מבוא לכלכלה אוסטרית

פרק 1: שיתוף פעולה חברתי והקצאת משאבים

המשימה של כִּילכּוּל (אקונומיזציה) ישימה לאדם מבודד החי ברשות עצמו כמו רובינזון קרוזו כמו לאדם החי בחברה המאופיינת בחלוקת עבודה מקיפה ויחסי חליפין מורכבים. משימתו של רובינזון קרוזו הייתה להשתמש באמצעים הנגישים לו בדרכים שבאמצעותן קיווה להפיק את הסיפוק הרב ביותר. הליך של החלטה ובחירה היה חיוני לרווחתו. באופן דומה, בחברה המודרנית אנשים רבים מהדדים (מקיימים אינטראקציה) ומנסים לעשות שימוש מיטבי בכל האמצעים הנגישים להם כדי לספק את צורכיהם. בעיה כלכלית זו קיימת בין אם הבחירות וההחלטות מבוצעות על ידי ועד תכנון ריכוזי, כפי שחזתה התיאוריה הסוציאליסטית, או אם הבחירות מבוצעות באופן חופשי פחות או יותר מצד פרטים הפועלים בכלכלת שוק.

רובינזון קרוזו היה יכול להשתמש ביעילות רק בכמות מוגבלת של משאבים והיה חייב לבצע תוכניות מועטות בלבד ביחס לכיוון השימוש בהם. בגלל הפשטות היחסית של מבחר בחירותיו, הוא היה יכול לערוך החלטות יעילות בלי לבצע חישובים כמותיים ביחס לתוצאות האפשריות של מסלולי פעולה שונים. יכולתו להעריך או לצפות תוצאות הייתה תלויה מן הסתם בתצפית ובתפישה אינטואיטיבית של החלופות שבפניו. חישובים במונחים של תוצר פיסי יספיקו לו משום שמשאביו לא יהיו מגוונים במיוחד, וכל סוג של משאב יהיה, מבחינתו, נעדר רמה גבוהה של גיוון.

תהיה לו גישה לכמה מן הגורמים המקוריים של כל פעולת ייצור — אדמה, כולל משאבים טבעיים, ועבודה. עם זאת, בגלל היכולת המוגבלת שלו לייצור מוצרים במצבו המבודד, גורמים מקוריים אלו לא יומרו למגוון רחב של מוצרי ביניים כמו מכונות וכלים. הוא יאלץ להשתמש בכלים הבסיסיים ביותר משום שהוא לא ישיג ובהתחשב במצבו, גם לא יצטרך, מכונות מורכבות ומתוחכמות יותר האופייניות לכלכלה מודרנית. כתוצאה מכך, החלטותיו ביחס לאופן השימוש במשאבים הנגישים לו כדי להשיג מוצרי צריכה לא יהיו מורכבים עד כדי שכך שיצריכו סוג כלשהו של חישוב אובייקטיבי של רווח והפסד, גם אם נניח שהוא מחזיק במשהו מעין כסף בו הוא יכול להשתמש למטרות חישוב. השימושים שביחס אליהם אפשר יהיה להשים את המשאבים יהיו קבועים פחות או יותר. הגורם המגוון ביותר יהיה כוח העבודה שלו ותושייתו, בהם ישתמש בשילוב עם משאבים טבעיים כדי לייצר את המוצרים שהוא מעדיף ושייצורם יישים מבחינתו.

הוא יקדיש את זמנו ואונו ליצירת כלים בסיסיים, צייד להשגת מזון, בניית מחסה וייצור בגדים כמו גם מנוחה. בהתחשב במצבו המסויים, הוא לא יהיה חייב לאגור ולחשב נתונים ביחס להצלחה בעבר או הצלחה צפויה של שימושים אלו בזמנו ובאונו וגורמי ייצור אחרים. האופי המוגבל של זמנו ואונו ימנע ממנו ניצול מלא של משאבי הטבע באי. החלטותיו יתבססו על חישוב סובייקטיבי של רווחיות עבור כל פעולה נבחנת. החלופות שלו יהיו כה מוגבלות שהוא יוכל לצפות או לחזות את התוצאות של פעולתו במונחים ממשיים של השגת הערכות כאלו. ומאחר והוא ייצר לסיפוקו שלו, לא תהיה לו בעיה של אי־יכולת לדעת איזה מוצר לבחור. טווח הערכים שלו יהיה הגורם הקובע היחידי.

