בוחרת בחיים 1: בוחרת בחיים

עברתי לניו יורק לפני כמה חודשים אך עדין לא התרגלתי לקור הקשה הזה. החלטתי לעזוב את ישראל מיד לאחר שירותי הצבאי מיד לאחר שהתבשרתי שהתקבלתי ללימודים.

כל בוקר אני חולפת על אותם רחובות בדרך ללימודים ומתפלאת מיופייה של ניו יורק בכל פעם מחדש.

בסיום שירותי הצבאי הגשתי בקשה והתקבלתי ללמודים באוניברסיטה ניו יורק בתוכנית החלפת סטודנטים. לא התלבטתי פעמיים, ידעתי שאני חייבת לעוף מישראל כמה שיותר מהר.

לא יכולתי לסבול את הכאב, מתחזק בכל פעם מחדש. שכנעתי את עצמי שזאת תהיה התחלה חדשה לחיים, לא ציפיתי למה שיבוא, רציתי שינוי וקיבלתי מהפכה.

אבא שלי תמיד היה אומר "בחיים נסגרת דלת אך נפתח חלון" כך גדלתי עם האמונה שזה נכון.

ברגע שקיבלתי את המכתב שמבשר את קבלתי לאוניברסיטה בניו יורק הרגשתי שוב חיה, בחרתי בחיים, האמנתי שזה אפשרי לנשום שוב ולחייך שוב מבלי להיזכר כל פעם בכאב מחדש מבלי לקום כל לילה בזיעה קרה מעוד סיוט.

התחושה לא הייתה קלה שהגעתי לניו יורק ללימודי משפטים ידעתי שהמעבר לארץ חדשה לא יהיה קל. קיבלתי הזדמנות חדשה עם מלגה מלאה מהאוניברסיטה. ידעתי שאני צריכה לאמץ את זה חזק ללב ושזה אפשרי לחיות שוב.

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות עורכת דין אבל מעורכי הדין המוצלחים שבאמת חשובים להם בני אדם ולא רק ההצלחה המסחררת של הכסף.

לאחר שנפלה ההחלטה על המעבר לניו יורק

ערכתי חיפוש באינטרנט ומצאתי דירה להשכרה קרובה ממש לאוניברסיטה, אימא אמרה שאת השכירות אבא והיא ישלמו ושאני אמצא מקום מכובד ולא זול במקום סביר וראוי למחייה.

כמובן שעברנו ביחד על כל התמונות של הדירה, מטבחון קטן שני חדרי שינה מכובדים במחיר סביר.

לאימא היה קצת קשה עם המעבר שלי לניו יורק "את בטוחה שזה מה שאת רוצה? עם ציונים כמו שלך את יכולה להתקבל לכל אוניברסיטה מכובדת כאן בישראל" אמרה אימא.

אבל אני ידעתי. בתוך תוכה היא ידעה שזה מה שהייתי צריכה, לעזוב הכול מאחור ולנסות להמשיך בחיים.

בזמן המעבר מישראל לניו יורק הייתה בי אמונה ותחושה שמשהו אולי עוד ישתנה.

אימא הצטרפה אלי לניו יורק לימים הראשונים.

כמה ימים לפני תחילת הלימודים אימא ואני הלכנו למרכז קניות גדול ליד הדירה השכורה בכדי לאבזר את הדירה כדי שארגיש יותר "תחושה של בית" כמו שאימא תמיד אומרת בזמן שהוסיפה עוד ועוד דברים לסל הקניות. "תשדלי לאכול כשר" היא לא שוכחת לציין.

השבוע הראשון בניו יורק טס ,התרגשות הייתה בשיאה.

קמתי ליום הראשון ללימודים שהסתיו בניו יורק בפתח לבשתי את הג'ינס סקיני הכחול שקניתי כמה ימים לפני שהגענו לניו יורק ואת חולצת המעבר השחורה ועליה קרדיגן לבן. בזמן האחרון ממש השתדלתי ללבוש בגדים לבנים ככה בשביל לשמח את הנשמה רציתי להרגיש קצת יותר טוב אז מרחתי מעט מסקרה כדי להדגיש את עיניי הכחולות ושמתי מעט סומק, אף פעם לא ממש אהבתי להתאפר יותר מידי תמיד החמיאו לי שאני יפה כמו שאני.

