ואז היא נעלמה

החודשים ההם, החודשים לפני שנעלמה, היו החודשים הכי טובים. באמת. ממש הכי טובים. כל רגע הופיע מולה כמו מתנה ואמר, הנה אני, עוד רגע מושלם, תסתכלי עליי, את מאמינה כמה אני מקסים? כל בוקר היה מערבולת של מסקרה ופרפרים, דופק שהואץ בכל פעם שהתקרבה לשערי בית הספר, אושר עילאי כשעיניה מצאו אותו. בית הספר כבר לא היה כלוב; הוא היה אתר צילומים רוחש, שטוף אור זרקורים, של הסרט שיספר את סיפור חייה.

אֶלי מֶק פשוט לא האמינה שתיאו גודמן רצה לצאת איתה. תיאו גודמן היה הילד הכי יפה בכיתה י"א, ללא תחרות. הוא היה גם הילד הכי יפה בכיתה י', בכיתה ט' ובכיתה ח'. אבל לא בכיתה ז'. אף אחד מהבנים בכיתה ז' לא היה יפה. כולם היו תינוקות קטנים ונפוחי־עיניים, עם נעליים ענקיות וז'קטים גדולים מדי.

לתיאו גודמן לא היתה אף פעם חברה, וכולם חשבו שהוא גיי. הוא היה קצת יפיוף כזה, יחסית לבן, ומאוד רזה, ובגדול, הוא פשוט היה ממש־ממש נחמד. אלי חלמה להיות איתו במשך שנים, אפילו אם הוא באמת גיי. היא היתה שמחה פשוט להיות ידידה שלו. האמא הצעירה והיפה שלו הלכה איתו ברגל לבית הספר מדי יום. היא לבשה בגדי ספורט, אספה את השיער לקוקו, ובדרך כלל היה איתה כלב לבן קטן שתיאו היה מרים ומנשק על הלחי ואז מניח בעדינות בחזרה על המדרכה; אחר כך הוא היה מנשק את אמא שלו וחוצה את השער בצעדים קלילים. לא היה אכפת לו מי ראה. הוא לא היה נבוך מהכלב המצויץ או מאמא שלו. הוא היה בטוח בעצמו.

ואז, יום אחד בשנה שעברה, קצת אחרי החופש הגדול, הוא פתח איתה בשיחה. ככה פתאום. זה היה בזמן ארוחת הצהריים, משהו שקשור לאיזו מטלה בשיעורי הבית, ואלי, שלמען האמת לא ידעה יותר מדי על שום דבר, ידעה מיד שהוא לא גיי ושהוא מדבר איתה כי היא מוצאת חן בעיניו. זה היה ברור לגמרי. ואז, ככה פתאום, הם היו זוג, חבר וחברה. היא חשבה שזה יהיה יותר מסובך.

אבל מהלך אחד לא נכון, סטייה אחת קטנה בציר הזמן, והכול נגמר. לא רק סיפור האהבה שלהם, אלא הכול. הנעורים. החיים. אלי מק. הכול נעלם. הכול נעלם לנצח. אם היתה יכולה להחזיר את הזמן לאחור, לפרום אותו ולגלגל אותו שוב בכיוון ההפוך כמו כדור צמר, היא היתה רואה את הקשרים, את תמרורי האזהרה. בדיעבד, זה היה ברור מההתחלה. אבל אז, כשעוד לא ידעה כלום על שום דבר, היא לא צפתה את זה. היא נכנסה ישר פנימה בעיניים פקוחות.