אתגר ללא סוכר
רוני זינגר
נועה אברהם
₪ 48.00 ₪ 32.00
תקציר
מה אם נאמר לכם שהוצאת רכיב אחד מהתזונה תשפר את איכות חייכם בצורה מופלאה?
★ איזון רמות הסוכר
★ ירידה במשקל
★ הגברת האנרגיה
★ שינה טובה יותר
★ מראה עור קורן יותר
אלה הם רק חלק מהשינויים לטובה שניתן לצפות להם כשמוציאים את הסוכר מהתזונה וכשמצמצמים מעט את צריכת הפחמימות.
אתגר ללא סוכר הוא פלטפורמה דיגיטלית שכבשה את ישראל וכעת מוגשת בספר זה. זוהי תוכנית בת 30 יום לתרגול שפה תזונתית מאוזנת, בריאה, נטולת סוכר ומופחתת פחמימות.
סוכר הוא לא האויב ואין מדובר בפרידה לנצח מהמתוק אלא בתרגול לבחירה מחדש של מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו. בתוכנית תלמדו מדוע אנחנו צורכים יותר סוכר מאי־פעם, תרכשו כלים לזהות מהו סוכר ואיפה הוא מסתתר, ותגלו איך לבחור אחרת מבלי לאבד את שמחת החיים.
אתגר ללא סוכר הוא לא עוד תוכנית דיאטה, הוא השינוי האמיתי, החכם והמושכל שתמיד רציתם לעשות.
רוני זינגר ונועה אברהם ייסדו את תוכנית אתגר ללא סוכר בשנת 2016 . זינגר היא עיתונאית (“הארץ”, “עובדה”, “כלכליסט”) שסוכרת ההיריון שהתגלתה אצלה שינתה את מהלך הקריירה ואת התזונה שלה. אברהם היא דיאטנית קלינית בעלת ניסיון רב־שנים במגוון תחומים הקשורים לתזונה ובעלת קליניקה פרטית. בשנה האחרונה נהפך המיזם לסטארט־אפ לליווי מחלות מבוססות טיפול בתזונה בשם Refeed.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
תמיד חשבתי שאני אוכלת בריא.
אוקיי, ידעתי שלא כל הזמן. למשל כשאני פוגשת גלידה טובה, כזו עם נקודות של וניל אמיתי, אני תמיד בעדה, אבל בגדול החשבתי את עצמי כמי שאוכלת בריא.
במסעדות דאגתי לבקש מיץ תפוזים סחוט טרי. ״לא כזה שסחוט טרי בג׳ריקן מהמפעל, כן? סחוט טרי במקום״, וידאתי. כעיתונאית שלא מוכנה להיות פראיירית נהגתי לעמוד על שלי ודרשתי לראות שהברמן אכן חותך מול עיני את שלושת או ארבעת התפוזים שנסחטים עבור כוס המיץ שלי.
הירקן האורגני, שמוכר מדי שישי את מרכולתו במושב הסמוך, מכיר אותי. הקפדתי להתייצב אצלו מוקדם בבוקר, שקיות בד בידי, ולקנות ירקות ופירות אורגניים בשפע. כשעמדתי בתור, המסודר באופן מופתי ודומם כמו שרק תור של קונים באורגני יכול להיות, הייתי בוחנת את הבננה ומתפעלת מכיעורה ומהמחיר הלא־הגיוני שלה. למרות המחיר המופרז לעומת אחותה הרגילה מהסופר, קניתי אותה, הרבה ממנה — בשביל הילדים.
כן, הילדים. מובן שכשהפכתי לאמא חשבתי שאני מחדדת עוד יותר את המודעות שלי לאכילה בריאה. מיץ תפוזים בבוקר, דגני בוקר ״מחיטה מלאה״, הרבה מאוד פירות וקלחי תירס, שוקולד חרובים וחטיפי אנרגיה אורגניים — את כל מוצרי המזון האלה הכנסתי הביתה מתוך ״מודעות בריאה״. ובכל זאת — ילדים, אז צ׳יפס ואורז, שניצלים וקטשופ נזללו גם הם. לא בכול היתה לי שליטה, למי יש? בגן ובבית הספר חוגגים כל הזמן ימי הולדת, חגים, אירועים שונים ושאר שמחות. עוגות, ממתקים ושתייה מתוקה היו — ועודם — סביבם כל הזמן, אבל אני הנחתי שקערות של פירות ומוצרים אורגניים מפצים על כל זה. הנחתי שכמו שאני אוכלת בריא — גם הילדים שלי אוכלים בריא.
