המזלג המכשפה והדרקון

פרק 1 הר אָרנגוֹר

זה לא היה יום מוצלח.

אֶראגוֹן התרווח במקומו ולגם לגימה ארוכה משיכר האוכמניות שבספל שלצידו. חמימות מתוקה התפשטה בגרונו, ואיתה גם זיכרונות מימי קיץ שעברו עליו בקטיפת גרגירי יער בעמק פָּלָנקַאר.

מדקרת געגועים הביתה הכתה בו.

השיכר היה הדבר הטוב ביותר שיצא מהמפגש שלו עם הְראתמוּנד, נציג הגמדים. מתנה שנועדה להדק את שיתוף הפעולה הידידותי בין הגמדים לרוכבים – כך לפחות טען הְראתמוּנד.

אראגון נחר בזלזול. ממש ידידות. המפגש כולו הוקדש לוויכוח עם הְראתמוּנד על המועד שבו ישלחו הגמדים את האספקה שהבטיחו. נראה שהְראתמוּנד סבור שדי והותר להעביר משלוח מדי שלושה־ארבעה חודשים, וזה היה מגוחך, בהתחשב בכך שהגמדים התגוררו קרוב יותר לאקדמיה מכל הגזעים האחרים. אפילו נַאסוּאָדָה הצליחה להעביר משלוחים חודשיים מצידו האחר של מדבר הַאדַארָק, הרחק במערב.

אצטרך לארגן שיחה עם אוריק ולפתור את זה ישירות מולו. עוד דבר שיצטרך לעשות בתוך ים של משימות שנראה אינסופי.

אראגון התבונן בערמת המגילות, הספרים, המפות ודפי הקלף שכיסו את השולחן מולו, שכולם דרשו את תשומת ליבו. המראה דיכא אותו כל כך עד שנאנח.

הוא שלח את מבטו החוצה דרך החלונות מחוספסי השוליים שנחצבו בחזית גוב הדרקונים. קרני אור דמדומים הציפו את המישורים סחופי הרוחות שהשתרעו למטה והקיפו את הר ארנגוֹר. מצפון וממערב נצץ נהר האֶדָה כמו סרט של כסף רקוע הפרושׂ על פני הנוף. שתי ספינות עגנו בעיקול הקרוב ביותר, ושביל הוביל דרומה מאותו מעגן אל הגבעות שנערמו למרגלות הר ארנגוֹר.

אראגון היה זה שבחר בהר – אחרי התייעצות עם סַאפִירָה וחבריהם למסע – כביתם החדש של רוכבי הדרקונים. ולא רק זאת: ההר היה גם אמצעי הגנה על האֶלְדוּנַארִי, ובתקווה גם מקום קינון שבו יגדל הדור הבא של הדרקונים.

הפסגה הגבוהה שמדרונותיה לוחות אבן השתרכה בשוליהם של הרי הבּיוֹר, נמוכה יותר מאותם ענקים מתנשאים אבל עדיין גבוהה פי כמה וכמה מהרי רכס השִׁדרה שאראגון גדל בצילם. היא ניצבה לבדה במרחב הירוק של אזורי המזרח, במרחק שבועיים של הפלגה איטית מגבולותיה של אָלַאגֵייזִיָה עצמה.

מדרום לארנגוֹר הייתה האדמה מקומטת כמו שמיכה, וסתורה בעצים מכוסי עלים כסוּפים שבהקו ברוח, זוהרים כקשקשי דגים. רחוק יותר מזרחה התנשאו מדרונות ומצוקים ועמודי אבן ענקיים ושטוחים שעל ראשם נערמה צמחייה. ביניהם חיו שבטי נוודים: בני אדם מוזרים, פראיים למחצה, שאראגון מעולם לא נתקל בשֶׁכּמותם. עד כה הם לא עוררו שום בעיה, אבל הוא המשיך לעמוד על המשמר.

זו הייתה האחריות המוטלת עליו כעת.

