נישואים מפתיעים

קסיאני דוקאס ניסתה לשבת ללא תזוזה, על הספה המרופדת המולבשת בכיסוי לבן, בפינת הסלון בווילה הנרחבת, מפני שלא רצתה למשוך תשומת לב אל עצמה, שכן הדבר רק יוביל לצרות.

היא לא עשתה שום רע, אך אביה רתח מכעס והדבר האחרון שרצתה היה שהוא יתנפל עליה.

עם זאת, המצב היה רע. אלקסיס נעלמה. אחותה הגדולה של קסיאני הייתה אמורה להתחתן מחר, עם דיימן אלכסופולוס, אך אלקסיס נעלמה בלילה באורח פלא, אחרי שהצליחה לחמוק מהאחוזה בריביירה האתונאית. היא עזבה את אתונה בטיסה, עם חברים ששמחו ביותר להבריח אותה מחתונה – ומנישואים – שהיא כלל לא רצתה.

וכעת, אביה עמד לבשר את החדשות לחתן שלה, איל הספנות היווני רב-ההשפעה דיימן אלכסופולוס, אדם שנודע כמבריק, שאפתן ומסוכן – אם מרגיזים אותו.

וזה עתה, הרגיזו אותו.

היא נרעדה כשאביה, כריסטופר, התהלך על רצפת השיש הבוהקת בידיים מהודקות מאחורי הגב, פניו חיוורות. שום דבר טוב לא יצמח מהיעלמותה של אלקסיס.

פסיעות הדהדו במסדרון. קסיאני הזדקפה, במושבה על הספה הפינתית. כריסטופר חדל מהתהלכותו התזזיתית.

דיימן אלכסופולוס נכנס לסלון הווילה, ונשימתה של קסיאני נעתקה. היא ראתה אותו קודם לכן, בליל אירוסיה של אלקסיס, אך לא ממש דיברה איתו. המסיבה נועדה לאחרים – פומבית מאוד, פזרנית מאוד, מסיבה שבה אלקסיס ודיימן בילו יחדיו, אולי שלושים דקות – לפני שהוא טס בחזרה ליוון. הוא לא היה נאה במובן הקלאסי, אך היו לו עיניים אפורות חודרות, תווים חזקים ומצודדים ופה מלא ותקיף שהקסים אותה. הוא גם היה גבוה מכפי שזכרה, ורחב כתפיים, עם חזה שרירי, מותניים צרים ורגליים רזות וארוכות.

קאס כלל לא הבינה למה אלקסיס לא נמשכה אליו, כי הוא היה דוגמה ומופת לכל הגברים היווניים האחרים. מצד שני, אחותה נטתה להעדיף את הדוגמנים והשחקנים המבטיחים שכרכרו סביבה, אף שכל אחד, מאותם צעירים יפים, קיווה להפיק תועלת מעושרה ומתהילתה.

"נאמר לי שרצית לראות אותי," אמר דיימן. שערות עורפה הדקיקות של קסיאני הזדקרו וקרביה רטטו, לשמע הקול העמוק עם החספוס המרומז.

"בוקר טוב, דיימן," אמר אביה, בעליזות מאולצת. "זה בוקר יפה, כאן, בסוסין."

שריר קטן נמתח בלסתו הקשה של דיימן. קסיאני שמה לב שאביה עצבן אותו. זה לא בישר טובות לגבי הבאות.

"תמיד יפה כאן," ענה דיימן. "אבל קיצרתי פגישה חשובה כדי לראות אותך, כי נאמר לי שמדובר במקרה חירום."

רוגז וקוצר רוח הבליטו את החספוס בקולו, והאנגלית שלו נשמעה מתובלת יותר במבטא. ניכר היה, שהוא לא למד אנגלית, כילד. או לפחות, דיבורו כילד לא היה שוטף.

"מקרה חירום? לא," השיב כריסטופר בחיוך. "לא הייתי קורא לזה ככה. אני מצטער שמיהרת לכאן, מודאג."

השריר בלסתו של דיימן זע שוב. ניכר היה שהוא מתאמץ למשול ברוחו. "אני לא דואג, ואני לא ממהר. אבל אני כאן עכשיו. למה נקראתי?"