עיסוק באוכל לא באמת היה מרכז חיי. אני עיתונאית ובמשך 20 השנים האחרונות עסקתי בפלילים, בפוליטיקה ובכלכלה. שום דבר שקרוב לעיסוק במזון. בשנות ה־20 לחיי התגוררנו כמה חודשים בפריז. בין כתבה לכתבה, כל מה שעניין אותי באמת היה תחקיר מטעם עצמי לאיתור פטיסרי שווה במיוחד. לרגעים אפילו חשבתי לזנוח את קריירת העיתונות שעליה עמלתי באינטנסיביות רבה ולהפוך לקונדיטורית. מה טוב יותר מלטבוע בעוגות קצפת מושחתות במקום במסמכי תחקיר על שחיתות?
באותם ימים מצאתי את עצמי פותחת את הבוקר בקפה לצד אקלר ממולא, ממשיכה בקניות בשוק הבסטיליה, שהיה קרוב לביתי, חוזרת הביתה עם גבינות חתיכיות, בגטים מתפצחים וכן, כמה עוגות קטנטנות ומזוגגות, מבשלת ויורדת לסיבוב ברחוב שתמיד, אבל תמיד, היה נגמר בטארט קטן כלשהו. את הערבים היינו מעבירים בשתייה, כי זו פריז, ואנחנו בני 20 וקצת. אפשר אחרת?
אבל אחרי כל החגיגה הזאת חזרנו לישראל, והחיים עצמם סחפו אותי הרחק מאפיית עוגות. נשאבתי לקריירה מסעירה בעיתון ואחר כך בטלוויזיה. חקרתי פרשות שונות, ראיינתי שרים, כתבתי מאמרים. והאוכל? הוא נותר תחביב מרכזי. אני אוהבת לאכול ואוהבת להתנסות ולטעום. בקיצור, במשך שנים חשבתי שאני יודעת מה אני מכניסה לפה שלי, וחשבתי שאני יודעת לבחור מה טוב ומה לא.
בגיל 38 התברר לי שלא הבנתי כלום.
הדממה שהשתררה בחדר הקטן בסניף קופת החולים זכורה לי היטב עד היום. זו היתה הדממה שהפרידה בין חיי התזונה הקודמים שלי לחיי החדשים, אבל אז עדיין לא הבנתי את זה. הייתי בהיריון מתקדם ומולי ישבה דיאטנית של קופת החולים. על השולחן בינינו היו פזורות חבילות מזון ריקות שעל כולן היו המילים ״דל״ ועל חלקן סמל מדכדך של ארגון חולי הסוכרת. אלה, התברר עד מהרה, הם חברי החדשים במזווה, והדיאלוג שהתקיים ביני לבין הדיאטנית הכיל בעיקר שמות של מזונות. אני שאלתי אם אוכל לאכול אותם, והיא, בפרצוף מלא אמפתיה, השיבה ש״לא״ ו״בהגבלה״.
החדר שישבנו בו זכור לי כצבוע באפור, אף שכנראה לא היה כזה באמת.
במבט לאחור, אני יכולה לדמות את מה שקרה שם למשקפיים חדשים שהדיאטנית הרכיבה לי: משקפי הפחמימות והסוכר, ואני התקשיתי לראות דרכם, כמי שמגששת באפלה ומתנגשת בחפצים.
ככל שהתקדמה השיחה הבנתי שהחשיבה שלי, שאני אוכלת ״בריא״, מתנפצת. העדשות של המשקפיים החדשים הציגו לי תמונה שונה מכל מה שידעתי.
אל החדר הזה הגעתי אחרי שבדיקות הדם שלי הצביעו על ערכי סוכר גבוהים, כלומר הוגדרתי כמאובחנת עם סוכרת הריון.
זה היה ההיריון השלישי שלי, ומתחילתו חששתי מבדיקת העמסת הסוכר. חששתי כי בהיריון הקודם הייתי גבולית מבחינת ערכי הסוכר בדם. ״העמסת סוכר״ זו אחת הבדיקות המגעילות שאישה נאלצת לעבור בהיריון, גועל נפש טהור שמורכב מסוכר ענבים מרוכז במיוחד שצריך לשתות מהר מכוס עצומה, בשבע בבוקר בקופת החולים.
מה שחששתי ממנו נהפך עד מהרה לאמת מרה וברורה, מעוגנת במספרים מבהילים למדי בתוצאות בדיקות הדם שלי.
סוכרתית.
