זכרונות מחיים שלא חייתי

פרק ראשון עקבות אבודים

בבִּיטוֹלָה שבמקדוניה אין נמל תעופה, והטיסות מישראל לעיר הבירה סְקוֹפְּיֶה מסובכות ונדירות. נמל התעופה הקרוב ביותר הוא בסלוניקי שביוון, ולא יוצאים ממנו רכבת או אוטובוס שמגיעים למקדוניה. היוונים גם אינם מאפשרים לחצות את הגבול לשכנתם במכונית שכורה. למזלנו הסכים ג'ורג', המדריך המקדוני ששכרנו, לבוא לאסוף אותנו במכוניתו מנמל התעופה בסלוניקי, מרחק של כשלוש שעות נסיעה בכל כיוון. איציק בן זוגי ונמרוד, בני הצעיר, שנושא גם את השם יעקב על שם סבו, הצטרפו אליי למסע, ובמהלך הנסיעה הם מדובבים את ג'ורג' בשאלות על מקדוניה, בשעה שאני מנסה להסדיר את מחשבותיי לקראת תחילת החיפושים אחרי עקבותיו האבודים של אבא שלי. מה בעצם אני מקווה למצוא? מה נותר שם מחייו לפני המלחמה? האם נותר בעיר זכר כלשהו למשפחתי, משפחת קלדרון? ומה אספיק לגלות בזמן הקצר שעומד לרשותי בביקור הזה? הקצינו יום וחצי לביקור בבִּיטוֹלָה (במלעיל), כפי שנקראה העיר מאז הקמת ממלכת יוגוסלביה ב־1918, או מוֹנָסְטִיר (במילרע), כפי שנקראה עד אז וכפי שהמשיכה להיקרא בפי רבים מהיהודים שחיו בה. בהתכתבות שניהלתי עם ג'ורג' לפני הנסיעה הוא התעקש שלא יהיה לנו מה לעשות בה בביקור ארוך יותר. לדבריו, עיר הולדתו של אבא שלי היא עיירה קטנה, ולא נותרו בה הרבה שרידים מהעבר. אנו נוסעים צפונה, אל גבול יוון־מקדוניה. השטחים הפתוחים בצדי הדרך מעלים בדמיוני את שביל היציאה מביתנו במושב, שהוביל לכביש אספלט צר, שבילדותי נדמה לי רחב, כמעט מפואר, ביחס לדרך הכורכר שהייתה לפניו. הזיכרון הזה מרחיק אותי מהשיחה הקלילה במכונית, ומחזיר אותי שנים לאחור. תחושה של רוך מציפה אותי. הנה מבטו הבהיר של אבא שלי עוטף אותי כחומת מגן מול העולם, ואני הילדה המאושרת ביותר בתבל. בדמיוני אני הולכת איתו ברחובות הכפר, ודמויות מאז פוגשות בנו. הן מחייכות לקראתנו, ובכל זאת אינני מצליחה לקרוא את מחשבותיהן, סימנים סותרים ניבטים מהן — קבלת פנים וכיסוי פנים. נדמה לי שכבר אז נבטה בלבי תחושה של מחיצה, דקה אך יציבה, ביני לבין רוב אנשי הכפר. לא ידעתי אז להגדיר את רגשותיי, אך הבעותיהם נראו לי סתומות, מכסות על מחשבות סמויות. כמו בכל מקום, ובמקומות קטנים במיוחד, ודאי היו במושב תככים, רכילויות, קנאות ושנאות. הוריי מעולם לא שיתפו אותנו, הילדים, בכל אלה, אך כנראה הרגשתי בהם מעבר למסכות החיוכים, מבלי לדעת לתת לזה שם. חברי המושב הגיעו מארצות שונות באירופה ובארצות ערב, כל אחד מרקע ומסיפור חיים שונה, אבל רבים חלקו עבר אסוני, פליטוּת, אובדן, סבל. הם היו שותפים למאבק קיומי כנגד קשיי החיים, למאמץ להכניע את האדמה לגידולים מודרניים שמהם קיוו להתפרנס בכבוד, לחיפוש אחר שלווה, ולתקווה אוטופית להיווצרותה של מדינה צודקת ובטוחה. משאלת הלב ותחושת השותפות ביצירה של משהו גדול מכולם יחד באה לידי ביטוי בעיקר בטקסים המשותפים בחגים ובימי זיכרון. היו ביניהם אידיאליסטים, היו מרירים, היו הוזים, והיו מי שלא השתחררו מסיוט חייהם הקודמים.

מחלקם, כמו ח', ניצולת מחנות ההשמדה, פחדתי. ראינו אותה רק לעתים נדירות, כשהייתה יוצאת מביתה אחוזת בעתה וזועקת בקול שבר שהגרמנים באים. בעלה, איש מוצק וכבד הליכה, היה אוסף אותה בעדינות מפתיעה ביחס למראהו קְשה היום, ומחזירהּ הביתה. לעתים קרובות נעלמה לשבועות וחודשים, והשמועות אמרו שהיא ב"בית מרגוע". הילדים קראו לה "המשוגעת"; לא בשנאה, אלא בפחד שמוליד רשעות. סוד לא מדובר אמר שהיא השתגעה "שם", במקום שלא דיברו עליו. היא לא הייתה היחידה. היו עוד נפשות מיוסרות בכפר, שלא הצליחו לאטום בְּלִבָּן את ביעותי האתמול. והיו אחרים, ילידי הארץ או מי שעלו אליה בגיל צעיר וחלמו על חלוציות והגשמה, שהיו נוקשים ותובעניים ביחס לעצמם ולאחרים. כזה היה למשל אביו של חברי הטוב ביותר, שמעולם לא הרגשתי נוח במחיצתו. אולי מפני שלמרות הקרבה בינינו, הילדים, נותר תמיד מנומס ומרוחק, ובחיוכו קראתי סלחנות מלווה בלעג קל, שמעולם לא עמדתי על טיבם. לא חשבתי על כך קודם, אך כעת, כשאני שקועה בהרהורים במכוניתו של ג'ורג' בדרך הארוכה מסלוניקי לביטולה, מתבססת בי ההבנה שאף על פי שהכפר כולו, כקהילה או מקום, הצמיח בי תחושת בית שהייתה אופפת אותי ברגע שדרכתי על כביש הכניסה אליו, רק לעתים רחוקות הרגשתי באמת בבית במפגש האישי עם הדמויות השונות שבו.

