התערבות מרחוק

זולי

עברו כבר מספר שבועות מאז שיחת הטלפון המוזרה והלא ברורה שקיבל מהבחור ההוא מהודו, הרהר אנדראס. הוא באמת קיבל את מה שאמר לו ההודי וחיכה שמשהו יקרה, עד כה כלום. הוא התחיל לחשוב שזו שיחה ללא הסבר ועליו לשוב לאורח חיים סדיר ואולי אף לשכוח מכל העניין, מישהו אולי עובד עליו.

העבודה, אינטנסיבית כתמיד, לא השאירה לו הרבה זמן לא למשפחה, לא לחברים ועכשיו גם לא להתחבטויות בקולות ששמע ובשיחה שקיבל, הוא כבר כמעט שם את כל האירועים הללו מאחוריו — כך חשב לעצמו.

באותו הערב קבע עם כמה מהחברים הוותיקים שלו, עוד מתקופת בית הספר, ללכת לשתות בירה באחד המקומות הלא תיירותיים שיש בעיר. היה להם מקום כזה חצי סודי, צדדי שבו היו אמורים להיפגש לאחר עמל יום עבודה ארוך ומייגע עבור כולם.

אנדראס כבר עמד על יד הדלת, עסוק בהכנסת ידו אל תוך מעיל הרוח הקל שהתכונן ללבוש, כששמע שוב את הקול שכבר קיווה שלא ישמע יותר..

"הי חבר הגיע הזמן שנדבר ארוכות ונסביר לך מה בדיוק קורה כאן" ככה, בלי כל הכנות מוקדמות, בלי שורת פתיחה, בלי הסברים על העלמותו של הקול למשך תקופה. אנדראס הרגיש כאילו הוא משוחח עם מישהו שעומד מולו במרחק של פנים מול פנים — אבל כמובן לא היה שם אף אחד — השיחה נערכה בראשו בלבד. "אתה מוכן? אפשר להמשיך? אתה נראה לי שוב קצת המום, חשבתי שנירז' הכין אותך לשיחה שלנו".

"אני חיכיתי לך, חשבתי שלא תחזור" אנדראס שם לב שהוא מדבר בקול רם, הביט בבהלה מעבר לכתפו לוודא שאף אחד לא עומד ורואה את המחזה המוזר הזה — שאם כן יאלץ לתת הסברים שהוא בעצמו אינו יודע מה הם.

"אוקי אני מבין, בוא נתקדם, שלח לחברים שלך הודעה שלא תוכל להגיע, קח את מפתחות הרכב ובוא נצא. אנחנו צריכים מקום שקט שבו לא יפריעו לנו לדבר, זה יקח לנו בערך שעתיים אולי קצת יותר, נראה איך נתקדם ומה תהיה תגובתך" קול שקט, ברור, מאוד בוטח בעצמו, לא חזק ולא מאיים אבל יחד עם זאת כזה שיודע לקבל את מה שהוא דורש. "יש לך מקום כזה באזור? אתה יודע לאן לנסוע?"

"כן, אני חושב שיש".

"אתה לא חייב לדבר בקול, תנסה לנהל איתי שיחה בתוך הראש שלך — כך נוכל לדבר בלי לעורר סקרנות או תגובות לא רצויות של הסובבים אותך, בוא תנסה עכשיו, זה לא צריך להיות מורכב מדי".

הוא לקח את מפתחות הרכב ויצא מהבית. בשעה כזו אין מקום שקט בעיירה כולה, הכל מוצף בזרם בלתי פוסק של תיירים לכן הוא יצטרך לצאת מגיירנגר ולמצוא מקום מרוחק ושקט. הוא הניע את הרכב והחל בנסיעה איטית אל מחוץ לרחוב הצר, במורד הדרך לכיוון מרכז העיירה. הוא יסע לכיוון דרך הנשרים, חשב, ושם באזור התצפית יוכל לשבת בשקט. אולי עדיין יהיו שם כמה תיירים של סוף היום אבל לבטח לא ימצא שם אף מקומי שהוא מכיר — הם לא מגיעים למקומות הממוסחרים הללו שנוצרו אך ורק עבור התיירים.