אם להיות כנה, עד היום המילה הזאת קצת מרתיעה אותי. סוכרת היתה עד אז מחלה שהכרתי מסבתא שלי ומאינסוף הכדורים שלקחה. המחלה נקשרה אצלי לעודף משקל ולאנשים מבוגרים, וזכרתי משהו עם פצעים פתוחים וקטיעות גפיים. מה לי ולזוועה הזאת?
ובכל זאת, כך אובחנתי. כדי לנחם אותי סיפר לי הרופא שלי שבגילי ישנן הריוניות רבות במצבי — ״הרבה יותר משהיו אי־פעם״, אמר והוסיף שזהו מצב שחולף אף כי ״הסיכוי שלך לחלות בסוכרת בהמשך חייך גבוה במיוחד״.
לא הייתי סוכרתית לפני כן ולא המשכתי להחזיק בהגדרה הזאת לאחר הלידה, אם כי אני בקבוצת סיכון מוגבר למחלה. כל שנדרש ממני בעת ההיריון היה לעשות שינוי דרמטי בתזונה שלי במשך ארבעה חודשים כדי לשמור על התינוקת שברחם. ״אחרי הלידה תוכלי לחזור לגלידות״, הרגיעו אותי הרופאים.
האמת, חשבתי לעצמי, השד לא נורא כל כך. ״אחרי הכול אני לא אוכלת בכלל ממתקים״, הודעתי בנחרצות באותו היום כשישבתי אצל הדיאטנית חמוצת הפנים (בדיחה ששעשעה אותי באותו הרגע).
״לא צריך לאכול ממתקים כדי לאכול יותר מדי סוכר״, פסקה. ״הוא נמצא בהרבה מקומות אחרים״.
איפה? נבהלתי. מה הם המאכלים הנסתרים האלה? מהר מאוד גיליתי שרוב התזונה הרגילה והבריאה שלי היתה למעשה תזונת ״סוכר״.
באותה העת כבר הייתי הרבה שנים צמחונית, ולכן פסטה, תבשילי אורז ומאפים היו חברי הטובים. כשהדיאטנית ביקשה ממני לפרט ממה מורכב התפריט היומי שלי, סיפרתי על מיץ התפוזים בבוקר, הפירות בהפסקת העשר, פשטידת תפוחי האדמה בצהריים, חטיף הבריאות האורגני והטבעוני, הכריך ודייסת שיבולת השועל עם הסילאן והפירות לסגירת היום. כשסיימתי היה אפשר לראות ברקע אורות אדומים נדלקים ומהבהבים ולשמוע סירנות מייללות.
התברר לי שמהבוקר עד הלילה כמעט כל מה שאכלתי היה פחמימות, כלומר סוכר.
עכשיו היה עלי להיפרד מכל אלה לשלום ולמצוא לי תזונה חלופית.
את הנסיעה הביתה אני זוכרת היטב. ״מה אני אעשה בלי גלידה? מה אוכלים אם לא פסטה?!״ ייללתי בטלפון לחברה טובה שאובחנה גם היא זמן קצר לפנַי כסוכרתית היריון. היא צחקה וענתה: ״את עוד תגלי שזו המתנה של החיים שלך״.
כן, ממש.
180, זה היה המספר שהראה לי צג מכשיר מדידת הסוכר שלי שעה אחרי שאכלתי את צלחת האורז החביבה עלי. אצל אישה בהיריון, ערכי סוכר טובים צריכים להגיע עד 140-130 מ״ג בדם (משתנה מקופת חולים אחת לשנייה) שעה אחרי ארוחה, ואילו אני חרגתי פעם אחר פעם אחר פעם מהמספר הנכון. הפרידה מהמזונות האהובים עלי היתה קשה מאוד, והימים הראשונים היו מלאי רחמים עצמיים. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה כשבידי קערת פופקורן שפעם, באיזו סדנת הרזיה, סיפרו לי שהוא הנשנוש המושלם. כמה עצוב היה לגלות שעה אחר כך שגם יותר מדי פופקורן (כלומר קערה שלמה) מעלה את הסוכר לערכים גבוהים. ייאוש! מי היה מאמין שגם הפופקורן הקטנטן הזה, חסר המשקל הזה, משגע לי את הלבלב.
לא היה פשוט להתחיל לתרגל תזונה נכונה וללמוד לזהות את הפחמימות ואת הסוכר המוסף בכל מה שהכנסתי לפה, אבל לא היתה לי ברירה.
אלא שככל שחלף הזמן, באורח פלא התחלפה תחושת המאבק בתחושה של התעוררות. הרגשתי שאני במסע של גילוי עצמי. כמעט כמו בסדנאות שתיקה או במסעות דומים של הארה עצמית, התחלתי לגלות איזה מזון טוב לי ומה גורם לערכים שלי להשתולל.