כן הרגשתי כך למשל בביתה של חברתי הטובה ביותר ציפי, שיחסם של הוריה אליי היה ישיר ופשוט, ושידר קבלה ללא שיפוט וללא גינונים מיותרים. אהבתי אותם. ידעתי תמיד שעברו של אביה מעונה ומבעית, שאיבד את כל משפחתו ביום אחד, לנגד עיניו כמעט, שניצל בנס, ושהגיע ארצה לבדו כנער צעיר. זה לא ניכר בביקוריי בביתם. שאול והדסה שוורץ תמיד הפגינו כלפיי חביבות אותנטית, כאל בת בית. עם רוב אנשי המושב האחרים מעולם לא שוחחתי שיחה של ממש, ואף שהרגשתי רצויה, כבת משפחה שמקבלים מעצם קרבת הדם, או כבת להוריי, שהיו בין הדמויות המוערכות בכפר, לא הרגשתי ממש מוגנת. אולי משום כך הילדה שבהרהוריי מחזקת את אחיזתה בידו של אביה, ומתרכזת רק בשמחה שהובעה כלפיו. נראה היה שעצם מבטו הקל מעט את עול חייהם. ההיו אלה פניו שייחדו אותו כל כך? פניו הגלויות והקשובות, הנקיות ממסכות והפנויות תמיד אל האדם שמולו? או אולי היה זה הוא שהצליח לראות את פניהם העירומות של מי שנזקקו לו, לחדור אל מעבר למה שניסו להפגין כלפי חוץ? אחד מאלה היה מר גנג. נדמה לי ששמו היה שמעון, אבל כולם קראו לו פשוט גנג. הוא היה איש גדול מידות, תמיד לבוש בגדי חאקי בהירים וכובע טמבל, ונראה מעט מסוכסך עם גופו הגדול. הוא הגיע ארצה אחרי המלחמה, ובמושב מעולם לא השתלב ממש. הייתה לו רפת, אחת הבודדות שנותרו, ואת רוב זמנו בילה בטיפול בפרותיו. אבא תמיד היה מקדמו בברכה ובחיוך רחב. כשהגיע מר גנג לנחם אותנו בימי השבעה, הוא לא דיבר, רק הרים את ראשו מדי פעם, כשהוא משלב את אצבעותיו אלה באלה, ואמר "בזכותו... בזכותו..." לא הצלחתי להבין מה היה בזכותו של אבא שלי, אבל בשנים הבאות נהגתי תמיד לקדם את פניו של גנג בברכה ובחיוך רחב, כממשיכה את דרכו של אבא. גנג היה שב וחוזר על הדברים שניסה לומר לי בשבעה: "את... החיוך של קדרון (במלעיל), בזכותו..." ושולח אליי מבט חם, כאומר שכל הזכויות שבעולם שמורות לי, רק משום שאני בתו של אבי.

ואיך אמצא את כל זה במונסטיר? לרגע אני מאבדת את הביטחון — לשם מה יצאתי למסע הזה? מה כבר אוכל למצוא שם? האם אין זו מתכונת לאכזבה ידועה מראש? קשה להסביר מדוע אכזבה אפשרית מפחידה אותי. שנים של געגועים ותחושת לבדיות במשפחה קטנה מדי שהעבר של מחציתה חסר מעצימות בי פחד מפני ריקנות גדולה יותר.

בגבול יוון־מקדוניה אני מתעוררת ממחשבותיי. שוטרי הגבול אינם מתעניינים בנו במיוחד. ג'ורג' מציג את הדרכונים של כולנו, הם מציצים לתוך המכונית, ובתוך דקות אנחנו חוצים את הגבול. מקדוניה מקבלת את פנינו בשדות חיטה רחבים, בהירי אופק. זהו עיצומו של הקיץ, החיטה נאספה זה כבר, ולמרות זאת אני שומעת את השיבולים הזהובות מתלחשות עם עצמן בתלמים. נשמתי נעתקת. כשאבא נהרג, היו הימים בוערים וסדוקים משרב, ובדמיוני נותר רישומם כשל שיבולי חיטה מקוננות בלחש־רחש. תמיד חשבתי שהתחושה הזאת נולדה בי מהקיץ הלוהט והיוקד שהיה אז, שהשתלב בזיכרונותיי מדמותו של אבא בשדות שאהב. והנה כאן, בתחנה הראשונה במסע חיפושיי אחר עקבותיו, נפקח המבט אל מרחב זהוב. המראה חי כל כך. אני יכולה לראות את אבא שלי הולך בשדה, לראשו הכובע האפור בעל השוליים האליפטיים הצרים, חולצת הבד הצהובה־דהויה שאותה חיבב במיוחד ולא ויתר עליה למרות יושנה, מתנופפת מעט ברוח הקלה. הוא לש את ראשי הגבעולים, אצבעותיו מעסות בעדינות כל גרגיר וגרגיר. האם הם מוכנים לקציר? צעדיו קלים, זרועותיו פרושות אל השיבולים, מתענגות על מגען, ככף יד פרושה במי נחל.

ככל שאנו מתקרבים לביטולה פוחתים הטרקטורים האדומים הקטנים, הדומים כל כך לאלה שטרטרו בכבישי המושב בילדותי, מתמעטים השדות, ומתרבים הוורדים. בכל מקום ורדים, אדומים, ורודים, צהובים, פריחתם זקופה ועדינה, מעט מכונסת, לא מתפרצת אל המסתכל לכפות את מראיה, ובכל זאת נדיבה כל כך, מציעה מיופייה בשקט אצילי. הוורדים ממלאים את כל העיר — את הפרוורים, את המרכז, את החצרות, את המדרכות, אזורים פרטיים וציבוריים; לעתים מאובקים בצדי הדרכים, לעתים מטופחים ביד אוהבת. הייתכן שאהבת הוורדים נולדה בי כאן? ירושת ארץ שלא הכרתי? מן הזיכרון מגיחים שיחי הוורדים בבית הוריי, גבוהים, נועזים, יפהפיים, ואלה שבחצר של סבא וסבתא (מצד אמי). סבא טיפח אותם, וכשנישאתי ועברתי לגור בבית הקטן שבעבר היה ביתם, שמרתי עליהם מכל משמר — נלחמתי על חייהם נגד הצל שלא אהבו, נגד כנימות עצי הפקאן שאיימו עליהם, ואף נגד תוכניות הבנייה, המלט והאבק כשהרחבנו את הבית. מאז שעברתי לעיר, אינני מפסיקה לנסות לגדל ורדים — דבר בלתי אפשרי בצל הבניינים הגבוהים. ורדים כאלה קשה במיוחד למצוא. הזן הנפוץ במשתלות הוא זה הפתוח יותר, שעלי תפרחתו קטנים ומפוזרים לכל עבר, כמזלזלים באוצר יופיים; ואלה הנמכרים בחנויות — חסרי ריח ויופיים קמצני וקצר. רק ורד אחד, כזה בדיוק, ורוד וזקוף ומכונס, מצאתי בחצר הקטנה והלא מטופחת של אחד השכנים בבניין שמולו גרתי כעשר שנים, פורח נגד כל הסיכויים בסדק של שמש בין הבניינים. השכן היה אדם זקן וחייכן, שעיניו טובות ובביתו ניחוח של שיבה טובה, כזה שהיה בבית סבתי במלאת ימיה. בכל פעם שראה אותי נהג לבקש שאקטוף לי ורד להאיר את הבית. כשניסיתי להסביר כמה אני אוהבת לראות את הוורדים שלו גבוהים, ורודים ופורחים מול עיניי, ושאינני רוצה לקטוף אותם, היה השכן מושך בכתפיו בחוסר הבנה, ומצחו התקמט באכזבה: "חבל, תקטפי לך..."

