אחדים, מטפס ויורד לסירוגין, עובר מהרמה הבווארית עד לחוף ימת קוֹנסטַנץ, משם באונייה על גלים מקפצים, והלאה מעל תהומות שנחשבו פעם בלתי עבירות.

מרגע זה המסע, שהתקדם עד כה בקצב משביע רצון ולאורך נתיבים ישירים, הולך ונעשה מקוטע. יש להתמודד עם עיכובים ועם הליכים מנהליים. בעיירה רוֹרְשאך שעל אדמת שווייץ שוב עולים לרכבת, אלא שנאלצים לרדת בלַנדקְוַרט, תחנה הררית קטנה, כדי להחליף רכבות. לאחר המתנה על רציף חשוף לרוחות שמשקיף אל נוף משמים, עולים לרכבת הרים שנעה על גבי מסילה צרה. הקטר קטן המידות אך רב העוצמה יוצא לדרך, ומרגע זה מתחיל הקטע ההרפתקני של המסע, עלייה תלולה ועיקשת שדומה כי אין לה סוף. תחנת לַנדקְוַרט נמצאת בגובה בינוני, אבל מכאן ואילך תוואי הנסיעה משתחל בין צוקים פראיים ומטפס אל תוך נוף הררי של ממש.

הַאנְס קַסטוֹרפ – זה שמו של הצעיר – ישב בגפו בתא קטן מרופד באפור, וברשותו שמיכת צמר דקה מגולגלת, תיק יד עשוי עור תנין שקיבל מדודו ואפוטרופסו הקונסול טינַפְּל – אם כבר מזכירים שמות – ומעיל חורף תלוי על קולב ומתנדנד לפי קצב הנסיעה. הוא ישב ליד חלון פתוח, ומכיוון שהשעה התאחרה והאוויר נעשה קריר, הרים בן הטיפוחים המפונק את צווארון מעיל הקיץ שלו, שגזרתו הייתה רחבה לפי צו האופנה ובטנתו עשויה משי. לידו על המושב היה מונח ספר בכריכה רכה, שמו Ocean Steamships, שבו עיין מפעם לפעם בתחילת המסע; אבל זה זמן מה נזנח הספר, וכריכתו הלכה והתכסתה חלקיקי פיח שחדרו מבעד לחלון יחד עם הבל נשיפותיו המאומצות של הקטר המחרחר.

שני ימי נסיעה מפרידים בין האדם – אפילו אותו אדם צעיר שטרם הכה שורש בחיים – ובין השגרה היומית שלו, כלומר כל מה שהוא מכנה חובותיו, תחביביו, דאגותיו וציפיותיו, וזה הרבה יותר ממה שהעלה בדעתו כשהתיישב בכרכרה בדרכו אל תחנת הרכבת. המרחב המשתרע בין האדם ובין סביבתו הטבעית בשעה שהוא חולף על פניו מגלם בתוכו כוחות שמקובל לייחס לזמן; משעה לשעה המרחב מייצר תמורות פנימיות, שדומות במידה רבה לאלה שהזמן מחולל ואף גוברות עליהן מבחינות מסוימות. בדומה לזמן, המרחב מוליד את השכחה, אלא שהוא עושה זאת על ידי הרחקת האדם ממערכות היחסים שלו והעתקתו למצב חופשי וראשוני. אפילו את האדם הפדנטי והזעיר־בורגני הוא הופך בן רגע לסוג של נווד. יש המשווים בין הזמן ללֵתֶה, נהר השכחה המיתולוגי; אבל האוויר שנושמים בנכר גם הוא משכר ומשכיח, ואף שפעולתו פחות יסודית, היא מהירה שבעתיים.

כזאת הייתה גם התנסותו של האנְס קַסטוֹרפ. מלכתחילה לא תכנן להתייחס אל הנסיעה הזאת ברצינות יתרה ולהניח לה להשפיע על חייו. הוא ראה בה משימה שיש להשלים במהרה כדי לצאת ידי חובה, וכל כוונתו הייתה לשוב הביתה כלעומת שנסע ולהמשיך במסלול חייו בנקודה שבה נאלץ לסטות ממנו לזמן מה. עוד אתמול היה מרוכז כולו בעיסוקיו היומיומיים והרהר במה שקרה זה עתה, בחינות הסיום שלו, ובמה שעמד לקרות, הצטרפותו לחברת "טוּנדֶר את וילְמְס – מספנות, הנדסת מכונות וייצור דוודים". הוא ציפה בקוצר רוח, ככל שהמזג שלו אפשר זאת, למה שעתיד לקרות בתום שלושת השבועות. אלא שכעת התחוור לו שהנסיבות מצריכות את תשומת ליבו המלאה, ואל לו להקל בהן ראש. הובלתו אל על למחוזות שמעולם לא נשם את האוויר שלהם, שלמיטב ידיעתו תנאי החיים השוררים בהם שונים ומשונים, דלים ומוגבלים – כל זה החל לעורר בו מידה רבה של התרגשות ואף של חרדה. לא זו בלבד שהשאיר את מולדתו ואת שגרת חייו הרחק מאחוריו, הן היו עכשיו גם עמוק מתחתיו, ועדיין העלייה נמשכת. ובעודו מרחף בין הנודע לבלתי נודע תהה איך ירגיש שם למעלה. אולי היה זה לא נבון ואף מסוכן לאדם כמוהו, שהורגל מינקות לנשום אוויר בגובה של מטרים אחדים מעל פני הים, להניח לעצמו להיטלטל לאזורים כה קיצוניים בלי לשהות לפחות ימים אחדים במקום שגובהו ממוצע? הוא השתוקק להגיע ליעד, שכן שם למעלה, כך דימה בליבו, אפשר לחיות כמו בכל מקום בלי שהטיפוס המתמשך יזכיר לך עד כמה הסביבה הזאת לא מתאימה לך. הוא הסתכל מבעד לחלון: הרכבת נטתה הצידה בעודה פונה למעבר הרים צר; הוא ראה את הקרונות הקדמיים, הוא ראה את הקטר המתנשף בכבדות ואת גושי העשן החומים, הירוקים והשחורים מתפזרים. מים געשו בעמק לימינו, ובין הסלעים לשמאלו הרימו אשוחיות את ראשן אל השמיים האפורים. מנהרות התקרבו והחושך בא, וכששב אור היום נפערו תהומות רחבות ידיים ובמעמקיהן מכונסות עיירות. התהומות שוב נסגרו, ובעקבותיהן הופיעו מעברי הרים חדשים עם פה ושם שרידי שלג בסדקים ובנקיקים. הרכבת נעצרה בתחנות קטנות ועלובות שבהן הסתיימה המסילה, ויצאה מהן בכיוון ההפוך, וזה גרם בלבול, שכן היה קשה להתמצא בכיוון ולהבין לאן נוסעים. ככל שהרכבת הוסיפה להתקדם בנוף ההררי, כן הלכו והתגלו תצפיות מרהיבות אל עולם תעתועים של פסגות עילאיות, ושוב נעלמו מעיני הצופה הנפעם בשל עיקולים במסילה. האנְס קַסטוֹרפ העלה בדעתו שהשאיר מאחוריו את אזור העצים הנשירים, ואיתו, כך סבר, גם את ציפורי השיר. המחשבה הזאת על סיום ועל התמעטות, שלוותה בתחושה קלה של סחרחורת ושל בחילה, גרמה לו להליט לרגע את עיניו בידו. התחושה חלפה. הוא הבחין שהעלייה הסתיימה. הרכבת צלחה את מעבר ההרים והתקדמה כעת בניחותא בעמק מישורי.