היו להר שמות רבים. בשפת הגמדים משמעות השם ארנגוֹר הייתה הר לבן, ואכן שני השלישים העליונים שלו היו עטויים שלג וקרח ופסגתו הזדהרה מרחוק בבוהק מפתיע בין המישורים הירוקים. אבל היה להר גם שם סודי, עתיק יותר, בשפת הגמדים. כאשר החלו חברי המשלחת שהוביל אראגון להתיישב בין הגבעות שלמרגלות ההר, הם גילו מנהרות חצובות בסלע שמתחת לגבעות, ובהן חקוק ברוּנוֹת השם גוֹר נַארְוֶלְן, שמשמעותו הר אבני החן. איזה בית אב או שבט עתיק של גמדים חצב בעבר מכרות עמוק מתחת לבסיס ההר.

התגלית עוררה התרגשות בליבם של הגמדים שהצטרפו לקבוצתו של אראגון, והם דנו בה באריכות ותהו מי חצב את המכרות ואֵילו אבני חן עוד ניתן אולי למצוא בהם.

בשפה העתיקה היה ההר ידוע בשם פֶל טִינְדָארֵה, שמשמעותו הר הלילה. האֶלפים לא ידעו לומר לאראגון מה מקור השם – וגם לא מה הסיבה שנקרא כך – ולכן השתמש בו רק לעיתים נדירות. אבל הוא שמע אותם מתייחסים להר גם בשם וָאֵייטָה, או תקווה. זה נשמע לו הולם, כי רוכבי הדרקונים אכן העניקו תקווה לכל הגזעים באלאגייזיה.

לאוּרגלים היה שם משלהם להר: אוּנְגְוֶק. כשאראגון שאל אותם מה פירושו, הם טענו שהמשמעות היא עיקש. אבל הוא לא היה בטוח כל כך.

והיו גם בני אדם, כמובן. אראגון שמע אותם משתמשים לסירוגין בכל אחד מהשמות, וכן מתייחסים להר בשם שפיץ השֵׂיבה, מונח שהוא חשד שהסוחרים השתמשו בו בבדיחות הדעת.

אראגון עצמו העדיף את צליל השם ארנגוֹר, אבל הוא חלק לכל אחד מהשמות את הכבוד הראוי לו. הבלבול הזה המחיש את מצבה של האקדמיה: תערובת של גזעים ותרבויות ויעדים סותרים, ואף אחד מכל אלה עדיין לא נפתר...

הוא לגם עוד לגימה משיכר המוּנְבְלוֹרְס; כך קרא הְראתמוּנד לבקבוק. מוּנְבְלוֹרְס. אראגון גלגל את השם על לשונו, חש בצורתו וניסה לפענח את משמעותו.

היו גם בעיות נוספות שהתעוררו לאורך היום, מלבד הפגישה עם הְראתמוּנד. האורגלים היו לוחמניים כתמיד. בני האדם מרדניים. הדרקונים, באלדוּנארי שלהם, חידתיים. והאֶלפים... האֶלפים היו מהודרים ויעילים ומנומסים במידה מופרזת, אבל מרגע שהחליטו משהו הם לא הסכימו, או לא יכלו, לשנות את דעתם. ההתמודדות איתם הייתה מתסכלת הרבה יותר מכפי שאראגון ציפה שתהיה, וככל ששהה בחברתם זמן רב יותר כך החל להסכים יותר עם דעתו של אוריק על אֶלפים. עדיף להתפעל מהם מרחוק.

נוסף על הבעיות הבין־אישיות, היו גם עניינים שוטפים הקשורים לבניית המעוז, לרכישת מזון ואספקה אחרת לקראת החורף הקרב ולאינספור הפרטים האחרים הנוגעים לניהול עיירה גדולה.

שכן לאמיתו של דבר, לכך הפכה המשלחת שלהם: יישוב, שעתיד להפוך בקרוב ליישוב קבע.