העיר ביטולה מפתיעה אותי בשילוב שבה בין עליבות ויופי. רחוב מרכזי אחד, בתי קפה קטנים שאינם מעניקים מפלט מהחום, אוכל פשוט ובסיסי וזול להפליא, והכול דל ולא מטופח בצד מבנים היסטוריים ויופי ישן ונוסטלגי. במובנים מסוימים ביטולה מזכירה לי קצת את הסיפורים על ישראל של שנות החמישים: בנייה מבולגנת, מתפרשת לכל עבר כמו זרועות תמנון שביקשו לנוח לרגע וקפאו בזמן. עיר נטולת חן, ובכל זאת יפה ומעוררת כיסופים.

הגענו. מסע החיפושים מתחיל. צעד ראשון לתוך מערבולת חוסר הוודאות. ג'ורג', איש צעיר, דובר אנגלית ומסור במיוחד, התרגש ממטרת ביקורנו, וטרם הגעתנו עשה מאמצים לאתר שרידים של חיי היהודים בביטולה. כשבועיים לפני בואנו צלצל בדאגה. "לא נותר דבר," אמר, "ואינני רוצה שתתאכזבו. במוזיאון של העיר יש מעט תצלומים, בית הקברות הרוס, ואין יהודים." אלא שבשלב הזה דבר כבר לא יכול היה לעכב את החלטתי לנסוע. ג'ורג' המוטרד המשיך לחפש, וכבדרך אגב סיפר על בואנו לתיירת גרמניה שאותה הדריך באזור. בצירוף מקרים מפעים, מהסוג שילווה את כל מסעות חיפושיי, סיפרה לו התיירת על חברה שלה, אליזבת בודמן, שמתעניינת מאוד ביהודים ובצוענים של מקדוניה, ובאה לעיר מדי כמה חודשים. מזה זמן רב היא מקדישה את זמנה ללימוד עברם של יהודי ביטולה ובסיוע לצוענים שנותרו בה, ככל הנראה ככפרה על מעשי אביה, שעליהם דיברה רק ברמז, והיא מכירה כמעט כל אבן וכל פינה. באותו זמן הייתה אליזבת בביטולה, והתנדבה ללוות אותנו לאורך הביקור ולהכיר לנו כל מקום וכל אדם שהכירה.

חששותיו של ג'ורג' היו מוצדקים. הגרמנים הצליחו להפוך את מקדוניה כולה ל־Judenrein, נקייה מיהודים. כ־7,800 היהודים שחיו בה ערב מלחמת העולם השנייה, כמחציתם בביטולה, הושמדו כמעט כולם. 7,144 מתוכם בטרבלינקה והאחרים ברחבי יוגוסלביה עצמה. המעטים שניצלו עזבו אותה, רובם לישראל. כיום חיים ברחבי מקדוניה רק כ־250 יהודים, כמעט כולם בעיר הבירה, סקופיה. בביטולה לא מצאנו ולו יהודי אחד. גם תיעוד היסטורי ואדריכלי כמעט שלא נשאר. פה ושם מגן דוד במעקה ברזל של בית שהיה פעם של יהודים, שער בית הקברות, שלט זיכרון בתחנת הרכבת שממנה הועברו יהודי ביטולה ב־11 במארס 1943 לסקופיה בדרכם לטרבלינקה. מסמכים הנוגעים ליהודים אי אפשר למצוא כלל, גם לא בארכיון משרד הפנים המקומי.

תחושות של כיליון ובו בזמן כמיהה למשהו שאינני יודעת לתת לו שם מתערבבות בי כשאנו מחפשים בביטולה עקבות של חיים שמעולם לא סופרו לי. אימת שנות המלחמה השתיקה לא רק את סיפורי האסון אלא את הזיכרונות כולם, וגם החיים שלפני המלחמה כוסו בערפל, טושטשו, עד שלא ברור אם היו או היה זה חלום. זה איננו ייחודי לי. רבים מבני הדור השני חולקים תחושה של "חור שחור" בעבר המשפחתי שלהם. כחוקרת טראומה אני יודעת ששתיקתו של אבא שלי לגבי חייו, כולל אלה שלפני המלחמה, לא הייתה משום שרצה לשכוח, אלא משום שאחד התסמינים הפוסט־טראומטיים הוא הימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את האירועים שחוללו את הטראומה, ואשר הנפש נאבקת להדחקתם עמוק ככל האפשר. זהו מנגנון הגנה שתפקידו להקטין את המצוקה שנובעת מן ההיזכרות הבלתי נשלטת בהם וחוויתם מחדש שוב ושוב. אך הידיעה הרציונלית איננה משנה את תחושת האובדן שלי — משהו חסר בקרקע שמתחת לרגליי. אני משתוקקת לדעת כל פרט על עברה של המשפחה, לשבץ את השמות, להכיר את עברם הרחוק והקרוב, לדמיין את לבושם, את היום־יום שלהם, את שמחותיהם ואת אכזבותיהם; לחוש את רגשותיו ואת חייו של אבא שלי כילד שביעי במשפחה בת אחד־עשר אחים ואחיות. האמנתי שאוכל לעשות את זה בביטולה, דרך המקומות שבהם פסעו, אהבו וחיו. אולי שם אצליח לגעת ממש במישהו או במשהו שאבא שלי הכיר ואהב.

*

המסע מתחיל באכזבה. במרשם האוכלוסין הפקידים נראים כשרויים בעייפות קיומית. המקום כולו מתיש ומייגע: התורים הארוכים, ערמות התיקים הבלויים, האוויר המחניק. כשמגיע תורנו הפקידים מפגינים אדישות, ואולי גם שביב של תמיהה על שאלותיי לגבי מסמכים מלפני כמעט מאה שנה. השיחה איתם שבורה ומקוטעת, ומתנהלת בקושי בין המקדונית, האנגלית המוגבלת של ג'ורג', ותשובותיהם המגומגמות מלכתחילה. אני מרגישה אבודה בתוך אבק של עבר מתפורר. קשה לי לנשום, ואף שלא נמצא דבר על המשפחה, אני שמחה לצאת משם. נמרוד מביט בי במבטו האמפתי כמו התחלפו תפקידינו, והוא נעשה המבוגר הדואג שלבי לא יישבר.