מבנה גופי יחסית רזה, יש לי חזה גדול יחסית למבנה גופי, ישבן מוצק ושיער שחור מתולתל שגולש עד המותן.

התרגשתי מאוד בימים הראשונים של הלימודים עם תחושה של פרפרים תמידית בבטן.

הסתובבתי מעט ברחבת הקמפוס לפני שנכנסתי לקורס הראשון.

הכול שונה מישראל, הקרירות של האנשים וחוסר החמימות מורגשת כאן, תחושת אי שייכות.

אבל לאט, לאט, התרגלתי למנטאליות של הניו יורקים בקורסים הראשונים קצת נאבדתי, היה לי קשה להיכנס לתוך החומר יותר מכולם בגלל קשיי השפה.

לאחר מספר ימים בקמפוס הכרתי את קארין שגם היא סטודנטית במלגה מצרפת, שהכרנו מעט במהלך השיחות שלנו התברר שגם קארין חצי יהודייה מצד האימא כל כך שמחתי שמיד הרגשתי חיבור. קארין סיפרה לי שגם אצלה בבית שומרים על כשרות ושהיא אוהבת מאוד את ישראל.

קארין לא הייתה מודעת ליופי שלה. היא נמוכה ממני, כמעט מטר שבעים בעלת שיער ארוך שחור עד המותניים עיניים בהירות בצבע ירוק שמאפיין את הצרפתים, ממש קנאתי ביופי שלה ובשמחת החיים שלה.

קארין ואני בלינו את כל זמננו הפנוי ביחד יצאנו למסעדות, מסיבות אחווה שאני לא ממש התחברתי אליהם כמויות האלכוהול שהסתובבו שם יפחידו כל בחורה צעירה כמוני שלא רגילה לזה. השתדלתי כמה שפחות להסתובב במסיבות האחווה אבל איך שהוא במהלך התקופה קארין התחברה ואהבה את תשומת הלב של הבנים שהייתה סביבה.

כול הזמן פחדתי שמשהו יקרה לה אז תמיד שמתי עין והשתדלתי להימנע מאלכוהול כמה שיותר כדי שתמיד אחת מאתנו תהיה צלולה למקרה שמשהו לא מתוכנן יקרה.

לאחר כמה שבועות בלימודים התחלתי להשתלט על חומר הנלמד.

תמיד הצבתי לעצמי מטרות ובכל יום אחרי הלימודים הייתי חוזרת על החומר מסדרת לעצמי סיכומים בכדי שאהיה מוכנה לשעורים של מחר.

התקדמתי קצת בחומר מעל שאר הכיתה לכן הרשתי לעצמי לחפש עבודה שתוכל להתאים לי למערכת השעות של הלימודים.

רוב העבודות של הסטודנטים הם מלצרות או עבודה בספרייה.

לצערי לא ממש התאים לי העבודה בספרייה מבחינת השעות אז לא נשארו לי הרבה ברירות זה למלצר.

בנוסף היה לי חשוב למצוא עבודה במשרד של עורכי דין כדי להתנסות יותר.

התחלתי לחפש משהו בתחום המזכירות, לאחר מספר רב של ראיונות לא מוצלחים נתקלתי במודעה של משרד עורכי דין שמחפשת מזכירה לשעות אחר הצהריים מזכירה שתעבוד לשלוש שעות פעמיים בשבוע.

קפיצה קטנה בלב כל כך שמחתי זה בדיוק מה שאני צריכה מלמלתי לעצמי, חייגתי למספר שבמודעה והגעתי למשיבון "שלום הגעתם למשרדו של עורכי דין לאונארד תישארו הודעה" קול של אישה בגיל העמידה, השארתי את הפרטים שלי בתקווה שאולי הם יחזרו אלי.

הימים עברו ועדין המשכתי ללכת לראיונות עבודה שלא תמיד תאמו את הדרשות שלהם או את השעות הלימודים שלי.

קארין המליצה לי על בית קפה קטן שמחפש מלצרית נגשתי לראיון עבודה המנהלת התלהבה מאוד וקיבלה אותי מיד לעבודה.

