בני הנפילים 6: עיר של אש שמיימית

1 מְנַת כּוֹסָם

"תדמיין משהו מרגיע. החוף בלוס אנג'לס – חול לבן, גלים כחולים נשברים, אתה הולך לאורך קו המים..."

ג'ייס פקח עין אחת לכדי סדק. "זה נשמע מאוד רומנטי."

הנער שישב מולו נאנח והעביר את ידיו בשערו הכהה הפרוע. למרות שזה היה יום דצמבר קר, אנשי זאב לא הרגישו את מזג האוויר באופן חד כמו בני אדם, וג'ורדן לא לבש את המעיל שלו וגלגל את שרווליו. הם ישבו זה מול זה בשיכול רגליים ברחבת דשא חום בסנטרל פארק, כשידיהם על ברכיהם וכפות ידיהם כלפי מעלה.

משטח סלע רחב בצבץ מהאדמה לידם. הוא חולק לסלעים גדולים וקטנים יותר, ועל אחד הסלעים הגדולים יותר ישבו אלק ואיזבל לייטווד. כאשר ג'ייס הרים את ראשו, לכדה איזבל את מבטו ונופפה לו בעידוד. אלק, שהבחין בתנועה, חבט בכתפה. ג'ייס ראה אותו מטיף לאיזי, בטח על כך שהוא לא צריך להפריע לריכוז של ג'ייס. הוא חייך לעצמו – לאיש מהם אין ממש סיבה להיות שם, אבל הם באו בכל זאת, "לספק תמיכה מורלית". למרות שג'ייס חשד שזה קשור יותר לכך שאלק שונא להיות חסר מעש בימים אלה, ושאיזבל שונאת את זה שאחיה לבדו, וששניהם נמנעים מהוריהם ומהמכון.

ג'ורדן הכה באצבע צרדה תחת אפו של ג'ייס. "הקשבת בכלל?"

ג'ייס קימט את מצחו. "כן, עד שהגענו לתחום מודעות השידוכים הגרועות."

"טוב, אז מה כן גורם לך להרגיש רגוע ושלֵו?"

ג'ייס הרים את ידיו מברכיו – תנוחת הלוטוס גרמה לשרירים במפרקי ידיו להיתפס – ונשען לאחור על זרועותיו. רוח קרה הרעידה את העלים המתים המעטים שעדיין נאחזו בענפי העצים. על רקע שמי החורף החיוורים ניחנו העלים באלגנטיות מינימליסטית, כמו איורים בדיו. "להרוג שדים," אמר. "הריגה נקייה וטובה מרגיעה מאוד. ההריגות המלוכלכות מרגיזות יותר, כי צריך לנקות אחר כך –"

"לא." ג'ורדן הרים את ידיו. מתחת לשרוולי החולצה שלו נראו כתובות הקעקע שעטפו את זרועותיו. שאנטי, שאנטי, שאנטי. ג'ייס ידע שפירוש המילה הוא "השלווה שמעבר להבנה", ושאמורים לומר את מילת המנטרה הזאת שלוש פעמים כדי להרגיע את המוח. אבל נראה ששום דבר לא הרגיע את מחשבותיו בימים אלה. האש בעורקיו גרמה גם למוח שלו לרוץ. המחשבות באו מהר מדי, בזו אחר זו, כמו זיקוקים מתפוצצים. חלומות מלאי חיים וצבע כמו ציורי שמן. הוא ניסה לשחרר את זה באימונים, שעות על גבי שעות בחדר האימונים, דם וחבלות וזיעה, ופעם אחת אפילו אצבעות שבורות. אבל הוא לא הצליח לעשות הרבה יותר מאשר לעצבן את אלק בבקשות לרונות ריפוי. בפעם בלתי נשכחת אחת הוא העלה את הקורות באש בטעות.

סיימון היה זה שציין שהשותף שלו לדירה עשה מדיטציה בכל יום, וכי זה מה שהרגיע את התקפי הזעם הבלתי נשלטים, שלעתים קרובות היו חלק מהשינוי לאיש זאב. משם הדרך לכך שקליירי הציעה שג'ייס "אולי ינסה את זה" היתה קצרה, ועכשיו הם היו כאן, במפגש השני שלו. המפגש הראשון הסתיים בכך שג'ייס צרב סימן ברצפת העץ של סיימון וג'ורדן, אז ג'ורדן הציע שהם יעשו את זה בחוץ בסיבוב השני כדי למנוע נזק נוסף לרכוש.

"בלי הרג," אמר ג'ורדן. "אנחנו מנסים לגרום לך להרגיש שלֵו. דם, הרג, מלחמה – כל אלה הם דברים לא שלווים. אין שום דבר אחר שאתה אוהב?"

"כלי נשק," אמר ג'ייס. "אני אוהב כלי נשק."

"אני מתחיל לחשוב שיש לנו כאן סוגיה בעייתית של פילוסופיה אישית."

ג'ייס נשען קדימה, משטח את ידיו על הדשא. "אני לוחם," אמר. "גידלו אותי להיות לוחם. לא היו לי צעצועים, היו לי כלי נשק. ישנתי עם חרב מעץ עד גיל חמש. הספרים הראשונים שלי היו מדריכי שדים מאוירים מימי הביניים. השירים הראשונים שלמדתי היו מזמורים לגירוש שדים. אני יודע מה משרה עליי שלווה, וזה לא חופים זהובים או ציפורים מצייצות ביערות הגשם. אני רוצה נשק בידי ואסטרטגיה שתוביל לניצחון."

ג'ורדן הישיר אליו מבט. "אז אתה אומר שמה שגורם לך שלווה הוא מלחמה."

ג'ייס הרים את ידיו באוויר וקם. הוא ניגב דשא מהג'ינס שלו. "עכשיו אתה מבין." הוא שמע מאחוריו את עלי הדשא היבשים נגרסים והסתובב בזמן לראות את קליירי רוכנת מבעד לפער בין שני עצים ומגיחה אל קרחת היער. סיימון היה צעדים ספורים מאחוריה. ידיה של קליירי היו נתונות בכיסים האחוריים שלה והיא צחקה.

ג'ייס התבונן בהם לרגע – היה משהו בלהתבונן באנשים שלא יודעים שצופים בהם. הוא זכר את הפעם השנייה שראה את קליירי, מהצד השני של החדר המרכזי של ג'אבה ג'ונס. היא צחקה ושוחחה עם סיימון כפי שעשתה כעת. הוא זכר את הכאב הלא מוכר של קנאה בחזה שלו, משאיר אותו ללא אוויר, את תחושת הסיפוק כאשר היא הותירה את סיימון לבדו ובאה לדבר איתו.

דברים השתנו. הוא עבר ממצב שבו הקנאה בסיימון אכלה אותו לתחושת כבוד מסויגת כלפיו על נחישותו והאומץ שלו, לכך שממש ראה בו חבר, למרות שהוא פקפק בכך שאי־פעם יאמר את זה בקול. ג'ייס צפה כאשר קליירי התבוננה בו והפריחה לעברו נשיקה. שערה האדום האסוף לאחור קיפץ. היא כל כך קטנה – עדינה כמו בובה, חשב פעם, לפני שגילה כמה חזקה היא.