אנו פונים לכיוון המוזיאון העירוני, שהדרך אליו עוברת ברחוב המרכזי היחיד. למרות קסמו המיוחד של הרחוב לא מתעוררת בי תחושה של שייכות. אינני מצליחה לדמיין את אבא שלי מתרוצץ בו כילד, ולא את היהודים מוכרים בו את מרכולתם, או לובשים בגדי חג בדרכם לבית הכנסת או לביקור בני משפחה. והנה אליזבת עוצרת לומר שלום למוּחָרֶם, אדם ממוצא טורקי, שאמו לימדה בבית הספר הצרפתי לבנות, וסבו לימד בבית הספר הצרפתי לבנים. האם מוּחָרֶם הוא הקשר הראשון בעיר בין ההווה לעבר? זכור לי במעורפל שאבא למד בבית הספר הצרפתי היסודי לבנים. בזמן שאליזבת משוחחת איתו, אני בוחנת אותו בתשומת לב. הייתכן שאבא שלי היה תלמיד של סבו? האם בכל זאת אמצא כאן סימנים?

במוזיאון אנו מוצאים פינת הנצחה ליהודי ביטולה, ובה תצלום של עלייתם לרכבת ההשמדה, לצד קיר הנצחה שעליו שמות המגורשים. 61 מהם נושאים את השם קלדרון. משפחתו הגרעינית של אבא עברה מביטולה לסקופיה טרם הכיבוש הגרמני־בולגרי, ושם צורפה אל רכבת ההשמדה. לכן שמותיהם אינם מופיעים על קיר ההנצחה כאן. חשבון מהיר מראה שעשרת אחיו ואחיותיו של אבא שלי, בני זוגם וילדיהם, מוסיפים לרשימת הקלדרונים שהושמדו עוד עשרות שמות. לנוכח הרשימה הארוכה של שבט קלדרון המקדוני, משפחתי הקטנה בישראל נראית לי קטנה עוד יותר.

*

כיצד נראו חייו של אבא שלי בשנותיו הראשונות? כבר כילדה השתוקקתי לטוות לי תמונות משמחות של ביתו בביטולה; תמונות של חיים מלאים ושל בני משפחה מחבקים וחמים כמוהו; שלא יהיה לבדו כל כך, מלבדנו. בילדותי לא ידעתי לזהות את משמעותה של ההרגשה הזאת. רק בבגרותי הבנתי שמאז ומתמיד ראיתי את ענן האסון שריחף מעל ראשו של אבא שלי, ענן שמעולם לא נפרד ממנו, גם כשצחק, שר, ומילא את הבית באורו. ואני — ילדה ששמעה וראתה הכול — צרבתי את הענן הזה בנפשי, וכמהתי לפזרו ולהחליפו בזיכרונות טובים מילדותו. מעט שבמעט הפרטים שהיו לי מעולם לא הספיקו כדי לעשות זאת. בשנים האחרונות תחקרתי את מי שעוד נותר מבניו של אליעזר, דודו היחיד של אבא, שהספיק לעלות ארצה עם משפחתו לפני המלחמה. עם חלקם ודאי שיחק בילדותו עד שעזבו כשהיה בן חמש־עשרה, ואת חלקם הכיר רק כאשר הגיע ארצה ב־1945. אחד מהם זכר שגרו בביטולה ברחוב גוסטיברסקה 11, וכי חלק מהאחים של משפחת אביהם גרו בצמידות; אולי אבא שלהם וסבא שלי, שהיו אחים? אולי סבתא רבתא שלי ועוד אחד מהאחים? הם לא זכרו. כמו באזורים רבים בעולם, גם באימפריה העות'ומנית התגוררו היהודים במאות הקודמות ברבעים משלהם. כך גם בביטולה, שבתקופת הטורקים נקראה מונסטיר, על שם המנזרים הרבים שהיו בה בעברה הביזנטיני (גם השם ביטולה נובע מאותו מקור ופירושו במקדונית מנזר). לכן הנחתי כמובן מאליו שרחוב גוסטיברסקה הוא חלק מהרובע היהודי, ולשם אנו שמים את פעמינו.

כל מה שידעתי הוא שלמשפחה היה בית קטן בביטולה, עם חצר ובה באר מים, שהסעירה את דמיוני בילדותי וצבעה את התמונה שלא הייתה לי בצבעים קסומים ורומנטיים של פגישות על פי הבאר כבסיפורי התנ"ך. הייתה זו תמונת הרהורי לבי בלבד, אך שנים האמנתי שבזכות אותה באר אמצא את הבית ללא קושי. שוב ושוב דמיינתי את עצמי נכנסת דרך שער קטן, שגפנים משתרגות בין ציריו, אל שביל כניסה עטור ורדים שבצדו הבאר הפלאית.

אליזבת, שמלווה אותנו, זוכרת את רחוב גוסטיברסקה במעורפל בלבד, והיא מתקשה למצוא אותו. חם מאוד. מדי פעם חולפת צמרמורת בעמוד השדרה שלי. כל שנות הציפייה לפגוש את זיכרונותיו הלא מדוברים של אבא שלי מתנקזות בבת אחת למסע הרגלי אל משהו לא ידוע. ברובע היהודי אנחנו עוברים מבית לבית, שואלים על רחוב גוסטיברסקה ועל הדיירים הקודמים של הבתים הבלים, שחלקם נראים נטושים. לאט־לאט אני מבינה שהבאר של דמיונות ילדותי לא הייתה אלא כורח של חיי עוני, תחליף למים זורמים, שהתקיים ברובם הגדול של הבתים והחצרות. אל בית אחד כזה, שיד הזמן כמו לא נגעה בו, אנו מוזמנים להיכנס. בית דו־קומתי, שנראה עזוב למרות הכביסה הדלה שתלויה בחלון הקומה השנייה. הקירות המקולפים נושאים בקושי זכר ישן של צבע, שפעם כנראה ביקש להקרין שמחת חיים בירוק בהיר. דלת דהויה מעץ, שאיננה נסגרת כראוי ואפשר לשמוע את ציריה חורקים עוד טרם מנסים לפתוח אותה, והכול קטן כל כך. הקומה הראשונה היא חדר יחיד עם מבואה רחבה. הקירות והרצפה — טיח חשוף. ליד דלת הכניסה כיור גדול מאוד, יצוק על הרצפה, ממש כפי שהיה נהוג טרם מלחמת העולם, כנראה כדי לשמור בו מים שהובאו מן הבאר שבחצר. השינוי היחיד שנראה לעין הוא ברז שהוצמד אליו בצורה רשלנית כשהאזור חובר למים זורמים ולמערכת ביוב. משם מעבר צר מאוד, שאדם גדל גוף יתקשה לעבור בו, אל החדר היחיד בדירה, שאף הוא טיח חשוף. בחצר גן מוזנח. עצי פרי לא מטופלים, צמח ורדים שזקוק נואשות לגיזום וטיפול, עשב בכל מקום, ובכל זאת גפן רזה מצליחה להצמיח עלים ירוקים שמרככים מעט את המראה. ובתוך כל זה — שרידי באר, שלא דמתה כלל לתמונה הרומנטית שהצטיירה בדמיונות ילדותי. הדייר הבודד שמתגורר בקומה הראשונה מספר לנו שלפני המלחמה גרו שם יהודים, וכעת הוא פשוט חי כאן, אף על פי שהדירה איננה שלו. בקומה השנייה חיה משפחה, גם היא בעוני מרוד. בתקופה ההיא בכל החצרות הייתה באר, הוא מסביר, וכיום רוב הבארות אינן, ובכל מקרה זה לא יעזור לי לזהות את הבית. גובהן של הבארות הללו לא חרג מגובה הקרקע; הן היו מעין בור באדמה שכוסה במכסה שטוח. אפשר כמעט לשמוע את התנפצות חלומותיי על הבאר העגולה המוקפת קירות גבוהים וירק, שעל פיה דמיינתי את אבא ואת אֶחיו ואחיותיו יושבים ומשוחחים.