בית המספק את כל צרכיו יוכל גם הוא לנהל את משאביו הכלכליים ביעילות בלי חישובים מסוג זה, במיוחד אם פיתח מסורת של שימוש במשאבים. החישובים הנדרשים במצבים פרימיטיביים יבוטאו במונחים של תפוקות שונות, המכונות לעתים "חישובים בעין." בגלל היעדר יחסי חליפין, לא יהיה אמצעי חליפין ולכן לא יהיה מכנה משותף למטרות חישוב.

חישובים בעין בכלכלה מתקדמת

במהלך השנים התפתחה חלופה לסיפוק צרכים עצמי, כדי להתמודד עם בעיית המחסור. חלופה זו היא שיתוף פעולה כלכלי, הבסיס למה שמכונה חברה. כמעט כל האנשים בחרו להיות בחברה על פני סיפוק צרכים עצמי. הגידול העצום בייצרנות הנובע מהתמחות וחלוקת העבודה שחק בהדרגה את תהליך סיפוק הצרכים העצמי. אבל למרות שפע המוצרים והשרותים החלופיים הנובעים מהליך שיתוף הפעול החברתי, הבעיה הכלכלית נותרת: הצרכים ממשיכים להיות רבים יותר מהאמצעים או המשאבים להשגתם. המשך קיום הבעיה של מחסור משמעותו שאפילו בחברה מודרנית, מפותחת ויצרנית, יש לבצע החלטות ביחס להכוונת משאבים במחסור לסיפוק הצרכים הדחופים ביותר של החברים בחברה.

החלטות אלו אינן קלות לביצוע בחברה מתקדמת כפי שהן במצב פרימיטיבי יותר של סיפוק צרכים עצמי. לא ניתן לבקר את המשאבים בקלות לברירת השימושים. הגידול העצום בפריון כתוצאה מהתמחות וחלוקת עבודה מגביר במידה משמעותית את הגמישות של השימוש במשאבים. פירות שיתוף הפעולה החברתי מאפשרים להקדיש חלק גדול מהמשאבים המקוריים, אדמה, ועבודה לייצור ישיר של מוצרי־יצרן או מוצרי ביניים, שבסופו של דבר יאפשרו יצירת מוצרי־צרכן, כאשר ישולבו עם מנות נוספות של אדמה ועבודה. כאן טמונה האבחנה החשובה בין סיפוק צרכים עצמי ושיתוף פעולה חברתי: המורכבות של השמת המשאבים בכלכלה מודרנית דורשת החלטות מורכבות הרבה יותר מאלו שנדרש רובינזון קרוזו לבצע.

המורכבות הגדולה יותר של ההחלטות הכלכליות נובעת בחלקה מהמגוון העצום של מוצרי ושירותי צרכן שכלכלה ברמה גבוהה מסוגלת לייצר. יש לבצע בחירות אילו מוצרים ובאיזו כמות. ככל שגדל מספר החלופות, כך הופכות ההחלטות קשות יותר. עם זאת, החלטות ביחס לאמצעים אינן ההחלטות החיוניות היחידות שיש לבצע. כמו רובינזון קרוזו, אנשים בחברה חייבים לבצע בחירות המתייחסות למשאבים להשגת מטרות. איך להשתמש במשאבים אלו? מה שהופך את השאלה לקשה יותר הוא העובדה שמשאבים כלכליים בכלכלה מתקדמת הם מגוונים ושונים מאוד זה מזה. המגוונות שלהם קשורה למגוון השימושים הרחב שלהם הותאמו כתוצאה ממיומנות ייצור וטכנולוגיה, תוצאות הכוללות את ההשפעות המועילות של חלוקת עבודה והתמחות. והתאמות מגוונות אלו משמעותן גם המרת גורמי הייצור המקוריים למגוון של משאבים שיוצרו, דבר היוצר אינספור סוגים של משאבים.

ברור כי עם מגוון אינסופי כזה של צעדים אותם ניתן לנקוט ביחס לייצור מוצרים ושירותים מוגמרים, הבחירות הכלכליות או הפוריות ביותר אינן ניתנות לביצוע באמצעות חישובים בעין. שפע המשאבים אינו מאפשר להקצות ולכוון גורמי ייצור מקוריים באופן רציונלי להשגת אמצעי ייצור מתקדמים יותר בלי בסיס כלשהו להשוואה של התוצאות. לדוגמה, ברזל יכול לשמש לייצור מכוניות, טרקטור לחווה, מכונה לאריגת טקסטיל, עמודי בנייה, ציוד לקידוח נפט, ואלפי פריטים אחרים. והבעיה הופכת מורכבת יותר כאשר זוכרים כי עבור רבים מהשימושים ישנן חלופות משאבים יעילות. כך, נחושת, ארד ואלומיניום יכולים לשמש במקום ברזל או פלדה בפריטים מסויימים. הבעיה מתרחבת כאשר בוחנים את מלוא מגוון החלופות. החלטות הנוגעות לשימוש במשאבים עשויות ליצור בלבול עצום אם נבצע רק חישובים בעין. הקצאת משאבים במחסור תהיה כאוטית ומאוד לא מדוייקת.