קסיאני התכווצה בפינת הספה, כאילו יכלה להקטין את נוכחותה. דבר לא קל, משום שהייתה בחורה גדולה... לא גבוהה כמו אחותה, אלא גדולת עצמות, עם קימורים גדולים עוד יותר – ירכיים, שדיים ואחוריים נדיבים, שהיו אופנתיים כששולבו עם מותניים זעירים. אך המותניים של קסיאני לא היו זעירים במיוחד. הבטן שלה לא הייתה שטוחה. הירכיים שלה התחככו זו בזו. בניגוד לאחותה הגדולה, לקסיאני לא היה חשבון אינסטגרם. היא לא צילמה תמונות סלפי. היא התחמקה מצילומים, בכל מחיר.

בניגוד לאלקסיס, המהממת והפוטוגנית, קאס לא הצטלמה היטב. כמו כן, היא לא הייתה חלק מהמעגל הפנימי של החברה הגבוהה. היא לא טסה במטוסים פרטיים או בילתה במסיבות בלאס וגאס, באיים הקריביים או בים התיכון.

אלמלא שם המשפחה שלה היה דוקאס, היא הייתה נחשבת לרגילה ביותר. אלמלא אביה היה אחד היוונים העשירים ביותר באמריקה, היא הייתה נשכחת. בלתי נראית.

עם השנים, למדה קאס לייחל שהייתה באמת בלתי נראית, כי להיות בלתי נראית עדיף לאין ערוך משיראו אותה וירחמו עליה. יראו אותה ויבוזו לה. יראו אותה וידחו אותה. והיא לא סתם נדחתה על-ידי אנשי חברה ומעין-סלבריטאים שטחיים, אלא על-ידי משפחתה שלה.

אביה מעולם לא גילה בה עניין, ומדוע שיגלה, שכן כל מבוקשו התגלם בבנו ויורשו, ברנאבאס, ובאלקסיס היפהפייה, שהקסימה אותו מלידתה עם עיניה הכהות הגדולות ושרבוב השפתיים הכובש שלה?

קאס מעולם לא הייתה ילדה מקסימה. הסיפורים המשפחתיים תיארו אותה כשקטה וזעופה ועקשנית להחריד. היא הקדירה פנים אל אורחים, סירבה לנהל שיחות בטלות עם האורחים החשובים של אביה. היא סירבה לנגן בפסנתר או לשיר או לעשות עיניים לנציגים יוונים מבקרים. תחת זאת, קאס רצתה לדון בפוליטיקה, עם חבריו של אביה. אפילו בגיל ארבע וחמש, היא הוקסמה מתחום הכלכלה. היא השמיעה תחזיות לגבי עתידה של תעשיית הספנות, וחוצפתה החרידה את אביה. היכולת שלה לקרוא מעל לרמה של בני גילה לא הייתה חשובה. ההצטיינות שלה במתמטיקה לא הייתה חשובה. ילדות יווניות טובות לא התערבו בענייני מדינה או בפוליטיקה בינלאומית או בכלכלה. ילדות יווניות טובות גדלו והתחתנו עם גברים יווניים ראויים והקימו את הדור הבא. זו הייתה אחריותן. זה היה ערכן. ולא שום דבר אחר.

עד מהרה, קסיאני לא נכללה במסיבות משפחתיות. היא לא התבקשה להתגנדר ולרדת למטה. היא לא הוזמנה לארוחות ערב חגיגיות ולחתונות ולמפגשים. היא הפכה לדוקאס הנשכחת.

"תודה שהגעת במהירות," אמר כריסטופר, שהמשיך לחייך, אף שהחיוך הצטמצם מעט. "לא רציתי להפריע לך, אבל יש לנו בעיה."

אביה של קסיאני היה איל ספנות כמו דיימן, אך אמריקאי יווני, שנולד וגדל בסן פרנסיסקו. היא ידעה שהוא לחוץ, אך קולו לא הסגיר זאת. אם כבר, הוא נשמע חיובי ואופטימי. היא שמחה. אסור לחשוף פחד, במהלך משא ומתן על חוזה, והאיחוד בין דוקאס ספנות לבין אימפריית אלכסופולוס, באמצעות נישואיהם של דיימן ואלקסיס, היה העסקה האולטימטיבית. עסקה שהייתה כעת בסכנה.