השעה הייתה כמעט שמונה בערב והאור היה עדיין מלא. אי־שם במעמקי הנוף נראה פתאום אגם שמימיו אפורים וגדותיו התלולות מכוסות יערות שחורים של אשוחיות. היערות הלכו והידלדלו ככל שטיפסו מעלה עד שלא נותרה אלא קרקע סלעית קירחת אפופה ערפל. הרכבת נעצרה בתחנה קטנה, בדאבוֹס־דוֹרף, כך נודע להאנְס קַסטוֹרפ מההכרזה שנשמעה על הרציף, והוא הבין שהוא מתקרב למחוז חפצו. ופתאום שמע לידו את קולו של יוֹאכים צימְסֶן, הקול הנינוח של בן דודו אומר בחיתוך דיבור המבורגי: "הי, אתה, למה אתה לא יורד?" וכשהסתכל החוצה עמד לא אחר מאשר יוֹאכים על הרציף, מתחת לחלונו, במעיל צמר חום וללא כיסוי ראש. הוא נראה בריא יותר משנראה אי פעם. הוא צחק ושוב אמר:

"נו, תרד כבר, לְמה אתה מחכה?"

"אבל עוד לא הגעתי," אמר האנְס קַסטוֹרפ בתדהמה והוסיף לשבת.

"ועוד איך הגעת. זה הכפר דאבוֹס. מפה קרוב יותר לבית המרפא. הזמנתי לנו כרכרה. תן לי את החפצים שלך."

ובצחוק מבולבל, כולו נרעש מההגעה ומהמפגש, הושיט לו האנְס קַסטוֹרפ מבעד לחלון את תיק היד, את מעיל החורף, את שמיכת הצמר המגולגלת, את מקל ההליכה והמטרייה, ולבסוף גם את Ocean Steamships. ואז עבר במסדרון הצר וקפץ אל הרציף כדי לברך את בן דודו לשלום כדבעי, באופן אישי כביכול. זה נעשה ללא השתפכות, כמקובל בין אנשים שנוהגים בקור רוח ובאיפוק. אכן מוזר הדבר, אבל מאז ומתמיד נמנעו השניים מלקרוא זה לזה בשם הפרטי, מהסיבה הפשוטה שחששו מפני רגשנות יתר. ומאחר שלא ממש יכלו לפנות זה לזה בשם המשפחה, הצטמצמו לכינוי הגוף "אתה". זה היה הרגל מושרש אצל בני הדודים.

גבר לבוש מדים שלראשו כובע מצחייה עמד בצד וצפה בהם בשעה שלחצו ידיים בתנועה חפוזה ומעט נבוכה – צימְסֶן הצעיר בעמידה צבאית – וניגש אליהם כדי לבקש את כרטיס הכבודה של האנְס קַסטוֹרפ. הוא הציג את עצמו כקונסיירז' של בית המרפא הבינלאומי "בֶּרגהוֹף", והסכים להביא את המזוודה הגדולה של האורח מתחנת הרכבת שבדאבוֹס־פְּלַאץ כדי לאפשר לאדונים להגיע ישירות לארוחת הערב. האיש צלע באופן בולט, ולכן פתח האנְס קַסטוֹרפ בשאלה: "האם הוא נכה מלחמה? למה הוא צולע כך?"

"בטח!" השיב יוֹאכים בנימה מרירה משהו. "נכה מלחמה! אצלו זה בברך; או על כל פנים זה היה בברך, והוציאו לו את הפיקה."

האנְס קַסטוֹרפ מיהר להתעשת. "אני מבין," אמר וזקף את ראשו, ובעודם צועדים שלח מבט חטוף לאחור. "אתה רוצה לומר לי שאצלך יש עדיין בעיה כזאת? אתה הרי נראה כאילו כבר קיבלת את הקצונה ובזה הרגע חזרת מתמרון." והוא לכסן מבט אל בן דודו.

יוֹאכים היה גבוה ממנו ובעל מבנה גוף רחב משלו, התגלמות כוח הנעורים, כמו נולד ללבוש מדים. הוא היה כהה שיער וכהה עור מטבעו, זן שמולדתו הבלונדית מולידה לפעמים, וגון פניו השזופות היה כמעט כשל ברונזה. היו לו עיניים גדולות ושחורות ושפם כהה ודק מעל שפתיים מלאות ומעוצבות היטב, ויופיו היה מושלם אלמלא אוזניו הבולטות. הן היו מקור מועקה ודאגתו היחידה עד לא מזמן. כרגע היו לו דאגות אחרות. האנְס קַסטוֹרפ הוסיף ואמר:

"אתה חוזר איתי להמבורג, נכון? אני לא רואה שום מניעה."

"איתך להמבורג?" שאל בן הדוד והפנה אליו את עיניו הגדולות, הענוגות, שבחמשת החודשים האחרונים נעשו יגעות, אפילו עגמומיות. "מתי?"

"נו, בעוד שלושה שבועות."