הנסיעה מהבית, דרך רחובות העיירה ועד לנקודת התצפית, ארכה כחצי שעה ובמהלכה היה שקוע במחשבות. לא התנהלה שיחה בינו לבין הקול והוא לא פנה אליו אפילו פעם אחת במשך כל זמן הנסיעה. בדיעבד, כשיחשוב על ההכרות הראשונה הזו, יבין אנדראס כי לא ניתן היה לנהל את השיחה בדרך בשל המורכבות וכובד הדברים שנאמרו והצורך שלו להבין, לעכל, לפעול בהתאם לדברים שנאמרו לו על ידי הקול, אבל עכשיו היה כל כולו מרוכז בנהיגה בכביש הצר והמפותל בין הרים, יערות ופלגי מים כחולים. משמאלו הפיורד שיש אומרים כי הוא היפה ביותר בכל נורבגיה ומימינו צמחיה עבותה בצבעי ירוק עז. מבחינתו זה היה מראה יומיומי המלווה אותו כבר שנים, זה לא היה בעיניו מהמם או מרגש והוא לא תמיד הבין את עומק ההתרגשות של התיירים שפגש ברחובות גיירנגר או על סיפון המעבורת שלו — עבורם הנוף שהוא נסע בו כרגע היה לא פחות מאשר אחד המקומות היפים בטבע שראו.

אנדראס אהב לנהוג בדרך כלל אבל הנסיעה הזו הייתה לו קצת קשה. הכביש היה עמוס ברכבים שנעו עליו בטורים ארוכים, בולט היה מספר האוטובוסים שהסיעו תיירים היישר מדרך הטרולים אל דרך הנשרים ומשם אל מרכז העיירה. אנדראס חייך לעצמו כשחשב גם על קריסטין וגם על ליב שמקבלות שם את נחשול התיירים הזה — האחת במלון המרכזי שנשא אם שם העיירה — מלון גיירנגר והשניה בבית הקפה גיירנגר בייקרי הנמצא ממש בכניסה לעיירה וזוכה להאכיל כמות עצומה של תיירים כל יום. לא פעם הוא דיבר עם קריסטין על כך שהם ברי מזל שיש פרנסה בגלל התיירים אבל במידה מסויימת, בעיקר בשנים האחרונות, זרם התיירים הולך ומתגבר והוא משבש את החיים הנורמלים של תושבי המקום.

הוא נע עכשיו באיטיות אחרי אחד מהרכבים החשמליים הקטנים שהמבקרים נהגו לשכור על מנת לטייל באזור. עוד שני עיקולים חדים והוא מגיע לסוף דרך הנשרים ושם משמאל לכביש נמצאת נקודת התצפית אליה התכוון להגיע. אנדראס החנה את רכבו בחניה, פונה אל הפיורד, דומם את המנוע והמתין לבאות. הוא לא היה צריך להמתין הרבה — הקול פנה אליו שוב.

"אנדראס ידידי, בוא נתחיל מזה שאומר לך מה שמי, אני זולי ואני שמח מאוד על ההזדמנות שניתנה לי להכיר אותך ולדבר איתך. זה שמי הפרטי, כמו שאתה שם לב, הקשר ביננו יהיה ללא צורך ברשמיות, אתה מוזמן לדבר איתי בכל זמן שתרגיש צורך לעשות כך. גם אני, כמובן, אזום שיחות ביננו בהמשך".

הוא ישב בתוך הרכב, בוהה במתרחש בחוץ אך לא מבחין בכלום, כולו מרוכז במה שקורה עכשיו בינו לבין הקול שסוף סוף קיבל שם ומתחיל לקבל צורה ומשמעות.