ברגע שכבלי סיפוק צרכים עצמי מוסרים ומניחים כי הייצור הוא לחליפין — כפי שקיים בחברת שוק מלאה — עולה הצורך בחישוב מדויק יותר ביחס לעבר והוא נענה על ידי הגורם המאפשר חליפין רחבים: כסף, אמצעי החליפין של הכלכלה. חישוב כספי מספק אמצעי שאין בלתו לכלכלה המודרנית לתרגם את מגוון המשאבים והתפוקות השונות למכנה משותף אחד. מכנה כספי משותף זה מספק את הבסיס לחישוב קלט־פלט, חישוב הון החזר חיוני להקצאת משאבים במחסור. חישוב זה הכרחי משום שהחוסר באמצעים דורש השוואה מדוקדקת של עלויות ותועלות, רווח והוצאה בהליך הייצור.

מוסכם בדרך כלל כי בכלכלה מודרנית חישובים בעין אינם בסיס נאות להקצאת משאבים. רפרוף באופן שבו חסידים מובילים של הסוציאליזם הגיעו להכרה באי־ההולמות של החישובים בעין מגלה כי אפילו היריבים הנלהבים ביותר של כלכלת שוק מכירים כעת בצורך במכנה משותף למטרת הקצאת משאבים רציונלית.

בשנת 1920 קרא לודוויג פון מיזס תיגר על התיאוריה הסוציאליסטית כאשר טען כי הסוציאליזם אינו יכול לפעול ככלכלה מתקדמת בגלל בעיות החישוב בעין.1 הוא האשים את התיאורטיקנים הסוציאליסטים בהתעלמות מהמשימה הקריטית של הקצאת משאבים בכלכלה מודרנית. הם התעלמו מן הבעיה באמונתם הנלהבת בכך שהסוציאליזם הוא בלתי־נמנע ועל־כן באופן טבעי גם אפשרי. לא היה דובר סוציאליסטי מוביל אחד שטרח להסביר איך מגיעים להחלטות רציונליות ביחס להשמתם של משאבים במחסור. כעת, הם נאלצו להתמודד עם הנושא. לאמונה בחוקים בלתי משתנים של ההסטוריה אין מקום בתחום הדיון והחקר המדעי. ההוגים הסוציאליסטים נדרשו להתיר באופן תיאורטי את בעיית החישוב

תיאורטיקנים סוציאליסטים מובילים הסכימו מאוחר יותר כי התיאוריה שלהם דורשת פיתוח בנקודה זו. הם החלו להסביר כיצד הם סבורים שהליך ההקצאה יכוון על ידי תכנון מרכזי בהעדר מחירי שוק הנקבעים בהליך תחרותי. ההסבר שלהם הסתכם בהכרה בכך שהרשויות המתכננות ידרשו לשיטה מסויימת של חישוב במונחים מקובלים של ההשפעה של פעולות כלכליות חלופיות.2 הם הסכימו כי מיזס צדק בהצביעו על כך שהם נכשלו בהתעמתות עם נושא זה בעבודותיהם הקודמות. הם שוכנעו שחישובים בעין אינם מספיקים לניהול כלכלה מודרנית. התגובות שלהם הסתכמו בעיקרן בטענה כי רשיויות התכנון הריכוזי יקבעו את המחירים באמצעות ניסוי וטעייה, כשהם מונחים על ידי קיום עודפים וחוסרים במוצרים השונים. מחירים אלו, שינוסחו במונחי אמצעי החליפין של הכלכלה, ישמשו כאתתים במשימת הקצאת המשאבים. חוסרים יסמנו צורך בהתאמות כלפי מעלה במחירי המוצרים; עודפים יסמנו הורדת מחירים. התאמות מחיר אלו יובילו להתאמות ייצור מתאימות — העלאות מחיר יובילו להגברת ההיצע ואילו הורדות מחיר יובילו להפחתת ההיצע — כך שבסופו של דבר יקבעו מחירי שיווי־משקל, ועל ידי כך יוסר העודף והמחסור גם במוצרי הביניים וגם במוצרים המוגמרים. המשאים ישמשו באופן רציונלי באמצעות קווים מנחים מוניטריים שיפיקו רשויות התכנון והתמחור הריכוזיות. העמדה הסוציאליסטית כעת היא שכלכלה סוציאליסטית אינה נדונה לחישובים בעין וכי, הודות למיזס, הם דורבנו להדגים נקודה זו.3