"כמובן. אתה כבר חושב על החזרה הביתה," אמר יוֹאכים. "תהיה קצת סבלני, רק הגעת. שלושה שבועות הם הרי כמעט שום דבר בשבילנו פה למעלה. אבל בשבילך, שהגעת לביקור ואתה מתכנן להישאר פה רק שלושה שבועות, ברור שזו תקופה ארוכה. תסתגל קודם למקום, אתה תראה שזה בכלל לא מובן מאליו. וחוץ מזה, האקלים הוא לא הדבר היחיד המשונה אצלנו. אם תפקח את העיניים תראה פה כל מיני דברים חדשים. ולגבי מה שאמרת עליי, המצב שלי לא כל־כך מזהיר. 'הביתה בעוד שלושה שבועות', זו צורת חשיבה שמתאימה לשפלה. נכון שאני שזוף, אבל זה בעיקר שיזוף מהשלג, ואין לזה שום משמעות. וכמו שבֵּרֶנס תמיד אומר, והוא שוב אמר את זה בביקורת האחרונה, סביר להניח שאצטרך להישאר פה עוד חצי שנה."

"עוד חצי שנה? השתגעת?" הזדעק האנְס קַסטוֹרפ. זה עתה התיישבו השניים בכרכרה צהובה שהמתינה להם בכיכר המרוצפת הסמוכה לתחנת הרכבת, שלא הייתה אלא סככה. ובעוד צמד הסוסים החל לגרור את הכרכרה היטלטל האנְס קַסטוֹרפ בעצבנות על המושב הנוקשה ואמר במורת רוח: "עוד חצי שנה? אבל אתה פה כבר כמעט חצי שנה! כמה זמן צריך...!"

"נכון, זמן," אמר יוֹאכים. הוא הנהן פעמים אחדות בלי להפנות את ראשו והתעלם מהתרעומת הכנה של בן דודו. "אין לך מושג איך הם מתייחסים פה לזמן של בני האדם. שלושה שבועות הם בשבילם כמו יום אחד. חכה ותראה. אתה עוד תלמד איך החיים מתנהלים פה," אמר והוסיף: "כאן האדם משנה את המושגים שלו."

האנְס קַסטוֹרפ הביט ארוכות בבן דודו מן הצד ואמר בניד ראש: "אבל אתה באמת הבראת בצורה יוצאת דופן."

"כן? כך זה נראה לך?" השיב יוֹאכים. "אני מודה שגם אני מרגיש כך," אמר וזקף את גוו על מושבו, אבל מייד שב לתנוחה שפופה. "האמת שהמצב שלי השתפר," הסביר, "אבל אני עדיין לא בריא. באונה השמאלית למעלה, איפה ששמעו את החרחור, יש עכשיו רק אוושה מחוספסת. זה לא כל־כך חמור, אבל למטה החספוס עדיין מאוד חזק, ויש גם רשרושים בחלל הבין־צלעי השני."

"איך נהיית מלומד," אמר האנְס קַסטוֹרפ.

"נכון, יופי של מלומדוּת," השיב יוֹאכים. "הייתי שמח לוותר עליה ולחזור לשירות הצבאי. אבל יש לי עדיין ליחה," אמר ומשך בכתפיו בתנועה רפה ותקיפה גם יחד, שכלל לא הלמה אותו. והוא הראה לבן דודו משהו שהוציא חלקית מתוך הכיס הצדדי של מעילו, הקרוב אליו, ומיהר להחזירו לכיס: בקבוקון שטוח ומעוקם עשוי זכוכית כחולה ועליו פקק מתכת. "רובנו פה למעלה מחזיקים אחד כזה," אמר. "המצאנו לו אפילו שם, מין כינוי חיבה מצחיק כזה. אתה מסתכל על הנוף?"

האנְס קַסטוֹרפ אכן הסתכל על הנוף ואמר: "מדהים!"

"באמת?" שאל יוֹאכים.

הם נסעו תחילה לאורך תוואי העמק, ברחוב המקביל למסילת הרכבת ובו שורה בלתי סדירה של בתים, ואז פנו שמאלה, חצו את המסילה הצרה ועברו מעל פלג מים. משם עלתה הדרך במדרון מתון לעבר צלע הר מיוערת, שבה נראה כר דשא בולט מעט בשיפוליו ועליו בנוי בניין מוארך שחזיתו פונה לכיוון דרום־מערב. מעל הבניין התנוסס מגדל ועליו גג בצורת כיפה. חזית הבניין, שבה כבר דלקו אורות הערב הראשונים, הציגה לראווה מספר רב כל־כך של מרפסות עד שנראתה ממרחק נקבובית ומחוררת כמו ספוג. עד מהרה החלה החשכה לרדת. השקיעה האדמדמה שהאירה את השמיים המכוסים שכבת עננים אחידה נמוגה כעבור שעה קלה, והנוף טבל באור הביניים הנוגה, הדהוי ונטול החיים של שעת בין הערביים. העמק המוארך והעקלקל הזרוע בתים הלך והתכסה נקודות אור, הן בקרקעיתו והן בשתי צלעותיו, בייחוד בצלע הימנית הקמורה, שעליה התנשאה בנייה בצורת טרסות. בצד שמאל הוליכו שבילים אל המדרון המדושא ונעלמו לתוך האפלה העמומה של יערות עצי המחט. ההרים הרחוקים ברקע, היכן שהעמק הלך ונעשה צר, עטו גוון כחול־אפור קהוי. רוח ערב נשבה והאוויר נעשה צונן.

"לא. למען האמת אני לא ממש נדהם מהנוף," אמר האנְס קַסטוֹרפ. "איפה הקרחונים, השלג, הפסגות המרשימות? מה שאני רואה פה לא עושה רושם גבוה כל־כך."

"ההרים פה מספיק גבוהים," השיב יוֹאכים. "כמעט בכל מקום אפשר לראות את קו העצים. הוא ממש בולט לעין, האשוחיות נגמרות, הכול נגמר, שום דבר לא צומח, יש רק סלעים, כמו שאתה רואה. שם במרחק, מימין לשוַרצהוֹרְן, הפסגה המחודדת הזאת, יש לך אפילו קרחון. אתה רואה את הכתם הכחול הזה? הוא לא גדול, אבל הוא קרחון אמיתי, קוראים לו סְקָלֶטָה. וגם על פִּיץ־מישֶל ועל טינצֶנהוֹרְן, שם בפרצה בין ההרים, מפה אי־אפשר לראות אותם, גם שם יש שלג במשך כל השנה."

"שלג תמידי," אמר האנְס קַסטוֹרפ.

"כן, אפשר לומר שהוא תמידי. כל הפסגות האלה גבוהות. אבל גם אנחנו פה גבוהים בטירוף, תאמין לי, אלף שש מאות מטר מעל פני הים. בגובה כזה לא ממש מרגישים את הפרשי הגבהים."