כיוון שסוכר גבוה לא ״כואב״, לא ידעתי מעולם עד כמה רע אני מגיבה לאורז. ולא רק לאורז, גם לשעועית הלבנה בחמין של שבת חורפית. למדתי מה הם הערכים הגליקמיים (מדד המדרג מאכלים לפי מהירות ספיגת הפחמימה שלהם בדם) של כל מזון שהכנסתי לפה, וכעבור שעה בדקתי את התגובה של הגוף שלי אליו. הופתעתי לגלות שלהבדיל מאורז, דווקא שוקולד מריר משפיע על רמות הסוכר שלי פחות.
אוקיי, זה נהיה מעניין יותר מרגע לרגע. איך יכול להיות שדווקא מה שחשבתי שאסור הוא מותר, ומה ש״בריא״ הוא סוכר?
משבוע לשבוע הפכתי מודעת יותר. הרכבתי את משקפי הפחמימות שלי במיומנות הולכת וגדלה ואחת לשבועיים הגשתי לדיאטנית, כמו תלמידה מצטיינת, את טבלאות מעקב הסוכר שלי. גיליתי שבבוקר הסוכר בדם נמוך יחסית, אבל בערב הוא גבוה. גיליתי שלחם קל שמיועד לחולי סוכרת מקפיץ סוכר, אבל הלחם ממאפיית הבוטיק ליד הבית שלי דווקא מצוין.
הדבר המופלא באמת היה שלא הייתי צריכה לצרוך שום תרופות. מרגע שהמסע לגילוי עצמי הניב תוצאות, כלומר למדתי מה לאכול וכמה וממה להתרחק באמצעות הטבלה הגליקמית וניסוי וטעייה, ערכי הסוכר שלי חזרו להיות טובים. השתלם להיות תלמידה מצטיינת. אמנם כריות אצבעותי היו מלאות בסימני דקירה זעירים, ממדידות סוכר אחרי הארוחה, אבל היי, לפחות ניצלתי מהזרקות אינסולין לבטן.
מדהים. האם ישנה עוד מחלה שאפשר לשלוט בה רק באמצעות תזונה? עד אז לא הקדשתי מחשבה אמיתית ל״דלק״ שהכנסתי לגוף שלי ולא להשפעה שלו. אבל עכשיו, כשהייתי מודעת, הבנתי עד כמה הוא משפיע עלי.
לא רק מדידת ערכי הסוכר היא שעוררה בי תחושת הצלחה. ככל שהתקדמתי בגמילה הרגשתי שינוי לטובה בגוף שלי. מעבר לזה שלא הייתי רעבה, כי הקפדתי תמיד להסתובב עם ״ערכת שקדים״ בתיק, נפסקו החולשה והרעידות שמהן סבלתי לא פעם לפני ארוחת הצהריים. לא רעידות־רעידות, הכוונה למין חלושעס שהיה תוקף אותי פעמים רבות לפני הצהריים, סחרחורות קטנות ומין רעד פנימי כזה. הגמילה מהסוכר הפסיקה את התופעה המרגיזה הזאת. יחסית להריונית ישנתי מצוין ובאופן כללי הרגשתי אנרגטית ונמרצת.
ארבעת חודשי ההיריון האחרונים חלפו בהצלחה רבה ככל שזה נגע להקפדה שלי על מרחק מפחמימות. המתנה האמיתית הגיעה בסיום, כשנולדה בתי המתוקה.
לקראת הלידה הודעתי לבן זוגי שכבר בחדר ההתאוששות אני דורשת גלידה משובחת במיוחד, כדי לחגוג את תום תקופת הסוכרת.
הוא השקיע ונסע לגלידרייה יוקרתית ובחר חמישה טעמים שונים במכל גדול. אבל ההתרגשות שלי התרסקה לנוכח האכזבה שהכתה בי עם הליקוק הראשון. הגלידה היתה מתוקה עד כדי כך שלא יכולתי להמשיך לאכול אותה. הבנתי שהלשון שלי ״התקלקלה״ לגמרי או, נכון יותר, שאני גמולה אמיתית מסוכר. בחרתי לא לשבור את זה, ״לא ליפול שוב לסם״.