"הדברים שאני עומד לספר לך היום הם לא פחות ממדהימים, אתה תתקשה לקלוט את כל מה שאני אומר ולכן אני אנסה הפעם להגיד רק את הדברים ההכרחיים לשיחת ההכרות הזו שלנו — את כל היתר נשאיר לפעמים הבאות — בסדר?"

זו הייתה שאלה רטורית, זולי לא ממש חיכה לתשובה של אנדראס והמשיך מיד הלאה בשיחה.

"אני מציע שנקפוץ יש למים העמוקים, אין דרך קלה להגיד לך את מה שאני צריך להגיד, אז פשוט נתחיל, נתגלגל ונראה עד לאן נגיע. ממך אני מבקש אנדראס שאם תרצה לעצור כדי להבין או להטמיע את הדברים, פשוט תגיד ונעשה הפסקה". אנדראס נשאר דומם בכיסאו. זולי המשיך לדבר אליו.

"אני אתן לך קודם כל את המסגרת הכללית של הדברים ובכן, אני מדבר אליך מגלקסיה שנקראת MALA. זו גלקסיה שאינה מוכרת על ידי המדענים בכדור הארץ והסיבה לכך מאוד פשוטה — היא נמצאת במרחק כה רב שאפילו בדמיונם אינם יכולים לחשוב עליה, כמובן שגם אין כל דרך מדעית שיודעת לצפות למקומות כל כך רחוקים. למען האמת אפילו לרבע המרחק הזה הם לא יודעים היום להגיע. אני אומר לך את זה כדי שתדע שגם אם תחפש במאגרי מידע או אם תלך להתייעץ בטובי המדענים הם לא ידעו על מה אתה מדבר, לא כל שכן יוכלו לעזור לך או אפילו להתייחס באמירה תאורטית לזה".

זולי חיכה כמה שניות כדי לאפשר לאנדראס להגיב אבל הוא היה נטוע בכיסא מאחורי ההגה של המכונית, לא זז וכמובן לא דיבר.

"לפני הרבה מאוד שנים בגלקסיה שלנו התגלתה בעיה שלא ידענו איך ניתן להתמודד איתה. היא הייתה כל כך חמורה שאיימה להשפיע על כל אורח החיים שטופח במשך עונות גלקטיות שלמות — מדובר על הרבה מאוד זמן במונחים שאתה מכיר כיום."

אנדראס לא הניד עפעף ונדמה היה כי אינו נושם, הוא הרהר האם כל זה נכון ואם כן מה לי ולזה? איך אני משתלב בחיי גלקסיה כל כך רחוקה שאני איני מכיר ואיני יכול אפילו לדמיין מה קורה שם? הוא המשיך לבהות נכחו וחיכה עד שהקול בראשו יתחדש...

"גם אתה, במובן מסוים שייך לכל הסיפור הזה, אבל בוא לא נקדים את המאוחר, אני עוד אגיע לזה בהמשך דברי. הבעיה שנוצרה אצלנו — זו שאני מנסה לספר לך עליה, נוצרה כתוצאה מהתפתחות מהירה של טכנולוגיה מסוימת וכשזו הפכה להיות בלתי נשלטת היא יצרה כמעט תוהו ובוהו בכל רקמות החיים של אזרחי הגלקסיה."

מישהו דפק עכשיו על חלון הרכב שבו ישב, אנדראס הפנה מבט וראה תייר שמצביע על הנייד שלו ומדבר בשפה לא מובנת כלשהי. התייר הקיש שוב על השמשה ואנדראס רק הביט בו מבלי לפתוח את החלון. זולי אמר פתאום "הוא מבקש לדעת מה שם המלון במרכז העיר וכמה זמן יקח לו להגיע לשם — אתה יכול לענות לו אחרת הוא ימשיך להפריע לנו ואני עומד עכשיו להגיע לחלק היותר מעניין בסיפור שלנו."