כמה ימים לאחר הריאיון התחלתי לעבוד בבית קפה.

שנקרא "פינתי" כמה שעות בערב מאחורי הדלפק, בתפקידים של הכנת קפה, ניקיון שולחנות ,לא ממש מלצרות רק שהיה צורך ניגשתי לעזור עם מלצרות בשולחנות.

המנהלת נטלי אישה חמה ולבבית בפנסיה שפתחה את בית הקפה בכדי "לא להשתגע בבית" כך היא נוהגת לומר.

בימים שהייתה משמרת רגועה נטלי הרשתה לי ללמוד בפינה של בית הקפה בצד עד שהלחץ בעבודה יתחיל.

"היום רגוע יחסית" אמרה נטלי, לכי לפינה ותלמדי קצת שתתחיל עבודה אקרא לך."

שמחתי מאוד שניתנת לי האפשרות ללמוד תוך כדי עבודה.

הודיתי לנטלי וניגשתי לחדר מנוחה לקחתי את התיק והספרים אהבתי להתיישב בפינה הרחוקה ביותר של בית הקפה שם אין כמעט הפרעות והסחות דעת.

שקעתי דיי מהר לתוך הספרים ולא הרגשתי איך הזמן עובר.

לפתע נשמעו צעקות מהתא ליידי "אבל בקשתי שזה יהיה מידי ,למה אני צריך לחזור על כול דבר פעמיים" הסתכלתי לראות מי הצעקן שממש לא אכפת לו שכול הסועדים שומעים ומסתכלים עליו הרמתי את העיניים ונתקלתי ביופי מיוחד ומסוקס מאוד גבר נאה למדי, עם קעקוע שמצויר על כף ידו בצורת "פיס".

בזווית העין ראיתי את נטלי מתקרבת לשולחנו.

"מייקל למה אתה כל כך כעוס היום?" שואלת נטלי

"המזכירות הסטודנטיות האלה, קשות הבנה" אומר הבחור שבתא ליד.

"מייקל חמוד זאת המזכירה השלישית שהחלפת החודש" עונה לו נטלי.

"אולי יש לך בחורה נורמאלית?" הוא שואל אותה ומביט בעיניו לחפש אחת כזאת "כך שאני ממש לא אצטרך כל הזמן לצעוק ולבקש כל דבר שלוש פעמים?" הוא ממשיך לשאול.

"חחח" צחקה נטלי "את הבחורות שלי אתה לא מקבל, פשוט חבל לי עליהן אתה תוציא את כל העצבים שלך עליהן, הן ממש לא אשמות בזה נכון?". היא שואלת אותו.

"נכון" ענה מייקל, לרגע לא הצלחתי לשלוט בצחוק שיצא ממני, שני הראשים הסתובבו אלי "משהו מצחיק אותך?" שאל מייקל בכעס, "סליחה" עניתי במבוכה "לא התכוונתי, פשוט ריחמתי על המזכירה המסכנה שצריכה לסבול צעקות כאלו בשביל כמה דולרים לשעה".

"למה את חושבת שזה רק כמה דולרים לשעה?" הוא שאל בכעס, "אולי הן מקבלות שכר נאה מאוד לסטודנטיות, ככה שהן יוכלו לממן את עצמן יפה מאוד" כמה יפה? מיהרתי לשאול.

"חמישים דולר לשעה מספיק לך? צעק מייקל ועיניו נפתחו לרווחה. חמישים דולר לשעה? שאלתי שוב.

"כן "ענה מייקל "אז בשביל חמישים דולר לשעה הן פקינג צריכות להיות מושלמות ולעשות את העבודה למופת" רוטן מייקל בצעקה.

נכון, הנהנתי לאישור בראשי והחזרתי את מבטי מיד שוב לספרים".

"עדן", קראה נטלי "בואי מאמי יש קצת לחץ".

מהר ארגנתי את הספרים והתחלתי להתקדם לכיוון חדר המנוחה להחזיר את הספרים בחזרה.

להפתעתי הרגשתי אחיזה בזרוע יד ימין שלי סובבתי מעט את ראשי בכדי לראות מי תופס אותי "את סטודנטית?" שאל מייקל, "כן" עניתי

"סטודנטית למה?" הוא ממשיך

"למשפטים" עניתי.