היא הלכה לעבר ג'ייס וג'ורדן, בעוד סיימון מטפס במהירות במעלה הסלעים למקום שבו ישבו אלק ואיזבל. הוא התמוטט לצד איזבל, שמיד נרכנה לומר לו משהו. מסך השיער השחור שלה הסתיר את פניה.

קליירי עצרה מול ג'ייס והתנודדה על עקביה בחיוך. "איך זה מתקדם?"

"ג'ורדן רוצה שאני אחשוב על החוף," אמר ג'ייס בעגמומיות.

"הוא עקשן," אמרה קליירי לג'ורדן. "מה שהוא מתכוון לומר זה שהוא מעריך את זה."

"אני לא, ממש," אמר ג'ייס.

ג'ורדן נחר. "בלעדיי היית מקפץ לאורך שדרת מדיסון ופולט ניצוצות מכל הפתחים שלך." הוא קם ולבש את המקטורן הירוק שלו. "החבר שלך מטורף," אמר לקליירי.

"כן, אבל הוא לוהט," אמרה קליירי.

ג'ורדן העווה את פניו, אבל באופן ידידותי. "אני הולך," אמר. "אני פוגש את מאיה בדרום האי." הוא החווה מעין תנועת הצדעה ועזב. הוא נעלם בין העצים בצעדים השקטים של הזאב שהיה מתחת לעור. ג'ייס צפה בו הולך. מושיעים לא סבירים, חשב. לפני שישה חודשים הוא לא היה מאמין אילו היו אומרים לו שיקבל שיעורים בהתנהגות מאדם זאב.

ג'ורדן וסיימון וג'ייס פיתחו חברות כלשהי בחודשים האחרונים. ג'ייס לא היה יכול שלא להשתמש בדירה שלהם כמחסה, הרחק מהלחצים היומיים של המכון, הרחק מהתזכורות לכך שהמסדר עדיין לא מוכן למלחמה בסבסטיאן.

Έρχομαι. המילה נגעה במעמקי מוחו של ג'ייס כמו נוצה וגרמה לו לרעוד. הוא ראה כנף של מלאך, שנקרעה מגופו, בשלולית של דם זהוב.

אני בא.

"מה לא בסדר?" שאלה קליירי. ג'ייס נראה לפתע מרוחק מאוד. מאז שהאש השמימית נכנסה לגופו, הוא נטה להיעלם יותר בתוך מחשבותיו. היתה לה תחושה שזאת תוצאה של המאמצים שלו להדחיק את רגשותיו. היא הרגישה כאב קטן – ג'ייס, כאשר פגשה בו, היה כל כך בשליטה, ורק מעט מהעצמי האמיתי שלו דלף מבעד לסדקים בשריון שלו, כמו אור דרך חרכים בחומה. נדרש זמן רב לפרק את ההגנות האלה. אבל עכשיו האש בעורקיו אילצה אותו לבנות אותן מחדש, לעצור את הרגשות שלו למען הביטחון. אבל כאשר האש תעזוב, האם הוא יוכל לפרק אותן שוב?

הוא מצמץ, זומן בחזרה על ידי קולה. השמש החורפית היתה גבוהה וקרה. היא חידדה את עצמות פניו והדגישה את הצללים מתחת לעיניו. הוא הושיט יד לאחוז בידה ונשם עמוק. "את צודקת," אמר בקול השקט, הרציני יותר ששמר רק לה. "הם עוזרים – השיעורים עם ג'ורדן. הם עוזרים, ואני באמת מעריך את זה."

"אני יודעת." קליירי כרכה את אצבעותיה סביב מפרק כף ידו. עורו היה חמים תחת מגע ידה. נראה שהוא חמים יותר בכמה מעלות מאז המפגש שלו עם תהילה. לבו עדיין פעם בקצב מוכר ויציב, אבל נראה שהדם שנדחף בעורקיו הולם תחת מגעה באנרגיה הקינטית של אש שעומדת לפרוץ.

היא התרוממה על קצות האצבעות כדי לנשק ללחיו, אבל הוא הסתובב ושפתיהם נגעו אלה באלה. הם לא עשו דבר מעבר לנשיקות מאז שהאש החלה לשיר בדמו, ואפילו את זה הם עשו בזהירות. ג'ייס נזהר כעת. פיו החליק ברכות על פיה, ידו אחזה בכתף שלה. לרגע גוף היה צמוד לגוף, והיא הרגישה בו את הלמות הדם ופעימתו. הוא התקרב אליה, וניצוץ חד ויבש חלף ביניהם כמו חשמל סטטי.

ג'ייס הפסיק את הנשיקה וצעד לאחור, נושף. לפני שקליירי הספיקה לומר משהו, פרצה מקהלת מחיאות כפיים מהגבעה הסמוכה. סיימון, איזבל ואלק נופפו אליהם. ג'ייס קד, בעוד קליירי נסוגה במבוכה קלה. היא הכניסה את האגודלים שלה לחגורת מכנסיה.

ג'ייס נאנח. "שנצטרף לחברים המרגיזים והמציצנים שלנו?"

"למרבה הצער, זה סוג החברים היחיד שיש לנו." קליירי נגעה בזרועו בכתפה, והם הלכו לעבר הסלעים. סיימון ואיזבל ישבו זה לצד זה ושוחחו בשקט. אלק ישב במרחק־מה מהם ולטש מבט בטלפון שלה בהבעת ריכוז עז.

ג'ייס השתטח לצד הפראבטאי שלו. "שמעתי שאם אתה לוטש מבט בדברים האלה מספיק זמן, הם מצלצלים."

"הוא מסמס למגנוס," אמרה איזבל, שהעיפה מבט לא מרוצה לעברו.

"לא נכון," אמר אלק מוכנית.

"כן נכון," אמר ג'ייס, שהתבונן מעבר לכתפו של אלק. "וגם התקשרת. אני רואה את השיחות היוצאות שלך."

"זה יום ההולדת שלו," אמר אלק וסגר את הטלפון. הוא נראה קטן יותר בימים אלה, כמעט רזה בסוודר הכחול השחוק שלו, עם החורים במרפקים. שפתיו היו נשוכות ויבשות. לבה של קליירי יצא אליו. הוא בילה את השבוע הראשון לאחר שמגנוס נפרד ממנו בהלם של עצב וחוסר אמון. אף אחד מהם לא היה יכול ממש להאמין בזה. היא תמיד חשבה שמגנוס אוהב את אלק. אוהב אותו באמת. בבירור, גם אלק חשב כך. "לא רציתי שהוא יחשוב שאני לא – שיחשוב ששכחתי."

"אתה עורג," אמר ג'ייס.

אלק משך בכתפיו. "תראה מי מדבר. 'אוי, אני אוהב אותה. אוי, היא אחותי. אוי למה, למה, למה –"

ג'ייס השליך חופן עלים יבשים לעבר אלק וגרם לו להתנשף.

איזבל צחקה. "אתה יודע שהוא צודק, ג'ייס."

"תן לי את הטלפון שלך," אמר ג'ייס, שהתעלם מאיזבל. "נו כבר, אלכסנדר."

"זה לא עניינך," אמר אלק והרחיק את הטלפון ממנו. "פשוט תשכח מזה, בסדר?"