אנדראס פתח את חלון המכונית. משב רוח קריר עם ניחוח של מי מלח חדר אל תוך המכונית. הוא נשם מלוא ריאותיו והצלילות שבה אליו. לאחר הסבר קצר באנגלית בסיסית מלווה בתנועות ידיים הבין התייר, הודה לו קצרות ונעלם בתוך קבוצת מטיילים שירדה ממיניבוס צבוע אדום ולבן שחנה בעיכול הדרך קצת לפני הכניסה לחניית התצפית. הם שוב היו לבד וזולי המשיך את הסיפור ללא כל עיכוב נוסף.

"הטכנולוגיה שאני מדבר עליה נקראה בזמנו בשם נדידה או קפיצה במרחב. לבצע קפיצות מרחביות..... רגע, רגע, אני אסביר בדיוק למה הכוונה. תראה נניח שאתה נמצא אצלך בבית, בעיר, ואתה רוצה להגיע לעבודה במעבורת מה אתה עושה כדי להגיע?"

למרבה הפתעתו אנדראס מצא את עצמו עונה לזולי וממש, בפעם הראשונה, מנהל איתו מעין שיחה. שיחה שלמה שהתנהלה עכשיו בתוך ראשו שלו, עם מישהו אחר שאינו נמצא כאן. זה היה נשגב מבינתו אולם עדיין התקיים והיה מוחשי לחלוטין. "מה זאת אומרת מה אני עושה? אני נכנס למכונית ונוסע לשם — זה מה שכולם עושים כדי להגיע ממקום אחד למקום אחר, לא?"

"כן, אתה בהחלט צודק, זה מה שכולם עשו גם אצלנו, עד שפותחה הטכנולוגיה של קפיצה במרחב והופצה בצורה המונית שכל אחד יכול היה לעשות בה שימוש. עם הטכנולוגיה הזו אתה לא צריך כלי תחבורה, גם לא כל מיכשור אחר, אתה פשוט מבצע קפיצה במרחב — נעלם ממקום אחד ומופיע במקום אחר, מדהים לא?"

"רגע, אבל, איך...."

"תרשה לי לא להכנס כרגע להסברים מיותרים, אנחנו חייבים להגיע לפואנטה שהיא למה אתה בכלל כאן ולמה אנחנו מדברים? אני רק מנסה כרגע לבנות את התמונה המתארת את המצב שגורם לנו לרצות ולתקשר איתך. אני מבטיח לך שעם הזמן דברים רבים נוספים יתבהרו לך ואני גם מבטיח לענות, בהמשך, על שאלות רבות מאוד שעוד יהיו לך. דבר דבר, נגיע להכל."

אנדראס שתק ונתן לזולי להמשיך בתיאור של התגלגלות המאורעות.

"קפיצה במרחב הפכה להיות נגישה לכל מי שרצה בכך ועצם השימוש המסיבי וההמוני בטכנולוגיה החדשה פשוט שינה את החיים של כלל אזרחי הגלקסיה. זה היה נהדר בהתחלה — תאר לך, אנדראס, את העולם שלך ללא הצורך בכלי תחבורה, ללא צורך בתשתיות, אין פקקים, אין לוחות זמנים צפופים, אין יותר שעות המבוזבזות על תחבורה ותנועה ועוד ועוד. אם לתאר לך בצורה ציורית יותר מה שאפשרה הקפיצה במרחב אז למעשה אתה יכול להתגורר ולחיות בגיירנגר ולעבוד כל יום בניו יורק, והמעבר ממקום אחד לשני יהיה יותר מהיר מהזמן שלוקח לך היום להגיע מהבית שלך אל המעבורת במפרץ שמרוחק ממך בקו אווירי רק כחמישה קילומטרים. אתה מבין על איזו רמת שינוי אני מדבר? זה היה מדהים, זו הייתה מהפכה גדולה מאוד בכל קנה מידה וזה גם הביא עלינו את הבעיה הגדולה ביותר שידעה הגלקסיה כמעט בכל שנות קיום החיים התבוניים עליה. כל זה היה ממש מזמן — היום המצב שונה לחלוטין, קצת סבלנות, נגיע לזה."