"נכון, איזה טיפוס עשתה הרכבת! אני מודה שזה היה מפחיד. אלף שש מאות מטר! זה כמעט חמשת אלפים רגל, אם אני לא טועה. בכל חיי לא הגעתי לגובה כזה." ומתוך סקרנות נשם האנְס קַסטוֹרפ עמוק כדי לבחון את האוויר הזר. הוא מצא אותו רענן ותו לא. זה היה אוויר נטול ריח ולחות, אוויר ללא תוכן שנשאף פנימה בקלות ולא דיבר אל הנשמה.

"מעולה!" אמר מתוך נימוס.

"כן, האוויר פה מפורסם. אבל הנוף לא נראה במיטבו הערב. לפעמים הוא עושה רושם טוב יותר, במיוחד כשהוא מושלג. אלא שמהר מאוד הוא נמאס עליך. תאמין לי שאנחנו פה למעלה כבר לא יכולים להסתכל עליו," אמר יוֹאכים, ופיו התעוות בהבעת מיאוס שנראתה מוגזמת ונטולת ריסון עצמי ואף היא לא הלמה אותו.

"אתה מתבטא בצורה משונה," אמר האנְס קַסטוֹרפ.

"בצורה משונה?" שאל יוֹאכים ושלח מבט מודאג במקצת אל בן דודו.

"לא, לא, אני מבקש סליחה. זה רק היה נדמה לי לרגע," מיהר האנְס קַסטוֹרפ לומר. לאמיתו של דבר התכוון לניסוח "אנחנו פה למעלה", שיוֹאכים כבר נקט שלוש או ארבע פעמים, ושעשה עליו משום מה רושם מעיק ומשונה.

"אתה רואה את בית המרפא שלנו? הוא עוד יותר גבוה מהעיירה," הוסיף והסביר יוֹאכים. "בחמישים מטר. בעלון המידע כתוב מאה, אבל זה רק חמישים. בית המרפא שנמצא הכי גבוה הוא 'שַאצאלְפ', הלאה בכיוון ההוא, אבל אי־אפשר לראות אותו. בחורף דרכי הגישה לשם חסומות, והם נאלצים להוריד את הגופות שלהם במזחלת."

"הגופות שלהם? נו באמת! מה זה צריך להיות!" הזדעק האנְס קַסטוֹרפ. והוא פרץ בצחוק עז ובלתי נשלט שזעזע את בית החזה שלו. שרירי פניו, שנעשו מעט נוקשים ברוח הקרירה, נמתחו לכדי העוויית כאב. "במזחלת! ואת זה אתה מספר לי ככה, בשיא השלווה? אתה נהיית ממש ציניקן בחמשת החודשים האלה!"

"מה פתאום? אני בכלל לא ציניקן," השיב יוֹאכים ומשך בכתפיו. "וממילא לגופות כבר לא אכפת... אם כי בהחלט ייתכן שהאנשים נעשים פה ציניים. בֵּרֶנס עצמו הוא ציניקן זקן, וגם טיפוס מיוחד במינו, חבר ותיק באחוות סטודנטים, מנתח מבריק לפי מה שמספרים. אני בטוח שהוא ימצא חן בעיניך. יש גם רופא בשם קְרוֹקוֹבסקי, האסיסטנט שלו, אדם שמבין עניין. בעלון המידע מציינים במיוחד את העבודה שלו עם הפציינטים: הוא מתמחה בנתיחת הנפש."

"במה הוא מתמחה? בנתיחת הנפש? אבל זה פשוט דוחה!" קרא האנְס קַסטוֹרפ, וכעת גברה עליו עליצותו. הוא לא יכול עוד להשתלט עליה, נתיחת הנפש הגדישה את הסאה, והוא געה בצחוק עד שרכן לפנים ודמעות זלגו מתחת ליד שכיסתה את עיניו. יוֹאכים צחק אף הוא בכל ליבו, ודומה כאילו הצחוק היטיב איתו. וכך קרה ששני הצעירים ירדו במצב רוח מרומם מהכרכרה, לאחר שהובילה אותם לבסוף בקצב הליכה בדרך הגישה התלולה המסתיימת בלולאה מול שער הכניסה של בית המרפא הבינלאומי "בֶּרגהוֹף".

חדר מספר 34

מימין לכניסה, בין הדלת החיצונית לדלת הפנימית, נמצא תא הקונסיירז' ובו נראה פקיד בעל חזות צרפתית, לבוש באותם מדים אפורים כמו הגבר הצולע בתחנת הרכבת, יושב ליד הטלפון ומעלעל בעיתונים. הוא קם לקראתם והוליך אותם דרך מבואה מוארת היטב שלשמאלה שורה של חדרי התכנסות. בשעה שחלפו על פני החדרים האלה הציץ האנְס קַסטוֹרפ פנימה וראה שהם ריקים מבני אדם. לשאלתו היכן המתארחים השיב בן דודו:

"במנוחת ההבראה. היום קיבלתי שחרור, כי רציתי לפגוש אותך בתחנה. בדרך כלל גם אני נח במרפסת אחרי השקיעה."

לא היה חסר הרבה שהאנְס קַסטוֹרפ שוב ייכנע לפרץ צחוק.

"מה, אתם שוכבים במרפסת גם בחושך מוחלט?" שאל בקול רופף.

"כן, אלה ההוראות. משמונה עד עשר. אבל בוא כבר, תראה את החדר שלך ותשטוף את הידיים."

הם נכנסו למעלית והצרפתי הפעיל את המנגנון החשמלי. בשעה שעלו קינח האנְס קַסטוֹרפ את עיניו.

"אני ממש סחוט. הצחוק התיש אותי," אמר ונשם דרך הפה. "סיפרת לי כאלה דברים הזויים... מה שאמרת על נתיחת הנפש היה באמת יותר מדי, זה עבר כל גבול. וחוץ מזה, אני כנראה גם קצת תשוש מהנסיעה. תגיד, גם אתה סובל לפעמים מרגליים קרות? זה בא לי תמיד עם תחושת חום בלחיים, לא נעים. תכף נאכל, נכון? נדמה לי שאני רעב. איך האוכל אצלכם פה למעלה, משביע רצון?"

הם צעדו בלי להשמיע קול על השטיח העשוי סיבי קוקוס הפרוש לאורך המסדרון הצר. מנורות התקרה הפיצו תאורה חיוורת מבעד לאהילי זכוכית אטומה. קירות המסדרון היו צבועים בצבע שמן לבן דמוי לכה, ששיווה להם מראה בוהק ונוקשה. אחות חבושה שביס לבן הופיעה במסדרון. על אפה הרכיבה משקפי צבט שאת רצועתם העבירה מאחורי אוזן אחת. היא מן הסתם לא הייתה נזירה קתולית, מהסוג שמתמסר כל כולו למקצוע הסיעוד, אלא נראתה סקרנית, משועממת וחסרת מנוחה. בשני מקומות במסדרון, סמוך לדלתות ממוספרות צבועות בלכה לבנה, ניצבו על הרצפה מעין בלוני גז, מכלים גדולים וכרסתניים שצווארם מקוצר. האנְס קַסטוֹרפ תהה מה פשרם, אבל שכח לעת עתה לשאול את השאלה.