"אתה לא אוכל, אתה לא ישן, אתה בוהה בטלפון שלך, ואני אמור לשכוח מזה?" אמר ג'ייס. בקולו היתה מידה מפתיעה של עצבנות. קליירי ידעה כמה מטריד אותו שאלק אומלל, אבל היא לא היתה בטוחה שאלק יודע. בנסיבות רגילות ג'ייס היה הורג את כל מי שהיה פוגע באלק, או לפחות מאיים עליו. זה היה שונה. ג'ייס אהב לנצח, אבל אי אפשר לנצח לב שבור, אפילו לא אם הלב של מישהו אחר. אפילו לא אם זה מישהו שאתה אוהב.

ג'ייס נשען ולקח את הטלפון מידו של הפראבטאי שלו. אלק מחה וניסה לתפוס את המכשיר, אבל ג'ייס הדף אותו ביד אחת, בעודו מדפדף בהודעות במכשיר בידו השנייה. "מגנוס, פשוט תתקשר אליי. אני צריך לדעת שאתה בסדר –" הוא נד בראשו. "או־קיי, לא. פשוט לא." בתנועה החלטית הוא שבר את הטלפון לשניים. המסך החשיך כאשר ג'ייס שמט את החלקים לקרקע. "הנה."

אלק התבונן במכשיר המנותץ בחוסר אמון. "אתה שברת את הטלפון שלי."

ג'ייס משך בכתפיו. "בחורים לא נותנים לבחורים אחרים להתקשר לבחורים אחרים. טוב, זה לא יצא טוב. חברים לא נותנים לחברים להתקשר לאקסים שלהם ולנתק. ברצינות. אתה חייב להפסיק."

אלק נראה זועם. "אז שברת את הטלפון החדש שלי? ממש תודה."

ג'ייס חייך בשלווה ונשכב כשגבו על הסלע. "בבקשה."

"תסתכל על הצד החיובי," אמרה איזבל. "לא תוכל לקבל עוד הודעות מאימא. היא סימסה לי שש פעמים היום. כיביתי את המכשיר שלי." היא טפחה על כיסה במבט רב־משמעות.

"מה היא רוצה?" שאל סיימון.

"ישיבות בלתי פוסקות," אמרה איזבל. "תצהירים. המסדר רוצה כל הזמן לדעת מה קרה כשנלחמנו בסבסטיאן בבארן. כולנו נאלצנו להעיד איזה חמישים פעמים. איך ג'ייס ספג את האש השמימית מתהילה. תיאורים של ציידי הצללים האפלים, גביע התופת, כלי הנשק שבהם הם השתמשו, אילו רונות היו עליהם. מה אנחנו לבשנו, מה סבסטיאן לבש, מה כולם לבשו... כמו שיחות טלפון ארוטיות, אבל משעמם."

סיימון השמיע צליל חניקה.

"מה אנחנו חושבים שסבסטיאן רוצה," הוסיף אלק. "מתי הוא יחזור. מה הוא יעשה כשהוא יחזור."

קליירי השעינה את המרפקים שלה על ברכיה. "תמיד טוב לדעת שיש למסדר תוכנית ערוכה ואמינה."

"הם לא רוצים להאמין," אמר ג'ייס ובהה בשמים. "זאת הבעיה. לא משנה כמה פעמים אנחנו אומרים להם עד כמה האפלים מסוכנים, הם לא רוצים להאמין שבאמת אפשר להשחית בני נפילים. שציידי צללים יכולים להרוג ציידי צללים."

קליירי היתה שם כאשר סבסטיאן יצר את ראשוני האפלים. היא ראתה את הריקנות בעיניהם, את הזעם שבו נלחמו. הם הבעיתו אותה. "הם כבר לא ציידי צללים," הוסיפה בקול שקט. "הם לא אנשים."

"קשה להאמין בזה אם לא ראית את זה," אמר אלק. "ולסבסטיאן יש מספר מוגבל שלהם. כוח קטן, מפוזר – הם לא רוצים להאמין שהוא באמת מהווה איום. ואם הוא איום, הם מעדיפים להאמין שהוא מאיים יותר עלינו, על ניו יורק, מאשר על ציידי הצללים ככלל."

"הם לא טועים בכך שאם יש משהו שמעניין את סבסטיאן, זאת קליירי," אמר ג'ייס, וקליירי הרגישה רעד קר עובר בעמוד השדרה שלה, תערובת של גועל וחשש. "אין לו באמת רגשות, לא כמו לנו. אבל אילו היו לו, הן היו כלפיה. ויש לו רגשות בנוגע לג'וסלין. הוא שונא אותה." הוא הפסיק לדבר בהרהור. "אבל אני לא חושב שהוא יתקוף כאן ישירות. זה... צפוי מדי."

"אני מקווה שאמרת את זה למסדר," אמר סיימון.

"בערך אלף פעם," אמר ג'ייס. "אני לא חושב שהם מעריכים יותר מדי את התובנות שלי."

קליירי התבוננה בידיה. היא מסרה תצהיר למסדר, כמו כולם. היא ענתה לכל השאלות שלהם. עדיין היו דברים בנוגע לסבסטיאן שהיא לא אמרה להם, שהיא לא אמרה לאף אחד. הדברים שהוא אמר שהוא רוצה ממנה.

היא לא חלמה הרבה מאז שהם שבו מהבארן כשעורקיו של ג'ייס מלאים באש, אבל כאשר היו לה סיוטים, הם היו על אחיה.

"זה כמו לנסות להילחם ברוח רפאים," אמר ג'ייס. "הם לא מסוגלים לעקוב אחרי סבסטיאן, הם לא מסוגלים למצוא אותו. הם לא מסוגלים למצוא את ציידי הצללים שהוא שינה."

"הם עושים כל מה שהם יכולים," אמר אלק. "הם מחזקים את לחשי ההגנה סביב אידריס ואליקנטה. את כל לחשי ההגנה, למעשה. הם שלחו עשרות מומחים לאי ראנגל."

האי ראנגל היה מושב כל לחשי ההגנה של העולם, הלחשים שהגנו על כדור הארץ, ועל אידריס במיוחד, מפני שדים ופלישות שדים. רשת לחשי ההגנה לא היתה מושלמת, ושדים חדרו מדי פעם למרות זאת, אבל קליירי יכלה רק לשער כמה רע היה המצב אילולא היו לחשי הגנה.

"שמעתי את אימא אומרת שהמכשפים של המבוך הלולייני מחפשים דרך להפוך את השפעת גביע התופת," אמרה איזבל. "מובן שהיה קל בהרבה אילו היו לנו גופות לחקור..."

היא השתתקה. קליירי ידעה מדוע. הגופות של ציידי הצללים האפלים שנהרגו בבארן הובאו לעיר העצמות כדי שהאחים השתקנים יוכלו לבדוק אותם. האחים לא זכו להזדמנות. בן־לילה הרקיבו הגופות כאילו היו גוויות בנות עשור. לא נותר דבר לעשות פרט לשרפת השרידים.