אנדראס הביט בלוח השעונים מולו אל השעון המרצד לפניו באור כחול חיוור. מאז שהחנה ודומם את המנוע עברו כבר כחמישים ושמונה דקות. זה נראה לו לא אמיתי, הוא חש שהתחיל לדבר עם זולי לפני מספר דקות מועט, הוא איבד כל תחושה של זמן. כל מה שרצה כרגע זה להמשיך ולשמוע מה יש לקול הזה, שמכנה את עצמו בשם זולי, להמשיך ולספר לו — הוא היה מרותק ומסוקרן וכל חושיו כאילו הושבתו לטובת דבר אחד בלבד — לשמוע את המשך הסיפור שזולי מספר לו.

"ואז עם הזמן" זולי המשיך בדבריו, "התברר שהטכנולוגיה החדשה, על כל הטוב שהיא מביאה, בעייתית מאוד היות והיא אינה ניתנת לשליטה. המשמעות היא שכל אחד יכול לעשות בה שימוש בכל זמן, לקפוץ ממקום אחד למקום אחר וזה נתון בידיו ובידיו בלבד. אזרחים מסויימים התחילו לבצע פשעים באמצעות הקפיצות המרחביות וכוחות השלטת הסדר, מה שאצלכם נקרא משטרה, עמדו חסרי אונים מול התופעה, לא ניתן היה לעצור את האזרחים הסורחים וגם לא להתחקות אחריהם."

"זה מרתק מה שאתה מספר לי, לא חזיתם מראש את ההתפתחויות השליליות הקשורות בהתפתחות של טכנולוגיה כזו? זה כמעט מתבקש לא?"

"באופן החיים שהיה נהוג בזמנים ההם בגלקסיה התפתחויות כאלה לא היו אמורות להתרחש ולכן גם לא חשבו בכיוון הזה ולא כל שכן התכוננו אליו. זה היה מפתיע מאוד, מהיר מאוד מבחינת תאוצת השימוש ויחד איתו השימוש לרעה. ההפתעה הייתה מוחלטת והיא תרמה לבהלה ולפחד שפשו בכל שכבות אזרחי הגלקסיה שומרי הסדר."

הפוגה קלה ואז המשיך "מה שקרה לנו עם הזמן זה שגם בתי הסוהר איבדו את יכולתם הבסיסית לשמר את האסירים. מערכת המשפט איבדה את יכולותיה שכן לא ניתן היה ליישם את העונשים שהוטלו על הנשפטים. הם הגיעו במקרה הטוב לבתי הסוהר וביצעו קפיצות, במקרה הפחות טוב הם אפילו לא טרחו להגיע למשפט. כך שלמעשה הגענו למצב שבו לכל המערכות שומרות הסדר לא היו את האמצעים לבצע את עבודתם, שיעורי הפשיעה האמירו ולא ניתן היה לשלוט במצב — די חמור אם אתה שואל אותי, לא?"

הוא יצא מהרכב ונעמד על ידו, הדלת עדיין פתוחה. שלף מדלת הרכב חפיסת סיגריות ומצית ששם שם בדיוק למקרי חירום כגון זה, אנדראס לא עישן בדרך כלל אבל שמר לעצמו את הזכות להנות מסיגריה טובה פה ושם. הוא הצית את הסיגריה ושאף שאיפה עמוקה. ראשו היה ריק עכשיו, לא מחשבות וגם לא דיבורים. הוא הקיף את הרכב, התמתח וניער את ידיו ורגליו בנסיון להשתחרר מזמן ארוך של ישיבה לא נוחה ברכבו. הוא שוב הביט על הפיורד שמתחתיו ועל קבוצת תיירים שעמדה בתצפית, הם שוחחו בקול רם, חלקם צועקים ומצביעים על הנוף אך הוא לא שמע אותם. אנדראס היה שם פיזית אולם כל חושיו היו מופנים כרגע לזולי ולסיפור שלו, שטרם הגיע אל סיומו. אחרי כמה דקות של שקט הוא אמר:

"או קיי, אני חושב שאני מבין את גודל ועוצמת הבעיה שלכם שם בגלקסיה ואני שואל את עצמי עכשיו שתי שאלות, האחת — מה עשיתם ואיך יצאתם מהמצב הזה? אני מבין מדבריך זולי שזה היה מזמן, אתה כאן מדבר אלי, סימן שהבעיה נפתרה בדרך כזו או אחרת. השאלה השניה, והלא פחות חשובה, למה אתה מספר לי על זה?"

הוא כיבה את הסיגריה, השליך את הבדל לפח אשפה על עמוד ירוק שניצב לא רחוק ממנו, חזר לרכב וציפה לשמוע שוב מזולי.

"יפה, אני רואה שהצלחתי לסקרן אותך וזה טוב מאוד. בוא נתחיל מהשאלה הראשונה שלך, לשניה נגיע בשלב מאוחר יותר. ובכן, הגענו למצב קטסטרופלי שבו מערכות המשפט והאכיפה אינן יכולות להתמודד, אזרחי הגלקסיה בפניקה והמצב רק הולך ומחמיר. מתכנסת הוועדה העליונה לניהול הגלקסיה בראשותו של נאזו ומתקבלת החלטה שניתן וצריך לפתור את הבעיה גם בדרכים לא רגילות אפילו קיצוניות. ההתכנסות הזו הייתה לא פחות מאשר היסטורית ואף על פי שהתרחשה לפני הרבה מאוד זמן היא עדיין נחשבת כאחד האירועים החשובים ביותר והמעצבים את מרקם החיים בגלקסיה. היא נלמדת עד היום בכל מוסדות הקניית הידע הקיימים אצלנו — והלא יאומן קרה, מצאו פתרון לבעיה והתחילו לטפל בה עד למצב של החזרת הסדר על כנו."

"וואו, זה מדהים, איך הצלחתם לעשות את זה?"

"הנה אני מגיע לזה עכשיו, אני מקדים ומזהיר אותך ידידי שזה יהיה חלק בסיפור שתתקשה לשמוע, אולי גם להבין, אבל אני רק מתאר לך את העובדות מבלי להכנס לניתוח ערכי של מקבלי ההחלטות של הזמן הקדום. הפתרון היה פשוט מאוד במחשבה אבל קשה ומורכב ביותר לביצוע והוא כלל את השלבים הבאים: מבצעים לאיתור כל הפושעים, שיפוט מהיר והגליה בצורה מסויימת ולמקום מסויים שבו יוכלו לרצות את עונשם מבלי היכולת לבצע קפיצות במרחב. המקום הזה הוא כדור הארץ ואתם הפושעים — כל אחד מהאנשים החיים על כדור הארץ, ללא יוצא מהכלל, הוא פושע גלקטי המרצה את עונשו."

אנדראס חש שהוא עומד להתעלף, הוא חש דפיקות לב, דופק מואץ, נשימתו מהירה ולא עמוקה, הוא החל לרעוד בכל גופו והחל לדמוע באקט לא רצוני. הוא היה שרוי בהלם מוחלט, ללא יכולת אמיתית להתמודד עם המידע שזה עתה קיבל מזולי. חלפו כבר כמעט שעתיים מאז שהחנה את רכבו בתצפית מעל דרך הנשרים.