אראגון לגם את שאריות השיכר וחש את הרצפה נוטה קלות מתחתיו כשהמשקה החל להשפיע. הוא הקדיש מחצית משעות הבוקר לעזרה בבנייתו בפועל של המאחז, והמאמץ שאב ממנו ומסאפירה כוחות רבים מכפי שציפה. לא משנה כמה אכל, נראה שהכמות אף פעם לא הספיקה כדי לחדש את האנרגיה שהוציא. בשבועיים האחרונים הוא נאלץ להדק את החגורה שלו בשני חורים, וזה נוסף על החור שאיבד בשבועות שלפני כן.

הוא הזעיף פנים והתבונן במגילת הקלף שעל השולחן.

שיקום גזע הדרקונים, הנהגת הרוכבים וההגנה על האלדוּנארי היו תחומי אחריות שהוא רצה בהם, קיבל על עצמו בשמחה והתייחס אליהם ברצינות. ובכל זאת... אראגון מעולם לא חשב שיהיה עליו להקדיש חלק גדול כל כך מחייו למלאכה הזאת. לשבת מול שולחן ולהתייגע על עובדות ומספרים עד שראייתו היטשטשה מרוב מאמץ. ככל שהמלחמה בקיסרות וההתמודדות מול גַאלבָּטוֹרִיקס היו כרוכות במתח מחריד – ואראגון לעולם, לעולם לא ירצה לחוות שום דבר דומה – הן גם היו מרגשות.

לפעמים הוא חלם לחגור את חרבו, בְּרִיסִינְגְר, לעלות על גבה של סאפירה ולצאת לחפש כל הרפתקה שיעלה בידם למצוא. אבל זה היה רק חלום. יעבור עוד זמן רב עד שיוכלו לנטוש את הדרקונים ואת הרוכבים ולהניח להם להסתדר בכוחות עצמם.

"בַּארזוּל," מלמל אראגון. הזעף שעל פניו העמיק כששקל רשימה ארוכה של קללות שיוכל להטיל על מגילות הקלף: אש, כפור, ברק, רוח, מחיקה באמצעות התפוררות ועוד.

הוא שחרר את נשימתו העצורה, הזדקף ושוב שלח יד אל הקולמוס.

תפסיק, אמרה סאפירה. היא התנועעה בתוך השקע המרופד ברצפה בצידו האחר של החדר: מקום מרבץ גדול דיו בשביל דרקון. אותו מקום מרבץ שבו ישן בכל לילה, מצונף תחת אחת מכנפיה.

כשהתרוממה השתקפו רסיסים כחולים מקשקשיה דמויי אבן החן והסתחררו על הקירות בתצוגה מרהיבה.

"אני לא יכול," אמר אראגון. "הלוואי שיכולתי, אבל אני לא יכול. רשימות המטענים האלה חייבות להיבדק עד הבוקר, ו –"

תמיד תהיה עבודה, אמרה סאפירה בשעה שהתקרבה אל השולחן. קצות טפריה הבוהקים הקישו על רצפת האבן. תמיד יהיו כאלה שצריכים מאיתנו משהו, אבל אתה צריך להשגיח על עצמך, קטנטן. עשית מספיק להיום. עזוב את העט שלך ותרפה מהדאגות. עוד יש אור בשמיים. לך להתאגרף עם בְּלוֹדְגַארם או ללכת מכות עם סְקַארְגָז או לעשות משהו אחר במקום לשבת כאן ולרתוח.

"לא," אמר אראגון והמשיך לנעוץ את מבטו בטורי הרוּנות שכיסו את מגילת הקלף. "זה חייב להיעשות, ואין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה חוץ ממני. אם אני לא –"

הוא קפץ כאשר הטופר השמאלי הקדמי של סאפירה ננעץ בערמת דפי הקלף, ריתק אותם לשולחן ושפך את בקבוק הדיו על הרצפה.

מספיק, היא אמרה. היא התנשפה בקול ואפפה אותו בנשימתה החמה. אחר כך שרבבה את צווארה והתבוננה בו באחת מעיניה הנוצצות, העמוקות עד אינסוף. גמרנו להיום. אתה לא מתנהג כרגיל כרגע. לך.