איזבל מצאה שוב את קולה. "ואחיות הפלדה מייצרות כלי נשק במהירות. אנחנו מקבלים עוד אלפי להבי שרפים, חרבות, צ'קרמות, הכול... מחושל באש שמימית." היא התבוננה בג'ייס. בימים שמיד לאחר הקרב בבארן, כאשר האש השתוללה בעורקיו של ג'ייס בעוצמה כזאת שהכאב גרם לו לצרוח לפעמים, האחים השתקנים בדקו אותו שוב ושוב, בחנו אותו בקרח ובלהבה, במתכת מבורכת ובברזל קר, בניסיון לראות אם יש דרך למשוך את האש מתוכו, להשתלט עליה.

הם לא מצאו דרך. נראה שהלהבה של תהילה, שנלכדה בעבר בלהב, לא מיהרה לעבור לחרב אחרת, או לעזוב את גופו של ג'ייס בעבור כל כלי אחר. האח זכריה סיפר לקליירי שבימי ראשית ציידי הצללים ניסו בני הנפילים ללכוד אש שמימית בנשק, משהו שניתן להשתמש בו כנגד שדים. הם מעולם לא הצליחו, ולבסוף הפכו להבי שרפים לכלי הנשק הנבחרים שלהם. בסוף האחים השתקנים שוב ויתרו. הלהבה של תהילה נותרה בעורקיו של ג'ייס, מפותלת כמו נחש, והמיטב שהיה יכול לקוות לו היה לשלוט בה כך שלא תשמיד אותו.

צפצוף קולני של הודעת טקסט נשמע. איזבל פתחה את הטלפון שלה שוב. "אימא אומרת לחזור למכון עכשיו," אמרה. "יש פגישה כלשהי. אנחנו חייבים להיות בה." היא קמה וניקתה לכלוך מהשמלה שלה. "הייתי מזמינה אותך לבוא איתנו," אמרה לסיימון. "אבל, אתה יודע, אסור לך כי אתה אל־מת וכל זה."

"זכרתי את זה," אמר סיימון, שקם. קליירי מיהרה לקום והושיטה יד לג'ייס. הוא אחז בה ונעמד.

"סיימון ואני הולכים לערוך קניות לחג המולד," אמרה. "ואף אחד מכם לא יכול לבוא, כי אנחנו הולכים לקנות לכם מתנות."

אלק נראה מבועת. "אוי, אלוהים. זה אומר שאני צריך לקנות לכם מתנות?"

קליירי נדה בראשה. "ציידי צללים לא... אתה יודע... חוגגים את חג המולד?" היא נזכרה לפתע בארוחת חג הודיה מטרידה מאוד אצל לוק, שבה ג'ייס, שהתבקש לחתוך את ההודו, תקף את הציפור בחרב עד שלא נותר הרבה מעבר לפתיתי הודו. אולי לא?

"אנחנו מחליפים מתנות, אנחנו מכבדים את החלפת העונות," אמרה איזבל. "פעם היתה חגיגה חורפית של המלאך. היא ציינה את היום שבו כלי התמותה ניתנו לג'ונתן, צייד הצללים. אבל אני חושבת שציידי צללים כועסים שהם לא חלק מהחגיגות של הסתמיים, אז בהרבה מכונים מתקיימות מסיבות חג מולד. המסיבה של לונדון מפורסמת." היא משכה בכתפיה. "אני פשוט לא חושבת שנעשה את זה... השנה."

"אה." קליירי הרגישה נורא. מובן שהם לא רוצים לחגוג את חג המולד לאחר שאיבדו את מקס. "ובכן, תנו לנו להביא לכם מתנות לפחות. לא חייבים לעשות מסיבה או משהו כזה."

"בדיוק." סיימון הניף את זרועותיו. "אני חייב לקנות מתנות חנוכה. זו חובה לפי הדת היהודית. האל של היהודים הוא אל כועס. ומתנות חשובות לו מאוד."

קליירי חייכה אליו. היה קל לו יותר ויותר לומר את המילה "אל" בימים אלה.

ג'ייס נאנח ונישק את קליירי – נשיקת פרֵדה מהירה על הרקה, אבל היא העבירה בה רעד. חוסר היכולת לגעת בג'ייס או לנשק אותו כמו שצריך עורר בה אי־שקט. היא הבטיחה לו שזה אף פעם לא ישנה, שהיא תאהב אותו גם אם הם לעולם לא יוכלו לגעת זה בזה, אבל היא שנאה את זה, שנאה את געגועיה לוודאות שבאה עם ההתאמה הגופנית שתמיד היתה ביניהם. "נתראה אחר כך," אמר ג'ייס. "אני אחזור עם אלק ואיזי –"

"לא, אתה לא," אמרה איזבל באופן בלתי צפוי. "אתה שברת את הטלפון של אלק. נכון, כולנו רוצים לעשות את זה כבר שבועות –"

"איזבל," אמר אלק.

"אבל זאת עובדה שאתה הפראבטאי שלו, ואתה היחיד שלא הלך לבקר את מגנוס. לך ודבר איתו."

"ומה אני אומר לו?" אמר ג'ייס. "אי אפשר לשכנע אנשים לא להיפרד ממך... ואולי כן אפשר," הוסיף בחיפזון למראה הבעת פניו של אלק. "מי יודע? אני אנסה."

"תודה." אלק טפח על כתפו של ג'ייס. "שמעתי שאתה יודע להיות מקסים כשאתה רוצה."

"גם אני שמעתי את זה," אמר ג'ייס והחל לרוץ לאחור. הוא חינני אפילו כשהוא עושה את זה, חשבה קליירי בעגמומיות. וסקסי. בהחלט סקסי. היא הרימה את ידה ונופפה בחוסר התלהבות.

"נתראה אחר כך," קראה. אם אני לא אמות מתסכול עד אז.

משפחת פריי מעולם לא היתה דתית במיוחד, אבל קליירי אהבה את השדרה החמישית בחג המולד. האוויר היה מלא בריח ערמונים שנקלו זה עתה, וחלונות הראווה נצצו בצבעי כסף וכחול, ירוק ואדום. השנה חוברו פתיתי שלג שמנים ועגולים מבדולח לכל פנס רחוב, ששיקפו את אור השמש החורפית באלומות זהובות. שלא לדבר על העץ העצום במרכז רוקפלר. הצל שלו כיסה אותם, כאשר היא וסיימון נשענו על השער לצד מתחם ההחלקה על הקרח והתבוננו בתיירים נופלים בניסיונם להתמודד עם הקרח.

ידיה של קליירי עטפו ספל שוקו חם, והחום התפשט בגופה. היא הרגישה כמעט נורמלית – לבוא לשדרה החמישית כדי להביט בחלונות הראווה ובעץ היה מנהג חורפי שלה ושל סיימון מאז ומעולם.

"מרגיש כמו פעם, נכון?" אמר, מבטא בקול את מחשבותיה בעודו משעין את הסנטר שלו על זרועות משולבות.

היא לכסנה את מבטה לעברו. הוא לבש מעיל וצעיף, שניהם שחורים, שהדגישו את חיוורון עורו. עיניו היו חשוכות, מה שאמר שהוא לא ניזון מדם לאחרונה. הוא נראה כמו מה שהיה – ערפד רעב ועייף.

טוב, חשבה. כמעט כמו פעם. "יותר אנשים לקנות להם מתנות," אמרה. "וגם השאלה הטראומטית הנצחית: מה־קונים־למישהו־בחג־המולד־הראשון־אחרי שהתחלתם־לצאת."