שבועיים אחרי הלידה לא היה אפשר לדמיין שהייתי בהיריון. אני האחרונה שאדבר על משטר דיאטות הרזיה כשמדובר בנשים אחרי לידה, אבל במקרה שלי, ה״חיתוך״ מהסוכר עשה את שלו. שלא כמו בהריונות הקודמים, שאחריהם גם כעבור שנה הייתי מסבירה למוכרות בחנויות בגדים ש״ילדתי לא מזמן״, את ההיריון הסוכרתי סיימתי בלי קילוגרמים עודפים. זמן קצר אחר כך ירדו גם מעט הקילוגרמים שלפני ההיריון כל כך ייחלתי להוריד, והגעתי למשקל שפנטזתי שנים לחזור אליו. המשכתי לנטר את עצמי מפעם לפעם כדי לבדוק מה מצבי וגיליתי שגם שלושה חודשים ויותר אחרי הלידה, אורז עדיין מקפיץ לי את הסוכר לרמות בלתי־סבירות. ולא רק אורז, גם הרבה מאכלים אחרים.
״איך עשית את זה?״ ״לאיזו סדנת הרזיה נרשמת?״ שאלו אותי בלי הרף, ואני חזרתי ואמרתי: ״פשוט חתכתי סוכר״. התפלאתי לגלות שיש כל כך הרבה אנשים משכילים ומודעים, ש״אוכלים בריא״, שפשוט לא הבינו על מה אני מדברת כשאני אומרת: ״חתכתי סוכר״. ״אני שותה גם ככה קפה בלי סוכר״ ו״אני אוכלת בעיקר פירות״ היו משפטים ששמעתי, ואני עדיין שומעת, שוב ושוב. כאילו הסוכר הוא רק מה שמוסיפים לקפה, וכאילו אכילה של הרבה פירות היא בריאות. אחרי הפעם המי־יודע־כמה שסיפרתי איך עושים את זה באמת, החלטתי לעשות מעשה.
איך הכרתי את נועה?חלון המטבח שלי צופה לחלון מטבחה של שכנתי, נועה. מתוך הכאוס אצלי, היכן שהכול מתנהל תמיד בבלגן ובמרדף נואש אחרי מטלות הבית ותפעול הילדים, הייתי מסתכלת מדי פעם מבעד לחלון ובעיניים כלות רואה את החלום בהתגשמותו. דמיינו מוזיקת מטאל רועשת ואת הבית שלי, שש וחצי בערב, בשעה שאני עדיין מנסה לעמוד בדדליין למערכת העיתון ושלושה ילדים דורשים ארוחת ערב. עכשיו דמיינו מוזיקה קלאסית חרישית ועברו לבית לידי, שם ארבעה ילדים מסורקים אחרי מקלחת יושבים סביב שולחן ואוכלים בשקט ארוחת ערב.
ככה זה אצל השכנה שלי, נועה. היא דיאטנית קלינית ולא מטיפה לאף אחד מהמטופלים שלה את מה שהיא לא מיישמת בעצמה. בקלילות רבה היא נוהגת ללבב לביבות ירק, ובכל רגע אפשר למצוא אצלה גרנולה תוצרת בית וסיר קינואה ואורז פרא שהילדים שלה — הפתעה! — אוהבים מאוד לאכול.
כשחתכתי מסוכר, שיתפתי את נועה במהפכה שלי. הייתי ב״היי״ מהתגלית שלי ובעיקר מהעובדה שאנשים סביבי, חוץ מהסבתא הסוכרתית שלי, לא באמת הבינו על מה אני מדברת. ״זה נמצא בכל מקום! עד שלא התחלתי להידקר לא הבנתי את זה! היית מאמינה שאורז מקפיץ סוכר כל כך גבוה?״ אמרתי לנועה בהתרגשות.
אבל לה זה היה מובן מאליו.
״ברור, אני מדברת על זה מדי יום בעבודה שלי״, אמרה לי בשלווה. היא למדה את מקצוע התזונה באוניברסיטה וזה שנים רבות מייעצת למטופליה הרבים לחתוך מסוכר. במגירה במטבח שלה היא שומרת תמונה. כשראיתי את התצלום הזה בפעם הראשונה, חשבתי שהמצולמת היא אולי אחותה שאיני מכירה. ״זו אני, 18 קילו יותר״, אמרה. היא היתה נערה מלאה וצעירה שמנמונת, אבל שינוי התזונה והוצאת הסוכר מהתפריט הפכו אותה לנועה שאני מכירה. למשקל ההוא היא לא חזרה, ובבית שלה סוכר לא נכנס לתבשילים. אתם יכולים להבין, אם כך, למה בזמן שאני גיליתי עולם חדש ומטלטל, היא רק צחקה ובירכה אותי לרגל ההתפכחות.
