מישהו לאהוב
באחד הטיולים שלי אחרי הצבא, החלטתי לקחת אוהל ולנסוע למדבר.
מי שמכיר אותי יודע שאני ואוהל לא מסתדרים – אני לא סובל אותו, והוא דומם חסר רגשות.
משהו בער בי. רציתי לשבור את השגרה שלי בכל דרך. הרוטינה החוזרת הזאת של עבודה-מכון-בילוי-שינה הרגה אותי. אז לקחתי את האוהל ואת שק השינה, וירדתי למדבר.
אחרי נסיעה של ארבע שעות הגעתי. חול, חול וחול – זה כל מה שראיתי וחשבתי לעצמי. מה אנשים מוצאים בחור הזה שהם אומרים שאין על המדבר, שזה הנוף הכי יפה בארץ? מהחדר שלי עם המזגן יש נוף יפה יותר, והוא גם לא חוּם. בתוך חמש שניות וחצי הבנתי שמזגן לא יהיה לי – מקסימום בריכת שחייה מכל הזיעה שהצטברה על הגוף שלי.
התחלתי לבנות את האוהל – בכל זאת, אני רוצה להעביר פה לילה. תוך כדי תקיעת יתדות באדמה, התחלתי לחשוב שהייתי יכול גם להעביר לילה באירופה הקרירה, ושגם זה חד-משמעית נחשב לשבירת שגרה. אבל איך אומרים? את הנעשה אין להשיב.
אחרי כשעתיים של עבודה, האוהל היה מוכן. אפילו זכרתי להביא אוכל, מים וכמה חטיפים. עכשיו רק נשאר לחכות ללילה, ולצערי, הוא לא היה זכור לי כקר כל כך. כמובן לא הייתי במדבר שנים, כך שההתאמה של הבגדים שלי למצב הייתה נוראית, אבל האופטימיות והמחשבה שאני חייב שינוי הרימו אותי. בינינו, מה זה קצת קור? הכי גרוע, אני אהיה קצת מצונן, חשבתי.
באומץ רב, או ליתר דיוק, ברוב טיפשותי, החלטתי לצאת לטיול קטן לאור הירח – לרוקן קצת את הראש ולחשוב על המסלול של החיים שלי ועל הכיוון הנוכחי שלו. אני אדם שחי בבועה של מרכז הארץ, מנותק מהעולם ויושב כל היום במשרד עם המזגן, מרוויח משכורת נאה שלא מביישת אנשים בגילי. מנגד, אני מבין שהחיים הם לא רק כסף. כל אחד רוצה להגשים את החלום של זוגיות, כל אחד רוצה את דור העתיד שלו. וכך גם החלום שלי – קוטג' במושב בצפון, אישה, שלושה ילדים, כלב או כלבה. אני נשבע שזה כל מה שנחוץ לי כדי להיות המאושר באדם.
אחרי בערך קילומטר של הליכה ראיתי מדורה. קל לזהות אותן במדבר, כשרואים לפתע נקודה של אור מעלה עשן. כמו כל בחור סקרן, או ליתר דיוק כמו עש, נמשכתי לאש.
מדורה לא גדולה במיוחד, ורק איש אחד שיושב מולה – אדם שנראה שעבר המון בחיים ישב והסתכל לתוך האש בעיניים בצבע ירוק בוהק.
ניגשתי אליו. "סלח לי, אדוני, אוכל להצטרף אליך?" שאלתי בנימוס.
הוא הסיט את מבטו מהאש, הסתכל עליי בחיוך קטן ועדין ואמר, "בוא, שב, ילד. גם הלב שלך צריך קצת להתחמם."
אני מודה שלא הבנתי למה קרא לי ילד. טוב, אולי ביחס לגיל שלו אני באמת סוג של ילד... אבל למה דיבר על הלב שלי? מה, אני באמת שקוף כל כך? אין סיכוי. הרגע הוא פגש בי, ומלבד אור המדורה חשוך כאן – הוא לא הספיק לקרוא אותי בכזאת מהירות, ולא משנה כמה הוא חכם.
אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה באש, החלטתי לשבור את הקרח ולשאול אותו מה הוא עושה במדבר.
"אני? בדיוק מה שאתה עושה – החלטתי לחפש את עצמי. אשתי נפטרה לפני ארבעה חודשים ושלושה ימים. הבית ריק מאוד בלי הנוכחות שלה. אישה חזקה היא הייתה, אתה יודע? בחיים לא התלוננה, גם לקראת הסוף כשכל הגוף כאב לה. לא יכולתי עוד להתמודד עם שאריות הריח שלה, אז החלטתי לנדוד קצת במדבר. בכל שבוע היינו יוצאים לטייל בארץ. כמה שהיא אהבה את הטבע... מייד כשיצאנו לפנסיה, התחלנו את המסורת הזאת. ותראה איפה אני עכשיו, ואיפה היא." הוא הביט לשמיים, כמחפש אחר כוכב שיזכיר לו אותה, וראיתי דמעות זולגות במהירות לעיניו.