"מה לקנות לצייד הצללים שיש לו הכול," אמר סיימון בחיוך.

"ג'ייס אוהב בעיקר כלי נשק," אמרה קליירי. "הוא אוהב ספרים, אבל יש ספרייה עצומה במכון. הוא אוהב מוזיקה קלאסית..." היא התעודדה. סיימון הוא מוזיקאי; למרות שהלהקה שלו גרועה וכל הזמן מחליפה שמות – כרגע הם היו "תפיחה קטלנית" – הוא היה מקצוען בתחומו. "מה היית קונה למישהו שאוהב לנגן בפסנתר?"

"פסנתר."

"סיימון."

"מטרונום ממש עצום שיכול להיות גם כלי נשק?"

קליירי נאנחה בתסכול.

"תווים. רחמנינוב זה קשה, אבל הוא אוהב אתגרים."

"רעיון טוב. אני אבדוק אם יש חנות מוזיקה בסביבה." קליירי, שסיימה את השוקו שלה, השליכה את הספל לפח אשפה סמוך והוציאה את הנייד שלה. "מה איתך? מה תיתן לאיזבל?"

"אין לי שמץ של מושג," אמר סיימון. הם התחילו ללכת לעבר השדרה, שזרם בלתי פוסק של הולכי רגל, שלטשו מבטים בחלונות הראווה, סתם את המעבר בה.

"נו, באמת. איזבל קלה."

"את מדברת על החברה שלי." סיימון הקדיר את פניו. "אני חושב. אני לא בטוח. לא דיברנו על זה. על מערכת היחסים, כלומר."

"אתם צריכים לערוך את השיחה, סיימון."

"איזו שיחה?"

"שיחת יחסינו לאן. מה משמעות מערכת היחסים שלכם, לאן היא הולכת. האם אתם חבר וחברה, סתם נהנים יחד, 'זה מסובך', איפה אתם עומדים? מתי היא תספר להורים שלה? האם מותר לכם לצאת עם אנשים אחרים?"

סיימון החוויר. "מה? ברצינות?"

"ברצינות. ובינתיים – בושם!" קליירי אחזה בגב מעילו של סיימון ומשכה אותו לתוך חנות קוסמטיקה. בפנים החנות היתה עצומה, עם שורות של בקבוקים נוצצים בכל מקום. "אבל בושם יוצא דופן," אמרה בדרכה לאזור הניחוחות. "איזבל לא תרצה להריח כמו כולן. היא תרצה להריח כמו תאנים, או וטיבר, או –"

"תאנים? לתאנים יש ריח?" סיימון נראה מזועזע. קליירי עמדה לצחוק עליו כאשר הטלפון שלה זמזם. זאת היתה אִמה.

איפה את?

קליירי גלגלה את עיניה וסימסה בחזרה. ג'וסלין עדיין חששה כאשר קליירי היתה עם ג'ייס. למרות שג'ייס, כפי שקליירי ציינה, הוא כנראה החבר הבטוח ביותר בעולם, מכיוון שדי היה אסור לו 1. לכעוס. 2. לעשות משהו מיני. 3. לעשות משהו שיעורר פרץ אדרנלין.

אבל הוא היה אחוז דיבוק. היא ואמה צפו שתיהן בזמן שהוא עמד בצד ונתן לסבסטיאן לאיים על לוק. קליירי עדיין לא דיברה על כל מה שראתה בדירה שהיא חלקה עם ג'ייס וסבסטיאן בפרק הזמן הקצר ההוא, תערובת של חלום וסיוט. היא מעולם לא סיפרה לאמה שג'ייס הרג מישהו. יש דברים שג'וסלין לא צריכה לדעת. דברים שקליירי עצמה לא רצתה להתמודד איתם.

"יש כל כך הרבה דברים בחנות הזאת שאני יכול לדמיין את מגנוס רוצה," אמר סיימון, שהרים בקבוק זכוכית ובו שמן גוף נוצץ. "יש כלל כלשהו נגד קניית מתנות למישהו שנפרד מאחד החברים שלך?"

"אני מניחה שזה תלוי. מי חבר יותר קרוב שלך, מגנוס או אלק?"

"אלק זוכר את השם שלי," אמר סיימון והחזיר את הבקבוק למקום. "ואני מרחם עליו. אני מבין למה מגנוס עשה את זה, אבל אלק הרוס. נראה לי שאם מישהו אוהב אותך, הוא אמור לסלוח לך אם אתה ממש מצטער."

"אני חושבת שזה תלוי במה שעשית," אמרה קליירי. "אני לא מתכוונת לאלק – אני מתכוונת בכללי. אני בטוחה שאיזבל תסלח לך על כל דבר," מיהרה להוסיף.

סיימון נראה מפקפק.

"אל תזוז," הכריזה, בעודה מקרבת בקבוק לראשו. "עוד שלוש דקות אני אריח את הצוואר שלך."

"שככה יהיה לי טוב," אמר סיימון. "חיכית הרבה זמן לבצע את המהלך שלך, פריי, אומר את זה לזכותך."

קליירי לא טרחה לחשוב על תשובה מתחכמת. היא עדיין חשבה על מה שסיימון אמר על סליחה, ונזכרה במישהו אחר, בקול ובפנים ובעיניים של מישהו אחר. סבסטיאן, יושב מולה לצד שולחן בפריז. את חושבת שאת יכולה לסלוח לי? כלומר, את חושבת שמישהו כמוני ראוי לסליחה?

"יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם," אמרה. "לעולם לא אוכל לסלוח לסבסטיאן."

"את לא אוהבת אותו."

"לא, אבל הוא אחי. אילו המצב היה שונה –" אבל הוא לא שונה. קליירי נטשה את המחשבה ונשענה להריח את צווארו. אתה מריח כמו תאנים ואפרסק."

"את באמת חושבת שאיזבל רוצה להריח כמו מגש פירות יבשים?"

"אולי לא." קליירי הרימה בקבוק אחר. "אז מה תעשה?"

"מתי?"

קליירי נשאה מבט מהרהוריה בשאלת ההבדל בין שושן לשושנה, וראתה שסיימון מתבונן בה כשתהייה בעיניו החומות. היא אמרה, "טוב, אתה לא יכול לגור עם ג'ורדן לנצח, נכון? מה עם תואר ראשון..."

"את לא לומדת לתואר ראשון," אמר.

"לא, אבל אני ציידת צללים. אנחנו ממשיכים ללמוד אחרי גיל שמונה־עשרה, מציבים אותנו במכונים שונים – זה התואר הראשון שלנו."

"אני לא אוהב את המחשבה על כך שתעזבי." הוא תחב את ידיו בכיסי המעיל שלו. "אני לא יכול ללמוד לתואר ראשון," אמר. "אימא שלי לא תשלם על זה, ואני לא יכול לקחת הלוואת סטודנטים. חוקית, אני מת. וחוץ מזה, כמה זמן ייקח לכולם בבית הספר להבחין שהם מתבגרים ואני לא? בני שש־עשרה לא נראים כמו תלמידי שנה רביעית באוניברסיטה, למקרה שלא שמת לב."

קליירי הניחה את הבקבוק. "סיימון..."