"את לא יכולה –"

לך! שפתה התעקלה, והמיה עמוקה בקעה מתוך חזהּ.

אראגון כבש בתסכול את המילים שרצה לומר. ואז השליך את הקולמוס לצד הטופר. "בסדר גמור." הוא הדף את הכיסא לאחור מהשולחן, קם על רגליו והרים את ידיו באוויר. "בסדר גמור. ניצחת. אני הולך."

יופי. שמץ של שעשוע הופיע בעיניה, והיא דחפה אותו בחרטומה לכיוון הדלת. לך. ואל תחזור עד שמצב הרוח שלך ישתפר.

"הממפ."

אבל הוא חייך כשעבר בפתח המקומר והחל לרדת בגרם המדרגות הרחב והמעוקל. למרות מחאותיו, אראגון לא הצטער להתרחק משולחן הכתיבה. למרבה הרוגז הוא ידע שסאפירה מודעת לכך היטב, אבל לא היה טעם להתלונן על משהו פעוט כל כך.

לפעמים קל יותר להילחם בקרב מאשר להבין איך להתמודד עם הפרטים השגרתיים יותר של החיים.

זה היה שיעור שהוא עדיין לא סיים ללמוד.

המדרגות היו נמוכות, אבל המרחק בין הקירות היה רחב דיו כדי שסאפירה תעבור בו בנקל. מלבד אזורי המגורים האישיים, כל דבר במאחז נבנה לשימושם של כל הדרקונים פרט לגדולים ביותר, כמו המבנים באי וְרוֹאנְגַארד, ביתם העתיק של רוכבי הדרקונים. זה היה מאפיין הכרחי בבניית המאחז, אבל משמעותו הייתה שנדרש מאמץ אדיר אפילו לבנייתו של חדר יחיד, ורוב האולמות היו ענקיים ומאיימים אפילו יותר מאשר בעיר הגמדים הגדולה, טרוֹנְגְ'הִים.

המאחז ישדר תחושה ידידותית יותר, חשב אראגון, אחרי שיהיו להם זמן ומרץ לקשט אותו. כמה דגלים ושטיחי קיר על הקירות וכמה שטיחים מול האח יועילו מאוד לעמעום ההדים, יוסיפו צבע וישפרו את הרושם הכללי של המקום. עד כה, התוספת האמיתית היחידה הייתה המוני מנורות נטולות להבה של גמדים, שנתלו בתוך תושבות במרחקים קבועים לאורך הקירות.

לא שהיה הרבה כל כך במאחז כרגע. קומץ מחסנים; כמה קירות; גוב הדרקונים שהוא וסאפירה ישנו בו, במרומי מצוק סלע שהשקיף על שאר המצודה המתוכננת. יהיה עליהם לבנות ולחצוב עוד הרבה לפני שהמתחם יתחיל בכלל להידמות לְמה שראה אראגון בעיני רוחו.

הוא שוטט אל החצר המרכזית, שהייתה לא יותר מריבוע של אבן מחוספסת, ועליו מפוזרים כלי עבודה, חבלים ואוהלים. האורגלים התגוששו סביב המדורה שלהם, כפי שעשו לעיתים קרובות, ואראגון אמנם צפה בהם לזמן־מה אבל לא חש שום נטייה להצטרף.

שניים מהאֶלפים, אֵייסְטְרִית ורִילְוֶן, שעמדו על המשמר לאורך הביצורים שהשקיפו על הגבעות שמלמטה, הנידו את ראשם כשהתקרב. אראגון החזיר את המחווה, נעמד במרחק־מה מהם בידיים שלובות מאחורי גבו, והריח את אוויר הערב.

אחר כך הוא ניגש לבדוק את בניית האולם הראשי. הגמדים עיצבו אותו על־פי התוכנית הכללית שלו, והאֶלפים הוסיפו את הפרטים הקטנים. זה עורר לא מעט ויכוחים בין שתי הקבוצות.