בטנה התכווצה בקשרים. אין מצב שאביה יוכל אי פעם להחזיר לדיימן את הכסף, שהוא השקיע בספינות ובנמלים של דוקאס. לאביה חסרו האמצעים. העסק והמשפחה היו תמיד לחוצים כספית. זו הסיבה שאביה ביקש לבצע את המיזוג, לפני חמש שנים. דוקאס ספנות תקרוס, ללא משקיע. דיימן היה המשקיע. הוא ביצע את חלקו בעסקה, אך כעת כריסטופר נאלץ להודיע לדיימן שהדוקאסים לא מילאו את חלקם בהסכם.

קסיאני השקיפה, בתחושת קבס, מבעד לחלון הווילה אל הנוף. השמש השתקפה בבוהק מקירות הווילה הלבנים וריצדה בקרניים עליזות על המים. הים האגאי היה בהיר הרבה יותר – טורקיז נוזלי עז – ממימיו הכחולים העכורים של האוקיינוס השקט, בקרבת ביתה בסן פרנסיסקו.

"אני לא בטוח שאני מבין," השיב דיימן בנועם דומה, כי שני הגברים השתמשו באותו טון ידידותי, אך קסיאני ידעה שזו רק הקדמה לקרב.

מתאגרפים מצמידים כפפות לפני תחרות. מתאבקים קדים לפני קרב. כדורגלנים לוחצים ידיים.

אביה ודיימן, כבר החלו לצחצח חרבות.

היא העבירה מבטה מאביה אל דיימן. לא, הוא לא נראה כמו טייקון. הוא היה בכושר טוב מדי, מרשים מדי מבחינה גופנית. עורו היה שחום, והיה לו מראה מתוח ושרירי, של גבר שעובד במספנה, לא ליד מכתבה. אך צדודיתו היא שמשכה את תשומת לבה, תווי פניו מסותתים וקשים כמו שאר גופו, המצח גבוה, עצמות הלחיים בולטות, האף המעובה בגשר, כאילו נשבר יותר מפעם אחת.

הוא טיפוס לוחמני, חשבה, והוא לא יקבל את החדשות של אביה ברוח טובה. משום כך, קסיאני שמחה כפליים שהיא יושבת בספה פינתית.

"אלקסיס נעלמה." כריסטופר בישר את החדשות, ללא כחל ושרק, לפני שהוסיף, "אני מקווה להחזיר אותה בקרוב, אנחנו פשוט צריכים–"

"אני מצטער. אני חייב להפסיק אותך, דוקאס." קולו של דיימן הונמך, והחספוס התרכך למעין ליטוף. "לנו אין בעיה. לך יש בעיה."

כריסטופר נותר איתן, אך פניו הלבנות החווירו שוב. "אני מודע לכך, אבל חשבתי שכדאי להודיע לאורחים, כל עוד יש זמן."

"לא יהיה שום ביטול של החתונה. לא יהיו שום הבטחות מופרות. לא תהיה שום השפלה פומבית. מובן?"

"אבל–"

"אתה הבטחת לי, לפני חמש שנים, את הבת הכי טובה. אני מצפה ממך לקיים את הבטחתך."

הבת הכי טובה. עיניה של קסיאני צרבו והיא נשכה את שפתה התחתונה, כדי להתגבר על הפגיעה והבושה.

היא חשבה שלא השמיעה קול, אך פתאום דיימן הביט בה. פניו היו חתומות, ריסיו השחורים ממסגרים עיניים עזות וכהות. היא לא יכלה לקרוא דבר בפניו ועם זאת משום מה, המבט החטוף הזה שיפד אותה והעצים את כאבה.

היא לא הייתה הבת הכי טובה. היא לעולם לא תהיה הבת הכי טובה, כל עוד תישאר במשפחת דוקאס.

דיימן פנה בחזרה אל אביה ושפתיו המלאות התקיפות התעקלו קלות בזוויותיהן, עיניו האפורות ניצתות בבוז. "נתראה מחר בכנסייה," אמר. "עם הכלה שלי."

ואז הוא עזב.