"אולי אני צריך לקנות לאימא שלי משהו," אמר במרירות. "איזו מתנה אומרת 'תודה שזרקת אותי מהבית ושאת מעמידה פנים שאני מת'?"

"סחלבים?"

אבל מצב הרוח המתלוצץ עזב את סיימון. "אולי זה לא כמו פעם," אמר. "הייתי קונה לך עפרונות בדרך כלל. ציוד לאומנות. אבל את כבר לא מציירת, נכון, אלא רק עם האסטלה שלך. את לא מציירת, ואני לא נושם. לא ממש כמו בשנה שעברה."

"אולי כדאי שתדבר עם רפאל," אמרה קליירי.

"רפאל?"

"הוא יודע איך ערפדים חיים," אמרה קליירי. "איך הם בונים לעצמם חיים, איך הם מרוויחים כסף, איך הם שוכרים דירות – הוא יודע את הדברים האלה. הוא יכול לעזור."

"הוא יכול, אבל הוא לא יעזור," אמר סיימון וקימט את מצחו. "לא שמעתי כלום מהחבורה מדומור מאז שמורין נטלה את הפיקוד מקמיל. אני יודע שרפאל הוא מספר שתיים שלה. אני די בטוח שהם חושבים שאני עדיין נושא אות קין. אחרת הם כבר היו שולחים מישהו בעקבותיי. זה עניין של זמן."

"לא. הם יודעים שאסור לגעת בך. פירוש הדבר יהיה מלחמה עם המסדר. המכון הבהיר את זה במפורש," אמרה קליירי. "אתה מוגן."

"קליירי," אמר סיימון. "אף אחד מאיתנו לא מוגן."

לפני שקליירי הספיקה לענות, היא שמעה מישהי קוראת בשמה. היא התבוננה בבלבול מוחלט וראתה את אִמה מפלסת לעברה דרך בין המון הקונים. מבעד לחלון היא ראתה את לוק, ממתין בחוץ על המדרכה. בחולצת הפלנל שלו הוא נראה שלא במקומו בקרב תושבי ניו יורק האופנתיים.

ג'וסלין השתחררה מההמון, הגיעה אליהם וכרכה את זרועותיה סביב קליירי. קליירי התבוננה מעבר לכתפה של אמה בסיימון, מבולבלת. הוא משך בכתפיו. לבסוף שחררה אותה ג'וסלין וצעדה לאחור. "כל כך דאגתי שקרה לך משהו –"

"בסֵפוֹרָה?" אמרה קליירי.

המצח של ג'וסלין התקמט. "לא שמעת? הייתי בטוחה שג'ייס כבר סימס לך."

קליירי הרגישה לפתע קור בעורקיה, כאילו בלעה מי קרח. "לא. אני – מה קורה?"

"אני מצטערת, סיימון," אמרה ג'וסלין. "אבל קליירי ואני חייבות ללכת למכון ממש עכשיו."

לא הרבה השתנה אצל מגנוס מאז הפעם הראשונה שג'ייס היה שם. אותה כניסה קטנה ואותה נורה צהובה יחידה. ג'ייס השתמש ברונת פתיחה כדי להיכנס מהדלת הקדמית, עלה שתי מדרגות בכל צעד וצלצל בפעמון הדירה של מגנוס. זה בטוח יותר משימוש בעוד רונה, חשב. אחרי הכול, יכול להיות שמגנוס משחק במחשב כשהוא עירום, או בעצם, הוא יכול לעשות כל דבר. מי יודע מה מכשפים עושים בזמנם הפנוי?

ג'ייס צלצל שוב, והפעם לחץ בתקיפות על הפעמון. עוד שני צלצולים ארוכים, ומגנוס פתח לבסוף את הדלת בתנופה. הוא נראה זועם. הוא לבש חלוק משי שחור על חולצה לבנה ומכנסי טוויד. כפות רגליו היו יחפות, והיה צל של זיפים על לסתו. "מה אתה עושה כאן?" תבע לדעת.

"שככה יהיה לי טוב," אמר ג'ייס. "איזו הכנסת אורחים."

"זה בגלל שאתה לא אורח."

ג'ייס הרים גבה. "חשבתי שאנחנו חברים."

"לא. אתה חבר של אלק. אלק היה החבר שלי, אז נאלצתי לסבול אותך. אבל עכשיו הוא לא החבר שלי, אז אני לא צריך לסבול אותך. לא שנראה שמישהו מכם מבין את זה. אתה בטח, מה, הרביעי מכם שמטריד אותי." מגנוס ספר על אצבעותיו הארוכות. "קליירי, איזבל, סיימון –"

"סיימון בא אליך?"

"אתה נראה מופתע."

"לא חשבתי שהוא כל כך מושקע במערכת היחסים שלך עם אלק."

"אין לי מערכת יחסים עם אלק," אמר מגנוס בפסקנות, אבל ג'ייס כבר נדחף מעבר לו ונכנס לסלון. הוא התבונן סביב בסקרנות.

אחד הדברים שג'ייס תמיד אהב בדירה של מגנוס, ומעולם לא סיפר על כך לאיש, הוא שהיא כמעט אף פעם לא נראית אותו הדבר. לפעמים היא היתה לופט מודרני גדול. לפעמים היא נראתה כמו בית בושת צרפתי, או מאורת אופיום ויקטוריאנית, או חלקה הפנימי של חללית. עם זאת, כרגע היא היתה מבולגנת וחשוכה. ערמות של מכלי אוכל סיני ריקים כיסו את השולחן. יושב הראש מיאו שכב על השטיחון, וארבע רגליו בלטו לפניו כמו צבי מת.

"יש כאן ריח של שיברון לב," אמר ג'ייס.

"זה האוכל הסיני." מגנוס השליך את עצמו על הספה ומתח את רגליו הארוכות. "נו, תוציא את זה. תאמר את מה שבאת לומר."

"אני חושב שאתה צריך לחזור להיות עם אלק," אמר ג'ייס.

מגנוס גלגל את עיניו לתקרה. "ולמה שאעשה את זה?"

"כי הוא אומלל," אמר ג'ייס. "והוא מצטער. הוא מצטער על מה שהוא עשה. הוא לא יעשה את זה שוב."

"אה, הוא לא יתגנב מאחורי הגב שלי עם אחת האקסיות שלי וינסה לקצר את החיים שלי שוב? מאוד אצילי מצדו."

"מגנוס –"

"חוץ מזה, קמיל מתה. הוא לא יכול לעשות את זה שוב."

"אתה יודע למה אני מתכוון," אמר ג'ייס. "הוא לא ישקר לך או יטעה אותך או יסתיר דברים ממך או כל מה שבאמת מטריד אותך." הוא השליך את גופו לתוך כיסא עור בעל משענת גבוהה והרים גבה. "נו?"

מגנוס התגלגל הצדה. "מה אכפת לך שאלק אומלל?"

"מה אכפת לי?" אמר ג'ייס בעוצמה כזאת, שיושב הראש מיאו התיישב זקוף כאילו חטף הלם. "מובן שאכפת לי מאלק. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא הפארבטאי שלי. והוא אומלל. וגם אתה אומלל לפי איך שהדירה הזאת נראית. מכלי משלוחים בכל מקום, אתה חי בבלגן, החתול שלך נראה מת –"

"הוא לא מת."