"הינה, אתה פה," אמר יוֹאכים. "חדר מספר 34. מימין נמצא החדר שלי ומשמאל החדר של זוג רוסים – קצת מרושלים ורועשים, צריך לומר, אבל לא הייתה ברירה. נו, מה אתה אומר?"

בכניסה לחדר היו שתי דלתות, ובחלל שביניהן קובעו ווים לתליית מעילים. יוֹאכים הדליק את מנורת התקרה, ובתאורה המרצדת נחשף חדר נעים ורוגע, מרוהט בפריטים לבנים ופונקציונאליים. קירות החדר היו מצופים בטפט לבן עמיד ורחיץ, חיפוי הלינוליאום שעל הרצפה נראה מצוחצח, והווילונות היו עשויים פשתן ומעוטרים ברקמה מודרנית, פשוטה ועליזה. דלת המרפסת הייתה פתוחה ומבעד לפתח נראו אורות העמק ונשמעה מוזיקת ריקודים רחוקה. על השידה ניצב אגרטל קטן ובו אכילאות ופעמוניות מהפריחה השנייה של כר הדשא, שיוֹאכים קטף במו ידיו כדי לשמח את בן דודו.

"כמה נחמד מצידך," אמר האנְס קַסטוֹרפ. "איזה חדר חביב! כאן בהחלט מתאים לי לשהות כמה שבועות."

"שלשום מתה פה אמריקאית," אמר יוֹאכים. "בֵּרֶנס אמר מייד שאין בעיה לתת לך את החדר שלה, כי עד שאתה תגיע היא כבר לא תהיה. הארוס שלה היה איתה, קצין חיל הים האנגלי, אבל קשה לומר שהתנהג באיפוק. הוא יצא כל כמה רגעים למסדרון כדי לבכות, כמו ילד קטן. ואחר־כך מרח לעצמו קרם לחות על הלחיים, כי הוא התגלח והדמעות שרפו לו בפָּנים. שלשום לפנות ערב היו לאמריקאית עוד שני שטפי דם קולוסאליים, וזה היה הסוף. אבל אתמול בבוקר כבר הוציאו אותה מכאן, ואחר־כך כמובן חיטאו את החדר באופן יסודי, בפורמלין, אתה יודע, החומר הזה הרי יעיל מאוד למטרות כאלה."

האנְס קַסטוֹרפ הקשיב לסיפור בתחושת בלבול ואי־שקט. הוא עמד בשרוולים מופשלים לפני הכיור הגדול, שברזי הניקל שלו הבהיקו בתאורה, והעיף מבט חטוף אל מיטת המתכת הלבנה וכלי המיטה הנקיים.

"אז הם חיטאו את החדר. מצוין," אמר בנימה דברנית ומפוזרת משהו בעודו שוטף את ידיו ומנגב אותן. "נכון, פורמלדהיד. הבקטריות הכי חזקות לא עומדות בפני החומר הזה – CH2O. אבל זה צורב באף, נכון? אין ספק שהקפדה על היגיינה היא דרישה אלמנטרית." הוא דיבר בלי לבלוע הגאים, שלא כמו בן דודו, שמאז תקופת לימודיו סיגל לעצמו הגייה עממית יותר. הוא הוסיף וליהג: "מה עוד רציתי לומר... הקצין הזה כנראה התגלח במכשיר גילוח, ובמכשירים האלה קל יותר להיפצע מאשר בתער מושחז היטב, לפחות מהניסיון שלי. אני משתמש פעם בזה ופעם בזה. והרי כולם יודעים שמי מלח צורבים כשהעור מגורה. הוא בטח התרגל להשתמש בקרם לחות בשירות שלו בחיל הים, אני לא רואה בזה שום דבר מיוחד." וכך המשיך בגיבוב דברים, ועוד סיפר שהביא במזוודתו מאתיים יחידות של "מריה מנצ'יני" – הסיגרים שלו – אבל בדיקת המכס עברה בקלי קלות; ולבסוף מסר דרישת שלום מקרובים ומכרים בעיר מולדתם. "לא מחממים פה אצלכם?" שאל פתאום וניגש אל הרדיאטור כדי להניח עליו את כפות ידיו.

"לא. הם מחזיקים אותנו בטמפרטורה די נמוכה," השיב יוֹאכים. "מזג האוויר צריך להיות סגרירי במיוחד כדי שיפעילו פה את ההסקה באוגוסט."

"אוגוסט, אוגוסט!" אמר האנְס קַסטוֹרפ. "אבל קר לי! אני ממש קופא, כלומר הגוף שלי, כי הפנים שלי דווקא לוהטות. הינה, תרגיש כמה חם לי בלחיים."

ההצעה שמישהו ימשש את פניו כלל לא התאימה לאופיו של האנְס קַסטוֹרפ, והוא עצמו נבוך ממנה. יוֹאכים גם לא נענה לה אלא הסתפק באמירה: "זה מהאוויר פה, ואין לזה שום משמעות. לבֵּרֶנס עצמו יש כל הזמן לחיים כחולות. יש אנשים שבכלל לא מתרגלים לאוויר הזה. נו, בוא כבר, אחרת לא נקבל אוכל."

מחוץ לחדר שוב נראתה האחות מציצה לעברם במבט קצר רואי וסקרני. אבל בקומה הראשונה קפא פתאום האנְס קַסטוֹרפ במקומו, המום מקול מחריד מאין כמוהו שעלה מאחד החדרים המצויים מאחורי עיקול במסדרון. זה לא היה קול חזק, אבל היה בו משהו מבחיל עד כדי כך שהאנְס קַסטוֹרפ עיווה את פניו והביט בבן דודו בעיניים פעורות. זה היה שיעול, לכאורה, שיעול של גבר, אבל כזה שלא דמה לשום שיעול שהאנְס קַסטוֹרפ שמע מעודו, כזה שבהשוואה אליו כל שיעול אחר הוא סימן חיים מרנין ובריא. זה היה קול נטול חדוות חיים, שלא נשמע כמו התקף שיעול מקובל, אלא כמו בחישה יגעה עד אין קץ בדייסה של רקב אורגני.