בית ברובע היהודי הישן והנטוש למדי

בסופו של דבר אנחנו מגיעים. רחוב גוסטיברסקה נמצא מעט מחוץ לאזור היהודי שבו הסתובבנו עד כה, ושמאוחר יותר למדתי שנקרא "לוס קורטיז'וס". הרחוב נעים למראה, והבתים חד־קומתיים עם חצרות קטנות ומטופחות.

בסוגריים

היהודים בביטולה גרו באזורים שונים. האזור העני ביותר, שלא שרד, נקרא צ'יפטליק (בלדינו — אחוזה, משק), ובו חיו בבקתות דלות יהודים חסרי כול, חלכאים ונדכאים. אביונים גם הם, אך לא נואשים וחסרי כול כאחיהם בצ'יפטליק, גרו בלוס קורטיז'וס (בלדינו — חצרות גדולות);5 סגנון מגורים אופייני בחלק מערי הבלקן בתקופת השלטון העות'ומני, שבו גרו כמה משפחות בבניין שנבנה סביב חצר פנימית משותפת, שבה כיבסו ובישלו בעזרים משותפים. באזורים האחרים גרו יהודים שהצליחו להימלט מן העוני, וחלקם נקראו לפי התעסוקה של יושביהם: ב"לה בוסטאניקו" חיו מגדלי פירות, ומעבדי העורות חיו ב"לה טאבאנה". אזורים אלה היו טובים יחסית, ודייריהם לא נאלצו להשתמש בחצר אחת, בתנור פחמים אחד ובבאר אחת. עם זאת, גם הן חיו בצפיפות בבתים קטנים, וצעירים שנישאו נשארו עם משפחת הוריהם מכיוון שלא יכלו לממן את שכר הדירה, שלרוב היה בגובה שכר העבודה שלהם. הרובע היהודי כולו הוקם לאורך הדראגור, נהר קטן שעד היום עובר דרך ביטולה, ואשר מעבדי העורות נהגו לעשות חלק ממלאכתם בתוך מימיו. רק האמידים המעטים, בדרך כלל חלפנים וקבלנים שסיפקו את צורכי השלטונות, חיו באזורים טובים ממש, ברובם מחוץ לרובע היהודי. מי שנחשבו למעמד הבינוני של היהודים, הבורסקאים, בעלי חנויות זעירות, סנדלרים, חייטים, רוכלים ומעבדי מתכות, היו בעצמם עניים למדי, ובהשוואה לחלקים אחרים של יוגוסלביה באותו זמן, עניים מאוד.6

במספר 11 גרים ג'ורג'יץ' וגורדנה נדלקובסקה, עם בִתָּם נטשה.7 לאחר ביטויי חשדנות ראשונית, והבטחות חוזרות ונשנות שאיננו מעוניינים ברכוש אלא רק רוצים לראות את הבית, הם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות. בבליל של מקדונית, אנגלית, גרמנית ועברית, מתנהלת שיחה ערה סביב שולחן קטן בחצר. ג'ורג'יץ', במכנסיים קצרים וללא חולצה, מספר שנולד בבית הזה בשנת 1951, ותמיד ידע, אפילו חיכה, שמישהו יבוא לשאול על הבית. הוריו קנו את הבית מהמדינה, שמיהרה להלאים את רכוש היהודים כבר ב־1945. היו שם שלושה בתים צמודים של משפחות יהודיות, הוא ממשיך, ומכאן הסקתי שבאחד מהם ודאי גדל אבא שלי. כיום נותר רק בית אחד, שני האחרים נהרסו. הייתה באר בחצר, מאשר ג'ורג'יץ', מנסה לשמח אותנו, ומראה לנו את המחסן הקטן שבו כוסתה הבאר מזמן יחד עם חלומות ילדותי עליה. במחסן נשמרים כעת עצים להסקה בחורף.

אני שואלת בזהירות אם אוכל להסתכל מבפנים על הבית, שאף על פי ששופץ, שמר על הקווים הכלליים של המבנה הישן. גורדנה, אישה חייכנית שגורמת לי להרגיש שהיא מזדהה עם רגשותיי, נענית ברצון, ואף מוצאת תצלום ישן של הבית טרם השיפוץ. אני מסתכלת בתצלום ובחדרי הבית, ומתקשה לדמיין שם את אבא שלי בן השלוש מולבש על ידי סבתו בבגדי כלה כנגד עין רעה כשהיה חולה מאוד, או אוכל אבטיח צהוב, סיפורים נדירים כל כך ששמעתי ממנו. ג'ורג'יץ' מראה לי מגרש ריק מצדו האחד של הבית, ומסביר שבעבר עמד בו בית נוסף וכעת עומדים לבנות במקומו משהו אחר. אני מסתכלת אל האדמה שכבר החלה להיחפר לקראת הבנייה העתידית, ובחילה של ריקנות מציפה אותי. הנה אני, חופרת וחופרת בחיפוש אחר זיכרונות, אחר רמז לעבר, אך הכול כבר כוסה בעפר של ממש או בטיט של שכחה. נותר רק עשב פרא, שצומח מתוך הבורות ליסודותיו של הבניין החדש. אנחנו עוזבים את גוסטיברסקה 11 עם זיכרון מתסכל של משפחה חביבה ומכניסת אורחים, וחור גדול משהיה בסיפור עֲבָרי.