"אכפת לי מאלק," אמר ג'ייס והתבונן בעיניו של מגנוס. "אכפת לי ממנו יותר מאשר מעצמי."

"האם אתה לא חושב," הרהר מגנוס והסיר מעט לק מתקלף מציפורנו, "שכל העניין הזה של פראבטאי הוא די אכזרי? אתה יכול לבחור את הפראבטאי שלך, אבל לא יכול לחזור בך, גם אם הוא בוגד בך. תראה את לוק ואת ולנטיין. ולמרות שהפראבטאי שלך הוא האדם הקרוב ביותר אליך במובנים מסוימים, אתה לא יכול להתאהב בו. ואם הוא מת, גם חלק ממך מת."

"איך אתה יודע כל כך הרבה על פראבטאי?"

"אני מכיר ציידי צללים," אמר מגנוס, טפח על הספה לצדו, ויושב הראש זינק אל הכריות ודחף את מגנוס בראשו. האצבעות הארוכות של המכשף שקעו בפרווה של החתול. "אני מכיר אתכם הרבה זמן. אתם יצורים מוזרים. מלאי אצילות ואנושיות שבריריות מצד אחד, וכל האש חסרת ההתחשבות של מלאכים מהצד השני." מבטו נע לעבר ג'ייס. "במיוחד אתה, הרונדייל, שכן יש בדמך את אש המלאכים."

"היו לך חברים ציידי צללים בעבר?"

"חברים," אמר מגנוס. "מה זה אומר, בעצם?"

"היית יודע," אמר ג'ייס. "אם היו לך חברים. יש לך? יש לך חברים? אני מתכוון, מלבד האנשים שבאים למסיבות שלך. רוב האנשים מפחדים ממך, או נראה שהם חייבים לך או ששכבת איתם פעם, אבל חברים – לא נראה לי שיש לך הרבה כאלה."

"ובכן, זה חדש," אמר מגנוס. "אף אחד משאר חברי הקבוצה שלך לא ניסה להעליב אותי."

"זה עובד?"

"אם אתה מתכוון אם אני מרגיש לפתע צורך עז לחזור לאלק, לא," אמר מגנוס. "פיתחתי כמיהה מוזרה לפיצה, אבל יכול להיות שזה לא קשור."

"אלק אמר שאתה עושה את זה," אמר ג'ייס. "הודף שאלות על עצמך באמצעות בדיחות."

מגנוס צמצם את עיניו. "ואני היחיד שעושה את זה?"

"בדיוק," אמר ג'ייס. "תקשיב למי שיודע. אתה שונא לדבר על עצמך, ואתה מעדיף להרגיז אנשים מאשר שירחמו עליך. בן כמה אתה, מגנוס? התשובה האמיתית."

מגנוס לא אמר דבר.

"מה היו שמות ההורים שלך? מה השם של אביך?"

מגנוס התבונן בו בזעף בעיניים זהובות־ירוקות. "אם הייתי רוצה לשכב על ספה ולהתלונן למישהו על ההורים שלי, הייתי שוכר פסיכיאטר."

"אה," אמר ג'ייס. "אבל השירותים שלי הם חינם."

"שמעתי את זה עליך."

ג'ייס חייך והחליק למטה בכיסאו. היתה כרית עם הדפס דגל בריטניה על ההדום. הוא לקח אותה והניח אותה מאחורי ראשו. "אין לי מקום אחר להיות בו. אני יכול לשבת כאן כל היום."

"יופי," אמר מגנוס. "אני הולך לנמנם." הוא הושיט יד לשמיכה מקומטת שנחה על הרצפה בדיוק כאשר הטלפון של ג'ייס צלצל. מגנוס קפא באמצע התנועה והתבונן כאשר ג'ייס חיפש בכיס שלו את הטלפון וענה.

זאת היתה איזבל. "ג'ייס?"

"כן. אני אצל מגנוס. אני חושב שאני מתקדם. מה קורה?"

"תחזור," אמרה איזבל, וג'ייס הזדקף. הכרית נפלה לרצפה. קולה היה מתוח מאוד. הוא שמע את החדות בו, כמו תו מזייף בפסנתר שלא כוּון כהלכה. "למכון. מיד, ג'ייס."

"מה העניין?" שאל. "מה קרה?" הוא ראה שגם מגנוס הזדקף לאחר ששמט את השמיכה מידו.

"סבסטיאן," אמרה איזבל. הוא ראה דם זהוב, ונוצות לבנות מפוזרות על רצפת שיש. הוא זכר את הדירה, סכין בידו, העולם לרגליו, את האחיזה של סבסטיאן במפרק ידו, את העיניים השחורות חסרות התחתית מתבוננות בו בשעשוע אפל. זמזום נשמע באוזניו.

"מה קרה?" קולו של מגנוס חתך מבעד למחשבותיו של ג'ייס. הוא קלט שהוא כבר ליד הדלת כשהטלפון בכיסו. הוא הסתובב. מגנוס עמד מאחוריו, הבעתו קשה. "זה אלק? הוא בסדר?"

"מה אכפת לך?" אמר ג'ייס, ומגנוס נרתע. ג'ייס לא חשב שהוא ראה את מגנוס נרתע בעבר. זה היה הדבר היחיד שמנע ממנו לטרוק את הדלת בדרך החוצה.

עשרות מעילים ומקטורנים לא מוכרים היו תלויים בכניסה למכון. קליירי הרגישה את הזמזום ההדוק של מתח בכתפיה כאשר פתחה את הרוכסן של מעיל הצמר שלה ותלתה אותו על אחד המתלים שכיסו את הקירות.

"ומריס לא אמרה מה העניין?" תבעה קליירי. הקול שלה נשחק על ידי חרדה.

ג'וסלין הסירה צעיף אפור וארוך שהיה כרוך סביב צווארה, ובקושי התבוננה כאשר לוק לקח אותו ממנה כדי לתלות אותו. עיניה הירוקות סקרו את החדר במהירות, קלטו את שער המעלית, את התקרה המקושתת מעל, את ציורי הקיר הדהויים של אנשים ומלאכים.

לוק נד בראשו לשלילה. "רק שהיתה התקפה על המסדר, ושאנחנו צריכים להגיע לכאן מהר ככל האפשר."

"החלק של 'אנחנו' הוא זה שמדאיג אותי." ג'וסלין קשרה את שערה על עורפה באצבעותיה. "לא הייתי בתוך מכון כבר שנים. למה הם רוצים אותי כאן?"

לוק לחץ על כתפיה באופן מרגיע. קליירי ידעה מפני מה ג'וסלין חוששת, מפני מה כולם חששו. הסיבה היחידה שהמסדר רוצה את ג'וסלין כאן היא לדעת אם יש ידיעות בנוגע לבנה.

"מריס אמרה שהם יהיו בספרייה," אמרה ג'וסלין. קליירי הובילה. היא שמעה את לוק ואמה מדברים מאחוריה ואת הצליל השקט של צעדיהם. הצעדים של לוק היו אטיים מבעבר. הוא לא התאושש לגמרי מהפציעה שכמעט הרגה אותו בנובמבר.