נעים מאוד, נועה אברהםלפעמים, כשאני מגישה ארוחת צהריים לילדים שלי, אני מסתכלת על היד שלי שמניחה את הצלחת על השולחן ונזכרת בארוחות הצהריים שאמא שלי היתה מגישה לי. הזיכרונות נעימים לי. אני זוכרת שכמוני, גם לאמא שלי היה חשוב לסובב את היום כך שמה שלא יקרה — היא תהיה בצהריים בבית להגיש לנו ארוחה. אבל כילדה קינאתי בחברים ובחברות שחזרו הביתה מבית הספר לבית ריק. אהבתי ללכת אליהם ולאכול איתם את ארוחות הצהריים המגניבות שהמתינו להם: נקניקיות שהורתחו מהר במים ואז נאכלו בלחמנייה עם חרדל, סירי פסטה שהיה צריך לחמם במיקרו, ואפילו המבורגרים לחימום מיידי — אז זה היה להיט שהורים עובדים השתגעו עליו.
אבל אמא שלי התעקשה להגיש לנו ארוחה. היא תמיד הקפידה על התזונה שלה ושל הילדים שלה והיה חשוב לה להראות לנו שהיא שם, להגיש לנו אוכל מבושל ומזין. היה חשוב לה להראות לי נתינה שלא באה לידי ביטוי רק במזון, וכשטיילתי אחרי הצבא בדרום אמריקה היא שלחה לי חבילה עם תחתונים וסבונים בזמן שסביבי כולם קיבלו חבילות של במבה וביסלי מהבית. הזיכרון הטוב של דאגה מהבית הולך איתי, והוא הרבה מעבר לזיכרון של אוכל. הוא זיכרון של נתינה ואכפתיות.
אבל גם בבית של תזונה נכונה הצלחתי לזלול קצת ג׳אנק. כשהיינו ילדים, הנחמה שלי ושל האחים שלי היתה בחטיף ה״בריא״ שהיה להיט באותן שנים, אפרופו, ואנחנו אהבנו לזלול את החטיף האפוי עם גבינה לבנה מול הטלוויזיה.
אנחנו אכלנו אפרופו, ילדים אחרים אכלו נקניקיות וכולנו שתינו קולה ואכלנו קטשופ. זה היה טעים ואף אחד לא שאל שאלות. המודעות למה שמסתתר באוכל שלנו כמעט לא היתה קיימת. מי ידע כמה סוכר מסתתר בקולה? מי שאל את עצמו אילו רכיבים רעים מתחבאים בנקניקייה? מודעות. זה כל העניין.
״אמא! אפשר עוד פיצה כרובית?״ אחד הילדים שלי מחזיר אותי למטבח, לכאן ולעכשיו.
פיצה כרובית?! אתם בטח תוהים. איזה ילד אוכל פיצה כרובית?! תתפלאו, הילדים שלי מתים על זה. הם גם משתגעים על ירקות ויודעים שאין דבר כזה ארוחה בלעדיהם. גם הילדים שלכם עשויים לגלות בקרוב שהם אוהבים פיצה כרובית ושאפשר לאהוב ירקות לא פחות מדברים אחרים.
הכול עניין של ידע ושל מה שאנחנו בוחרים לתת להם.
אני נזכרת בנסיעה הראשונה שלי לארצות הברית. הייתי בת 17, נערה צעירה שנוסעת לארץ הגדולה, המטורפת ומלאת ההרפתקאות הזאת, וכל מה שראיתי סביבי היה המון אנשים בעלי משקל עודף. בחיי, אם תשאלו אותי מה אני זוכרת מהביקור ההוא אגיד שאת זה. נשארו לי תמונות צרובות בראש של אנשים בעלי משקל עודף רב אוכלים הררי אוכל. זה הדהים אותי.
הטיול הזה היה הרגע שבו הסקרנות שלי לגבי עולם התזונה נולדה באמת: האם זו גזירת גורל להגיע לממדים האלה? האם משקל עודף בקנה מידה כזה הוא ביטוי למשהו מקולקל מאוד שקורה כאן ומתחיל בדלק שאנחנו מכניסים לגוף?
רציתי ללמוד יותר על הבחירות שאנחנו עושים ולהבין אותן טוב יותר, ואחרי הצבא נרשמתי ללימודי תזונה. רציתי להבין לעומק את הפעולה החשובה והמשפיעה עלינו כל כך — אכילה, שרבים מדי מאיתנו עושים בלי לחשוב ולהבין מה אנחנו בוחרים לאכול, איך ומתי. ארבע שנות הלימודים שינו דרמטית את חיי — לא רק כי מסלול הקריירה שלי התפתח בעקבותיהן, אלא קודם כול כיוון שסוף־סוף הבנתי מהו הדלק הנכון לגוף האדם ולגופי שלי.