הבעיה של תיאום וידע

השוני המבחין בין ייצור לצריכה עצמית וייצור על בסיס שיתוף פעולה חברתי הוא שרק במצב של שיתוף פעולה חברתי יכולים אנשים לממש את היתרונות העצומים הגלומים בהתמחות ובחלוקת עבודה. נוסף על־כך, היצרן המספק צורכי עצמו יוצר את המוצרים רק לצורך סיפוקו הוא, הסבר של שיתוף פעולה משמעותו שהיצרן יוצר מוצרים לספק צורכי אחרים. כל אדם בחברה המודרנית מקדיש את מיומנויותיו וכוחו לפעילות מתמחה מאוד המספקת מוצר או שירות המשמש מישהו אחר. מצבנו יהיה עגום אם כל אחד מאיתנו היה חייב לפתע לייצר רק עבור עצמו.

ההסתמכות על אלמנטים של התמחות וחלוקת עבודה מסבכת את הבעיה של הקצאת משאבים יעילה משום שהיא מחייבת אמצעי מסויים לאיחוד או תיאום התוכניות והמאמצים השונים של שחקנים רבים. ברקע הבעיה של חלוקת העבודה ניצבת, על כן, הבעייה אותה כינה האייק "חלוקת הידע," שהיא "הבעיה המרכזית האמיתית בכלכלה כתחום של מדע החברה." האייק ניסח את הבעיה המרכזית כך:

כיצד יכול שילוב של קטעי ידע הקיים במוחות שונים להניב תוצאות אשר אילו היינו צריכים ליצור אותן במכוון היו דורשות ידע מצד מוח מכוון שאינו עומד לרשותו של אדם כלשהו? כדי להראות כי במובן זה הפעולות הספונטניות של פרטים יניבו, תחת תנאים מוגדרים מסויימים, הפצת משאבים שניתן להבינה כאילו בוצעה לפי תוכנית מסויימת, למרות שאיש לא תכנן אותה, נראית כמו תשובה לבעיה שתוארה לעתים באופן מטאפורי כבעיית "המוח החברתי."4

אסור לזלזל בחומרת בעיית הידיעה הזו. ברור כי מערכת של חלוקת עבודה טומנת בחובה פוטנציאל לכאוס ובלבול. כדי שהיא תעבוד חייבים להיות אמצעים לסינכרון החלטות ופעולות של פרטים בכלכלה בכללה. לדוגמה, אם הרוב רוצה שימוש רב יותר בעץ בבניית בתים מאשר מיוצר בתעשיית הנייר, חייבים להיות איתותים המתוקשרים באופן יעיל כדי להניב שינוי בשימוש במשאבים. אחרת, משאב במחסור לא ישמש באופן הרצוי ביותר וישמש לסיפוק צרכים דחופים פחות.

אך הדגם הקונבנציונלי של מה שמכונה תחרות מושלמת, עם ההנחה של ידיעה מושלמת, מתעלם לחלוטין ממשימת סינכרון ההחלטות. הדגם מניח כי הידע בנוגע לטכנולוגיה, טעם, וכו' הוא נתון וכל תוכנית פרטית מתמזגת באופן עקבי עם כל תוכנית אחרת. הידע מתואר כנתונים הדומים לעובדות המשמשות בפיסיקה. אבל השקפה זו ביחס לידע מהווה שגיאה בהבנת טבעו של הידע במדעי החברה. הידע העומד ברקע החלטות ופעולות אנושיות רחוק מלהיות מושלם פשוט משום שחלק משמעותי מן הידע במוחו של כל פרט כולל הנחות ביחס להחלטות ופעולות עתידיות של פרטים אחרים. הנחות אלו הן תפישות סובייקטיביות נטולות וודאות, בניגוד לעובדות בפיסיקה.

מאחר והחלטותיו ופעולותיו של אדם עשויות להשתנות בעקבות התנסות ביחס לעובדות חיצוניות אובייקטיביות והחלטות ופעולות של אנשים אחרים, הרעיון שכל התוכניות והפעולות הנפרדות ישתלבו זו בזו בסופו של דבר וכי התוצאה תהיה שיווי־משקל סטטי ארוך טווח מנותקת מהמציאות לחלוטין. ההנחה של ידע מושלם גורמת לדגם להמנע מהתמקדות בבעיית "חלוקת הידע." הדגם שימושי כתבנית אנליטית המסייעת להבנה תיאורטית של התוצאה ההגיונית של הליך כלכלי אטומיסטי שבו נעלמים שינויים בלתי־חזויים. אבל זוהי תבנית שבה יש להשתמש בזהירות אם אין רוצים להשמיט בשגגה את אלמנט אי־הוודאות מחקר העולם האמיתי.

