אדון המקרים ומטה בראשית

פרק 1 ילד בתיבה. שוב

הקוָואקֶנבֵרסים מסִמטת מיסטיקס 9 שבעיר העתיקה בירושלים שונאים מכשפים.

זה לא תמיד היה ככה. למען האמת, מר וגברת קוואקנברס הם אנשים נורמליים לחלוטין שעשויים ליהנות מכל קטגוריה של בידור ופנאי, גם פנטזיה. ובעצם, כדי לשנוא מכשפים צריך שיהיו מכשפים. אולם לקוואקנברסים הייתה בת – כן, הייתה בת – וכבר אין להם, ועולם הכישוף הוא האחראי להיעלמותה.

טומין קוואקנברס, קונסול אמריקני בדימוס, אהב מאוד לשבת מול הטלוויזיה ולהטיף לאנשים הקטנים שבתוכה מה לעשות – ביניהם נשיאים וראשי ממשלות שלא ממש יכלו לשמוע אותו מתוכה. הוא נִראה כמי שמשתייך לאגודת מוסקטרים סודית, עם שפמו המסולסל שקיפץ מתחת לאפו המגודל בזמן קיטוריו התכופים. על גופו הגבוה והרזה, דמוי החָמוֹס, עטה בקביעות חליפות מחויטות וענב עניבות מהודקות עד הסנטימטר האחרון בצווארו המוארך. הוא לא יכול היה להיראות קפדן יותר מזה.

תחביבה של גלינקה קוואקנברס היה לדרבן את העולם לצִמחונות, ולשם כך הקימה חבורה חשאית שנִקראה "מ.מ." – "מִפלגת מינרל". דיונים מאסיביים וסודיים שלה ושל אי־אלו נשים כבוּדוֹת אחרות ובריאות מאוד הִתקיימו בחדר תת־קרקעי סודי בבית הקוואקנברסים על אודות ויטמינים האמורים לפתור את כל הבעיות ועל הדרכים לעורר את העולם הרדום להתחיל ולצרוך אותם. לזכותה ייזקף המראה הצעיר למדי שלה, שיכול היה להתחרות בזה של בוגרת תיכון טרייה, אילולא סיפחה אליו גם תִסרוקת רולים מפוארת שהייתה מאוד אופנתית בנקודת זמן כלשהי בעבר. היא הייתה רזה ומטופחת, ובגדיה תמיד נראו כאילו נלקחו ממגזינים צרפתיים יוקרתיים. כל זה גרם לה להיעזר בדמותה להטיף לאחרים בדבר תזונה נאותה: ״תסתכלו עליי!״

לקוואקנברסים היוקרתיים הייתה עוזרת בית בשם מרי, שכרעה כעת תחת עול ילדון בן שלוש, פינצ'ר קוואקנברס המצווח, נכדם האנגלי המבקר בביתם. בעצם, מאז נעלמה בתם אֵלִין, הצליחו הקוואקנברסים הכאובים לשוב ולהשיט את חייהם על מי מנוחות – וייתכן שסברו שכך זה יימשך. לא היה דבר שהרתיע אותם יותר מהפחד שמשהו ישתבש.

"הי, גלינקי! בואי תִשמעי את השטויות שאומרים בחדשות!" צעק טומין כשהִתחפר בכורסתו הקבועה שמול הטלוויזיה למהדורת חדשות הערב.

"אני מקריאה לפינצ'ר את 'מדע לתינוק המחונן'!" החזירה גלינקה.

"איזה חומד, הולך להיות לנו נכד מדען..." הִצטעפו עיניו של טומין. בטלוויזיה, אחד המרואיינים המשיך בדבריו:

"...אכן, ריצ'רד: מִספר העדויות הגבוה להִתרחשויות המשונות שפרצו בעקבות המאורע התמוה של ליקוי־לבנה־וחמה לפני שלושה חודשים, גרר צוות 'מדענים' מפוקפקים לצאת לשטח. טענות בדבר 'סוף העולם הקרב' ו'נבואות שמִתגשמות' צומחות כפִטריות אחרי הגשם..."

"שהמדינה תפסיק לממן מחקרים אידיוטיים!" צעק טומין והעביר לערוץ ספורט להִתמוגג מצמד גברים המחליפים מהלומות, עד שהִשתעמם. הוא קם והלך למטבח להכין לעצמו קפה מהביל וחזק, ואז הבחין מבעד לחלון במערבולת משונה וקטנה שהִשתוללה בחצר ביתם. כשמִצמץ, המערבולת לא הייתה שם. רק יונה לבנה שעל מִצחה כתם משולש הִתהלכה על האדמה וליקטה זרדים.