"כן," אמר יוֹאכים, "אצלו זה לא נראה טוב. בן אצולה מאוסטריה, מה אני אגיד לך, גבר אלגנטי, כזה שנולד לרכוב על סוסים. וזה מה שנהיה ממנו. אבל הוא עדיין מסתובב."

ובעודם ממשיכים בהליכה הכביר האנְס קַסטוֹרפ מילים על השיעול של רוכב הסוסים: "תבין, אני מעולם לא שמעתי דבר כזה, זה לגמרי חדש בשבילי, ולכן רק טבעי שזה עושה עליי רושם. יש כל־כך הרבה סוגי שיעול: יש שיעול יבש ויש שיעול לח, ומקובל לומר ששיעול לח דווקא מועיל יותר ועדיף על פני שיעול שנשמע כמו נביחות. כשהייתי צעיר (הוא אכן אמר 'כשהייתי צעיר') וחליתי באסכרה, נבחתי כמו כלב, וכולם שמחו כשהליחה סוף־סוף השתחררה. אני זוכר את זה היטב. אבל שיעול כזה הוא חידוש, על כל פנים בשבילי. זה הרי בכלל לא שיעול חי. הוא לא יבש, וגם לא נכון לקרוא לזה שיעול לח, ההגדרה הזאת בכלל לא מתאימה. זה כאילו אפשר להציץ לתוך הגוף ולראות איך הכול נראה שם בפנים, הכיח והריר..."

"די נו," אמר יוֹאכים, "אני שומע אותו כל יום. אתה לא צריך לתאר לי אותו."

אבל האנְס קַסטוֹרפ לא יכול להירגע מהשיעול ששמע זה עתה, וחזר והצהיר שאפשר בפירוש להציץ לתוך גופו של רוכב הסוסים. ועיניו העייפות מהמסע ברקו מהתרגשות כשהשניים נכנסו למסעדה.

במסעדה

המסעדה הייתה מוארת, מטופחת ונעימה. היא הייתה ממוקמת מימין למבואה, מול חדרי ההתכנסות, ויוֹאכים הסביר שהיא משמשת בעיקר את המתארחים החדשים, את אלה שסועדים מחוץ לשעות הקבועות ואת אלה שמקבלים אורחים. מלבד זה נערכו בה סעודות חגיגיות לרגל ימי הולדת או עזיבה קרובה של מתארח, וכן לרגל קבלת תוצאות טובות בביקורת התקופתית. היה לפעמים שמח במסעדה, אמר יוֹאכים; אפילו שמפניה הגישו בה. כרגע לא ישבה בה אלא אישה אחת כבת שלושים, שקראה בספר והמהמה תוך שהיא מתופפת קלות ובלי הפסקה על משטח השולחן באצבע האמה של ידה השמאלית. כששני הצעירים התיישבו קמה ממקומה והתיישבה בגבה אליהם. יוֹאכים הסביר בלחישה שהיא סתגרנית, שהיא אוכלת רק במסעדה ומביאה איתה תמיד ספר. סיפרו עליה שהחלה לשהות בגיל צעיר מאוד בבתי מרפא לחולי שחפת, ומאז לא חזרה לחיות בעולם.

"אז אתה, עם הוותק שלך של חמישה חודשים, בסך הכול טירון בהשוואה אליה," אמר האנְס קַסטוֹרפ לבן דודו, "ועדיין תהיה טירון כשתרשום לזכותך שנה." יוֹאכים הגיב במשיכת הכתפיים שלא הייתה אופיינית לו והתעמק בתפריט.

הם בחרו שולחן על הגבהה ליד החלון, בפינה היפה ביותר של המסעדה. הם ישבו זה מול זה סמוך לווילון בצבע קרם, פניהם מוארות על ידי מנורת שולחן קטנה מכוסה באהיל אדום. האנְס קַסטוֹרפ שילב את כפות ידיו השטופות ושפשף אותן זו בזו מתוך ציפייה מענגת, כהרגלו בכל פעם שהסב לשולחן אוכל – אולי משום שאבותיו נהגו לשאת תפילה לפני כל ארוחה. בחורה נעימת הליכות בשמלה שחורה ובסינר לבן, שגון פניה הגדולות הקרין בריאות חסונה, פנתה אליהם בניב גרוני, והאנְס קַסטוֹרפ היה משועשע כשנודע לו שהמלצריות מכונות פה "מגישות". הם הזמינו בקבוק גְרוּאוֹ לַרוֹז, והאנְס קַסטוֹרפ החזיר אותו וביקש שהיין יוגש בטמפרטורה הנכונה. האוכל היה משובח. הם קיבלו מרק אספרגוס, עגבניות ממולאות, צלי בקר עם שלל תוספות, קינוח עשוי לתפארת, פלטת גבינות ופירות. האנְס קַסטוֹרפ אכל מכל המנות, הגם שלא בתיאבון שציפה לו. אבל הוא היה רגיל לאכול הרבה גם כשלא היה רעב, מתוך כבוד עצמי.

יוֹאכים אכל מעט ובאי־חשק. הוא הסביר שעייף מהבישול בבית המרפא, שכולם פה למעלה עייפו ממנו, שמקובל להשמיץ את האוכל, כי כששוהים פה לאורך ימים... לעומת זאת לגם מהיין בהנאה ואפילו בהתמסרות כלשהי, ובעודו נזהר שלא להיגרר למילים רגשניות מדי נתן שוב ושוב ביטוי לשביעות רצונו על שסוף־סוף נמצא פה מישהו שאפשר לנהל איתו שיחה ראויה.

"כן, זה מעולה שהגעת לכאן," אמר, וקולו הנינוח היה נרגש. "תאמין לי, בשבילי זה בהחלט מאורע חגיגי. זה עושה לי גיוון. כלומר, זה עושה לי פסק זמן, הפוגה בחדגוניות התמידית, האינסופית."

"אבל חשבתי שבשבילכם הזמן אמור לעבור פה דווקא מהר," העיר האנְס קַסטוֹרפ.

"גם מהר וגם לאט, איך שתרצה," השיב יוֹאכים. "האמת היא שהזמן פשוט לא עובר, אין בכלל זמן, וגם אין חיים. אי־אפשר לקרוא לזה חיים," אמר בניד ראש ושוב אחז בכוס שלו.