מהאולם הלך אראגון אל המחסנים והחל ברישום הארגזים וחביות האספקה שהגיעו יום קודם לכן. למרות נזיפותיה של סאפירה, הוא לא הצליח להרפות מעבודתו.

נותר עוד כל כך הרבה לעשות, ואף פעם לא היו לו מספיק זמן או מרץ כדי להשלים אפילו חלקיק מיעדיו.

אי־שם במוחו הוא חש במורת רוחה הקלושה של סאפירה על כך שלא יצא להתהולל עם הגמדים, או להתאגרף עם האֶלפים, או לעשות משהו, כל דבר שהוא, חוץ מעבודה. אבל אף אחד מהדברים הללו לא משך את אראגון. לא היה לו חשק להילחם. לא היה לו חשק לקרוא. לא היה לו חשק להקדיש אנרגיה לפעילויות שלא יעזרו לו לפתור את הבעיות שעמדו בפניהם.

כי הכול היה תלוי בו. בו ובסאפירה. כל החלטה שיקבלו תשפיע לא רק על עתידם של הרוכבים אלא גם על עצם הישרדותם של הדרקונים, ואם יקבלו החלטה גרועה שני הדברים האלה עלולים להגיע אל קִצם.

מחשבות כאלה הקשו עליו להירגע.

התסכול הניע את אראגון לטפס בחזרה במדרגות לכיוון גוב הדרקונים. אבל לפני שהגיע אל ראש המצוק הוא פנה הצידה, ונכנס דרך מנהרה צדדית קטנה לאולם שנחצב – בעזרת לחשי קסם ומכושים – היישר מתחת לגוב הדרקונים.

זה היה אולם גדול, עגול ושטוח. במרכזו, על כמה בימות ערוכות בנדבכים, נח מגוון של אלדוּנארי נוצצים. רובם היו אלה שהוא וסאפירה הביאו ממערת הנשמות בוורוֹאנגארד, אבל היו שם גם כמה ליבות לבבות מבין אלה שגאלבּטוֹריקס שיעבד לרצונו.

שאר האלדוּנארי – אלה שגאלבּטוֹריקס הוציא מדעתם באמצעות לחשי קסם ועינויים נפשיים – אוחסנו במערה עמוקה בצידו של הר ארנגוֹר. משם לא יוכלו לפגוע באיש בהשתלחויות של מחשבותיהם המעורערות, ואראגון קיווה שעם הזמן אולי יצליח לרפא אותם בעזרת הדרקונים האחרים. אבל זאת תהיה מלאכה שתימשך שנים, אם לא עשרות שנים.

אילו זה היה נתון להחלטתו הוא היה מחזיק את כל האלדוּנארי במערות כאלה, לצידן של ביצי הדרקונים הרבות. זו הייתה הדרך הטובה ביותר להגן עליהם, הכספת הבטוחה ביותר. אראגון היה מודע בחריפות לסכנת הגנבה, חרף ההגנות הרבות שהציב סביב האולם.

אבל גְלֵיידְר, אוּמַארוֹת והדרקונים האחרים שעדיין הייתה להם שליטה מלאה בתודעתם סירבו לחיות מתחת לפני הקרקע. כפי שאמר אוּמארוֹת, יותר ממאה שנים היינו כלואים במערת הנשמות. אולי יום אחד ניאלץ להמתין עוד מאה שנים בחשכה. בינתיים אנחנו רוצים לחוש את אור השמש על גופנו.

וכך היה.

האלדוּנארי הגדולים יותר היו מונחים על הבימה המרכזית, והקטנים יותר היו מסודרים סביבם במעגלים. הקיר המעוגל של האולם היה מנוקב בעשרות חלונות דקיקים כאזמל, אשר האֶלפים שיבצו בהם פיסות קריסטל שפיצלו את האור החודר פנימה לרסיסי קשת בענן. לא משנה מה הייתה השעה, החדר הפונה צפונה היה מואר תמיד וזרוּע נקודות אור ססגוניות, הן מהחלונות והן מהאלדוּנארי עצמם.