"הי, תִבני לעצמך קן במקום אחר!" צעק טומין וחיפש משהו להשליך עליה. כשמצא מלפפון, היונה כבר לא הייתה שם.

"מוזר..." מִצמץ וחזר לסלון, שם החזיר לערוץ החדשות.

"...ותודה רבה למדען היקר והשפוי דון בולטון, שהבהיר באופן מדעי ומשכנע מדוע אין מדובר ב'ניסים', אלא בתופעות טִבעיות – אם כי חריגות למדי..."

"מן הסתם, מן הסתם..." מולל טומין את שֹפמו.

"...וכעת ל'ראיות מוצקות' לקיומה של 'קהילת חריגים סודית' החיה מתחת לאף שלנו, שמועות הקורמות עור וגידים במהירות הבזק..."

טומין הִזדקף בן־רגע. "קהילת חריגים סודית? גלינקי, בואי הֵנָה!"

"מה?!" הִתלוננה גלינקה שהופיעה כשפינצ'ר על מותניה ובידיו מיקרוסקופ צעצוע.

אל מול מבטה הדורש לא ידע טומין כיצד לבשר את חששותיו. "ג-גלינקי, יקירה? את זוכרת בוודאי את המִקרים המשונים מלפני שלושה חודשים..."

"כן, מה איתם?" הרימה גלינקה גבה נִרגנת.

"ובכן..." גִמגם טומין כשברקע קולות ריאיון טלפוני עם גבר מבוהל שטען שמכוניתו נִמצאה עומדת על ראשה. "כמובן, אני לא חושד שזה קשור ל... ל... למתועב־שהס־מלהזכיר, אבל..."

"אבל?" אשתו הרימה גבה שנייה.

"אה, ובכן... יש אנשים בחדשות שסבורים שמדובר בשרשרת מִקרים לא כל כך... טִבעית."

"ואתה מנסה לומר שזה קשור למי... כלומר, למתועב שלקח את אלין מאיתנו?"

"אני..."

"היי אבא, היי אימא!" הפתיעו אותם צמד קולות מאחוריהם.

"אההה!" הִסתובבו השניים בצווחה, ומצאו עצמם עומדים מול צ'אנטרי בנם ואִשתו אנבל ששבו מטיול.

"מה קרה?" הִתפלא צ'אנטרי הממושקף.

"שום דבר!" חייכו טומין וגלינקה.

"...ואיתנו על הקו: דיוויד שפיגן המדווח על חפצים המִתהלכים מעצמם בביתו!"

"ערב טוב, אני נִשבע לכם שהמחשב שלי לא מפסיק לרקוד פה –"

"אופס, השיחה הִתנתקה. נעבור לדיווחים על רעידות אדמה שפוקדות את רחבת הכותל המערבי משעות הבוקר..."

"איפה השַלָט הארור?" קרא טומין בעודו תר אחר השלט בתזזיתיות.

"אני חושבת שניקח את פינצ'ר איתנו," חייכה אנבל ונטלה את הזאטוט שהיה עסוק בתלישת תלתליה של גלינקה, "ניתן לכם לנוח קצת, אה?"

משנִמצא השַלָט והסלון דמם, הביטו טומין וגלינקה זה בזה זמן ארוך.

"אתה חושב שכדאי..." גִמגמה גלינקה.

"שנִכתוב ל..."

"ל... למתועב־שהס־מלהזכיר..."

כעבור שתיקה קצרה נטלו השניים דף ועט והִתארגנו ליציאה.

במרחק רחוב אחד משם בלבד, בסִמטה שקטה ורגועה בין בתים ישנוניים, האיר את האפלה פֶּרֶץ אור לבן כפלאש של מצלמה מיושנת, וישיש מִסתחרר שבידיו מטה זורח התגשם מהאוויר, מים ניתזים מבגדיו לכל עבר. איש לא עצר להתבונן בישיש המשונה שהצליח בינתיים להתייצב ולהסיר מעל אפו הארוך מִשקפי שמש מכוסים אדים, שחשפו זוג עיניים אפורות ככסף מזוקק ותמהות.