האנְס קַסטוֹרפ לגם אף הוא מהיין אף־על־פי שפניו בערו עכשיו כאש. בגוף לעומת זאת היה לו עדיין קר, והוא חש באיבריו ריגוש מהנה עד מאוד ועם זאת מטריד במקצת. דיבורו היה נמהר, הוא מעד שוב ושוב על מילותיו ועבר הלאה בהינף יד. יוֹאכים היה אף הוא מרוגש, ולאחר שהאישה המהמהמת והמתופפת קמה פתאום ממקומה והסתלקה, הלכה ונעשתה השיחה ביניהם משוחררת ועולצת. הם נופפו במזלג תוך כדי אכילה, מתחו את פיהם הלועס בהבעת חשיבות עצמית, צחקו, הנהנו, משכו בכתפיים, והשיבו זה לזה עוד בטרם בלעו את הנגיסה. יוֹאכים ביקש לשמוע על המבורג וכיוון את השיחה לפרויקט הסדרת תשתית השיט בנהר אֶלבֶּה.

"היסטורי!" אמר האנְס קַסטוֹרפ. "מדובר בצעד היסטורי בהתפתחות ענף השיט שלנו, ואסור לזלזל בו. אנחנו מקציבים לפרויקט הזה חמישים מיליון כהוצאה מיידית וחד־פעמית, ותאמין לי, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים."

אבל למרות החשיבות שייחס לפרויקט תשתית האֶלבֶּה מיהר לעבור לנושא הבא וביקש מיוֹאכים לספר לו עוד על החיים "פה למעלה" ועל המתארחים בבית המרפא, ויוֹאכים שמח לרצות את בן דודו וקידם בברכה את ההזדמנות לחלוק איתו את חוויותיו. היה עליו לחזור על סיפור שינוע הגופות בעזרת מזחלות ולהישבע שהוא דובר אמת. ומאחר שהאנְס קַסטוֹרפ שוב התפקע מצחוק, צחק אף הוא וכפי הנראה גם רווה נחת מהצחוק, והוסיף עוד פרטי מידע מבדחים כדי ללבות את העליזות. הוא סיפר על אישה אחת, שכנתו לשולחן בחדר האוכל, ששמה דמה לשמו של דג החדקן בגרמנית (קראו לה "הגברת שְטוֹר"). היא הייתה אשת מוזיקאי מהעיר קַנשְטָט, ואגב חולה למדי, והוא מעולם לא פגש אדם פחות תרבותי ממנה. היא נהגה לומר "דזינפיקציה", שככה יהיה לו טוב, ואת האסיסטנט ד"ר קְרוֹקוֹבסקי כינתה "הסטטיסט". ואת כל זה היה עליו לבלוע בלי להניד עפעף. היא גם הייתה רכלנית – כמו רוב השוהים פה למעלה – והוא שמע אותה מספרת על מתארחת אחרת, הגברת אִילְטִיס, שהיא נושאת בגופה התקן תוך־רחמי. המונח Sterilett שנקטה, המקובל לגבי אותו פריט, עורר עליצות יתרה אצל בני הדודים והם שכבו למחצה על כיסאותיהם, גבם שמוט על המשענת, וצחקו עד שגופם רעד והם החלו לשהק כמעט בו־זמנית.

בתוך כך התעצב יוֹאכים והרהר על גורלו.

"כן, אנחנו יושבים פה וצוחקים," אמר בהבעת פנים מיוסרת ודיבורו עדיין נקטע מהתכווצויות הסרעפת שלו. "והרי אי־אפשר להעריך מתי אני בכלל אצא מפה, כי כשבֵּרֶנס אומר 'עוד חצי שנה' זה רק אומדן, וצריכים להתכונן נפשית לתקופה ארוכה יותר. זה באמת נורא. תסכים איתי שיש לי סיבה להיות עצוב. כבר התקבלתי, ובעוד חודש יכולתי לעבור את מבחני הקצונה. ובמקום זה אני נגרר פה עם מדחום בפה, סופר את השטויות שהגברת שְטוֹר האנאלפביתית מוציאה מהפה, ומבזבז את הזמן שלי. הרי שנה משחקת תפקיד כל־כך חשוב בגיל שלנו, שנה מביאה איתה כל־כך הרבה שינויים והתפתחויות בחיים למטה. ואני פה מתעפש כמו בור מים, כמו ביצה עכורה. כן, הדימוי הזה בכלל לא מוגזם."

למרבה הפלא לא השיב על כך האנְס קַסטוֹרפ אלא בשאלה אם אפשר להזמין פה בירת "פּוֹרטר". וכשיוֹאכים הביט בו בתדהמה התחוור לו שבן דודו עומד להירדם, או בעצם כבר נרדם.

"אבל אתה כבר ישן!" אמר יוֹאכים. "בוא, הגיע הזמן ללכת למיטה, לשנינו."

"עוד לא הגיע שום זמן," אמר האנְס קַסטוֹרפ בלשון מסורבלת, אבל בכל זאת קם והתלווה אליו. הוא הלך כפוף במקצת וברגליים נוקשות, כאילו משכה אותו העייפות אל הקרקע, אבל עשה מאמץ עילאי להתעשת כששמע את יוֹאכים אומר במבואה, שתאורתה כבר הייתה מעומעמת:

"הינה קְרוֹקוֹבסקי יושב שם. אין ברירה, אני חייב לעשות ביניכם היכרות מהירה."

ד"ר קְרוֹקוֹבסקי ישב באור מלא ליד האח של אחד מחדרי ההתכנסות, סמוך לדלת ההזזה הפתוחה, וקרא בעיתון. הוא קם על רגליו כששני הצעירים ניגשו אליו ויוֹאכים נעמד בעמידה צבאית ואמר:

"דוקטור, תרשה לי בבקשה להציג לך את בן דודי קַסטוֹרפ מהמבורג. הוא הגיע זה עתה."

ד"ר קְרוֹקוֹבסקי בירך את הדייר החדש במין לבביות צוהלת, איתנה ומעודדת, כמו מבקש להבהיר שבמגע הישיר איתו אין מקום למבוכה אלא העיקר הוא האמון והשמחה בלב. הוא נראה כבן שלושים וחמש, גבר שמן ורחב כתפיים, נמוך בהרבה מהשניים שעמדו לפניו, כך שהיה עליו להטות את ראשו לאחור כדי להיישיר אליהם מבט. עור פניו היה חיוור באופן קיצוני ונראה שקוף וכמעט זהרורי. הברק הכהה בעיניו, הגבות השחורות והזקן השחור המתפצל והארוך למדי, שמעט שיבה כבר זרקה בו, עוד הדגישו את חיוורונו. הוא לבש חליפה שחורה מהוהה במקצת ונעל נעליים חצאיות שחורות דמויות סנדלים מעל גרבי צמר עבים אפורים. צווארון חולצתו היה רך ושמוט, דומה לצווארון שהאנְס קַסטוֹרפ ראה פעם אצל צלם בדנציג, ואכן שיווה אופי בוהמי למראה הכללי של ד"ר קְרוֹקוֹבסקי. הוא החווה חיוך נלבב שחשף שיניים צהבהבות בתוך זקנו, לחץ את ידו של הגבר הצעיר ואמר בקול בריטון ובהגייה זרה וזחלנית משהו:

"ברוך בואך, אדון קַסטוֹרפ! אני מאחל לך התאקלמות מהירה ושהייה נעימה במעוננו. האם באת הנה כפציינט, אם יורשה לי לשאול?"