היעד הבא שלנו הוא בית הקברות היהודי. ג'ורג' מזהיר אותנו שוב שהכול חָרֵב ואין מה לראות. נותר רק שער הכניסה, שבשנות השבעים שוקם והושב למקומו — צלקת זיכרון ל־450 שנות חיים יהודיים בעיר. המילים הדהויות החקוקות בו מלמדות שהקהילה החלה לקבור את מתיה במקום בשנת 1497, חמש שנים לאחר גירוש יהודי ספרד. אבא אהב לומר שאנחנו ס"ט, ספרדים טהורים. בשירים שהיה שר בכל הזדמנות נהג לשלב מנגינות ספרדיות, בפסח הכיר לנו את הנוסח הספרדי של השירים וההגדה, ופה ושם הכין לנו מאכלים בטעמי ילדותו. גם שמות החיבה שבהם נהג לקרוא לנו היו בעלי צליל ספרדי: עִירִיתִיקֶה, מְאִירִיקוֹ, רִיקוּלִיקֶה. אהבתי מאוד את שם החיבה שלי, את הצליל שבו נאמר (לא במלעיל ולא במלרע, אלא בדגש על אמצע המילה: עיריתיקה), ונראה שגם אמא אהבה את הצליל הספרדי, והחזירה לאבא באותה מטבע: יַעקוֹבִיקוֹ...

ידעתי אפוא שאנו צאצאי המגורשים מספרד. הידיעה הזאת הייתה בין הדברים הבודדים שידעתי על משפחתי מצד אבא. ידעתי גם מספרי המחקר שחלק מהמגורשים, ואחריהם אנוסים מפורטוגל, הגיעו למונסטיר. קשה להסביר תחושות ומאוויי לב, אך משהו בי רצה מאוד אישור לסברה הזאת. רציתי להיות חלק לא רק מעברו הקרוב של אבא שלי, אלא גם מההיסטוריה העתיקה שלו, לחוש נצר לשורשים העמוקים והארוכים שהשתרגו מאישיותו החמה והפיוטית אל היסטוריה רחוקה ואקזוטית, גם אם רוויית סבל. והנה — על שער בית הקברות הריק, מספרת מצבת מילים עבריות על יהודים ספרדים שהנציחו את מתיהם בעיר המקלט מונסטיר־ביטולה, החל מזמן קצר לאחר הגירוש.

הכיתוב על שער בית הקברות היהודי. הכיתוב בעברית בחלק הימני:

בית החיים, משנת 5689-5257 ביטול

שמחתי הראשונית על המראה החרוט באבן ולא רק בספרי ההיסטוריה מתחלפת בתוך דקות בתחושת שיממון לנוכח המגרש הרחב והנטוש, שרק שלושה קברים נותרו בו. אמנם ידעתי שבית הקברות הרוס, אך לא ציפיתי לראות שטח ריק, חף מכל שריד. מאוחר יותר למדתי שאבני המצבות בבית הקברות נבזזו פעמיים. הפעם הראשונה, שכתוצאה ממנה נבנתה סביבו גדר, הייתה בזמן המשבר הכלכלי בסוף שנות העשרים. באותו זמן, מחוסר מקום, הפסיקו לקבור מתים חדשים בבית הקברות הזה, מלבד מי שכבר רכשו בו חלקת קבר, ונפתח בית קברות חדש (לכן על השער נכתב 1497-1929). תושבים מקומיים בזזו את האבנים בחיפוש אחר הכנסה כלשהי. הפעם השנייה והקטלנית הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הבולגרי נכנס למקדוניה כחלק מהברית שכרתה בולגריה עם גרמניה. החיילים הבולגרים השתמשו במצבות לריצוף אוהלים ושבילים, וריצפו בהן אף את מגרש המסדרים ואת קירות השירותים במחנות שלהם. מעט מקומיים השלימו את מלאכת הביזה והביזוי של בית הקברות, ואם נותרו מצבות, הן שקועות עמוק בקרקע.8

נגוזה האפשרות לשוטט בין שיירי מצבות ולחפש רמזים לתולדות המשפחה. אני חושבת על מנהגי הקבורה בדתות ובעמים שונים. ייתכן ששרפת הגופה היא זכות יתר של מי שאיננו נדרש לנדודים, שתולדות אמותיו ואבותיו שמורים בתצלומים ובארכיונים שעומדים על כנם, וזיכרונותיו מוגנים מפני דחיקתם המבוהלת לצרור על הגב כשהרודפים בפתח. לראשונה אני גם מבינה את הצורך הזה, להציב מצבה ולחקוק באבן פרטים על המת. לא מפחד שכחת המת על ידי אוהביו נבנים בתי הקברות. אלה אינם זקוקים לאבן שתזכיר להם את מי שחרות ממילא בליבם. זהו צורך אחר, מעין ארכיון מאבן, סימני דרך לדורות הבאים.

אנשי המקום מספרים לנו שמשפחה מארצות הברית ממשיכה לטפח שניים משלושת הקברים שנותרו. שני אלה, הניצבים זה על יד זה, בולטים כל כך מול הריק מסביבם, גלעד לאֵינוּת הממלאת את הכול. על המצבה השלישית מופיע השם אברהם ארואסטי, שנולד ב־1880 והלך לעולמו בשנת 1939, רגע לפני שחרב הכול. שם נעוריה של סבתי בּוּאֶנָה היה אָרוּטי, ובגלגול השמות מאז גירוש ספרד, אני חושבת בתקווה, אולי זהו אותו שם. אם אמנם כך, על פי חישוב השנים, יכול היה אותו אברהם ארואסטי להיות אחיה. אלא שלאחר הביקור אני חוזרת אל דפי העדות שמילא אבא ביד ושם בשנות החמישים. אחד מהם מגלה שאחיה של סבתא בואנה, הסנדלר אברהם ארוטי, שהתאלמן מאשתו קלרה, נספה עם ילדיו בטרבליקנה.

המגרש הריק של בית הקברות מבעד לגדר

בהמשך חיפושיי אגלה שארוטי וארואסטי ממילא אינם אותו שם, וכי שני השמות ארוטי (בנוסחים שונים) וארואסטי (בנוסחים שונים), התקיימו בנפרד עוד בספרד שטרם הגירוש. בספר שמביא מסמכים מקוריים על יהודי אראגון מהמאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה9 מופיע השם אַבְּרָהִים (Abrahim) ארוט, ברשימת יהודים שנדונו לקנסות בשם המלכות בעיר ולנסיה בשנת 1315; והשם אַבְּרָהִים (Abrahim) ארואסט מופיע בצו מלכותי משנת 1301, שמגרש אותו ואת גיסו מהעיר בעוון עדות שקר ביחס למקרה רצח שהתרחש בעיר. אני לומדת מכך לא רק שמדובר בשני שמות שונים, אלא ששורשיי הספרדיים נטועים לא רק במשפחתו של סבא שלי, מאיר קלדרון, אלא גם של סבתא שלי, בואנה ארוטי. הידיעה הזאת ממלאת אותי בשמחה בלי שאדע להסביר מדוע.