"אה, בחורה חכמה." אמר מייקל "בת כמה את?" הוא שואל בחיוך ערמומי.

"לא חינכו אותך שלא שואלים בת כמה אישה?" עניתי.

"נכון לא שואלים אבל אני רוצה לדעת" אומר מייקל בחיוך ושואל שוב "אז בת כמה את?"

"כמעט עשרים ושתים" עניתי.

גם יפה וגם חכמה.

"יש לך מבטא" אומר מייקל "מאיפה את?"

"ישראל" עניתי בגאווה.

ומשכתי את ידי בחזרה מאחיזתו החזקה הסתובבתי במהירות והמשכתי לכוון חדר המנוחה.

המשמרת עברה מהר, כבר הגיעה שעת הסגירה ,נטלי פרשה מוקדם יותר כי הייתה עייפה וביקשה ממני לסגור את בית הקפה ולהעביר שטיפה.

הגשתי את אחרוני החשבונות לסועדים ומאוד הופתעתי לגלות שמייקל עדין ישב בתא ועדין עבר על מסמכים.

"את מסיימת עכשיו?" שאל מייקל

כן עניתי "אז אפשר להזמין אותך לשתות משהו? אני אחכה לך שתסגרי".

"לא תודה" אמרתי מהר, "אני צריכה לקום מוקדם", לא ממש רציתי שיתחיל לראות את הלחץ שלי והזעה הקרה שעוברת עכשיו על גבי, מי צריך בחורה כמוני עם משקל טון על הראש וכאב בנשמה שלא מצליחה לישון לילות שלמים מבלי להתעורר עשרות פעמיים כדי לעשות נשימות בכדי להירגע חשבתי לעצמי.

"בטוחה?" שאל שוב מייקל "אפילו לא משהו ממש קצר"?

"לא תודה" אמרתי והסתובבתי מהר לברוח משם בכדי שאוכל להמשיך ולסגור את בית הקפה.

אחרי שעה בית הקפה היה מסודר וסגור כביתי את האורות והפעלתי את האזעקה בדיקה חוזרת לפני שאני נועלת את הדלת.

רוח קרירה חולפת על פניי, הלילות נהיו קרירים יותר, התעצבנתי על עצמי שלא חשבתי להביא מעיל עבה יותר למשמרת הערב. התקדמתי לכיוון הכביש בכדי לתפוס מונית חזרה לדירה בעודי מחכה למונית נעצרת לידי מכונית למבורגני שחורה עם גג פתוח.

"אני יכול לתת לך טרמפ?" שאל הנהג.

מי נוהג עם גג פתוח בקור הזה? חשבתי לעצמי.

לא ממש התעמקתי בנהג אבל הקול היה לי מוכר "עדן" קרא הנהג בשמי, התקרבתי למכונית והסתכלתי לתוכה בפנים ישב הגבר המסוקס הזה, מייקל?

"מה אתה עושה פה?"

"חיכיתי לך".

"למה?" שאלתי

"כי רציתי להזמין אותך לשתות אבל התחמקת אז חשבתי לנסות שוב", הוא עונה, "תודה מייקל אבל אני ממש לא יכולה אני חייבת לקום מוקדם ללימודים ולהיות מרוכזת סליחה", אמרתי ופניתי לכיוון השני. התרחקתי מעט והתחלתי לחפש מונית. מייקל המשיך להביט בי מספר רגעים מאחור.

"את מאוד מוצאת חן בעייני אפשר לפחות לקבל את הטלפון שלך?"

"אני לא בטוחה שאני רוצה לתת לך אותו" השבתי תשובה מהירה .

"הרגע סירבת לי, חחחח זה עוד לא קרה לי. לפחות אני יכול לקחת אותך לאן שאת צריכה נטלי מכירה אותי מצוין, אין לך מה לפחד אני לא חושב שבחורה צעירה כמוך צריכה לחכות כאן לבד בלילה ".

חשבתי כמה רגעים האם זה בטוח לי להיכנס אתו לרכב עם בן אדם זר שאני לא מכירה ובטח שלא סומכת קר מאוד והנסיעה אתו תיהיה יותר קלה.