"על השאלה השניה שלך נענה בהמשך, כרגע הכי חשוב שתחזור לביתך ותנסה להרגע ולהפנים, אנחנו יודעים שזה קשה מאוד אבל אתה חייב ואנחנו ננסה לעזור. אני רוצה שנפגש כבר מחר לשיחה נוספת כי אין לנו הרבה זמן — אני חייב לסיים להציג לך את העובדות ואחר כך נתקדם יחד לשלב הבא. אז להתראות, סע הבייתה, נדבר מחר בבוקר ונקבע מקום ומועד למפגש מספר 2. סע לשלום ידידי — ובזהירות רבה."

"רק רגע אחד, זולי או איך שקוראים לך, אני עוד לא כל כך בטוח שמה שקורה לי כאן זו המציאות ולא איזו הזיה מתמשכת שלי. אתה יודע דברים כאלה יכולים לקרות, אולי אני פשוט איזה לא נורמלי שמנהל שיחות עם דמות דמיונית בתוך הראש שלו? אתה אמנם נשמע לי די אמיתי אבל הדברים שאתה מספר לי כל כך דמיוניים שאני כבר לא יודע מה לחשוב. אני רוצה מצד אחד להאמין שזה אכן המצב אבל מצד שני....."

"את כל התשובות וההוכחות תקבל עם הזמן במהלך העבודה המשותפת שלנו. כדי שלא להשאיר אותך כרגע עם סימני שאלה גדולים מדי וכדי שנוכל בפעם הבאה להתקדם מבלי לעסוק בשאלות מהות מיותרות בוא נעשה דבר אחד קטן ופשוט. תסיר בבקשה את המשקפיים שלך ותניח אותם על הכסא שלידך."

אנדראס הרכיב כבר שנים משקפים, למעשה היה צמוד אליהן כבר מגיל 16. ללא המשקפיים לא יכול היה לקרוא כלל ולא יכול היה להבחין בפרטים, הוא ראה מטושטש ביותר. הוא מילא אחר הוראותיו של זולי, הסיר את משקפיו והניח אותם בזהירות על הכיסא שלידו, הביט מבעד לזכוכית וכפי שציפה לא ראה כמעט כלום.

"עכשיו באופן הדרגתי אנחנו נשפר לך את הראיה לזמן קצר עד למצב שבו לא תהיה זקוק למשקפיים כלל ואז נחזיר את המצב לקדמותו — מוכן?"

הוא היה המום, כאילו שמישהו משחק בפוקוס של מצלמה, ראייתו הלכה ונהייתה חדה יותר, הוא הצליח לראות חלונות בספינת הקרוזים הענקית שחצתה עכשיו את הפיורד, מבעד לחלונות זיהה אנשים, הוא נשאר פעור פה.

"אנדראס קח עכשיו את ספר הרכב שנמצא במגרה ותנסה לקרוא אותו ללא שימוש במשקפיים, אתה תיווכח שהראיה שלך מושלמת."

ואכן כך היה. הוא הצליח לקרוא את האותיות הקטנות ביותר בספר, דבר שהיה בלתי אפשרי רק דקות ספורות קודם לכן.

"אנחנו יכולים לשלוט בשורה ארוכה של תפקודי הגוף המלווה שלך, את זה עוד תראה בהמשך, אבל עכשיו אני מציע, לאחר שהבהרנו את הסוגיה, שתיסע הביתה ותנוח. נכונה לנו עוד עבודה רבה ואני חושב שלהיום זה מספיק. ואל תשכח להרכיב את המשקפיים, אתה תחזור לאיכות הראיה הנורמלית שלך בעוד מספר שניות."

אנדראס המתין כך ברכב עוד כעשר דקות עד שהצליח להסדיר את נשימתו ותחושתו הכללית הוטבה במעט. הוא הניע את הרכב, יצא לאיטו מהחניה והחל לנסוע בנסיעה איטית במורד דרך הנשרים לכיוון העיר, לביתו.