אני לא אוהבת לדבר על משקל, אבל אי־אפשר להתעלם מהפיל שבחדר — כן, משחק מילים שכזה. תמיד סבלתי מעודף משקל. אני שוב חושבת על ההורים שלי, על אמי שהקפידה בענייני תזונה וההקפדה הזאת ניכרה גם במראה הגוף שלה ועל אבי וגופו המלא. הבנתם בוודאי למי אני דומה.
כשהייתי נערה, כל ביקור בבריכה היה בעיקר תחת הר של מגבות, וכל סיבוב בחנות בגדים הסתיים במפח נפש. הסתכלתי על הבנות האחרות וכל מה שרציתי היה להיכנס בקלילות לליווייס 504 שהיה אז באופנה. שנות הנעורים ושנות ה־20 לחיי עברו אצלי במאבק מתמשך בקילוגרמים העודפים.
אבל שם, בלימודים בתל־חי, בתוך גן העדן הירוק הזה, התחיל השינוי, הגיעה ההתפכחות האישית וגם המקצועית שלי. למדתי והעמקתי בעולם התזונה המרתק, ובמקביל התאהבתי. לא רק בלימודים, אלא גם באחד הסטודנטים.
לימודי התזונה, והבחור שמצא חן בעיני, הביאו אותי לעשות בפעם הראשונה בחיי שינוי תזונתי אמיתי. עד הלימודים, דיאטות היו בשבילי פשוט לעבור לתזונה של 0% שומן ומוצרי דיאט למיניהם.
בלימודים הבנתי שעלי לעשות רק דבר אחד: לצמצם את הפחמימות. גיליתי את הבשר, הירקות, הדגים, הביצים והגבינות, השארתי קצת מהאורז ומהפסטה ובמקביל התחלתי לרוץ. והרגשתי טוב!
זה לא קרה ברגע, וגם לא בשבוע, אבל השינוי הגיע. במשך אותה שנה ירדתי במשקל, התפתחתי ולמדתי בתחום המקצועי וגם (בלי קשר לשינוי הפיזי) קיבלתי הצעת נישואים מהסטודנט ההוא, שנהג לשתות המון קוקה קולה — ובכל זאת תפס את הלב שלי.
אחרי שנולד הבן הראשון שלנו הבנתי שזה לא רק העסק שלי ושל הגוף שלי. יש פה בית ומשפחה שמתפתחת ואין דבר שאני אוהבת פחות מאשר ״אוכל שלי ואוכל של אחרים״. מבחינתי, כמו שאני אוכלת כך יאכלו כולם.
משקאות מתוקים לא נכנסו הביתה וגם לא חטיפים. גם לא ממרחי בריאות מלאי דבש, סילאן ותמרים.
אני אולי עשיתי את השינוי התזונתי שלי באמצע חיי, אבל היה לי ברור שהילדים שלי פשוט יגדלו לתוך זה.
ארבעה, כן, ארבעה ילדים יש לי. הם נולדו בהפרשים קטנים, והאינטנסיביות של עבודה ובית לא תמיד פשוטה. לפעמים מגיעות אלי לקליניקה מטופלות, נשים עייפות כמוני, שמספרות על הזנחה קשה כי הן צריכות לדאוג להורים שלהן, לבני הזוג, לעבודה ולילדים. אין להן זמן להכין לעצמן ארוחה נורמלית, אין זמן לעשות קניות ראויות ובטח שלא לבשל.
אני מבינה אותן, באמת. אבל אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה אנחנו בוחרים להזניח את עצמנו דווקא כשהסביבה זקוקה לנו כל כך.
אנשים עושים ספורט, צובעים את השיער, קונים בגדים — הכול כדי להרגיש טוב עם עצמם, ומה בדבר שימת הלב לאיכות המזון שמכניסים לגוף?
אני מאמינה גדולה באוכל בריא במינימום זמן, לכן פיתחתי במשך השנים טיפים קטנים לאוכל מהיר הכנה, ובכל זאת — בלי מזון מעובד.
אבל הטיפ הטוב מכולם תמיד זהה: מופחת סוכר.
מופחת סוכר ולא משנה איך קוראים לסוכר הזה — סילאן, דבש, פרוקטוז וסוכר קנים. תזונה מופחתת סוכר או נטולת סוכר ומצומצמת פחמימות היא נפלאה כי ההשפעה שלה ניכרת בכל כך הרבה גזרות. האנרגיה עולה, איכות השינה משתפרת, העור נראה טוב יותר, קנדידות נסוגות, הערכים בבדיקות הדם משתפרים, וכן, גם יורדים במשקל.