על־כן, המשימה של הקצאה רציונלית אינה סתם עניין של שימוש "כאשר נתון ידע מושלם" בהליך של קבלת החלטות ופעולות כלכליות. הידע הקיים "נתון" רק במספר רב של פיסות מפוזרות ולא במוח אחד. כל פרט מחזיק במידע ייחודי ביחס לנסיבותיו הוא בזמן ובמקום מסויים, ואחרים נהנים מפעולות שנוקט כל פרט אחר בגלל המידע הייחודי שלו ביחס למצבו המוגבל. עם זאת, בגלל שהמידע הייחודי שלו מתייחס רק למצב מוגבל, הוא עשוי להשתמש בידע באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיהם של אחרים. שיתוף פעולה חברתי דורש שיטה כלשהי שתאפשר לאותו חלק מהידע המסויים של אדם שהוא רלוונטי לתוכניות האחרים להיות מופץ באופן הרחב ביותר האפשרי. ושיטה זו חייבת לשמש בהפצה מתמשכת של ידע במצב של שינוי מתמשך. כמו שמציין האייק "... בעיות כלכליות נובעות תמיד ורק כתוצאה משינוי. כל עוד הדברים ממשיכים כפי שהיו, או לפחות כפי שהם צפויים להיות, אין בעיות חדשות הדורשות החלטה ואין צורך בתוכנית חדשה."5

בעיית התיאום מקושרת לבלי־הפרד לעובדה שכל הנתונים הרלוונטיים לפעולה כלכלית אינם פשוט נתונים, כפי שתאוריית המחירים הרגילה, המבוססת על תנאים של שיווי־משקל, מניחה. כוחות השוק, הצטברות ההחלטות של המשתתפים בשוק — הצרכנים, היזמים־יצרנים, ובעלי המשאבים — מחוללים בשוק שינויים תמידיים. במקום לבחון מצב סטטי של שיווי־משקל עלינו לבחון את אופיו הדינאמי של הליך השוק, החותר באופן מתמיד לשיווי־משקל. החלטות מתקבלות בלי ידע מושלם, ומשמעות הדבר היא כי הנתונים רחוקים מלהיות דבר נתון הזמין לכל — הם חמקמקים, וזמניים ונגישים רק באמצעות חקר ותפישה. הליך השוק הוא, על־כן, רצף מתמשך של ניסוי וטעייה בעת שתפישות חדשות מצד המשתתפים מביאות לשינויים בתוכניות ובפעולות.

הכוחות המניעים בהליך השוק הם היזמים־יצרנים הרואים אפשרויות לרווח בעקבות שיפורים אפשריים בפעולת השוק. הליך השוק הוא מתמשך בגלל החתירה הנמשכת לרווח והשינויים הנובעים מכך בשוק המושפע מפעולות היזמים־יצרנים המתחרים בו. משתתפי שוק אחרים עשויים להיות פסיביים פחות או יותר, ואינם מודעים או אפילו אינם מתעניינים בהזדמנויות קשורות־הרווח, אך היזמים־יצרנים תרים ומנצלים אפשרויות רווח. הנתונים אותם הם מאתרים ושעל פיהם הם פועלים עשויים להיות שגויים, והמימוש של פעולה בעקבות נתונים שגויים עשויה להיות הפסד כספי, המביא לשינויים נוספים בשוק. ברגע שמניחים כי ישנו ידע לא מושלם, תאוריית המחירים והתמונה של השוק הופכים שונים מאוד מאלו שבדיון האורתודוכסי. תפקיד רווחי והפסדי הייזם יידון בהעמקה רבה יותר באחד הפרקים הבאים.6

קריאה מומלצת

Hayek, Friedrich A., ed. Collectivist Economic Planning. Clifton: N.J.:

. The Counter-Revolution of Science: Studies on the Abuse of Reason. New York: Free Press, 1952.

. Individualism and Economic Order. Chicago: The University of Chicago Press, 1948. Particularly the essays "Economics and Knowledge," "The Facts of the Social Sciences," and "The Use of Knowledge in Society."

Kirzner, Israel M. Market Theory and the Price System. New York: Van Nostrand, 1963, pp. 33-44.

Mises, Ludwig von. Human Action: A Treatise on Economics. 3rd rev. ed. Chicago: Henry Regnery Company, 1966, pp. 143-76 and 698-710.