כשאנו נכנסים למסעדה מקומית לסעודת צהריים, אני נזכרת כמה אהבתי את המאכלים בעלי הניחוח הספרדי, אף על פי שלאכזבתי האוכל במקום איננו כזה. תמיד חשבתי שהעדפתי את המאכלים הספרדיים על פני אלה האשכנזיים משום טעמם הערב יותר. אני מבינה היום שלא בהכרח יש לזה קשר. זה היה עוד פן של הזדהותי הגדולה עם אבא שלי ושל הכמיהה אל מה שנעדר. כשאבא הכין דגים בנוסח ספרדי, היה לזה טעם של חלומותיי על סבתא וסבא שלא הכרתי ושל משפחה גדולה וענפה שיושבת יחד סביב שולחן השבת. כשאבא שר "צור משלו אכלנו"10, הניגון עלה ממעמקי געגועיו לקולותיהם השרים של אחיותיו ואֶחיו, ולצליל שירתו של אביו את הקידוש. הזדהיתי עם אבא ולא פעם דאגתי לו דאגה ילדותית מול קפדנותה של אמא. רגע כזה צף בזיכרוני למראה טבלית השוקולד המוגשת לצד הקפה. הייתי כבת 8, חולה בוירוס כלשהו. לאחר שהקאתי, נתן לי אבא קוביית שוקולד כדי להעביר את הטעם הרע, ומיד הקאתי שוב. אמא נזפה בו על שלכאורה גרם לי להקיא שוב, ומיד הגנתי עליו... "זה לא בגלל זה, פשוט לא גמרתי להקיא הכול..."

כוחו של ההיעדר רב כנראה מזה של הנמצא בהישג יד. התרבות שייצגה אמא לא הייתה זו של מקורותיה בערבות אוקראינה ורוסיה, אלא תרבות עברית, ארץ־ישראלית, שהייתה נוכחת מאוד בביתנו וגם אני חלק ממנה. לא היה לי לכן צורך להתגעגע אליה. הדור של הוריה של אמא, בני העלייה השלישית, והדור שלה עצמה, ניתקו את עצמם מרצון משורשי העבר שנראו להם גלותיים, וגם אם היו חרטות ברבות הימים, לא הייתה תחושה של ניתוק בכוח מן הזיכרונות. גם לא היה טאבו על הדיבור על כך, דבר שחיזק עוד יותר את התחושה שהדברים ישנם, ותמיד יהיה אפשר לגשת אליהם. סיפוריו של אבא היו כה נדירים, צרור קטן וסגור, ואני התגעגעתי אליהם ואל מה שהסתירו יותר משגילו. ואילו סבתא שלי, אם אמי, דקלמה באוזניי בעברית שירים של פושקין שזכרה בעל פה ותרגמה תוך כדי קריאתם, ושילבה בהם סיפורים על ילדותה ועל ימיה הראשונים בארץ. ואף שגם היא לא דיברה על זיכרונות טראומטיים, אלה מגיחים מן הזיכרון בזמן בלתי צפוי. לעולם לא אשכח רגע אחד בסוף ימיה, כשכבר היטשטשה מעט תחושת הזמנים והיא הופקעה ממקומה הבטוח בביתנו, נעמדה מול החלון בחדר המגורים וקראה בלחישה נואשת: "גוואלד, גוואלד —"

*

השעה בביטולה כבר חמש אחר הצהריים. עברנו בכל מקום אפשרי בעיר, פגשנו את כל האנשים שאליזבת הכירה וחשבה שיכול היה להיות להם קשר כלשהו ליהודים, אך שום פרט לא התווסף לפאזל שניסיתי לבנות. לא פגשנו אף לא אדם אחד שזכר בשמותיהם את היהודים שחיו במקום. שקט כבד של אכזבה יורד עליי. זהו? זה כל מה שאפשר לגלות כאן? ספק של חרטה מתגנב ללבי, על שגררתי את נמרוד ואת איציק למרדף שווא אחר עבר שתם ונחתם. מצאנו כה מעט, ולא הצלחתי לחוש את דמותו של אבא שלי במקום, מלבד הוורדים, שלִבְלבו בכל מקום כמבקשים לומר לי שלא במקרה צמחה בי התשוקה אליהם; שהייתי שם בעבר, אולי נבראתי כבר אז בתוך עיניו של אבא שלי, שנשאו איתן את זכר פריחתם העדינה בתוך כל תלאותיו.

מבעד להרהוריי אני שומעת את הד קולה של אליזבת האומרת שכדאי לשוב ולבדוק אם הקשישה שעליה סיפרה לנו מוקדם יותר נמצאת בבית. היא צריכה להיות בערך בגילו של אבא שלי לו היה עדיין בחיים, מסבירה אליזבת, וייתכן שהיא זוכרת משהו על היהודים שחיו בעיר לפני המלחמה. במשך היום עברנו על יד ביתה כמה פעמים, שכן, רחוב מרשל טיטו,11 שבו היא גרה, הוא הרחוב המרכזי היחיד בעיר. בכל הפעמים הללו הבית נראה סגור, ואליזבת אמרה שבעונה הזאת המשפחה נוהגת לעתים לנסוע לנופש על יד הים. ננסה שוב, מה יש לנו להפסיד? אנו חוזרים למקום ומגלים שהווילון בחלון הוסט, נראה שבכל זאת יש מישהו בבית. בתום התייעצות קצרה אנחנו מחליטים שכדי לא להבהיל את האישה הזקנה בביקור לא מתוכנן של חבורה גדולה, אליזבת ואני נעלה לבדנו ונראה מה אפשר לשמוע ממנה. לראשונה הכירה אליזבת הגרמנייה את חְרִיסוּלָה כשביקשה לדעת יותר על קורות העיר בזמן המלחמה, אך המשיכה לבקר אותה מדי פעם מתוך חיבה ואמפתיה לקשישה המתוקה, שכבר מתקשה לרדת במדרגות הפתלתלות מדירתה.

בתקווה זהירה ומהוססת אנחנו מטפסות במדרגות הישנות. את הדלת פותח ליופצ'ו, בנה הצעיר של חריסולה, שנראה כבן גילי, ואליזבת מציגה אותי כישראלית שמחפשת אנשים שאולי הכירו את אביה, שנולד בביטולה. היא לא מזכירה את שמי או את שמו. ליופצ'ו מלווה אותנו לחדר המגורים הצפוף, והולך להביא את אמו. "נמצאת כאן אישה מישראל," הוא אומר במקדונית, שאליזבת מתרגמת עבורי לאנגלית, "היא מחפשת אנשים שאולי הכירו את אבא שלה." לפחות אוכל לשמוע ממנה מעט על החיים שלפני המלחמה, למלא מעט את החלל שכוסה בעפר, אני חושבת, ומכינה את עצמי לאכזבה נוספת.

שניות ספורות של דממה מתחלפות בסוּפה גועשת של זעקות מן העבר השני של הדלת: "יעקב קלדרון... יעקב קלדרון..." (במלעיל), קוראת בוכה חריסולה, כשהיא מדדה בקושי לקראתנו, ומקל ההליכה שלה מכה בהתרגשות ברצפה. בידיים רועדות אני עוזרת לה להתיישב בכורסה. פניה המומות, והיא איננה מסירה את מבטה המשתאה מפניי, מלטפת את ידי עוד ועוד כשהיא חוזרת על מילה אחת: "מִילָה... מִילָה..." (במלעיל, במקדונית: יקרה, אהובה).