אך עדין החלטתי שזה מסוכן עבורי לנסוע עם משהו שאיני מכירה ונשארתי עם אותה תשובה, "מצטערת" עניתי "אני אקח מונית תודה בכל אופן"

לקח לי הרבה זמן למצוא מונית.

בכול הזמן הזה מבטו של מייקל נועץ בגבי אני מרגישה אותו בוחן את גופי ממשש התחלתי לפחד ממנו.

הוא חיכה עוד כמה רגעים ממש רגע לפני שנכנסתי למונית אמר "איך שאת רוצה" והתחיל לנסוע.

הגעתי הביתה ממש קפואה. מיהרתי להדליק את ההסקה בדירה ,ממש קפוא כאן מלמלתי לעצמי ומחשבותיי נדדו למייקל כמה יפה הוא וכמה מסוכן הוא בשבילי, הייתי גאה בעצמי שלא נפלתי ברשת ולא מיהרתי לתת לו לקחת אותי הביתה. ממה שנראה לי זה לא בטוח היה לבית שלי!

בעודי חושבת על מייקל הטלפון הנייד שלי מצלצל ועל המצג מופיעה המילה אימא".

"אימא מה שלומך? איך כולם?" שאלתי.

אני הבכורה מתוך שלושה ילדים. אחריי נולדו אחי עידו, בן תשע עשרה, משרת גם בחטיבת לוחמים מובחרת, אחריו בן הזקונים של הורי אורי ,בן שתיים עשרה.

אני יודעת שקשה לאימא מאוד בלעדי היינו מחוברות ממש ובמיוחד בתקופה הקשה לאחר התאונה שבה קברתי את רוב חבריי הקרובים ביותר.

"אז מה קורה אתך?" שואלת אימא בהתרגשות "כמעט שבוע שלא התקשרת". אני מעדכנת את אימא איך מצבי בלימודים מקשקשת איתה מעט, מספרת קצת על נטלי וקארין מעדכנת אותה מה עבר עלי השבוע ואיך שאני מתקדמת יפה עם השפה "אני מאוד גאה בך" היא אומרת "נראה לך שתוכלי לחזור לתקופת החגים לפחות לראש השנה?" היא שואלת, כולם ממש מתגעגעים אליך."

אני עדין לא יודעת אימא, תלוי איך ילך לי עם המבחנים אבל אני מבטיחה שאני אעשה את כל המאמצים לעבור את המבחנים במועד הראשון, כדי שלא אצטרך להיגרר למבחנים של מועד ב.

"אני בטוחה שתצליחי אני סומכת אליך.

יקירה אצלך כבר לילה אז אני אאחל שיהיה לך לילה טוב, תתקשרי יותר" טוב אני מבטיחה ונשיקות לכולם תמסרי ד"ש לכולם אני אוהבת אותך ד"ש לאבא.

הוריי גרושים אבל בקשר טוב מאוד בעבר אבי גר לא רחוק מאתנו בעיר כרמיאל בשכונה שמאוד קרובה אלינו.

כשאורי היה בין שנתיים הורי החליטו להתגרש, אני ואחי הצעיר עידו הבנו שעדיף להם להתגרש מאשר שיריבו, כול הזמן אבל מאוד כאב לנו על אורי שיצטרך לעבור תהליך ארוך של גירושים ידענו שהוא יצטרך לחלוק את רוב ילדותו בין אבא ואימא, אבל הורי עשו את כל המאמצים שאורי יגדל באווירה טובה.

עד לתאונה הכואבת הוריי היו מאוד מאושרים מהסידור הקיים בניהם. אך לאחר ההלוויות של חבריי, הורי לקחו החלטה קשה שבה הוחלט שזה לא מצב רגיל והמשפחה צריכה להתאחד על מנת שנוכל להתמודד עם הכאב ביחד.

לאחר התאונה הייתי מאושפזת כמה שבועות של בבית חולים שוחררתי לביתי לאחר שיקום ארוך בכדי שאוכל להמשך טיפול בבית כל כך שמחתי שראיתי שאבא חזר לגור בביתנו.

מאז שאבא חזר לגור בבית המצב בניהם ממש טוב תודה לאל.