היה מרגש לראות איך האנְס קַסטוֹרפ מתאמץ להפגין נימוסים טובים ולגבור על עייפותו. חרה לו שהוא בכושר ירוד כל־כך, ומתוך מודעות עצמית מהולה בחשדנות, כאופייני לאנשים צעירים, דימה לזהות בחיוך המרגיע של האסיסטנט סימנים של לגלוג סלחני. בתשובתו התייחס לשלושת השבועות, הזכיר את בחינות הסיום ואמר לבסוף שהוא בריא לחלוטין, השבח לאל.

"באמת?" שאל ד"ר קְרוֹקוֹבסקי תוך שהוא מטה את ראשו לפנים בתנוחה אלכסונית ומותח את פניו לכדי חיוך רחב קונדסי. "אם כן, אתה תופעה מיוחדת במינה! מעולם לא הזדמן לי לפגוש אדם בריא לחלוטין. ואם מותר לי לשאול, על אילו בחינות מדובר?"

"אני מהנדס, דוקטור," השיב האנְס קַסטוֹרפ בענווה מכובדת.

"אהה, מהנדס!" והחיוך של ד"ר קְרוֹקוֹבסקי נסוג לרגע ואיבד כביכול את כוחו ולבביותו. "כל הכבוד. זאת אומרת שלא תרצה לנצל פה את אפשרויות הטיפול, לא בהיבט הגופני ולא בהיבט הנפשי?"

"לא, תודה מקרב לב," אמר האנְס קַסטוֹרפ וכמעט עשה צעד לאחור.

החיוך של ד"ר קרוֹקוֹבסקי שב לאיתנו, ובעודו לוחץ את ידו של הגבר הצעיר קרא בקול מורם:

"אז אני מאחל לך שינה ערבה, אדון קַסטוֹרפ, ושתרווה נחת מבריאותך המושלמת! ליל מנוחה ולהתראות!" ובמילים האלה נפרד משני הצעירים ושוב התיישב לקרוא בעיתון שלו.

בשעה הזאת כבר לא היה מי שיפעיל את המעלית, ועל כן עלו בני הדודים ברגל במדרגות, שותקים ומבולבלים במקצת מהמפגש עם ד"ר קְרוֹקוֹבסקי. יוֹאכים ליווה את האנְס קַסטוֹרפ לחדר מספר 34, ושם נוכחו שהאיש הצולע הביא את כבודת האורח כנדרש. הם שוחחו עוד רבע שעה, ובתוך כך פרק האנְס קַסטוֹרפ את צורכי הרחצה והשינה ועישן סיגריה עבה וקלה. את הסיגר של הערב כבר לא יצא לו לעשן, וזה נראה לו משונה וחריג.

"הוא עושה רושם מאוד מכובד," אמר, ועשן הסיגריה נפלט מפיו עם המילים. "הוא חיוור כמו סיד. אבל בתחום ההנעלה, מה אגיד לך, הוא כישלון חרוץ. גרבי צמר אפורים, והסנדלים האלה. לדעתך הוא נעלב בסוף?"

"הוא קצת רגיש," אמר יוֹאכים. "לא היית צריך לשלול את הטיפול הרפואי בצורה בוטה כל־כך, לפחות לא את הטיפול הנפשי. הוא לא אוהב שאנשים מתחמקים ממנו. הוא גם לא במיוחד מחבב אותי, כי אני לא מספיק גלוי איתו. אבל אני משתדל פה ושם לספר לו חלום, כדי לתת לו חומר לנתיחה."

"נו, כנראה נכשלתי איתו," אמר האנְס קַסטוֹרפ בעוגמת נפש, שכן המחשבה שהעליב מישהו עוררה בו תמיד רגשי אשם. ובאותו רגע נפלה עליו העייפות ביתר שאת.

"לילה טוב," אמר, "אני גמור."

"בשמונה אני אוסף אותך לארוחת הבוקר," אמר יוֹאכים ויצא.

האנְס קַסטוֹרפ קיצר בהכנות לקראת השינה. הוא כיבה את מנורת הלילה וכבר נכנע לעייפות, אבל נבהל פתאום כשנזכר שבאותה מיטה מת אדם לפני יומיים. "זה בטח לא היה מקרה המוות הראשון במיטה הזאת," אמר בליבו, כאילו היה בכך כדי להרגיע אותו. "זה ערש דוויי, בסך הכול ערש דוויי." והוא נרדם.

אבל מייד לאחר שנרדם החל לחלום, והוא חלם כמעט בלי הפסקה עד הבוקר. רוב הלילה ראה את יוֹאכים צימְסֶן יורד במדרון תלול, מוטל על מזחלת בתנוחה מעוותת. הוא היה חיוור וזהרורי, כמו ד"ר קְרוֹקוֹבסקי. רוכב הסוסים האוסטרי ישב בקדמת המזחלת ונהג בה, ופניו היו עמומות כשל אדם שרק שמעו אותו משתעל. "בשבילנו פה למעלה זה בהחלט מאורע חדגוני," אמר יוֹאכים המעוות, ופתאום היה זה הוא, ולא רוכב הסוסים, שהשמיע את השיעול הדייסתי הנורא. והאנְס קַסטוֹרפ פרץ בבכי תמרורים, והבין שיהיה עליו לרוץ לבית המרקחת כדי לקנות קרם לחות לפנים. אבל בדרך לשם פגש את הגברת אִילְטִיס, ובמקום אף היה לה חדק מחודד, ובידה אחזה בפריט שאמור להיות התקן תוך־רחמי, אלא שהתברר שהוא מכשיר גילוח, וזה הצחיק את האנְס קַסטוֹרפ עד דמעות. וכך התנדנד בין מצבי רוח הפוכים, עד שהשחר עלה והסתנן מבעד לדלת המרפסת הפתוחה למחצה, והעיר אותו.