דבר לא הכין אותי לרגע הזה. מוחי מתערפל. התרגשות, שאלות, ספקות, ומחשבה אחת תבוסתנית, פחדנית וטורדת: אולי היא חושבת על יעקב קלדרון אחר? השם קלדרון היה די נפוץ בקרב יהודי ביטולה, ובכלל — איך היא ניחשה את זה עוד טרם דיברנו, טרם שמעה את שם אבא, וטרם ראתה את פניי? המקריות שבה מצאנו אותה נראית לי בלתי אפשרית. לבקשתי, ליופצ'ו שואל את אמו במקדונית: "איך ידעת שמדובר ביעקב קלדרון?" חריסולה איננה מהססת לרגע: "הוא תמיד אמר שייסע לארץ ישראל." היא סיפרה שלמדה איתו בבית הספר, שהיה מלא שמחת חיים, תמיד מחייך, ואהב לשיר. הספקות שלי מתחילים להתפורר. כן, אבא שלי היה מלא שמחת חיים, תמיד מחייך, גם כשהיה עצוב, ואהב לשיר. כמה אהבתי לשמוע אותו שר לעצמו, סתם כך, שירים ומנגינות שאת חלקם הכרתי ואת חלקם לא, שר במטבח, שר תוך כדי עבודה בלול, שר כשהוא מאכיל את העופות, מטפל בתרנגולת שחברותיה נטפלו לחולשתה וניקרו אותה, שר... תמיד שר. לפעמים היו אלה שירים שזכר מבית הוריו במנגינה ספרדית לירית ומסתלסלת, לפעמים שירים עבריים שלמד בתנועת השומר הצעיר בנעוריו בביטולה, כמו שירו של ביאליק "לא ביום ולא בלילה"; לעתים שירים עבריים שלמד מאמא. גם היא אהבה אותם וגם היא אהבה לשיר. בימים היה שר בדרך כלל שירים שמחים, מלאי חיים, כמו "בדרך התבור" (כמה הייתי גאה כשהצלחתי להשמיע את צליל פרסות הסוסה שבסוף כל בית), ובערבים היה שר לי שירי ערש נוגים: "נומי נומי", "לילה לילה" או "היה הייתה לי ילדה קטנטונת ולה צמות מושלכות על גב..."12

אני מלטפת את פניה של חריסולה, את קמטיה, את שערה הדק, ועיניי מתמלאות דמעות. הלא ייאמן קרה, חלומי לגעת במישהו שהכיר את אבא שלי מתממש כנגד כל הסיכויים. יד נשלחת מן העבר, ומחבקת אותי שנים כה רבות לאחר מותו. חריסולה איננה יודעת את שפתי, אבל אינה מפסיקה לדבר איתי — מלטפת את ידי ולוחשת: "פמיליה, מילה, פמיליה" (משפחה, יקרה שלי, משפחה).

כשכולנו מתאוששים מעט מההתרגשות הראשונית, אני מבקשת רשות להעלות לדירה את נמרוד, איציק וג'ורג', שחיכו למטה. איש מהם איננו יודע למה לצפות, רק סימנתי להם מן החלון שיבואו. כשמופיעים שלושתם בכניסה לחדר, חריסולה הנרגשת מצביעה על נמרוד ושואלת: "זה הנכד?" היא איננה מחכה לתשובה ומסבירה במקדונית, כשהיא מסמנת על מצחה ועיניה את מה שידוע במשפחתנו, שהחלק העליון של פניו, כמו גם של פניי, העיניים והמצח, הם העתק ברור של חלק זה בפניו של אבא. חריסולה בוכה ומדברת על ה"גֶּנים" הנראים לעין. החדר מתמלא בבליל של קולות נרגשים; מביאים תצלומים, מחפשים זיכרונות, וחריסולה מנצחת על הכול ומספרת בלי מילים כמה היה אבא יקר ללבה. נמרוד אומר לי בעברית: "אמא, שבעים שנה היא מחכה שנבוא." הוא בוכה, וגם אני.

ביקורנו הראשון בביטולה מסתיים למחרת בבוקר. הוא סיפק לי תשובות מועטות מדי, אך העניק לי ולבני נמרוד אוצר נדיר בדמותה של חריסולה, שאותה נישא בלבנו לעולם. אני יודעת שעוד אשוב לכאן ומקווה להעביר את עוצמת החוויה גם לבתי, לילך, שבאותו זמן הייתה מטופלת בתינוקת ולכן לא יכלה להצטרף למסע.

אנו נפרדים מהעיר בתחנת הרכבת. תחושה סוריאליסטית אופפת אותי כשאני מבינה שאלה אותם פסי רכבת, ושהרכבות ממשיכות לצאת מאותה תחנה לכיוון נקודת האיסוף בסקופיה, שממנה שולחו היהודים לטרבלינקה, כאילו לא קרה דבר. ב־21 דינרים מקדוניים (1.63 ש"ח) אפשר לרכוש כרטיס בכיוון אחד.

תחנת הרכבת בביטולה, מקדוניה, 2010

5. אסתר בנבסה ואהרון רודריג (2001), יהודי ספרד בארצות הבלקן במאות החמש-עשרה-העשרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, עמ' 48. להלן בנבסה ורודריג, 2001; בלדינו: איל קורטיז'ו (חצר גדולה) בטורקית — מאחלה (חצר גדולה). יקיר אבנטוב (1971), תולדות יהודי יוגוסלביה, תל אביב: התאחדות עולי יוגוסלביה, עמ' 134. להלן אבנטוב, 1971.

6. על פי מסמך על ביטולה, ארכיון אבנטוב, הארכיון ההיסטורי של התאחדות עולי יוגוסלביה (להלן ארכיון אבנטוב), B-13.

7. Gjorgic and Gordana Nedelkovska and their daughter Natasha.

8 כמה שנים לאחר ביקורנו החל פרויקט משותף של יהודים ישראלים יוצאי מקדוניה ושל ממשלת מקדוניה ועיריית ביטולה לחפור ולזהות את שרידי המצבות. בזמן כתיבת שורות אלה, נחשף חלק קטן מהן.

9. Jean Regne (1978), History of the Jews in Aragon,‏ Jerusalem: Magnes.

10. צור משלו אכלנו, מילים ולחן — עממיים.

11 בביקורי הבא בביטולה מצאתי ששם הרחוב שונה ליוסיף יוסיפובסקי.

12. בדרך התבור, מילים: בנימין אביגל, לחן: שלמה וייספיש; נומי נומי, מילים: יחיאל הלפרין, לחן: יואל אנגל; לילה לילה, מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא, ילדה עם צמות, מילים ולחן: גרשון פרנסקי.