הגמדים והאֶלפים החלו לכנות את החדר "היכל הצבעים", ואראגון הסכים עם הבחירה. זה אכן היה תיאור הולם.

הוא עשה את דרכו אל המרכז וכרע ברך מול אבן החן הזהובה הנוצצת שהייתה לב ליבו של גלֵיידר. תודעתו של הדרקון נגעה בתודעתו ואראגון חש במרחב עצום של מחשבות ורגשות נפתח בפניו. כמו תמיד, זאת הייתה חוויה מפעימה.

מה מטריד אותך, אראגון־פִינִיאָרֶל?

אראגון, עדיין חסר מנוחה, חשק שפתיים ושלח מבט מעבר לאלדוּנארי אל הקריסטלים השקופים למחצה הקבועים בחלונות. יותר מדי עבודה. אני לא מצליח להשתלט עליה, ולכן לא מצליח לעשות שום דבר אחר. זה מתיש אותי.

אתה חייב ללמוד להתמקד במרכז, אמר גלֵיידר. ואז הדאגות הפחותות יותר לא יטרידו אותך.

אני יודע... ואני יודע שיש הרבה מאוד דברים שאני לא יכול לשלוט בהם. אראגון חייך לרגע חיוך קודר. אבל ידיעה ועשייה הן שני דברים שונים.

ואז הצטרפה אליהם תודעה נוספת, זו של אוּמארוֹת, אחד מהאלדוּנארי הזקנים ביותר. באופן אוטומטי שלח אראגון מבט אל לב הלבבות הלבן שהכיל את תודעתו של הדרקון.

אוּמארוֹת אמר, מה שאתה צריך זה הסחת דעת, כדי שהמוח שלך יוכל להינפש ולהתאושש.

אכן, אמר אראגון.

אז אולי נוכל לעזור, אָרגֶ'טלַאם. האם זוכר אתה כיצד חבריי המכונפים ואני השגחנו על אלאגייזיה מתוך מערת הנשמות?

כן, אמר אראגון, שכבר החל להתעורר בו חשד באשר לכוונתו של הדרקון.

הוא צדק. המשכנו לקיים את המנהג, אָרגֶ'טלאם, גם כאמצעי להעביר בנעימים את הימים, אבל גם כדי לפקוח עין על האירועים על מנת שלא נופתע מעלייתו של אויב חדש.

תודעות נוספות הצטרפו לאוּמארוֹת: שאר האלדוּנארי, שהתקבצו סביב תודעתו של אראגון כמו ים של קולות נוהמים. כמו תמיד, נדרשו ממנו מאמץ וריכוז כדי להדוף אותם ולהמשיך לאחוז במחשבותיו שלו. למה אני לא מופתע?

אם תרצה, אמר גלֵיידר, נוכל להראות לך מעט ממה שאנחנו רואים. חיזיון של מקום אחר שאולי יעניק לך נקודת מבט חדשה.

אראגון היסס בזמן ששקל את ההצעה. כמה זמן זה ייקח?

ככל שיידרש, בחורי הצעיר, אמר אוּמארוֹת. הדאגה לזמן היא בדיוק הדבר שממנו אתה צריך להירפא. האם העיט מודאג מאורכו של היום? האם הדוב או האייל או הדגים שבים מודאגים ממנו? לא. אם כך, למה עליך לדאוג? לעס כל מה שתוכל והשאֵר את השאָר למחר.

בסדר, אמר אראגון. הוא זקף את גבו, נשם נשימה עמוקה והתכונן. אז תראו לי.

תודעתם של הדרקונים, תקיפה כמו הגאות המסתערת, הציפה את תודעתו. הם סחפו את אראגון אל מחוץ לגופו, אל מחוץ להיכל הצבעים והרחק מהר ארנגוֹר המושלג וכל טרדותיו ודאגותיו, ונשאו אותו אל ארצות אלאגייזיה המוכרות אך המרוחקות.

תמונות לבלבו מולו, ובתוכן ראה אראגון והרגיש הרבה יותר מכפי שציפה...