את יודעת למה את כאן, נכון? לחש קול שקט בעורפה. היא ידעה שהקול לא באמת שם, אבל זה לא עזר. היא לא ראתה את אחיה מאז הקרב על הבארן, אבל היא נשאה אותו בחלק קטן כלשהו במוחה, רוח רפאים פולשנית ולא רצויה. בגללי. תמיד ידעת שלא עזבתי לנצח. אמרתי לך מה יקרה. אמרתי לך במפורש.

Έρχομαι.

אני בא.

הם הגיעו לספרייה. הדלת היתה פתוחה למחצה, ובליל קולות בקע דרכה. ג'וסלין עצרה לרגע בהבעה מתוחה.

קליירי הניחה יד על הידית. "את מוכנה?" היא לא הבחינה עד אותו הרגע בבגדיה של אמה: ג'ינס שחורים, מגפיים וסוודר שחור. כאילו מבלי לחשוב על זה, היא לבשה את הבגדים הקרובים ביותר לציוד לחימה שהיו לה.

ג'וסלין הנהנה לעבר בתה.

מישהו דחף לאחור את כל הרהיטים בספרייה ופינה חלל גדול במרכז החדר, מעל הפסיפס של המלאך. מוקם שם שולחן מסיבי, גוש שיש עצום מאוזן על שני מלאכי אבן כורעים. סביב השולחן ישבו חברי המסדר הפנימי. קליירי ידעה מה שמם של כמה מהנוכחים, כמו קאדיר ומריס. אחרים היו רק פרצופים מוכרים. מריס עמדה ומנתה שמות על אצבעותיה בעודה מדברת בקול קצוב. "ברלין," אמרה. "אין שורדים. "בנגקוק. אין שורדים. מוסקבה. אין שורדים. לוס אנג'לס –"

"לוס אנג'לס?" אמרה ג'וסלין. "זאת היתה משפחת בלאקתורן. האם הם –"

מריס נראתה מופתעת, כאילו לא קלטה שג'וסלין נכנסה. המבט בעיניה הכחולות חלף במהירות על פני לוק וקליירי. היא נראתה מתוחה ומותשת, ושערה היה קשור בחוזקה מאחורי ראשה. היה כתם – יין אדום או דם? על שרוול המקטורן המחויט שלה. "היו שורדים," אמרה. "ילדים. הם באידריס עכשיו."

"הלן," אמר אלק, וקליירי חשבה על הנערה שנלחמה איתם נגד סבסטיאן בבארן. היא זכרה אותה בדביר של המכון, כאשר ילד בעל שיער כהה נאחז במפרק ידה. אחי, ג'וליאן.

"החברה של אלין," פלטה קליירי וראתה את חברי המסדר הפנימי מתבוננים בה בעוינות שהתקשו להסתיר. הם תמיד עשו את זה, כאילו מי שהיא ומה שהיא מייצגת הפכו אותה לבלתי נראית כמעט מבחינתם. הבת של ולנטיין. הבת של ולנטיין. היא בסדר?"

"היא היתה באידריס עם אלין," אמרה מריס. "אחיה ואחיותיה הצעירים שרדו, למרות שנראה שיש איזו בעיה עם אחיה הבכור, מרק."

"בעיה?" אמר לוק. "מה בדיוק קורה כאן, מריס?"

"אני לא חושבת שנדע את כל הסיפור עד שנגיע לאידריס," אמרה מריס והחליקה לאחור את שערה החלק ממילא. "אבל היו התקפות, כמה התקפות, במשך שני לילות, על שישה מכונים. אנחנו עוד לא בטוחים איך הם חדרו למכונים, אבל אנחנו יודעים –"

"סבסטיאן," אמרה אמה של קליירי. ידיה היו תחובות בכיסי המכנסיים השחורים שלה, אבל קליירי חשדה שאילו היא לא היתה עושה זאת, היא היתה רואה שכפות ידיה של אמה קפוצות באגרופים. "תגיעי לעניין, מריס. הבן שלי. לא היית קוראת לי אם הוא לא היה אחראי. נכון?" מבטה של ג'וסלין פגש במבטה של מריס, וקליירי תהתה אם כך זה היה כאשר הן היו בחוג, אם הקצוות החדים של האישיויות שלהן התנגשו ויצרו ניצוצות.

לפני שמריס הספיקה לדבר, הדלת נפתחה וג'ייס נכנס. הוא היה סמוק מהקור, ראשו היה חשוף, ושערו הבהיר נפרע על ידי הרוח. ידיו היו ללא כפפות, אדומות בקצוות מהקור, מצולקות מסימנים חדשים וישנים. הוא ראה את קליירי וחייך אליה במהירות לפני שהתיישב בכיסא שהיה צמוד לקיר.

לוק, כרגיל, ניסה להשכין שלום. "מריס? האם סבסטיאן אחראי?"

מריס נשמה עמוק. "כן, כן, הוא היה אחראי. והאפלים היו איתו."

"מובן שזה סבסטיאן," אמרה איזבל. היא נעצה עד כה מבט בשולחן, וכעת נשאה את ראשה. פניה היו מסכה של שנאה וזעם. "הוא אמר שיבוא. ובכן, עכשיו זה קרה."

מריס נאנחה. "הנחנו שהוא יתקוף את אידריס. על כך הצביעו כל דיווחי המודיעין. לא את המכונים."

"אז הוא עשה את מה שלא ציפיתם שהוא יעשה," אמר ג'ייס. "הוא תמיד עושה את מה שלא מצפים שיעשה. אולי המסדר צריך לתכנן את צעדיו לפי זה." קולו של ג'ייס הפך שקט יותר. "אמרתי לכם. אמרתי לכם שהוא ירצה עוד חיילים."

"ג'ייס," אמרה מריס. "אתה לא עוזר."

"לא ניסיתי לעזור."

"הייתי חושב שהוא יתקוף כאן תחילה," אמר אלק. "בהתחשב במה שג'ייס אמר קודם לכן, וזה נכון – כל מי שהוא אוהב או שונא נמצא כאן."

"הוא לא אוהב אף אחד," אמרה ג'וסלין בכעס.

"אימא, די," אמרה קליירי. לבה הלם בחוזקה, חולה בתוך החזה שלה. ובאותה העת היא חשה הקלה מוזרה. כל הזמן שהמתינו לסבסטיאן שיבוא, ועכשיו הוא בא. עכשיו ההמתנה הסתיימה. עכשיו המלחמה תתחיל. "אז מה אנחנו אמורים לעשות? לבצר את המכון? להסתתר?"

"תנו לי לנחש," אמר ג'ייס, קולו נוטף סרקזם. "המסדר זימן מועצה. עוד ישיבה."

"המסדר קרא לפינוי מיידי," אמרה מריס, וזה גרם לכולם להשתתק. אפילו לג'ייס. "על כל המכונים להתרוקן. על כל חברי המסדר לשוב לאליקנטה. לחשי ההגנה סביב אידריס יוכפלו אחרי מחר. אף אחד לא יוכל להיכנס או לצאת."

איזבל בלעה רוק. "מתי אנחנו עוזבים את ניו יורק?"

מריס הזדקפה. מעט מיהירותה הרגילה שבה. פיה היה קו דק, והלסת שלה היתה חשוקה בנחישות. "לכו לארוז," אמרה. "אנחנו עוזבים הלילה."