התקרבתי וחיבקתי אותו. אני חושב שזה קסם שיכול לקרות רק בארץ – רק בארץ נראה בן אדם פורץ בבכי על הכאב שלו, נעטוף אותו בחיבוק אוהב ונבכה יחד איתו.
לאחר דקות ממושכות של חיבוק ודמעות, הוא ניגב את העיניים ושאל, "ואתה?"
הסתכלי עליו. איך אני עונה לשאלה הזאת? אחרי הכול, הוא עבר כל כך הרבה ובחר ללכת לחפש את עצמו במדבר, אולי לשבור קצת את הבדידות שלו... ומי אני בכלל, ילד שמנת מהמרכז שבוכה שהוא לבד, בזמן שהאיש הזה עד לפני ארבעה חודשים ושלושה ימים עוד ישן עם האישה של חייו וכנראה גם אם ילדיו...
"אני בסך הכול רוצה לשבור את השגרה שלי. קשה לי להישאר באותו מקום הרבה זמן, אז יצאתי ללילה במדבר," עניתי.
בלי להסס האיש ענה בחדות, "אז איך איתה היית כל כך הרבה זמן?"
"סליחה?" הגבתי. "לא הבנתי."
"ילד, קדימה, אני לא נולדתי אתמול," הוא הוכיח אותי. "בעיניים שלך רואים שהלב שלך שבור."
"טוב..." היססתי. "אולי אתה צודק. הוא קצת שבור. אז אולי זה גם מסע לחיפוש אחר הלב שלי?"
"כשהייתי בגילך פחדתי מאהבה," סיפר האיש, "פחדתי לתת את הלב שלי למישהי כי חשבתי שלא יהיה לי לב אם הוא יהיה אצל מישהי אחרת. הסתובבתי ימים ולילות בברים ושתיתי, הכרתי בנות אבל לא נתתי לעצמי להתאהב. רק לא להרגיש, אמרתי לעצמי. לקראת העשור השלישי לחיי, הכרתי אותה – מרים שלי. לא אהיה קלישאתי איתך ואגיד שהיא הדבר הכי יפה שראיתי – כי היא לא. אבל היא הייתה הכי יפה בשבילי, והיא היחידה שאחזה ביד שלי וגנבה לי את הלב. חצי שנה, ילד... חצי שנה והייתי מתחת לחופה. אני, שלא רציתי להתאהב, התחתנתי. אתה יודע מה הבנתי?"
הייתי המום מהסיפור עד כדי כך שלקח לי כמה שניות לשאול, "מה?"
"לא משנה כמה נצליח, כמה הישגים יהיו לנו או איזה ‘תואר' העולם ידביק לנו,
לכל אחד ואחת מאיתנו יש צורך בלתי נשלט לדאוג למישהו.
בכל סיטואציה בחיים, בין אלפי דמויות ומיליוני מבטים, כולנו מחפשים כמו משוגעים...
הופכים אבנים, חוצים יבשות, מתרסקים על ברים לילות על גבי לילות,
מחפשים את עצמנו בעיניים אחרות.
כולם זקוקים ל...
מישהו לאהוב.
ואלה שיגידו שלא,
שקרנים!"
"אבל אני לא מבין," גמגמתי. "איך כל זה קשור אליי?"
"ילד, גם אתה מחפש מישהי לאהוב, מישהי לדאוג לה בלילה, לקום בבוקר ולדעת שהיא שם איתך. אני לא מדבר על גבר או אישה – אני מדבר על אהבה."
נתתי למילים שלו לחלחל למחשבותיי, לזרום בדמי ולהגיע לכל נים ונים בגוף שלי. בהיתי באש שצרבה את העיניים שלי, ופשוט נתתי למחשבות להפליג לאיזה מחוז שרק ירצו.
השעה נעשתה יותר ויותר מאוחרת. הודיתי לאיש על השיחה וכמובן על החברה שאירח לי. לפני שהתחלתי לחזור לאוהל, חיבקתי אותו שוב, הבטתי יחד איתו בכוכבים, ואמרתי לו שאני בטוח שמרים שלו שומרת עליו בכל רגע ורגע. "תשתדל לא להיפגש איתה מוקדם. אתה נכס לעולם שלנו, נכס למשפחה שלך, ואם להיות כן – אתה נכס גם עבורי."
כל הלילה לא נרדמתי מהמחשבה על השיחה הזאת. קולו של האיש הדהד בראשי, אומר את המשפט "כולם זקוקים למישהו לאהוב."
ס'אמכ, הוא צודק. אני מחפש לשבור את השגרה שלי בטיולים במדבר ובחופשות יקרות וחסרות ערך בחו"ל, כשבסך הכול כל מה שאני צריך הוא פאקינג מישהי לאהוב!
אני זוכר את המשפט שאמרתי לעצמי בראש שנייה לפני שנרדמתי:
לא משנה מי אתה ומה אתה, הכול מתגמד לעומת האישה שמולך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.