בלי להיצמד לתפריטים, בלי לשקול מזון, פשוט מבינים איפה הסוכר נמצא ואז בוחרים אחרת.
ב־15 שנות טיפול פגשתי מטופלים רבים שסבלו מבעיות שונות. לרובם המוחלט, תזונה ללא סוכר ומצומצמת פחמימות היתה פתרון נהדר. אני ידעתי שזו התשובה למרבית הבעיות. במגירה בחדר העבודה שלי שמורה עדיין התמונה ההיא שצילמנו באחד הטיולים, כשאני 18 קילו יותר מכפי שאני כיום. מדי פעם אני פותחת את המגירה ונזכרת במה שקורה כשחותכים סוכר מהחיים.
ואז רוני התקשרה אלי. ״את שומעת, אני לא נרגעת מעניין הסוכר״, היא חזרה ואמרה. כשהיא היתה בהיריון דיברנו על סוכרת ההיריון שלה, ואני זוכרת את ההלם שכל גילוי הסב לה ואת התדהמה כשהתברר לה שצירופי מזון מסוימים מסייעים לספיגה אטית של סוכר. ״זה נמצא בכל מקום! עד שלא התחלתי להידקר לא הבנתי את זה! היית מאמינה שאורז מקפיץ סוכר כל כך גבוה?״ היא אמרה לי בהתרגשות, אבל לי זה לא היה חדש.
״ברור, אני מדברת על זה מדי יום בעבודה שלי״, עניתי לה בשלווה. ״ברוכה הבאה, שמחה שהתפכחת״.
איך נולד האתגר? רוני מספרת:״נועה, מה שברור לך ועכשיו גם ברור לי לא ידוע לרוב האנשים! אנחנו חייבות לספר על זה״, אמרתי לה בשיחת טלפון יום אחד אחר הצהריים, בשעה שעמדתי מחוץ לבית והשגחתי על הבת שלי, ש״בגללה״ הכול התחיל.
זו לא היתה אמירה שנאמרה סתם כך. באותם ימים כבר חזרתי במלוא הקיטור לעבודתי כעיתונאית, לימים ארוכים במזנון הכנסת כשסביבי הרבה מאוד אנשים משכילים, מודעים ומביני עניין גם ככל שזה נוגע למזון שלהם. ובכל זאת, שוב ושוב מצאתי את עצמי מספרת, אולי אפילו קצת מציקה, על מה שמסתתר בצלחות האוכל. הופתעתי לגלות עד כמה הסובבים אותי לא מודעים לכמויות הסוכר שהם צורכים, ובכל זאת כמעט כולם מצויים בסוג של דיאטה.
דווקא החקרנים והסקרנים שבחברי העיתונאים, מובילי הדעה, הפוליטיקאים ונושאי המשרות למיניהם לא ידעו דבר וחצי דבר על הדלק שמניע את גופם.
הרגשתי ששיחת הטלפון הזאת עם נועה דחופה והכרחית, כאילו הגיע הרגע לנער את מי שרוצה להתנער — ולהבין באמת כמה סוכר אנחנו אוכלים מדי יום, איפה הוא מסתתר ואיך אפשר לבחור אחרת.
״מזמן רציתי לקחת את הנושא הזה קדימה״, הסכימה נועה מיד.
וכך, ברגע ההוא, ביום קיץ חמים בשיחת טלפון, הולדנו את האתגר: תוכנית מבוססת ידע להתפכחות וליישום של חיים ללא סוכר מוסף, כלומר כזה שהוסף במלאכותיות לתוך מוצר אחר, ומצומצמי פחמימות.
חיים ללא סוכר הם חיים של תזונה בריאה, ובניגוד למה שנטען לגביהם, הם לא קיצוניים, אלא אפשריים ואפילו משמחים.
אנחנו אוכלים יותר מדי סוכר, והגיע הזמן לקחת לידיים את השליטה בצלחת שלנו.
מה שאני עשיתי בארבעה חודשי היריון ומאז בהמשך חיי, ומה שנועה עושה כבר שנים, אנחנו מציעות לכם:
התנסו בארבעה שבועות של אתגר — תקופה מוגבלת שבה תלמדו לזהות את הסוכר ולמצוא לו תחליפים, ובעיקר — תלמדו לחיות בלעדיו. אנחנו מבטיחות לכם שהחודש הזה יחולל שינוי דרמטי בפה שלכם. יש לנו הרגשה שאחרי שתבינו עם מי יש לכם עסק, תחתכו את הסוכר החוצה לעד.
מוכנים לאתגר?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.