"אז קפצנו כמה בניינים מעבר לנִדרש, אה...?" הוא הוריד מעל ראשו כובע צילינדר בלוי וגרד מתחתיו. "נו, שיהיה. מי היה יכול לנחש שכאן לא סוער? נמשיך ברגל!" פסק ועבר להיאבק בצווארונו הענקי תוך צעידה חפוזה. בתום קרב מוצלח הצליח לִשלוף מתוך הצווארון זָקָן צחור כמפה נקייה, רטוב כסמרטוט רִצפה וארוך כל כך שהִשתלשל ונגמר הרבה מעבר לחגורתו הצמרירית.

"הי, את!" אמר בזעף ליונה לבנה כסיד שהופיעה בדאייה ונחתה על כתפו. "למה באת?"

היונה, שנִראתה עליזה עד לפני רגע, צִפצפה במחאה.

"בלה, בלה. ציף, ציף," רטן בלי לעצור את צעדיו המשמיעים קולות 'פכככס!' מנעליו הרטובות. "תירוצים, תירוצים. את יודעת כמה מסוכן לצאת הלילה, נילי. ובכלל, יונים אינן חיות לילה, בגללך עוד יחשדו בי!"

היונה הִתבוננה בתלבושתו המשונה והרטובה כמשיבה: ראית את עצמך בכלל? ובעניין זה נִראה היה שמבטה חד משלו. לא היה אפשר להתעלם מבגדיו שנִראו כאילו נִמלט מתיאטרון ונִתקל במנוסתו בארגז תחפושות, ובמיוחד ממִקטורנו הסגול בעל השסע מאחור כשל מנצח תִזמורת.

"פִטפוטי יונים," נִפנף הזקן, אך מיהר להסתיר בידיו סמל עתיר איורים שהמילים "משולש אוריאן" רקומות עליו בזהב על דש מִקטרונו. "פשוט לא היה לי זמן להחליף לביגוד ההולם אתר אנושי. ומה אני מִתווכח איתך בכלל? אני שקוף כרגע, אף אחד לא יעצור לבחון רעש צעדים שבוקע מהאוויר. אז אני חוזר בי, ומצידי את יכולה לעשות כמה רעש שמתחשק לך וגם לחבוש בננה על הראש. רגע, שקט!" פקד לאחר שחצו יחדיו כביש סואן. "הִגענו. לסִמטה הזו ניסיתי לקפוץ מלכתחילה. שקטה ונִסתרת, כמו שאת היית אמורה להיות בעצמך."

היונה גִלגלה עיניים.

"ליונים אין חוש הומור בסיסי, שתדעי לך," צִחקק הזקן וכיווֵן את מַטֵּהו לעבר מצלמות אבטחה שהִתנוססו בחזית בנק. הנורית האדומה שבהן כבתה, והישיש נִכנס לסִמטה והתעסק שם בדבר־מה תוך מִלמולים: "כן, נילי... אנחנו צריכים אותו כתִגבורת... מה? אל תהיי מגוחכת... זה לא בשביל לִשמור עלינו, טיפשונת. אני מקים אותו כדי לשמור על 'הסקרן' שיסיק שהלילה הוא הלילה ויֵצא מאוּרסְלַיְימָה כדי לראות את 'הילד' עובר פה. בעיר שלמה מוכרח להיות מטומטם אחד, לא?... זהו, הצלחתי."

הוא נִמלט מן הסִמטה כשבעקבותיו שועט גבר – כשני מטר וחצי גובהו – בשאגת "ארררג!!!" פניו של הגבר, שנִראו כמעוצבות בחימר, נִתקלו במצלמות האבטחה שהִתנפצו בעננות עשן.

"שוּש, שָה!" גער הישיש תוך שהוא מנחית כובע מִצחייה בצבע ירוק מנטה ששלף מכיסו על ראש היצור. "כמה רעש אתה עושה, אסור שתִמשוך תשומת לב! בוא אחרַיי, ובשקט הפעם!"

הענק הִצטמצם, אך בהליכתו המשיך לנפץ פנסים מעמודי תאורה שהותירו את הרחובות חשוכים. לנילי, שכיווצה את עיניה בזעף על כל פיצוץ, זה צרם כנִראה, וכשהענק גרם לצמד זקנות לקום מספסל ולהימלט בעודן רוטנות על היצורים המשונים המִסתובבים בדורנו ברחובות, זה הספיק לה. היא משכה בחוט סורר במִקטורן של הישיש כדי שיואיל להִסתובב ולהתייחס לנזק.

"אני יודע, נילי... אבל הוא מִשתפר, לא? אל תִשכחי שפעם הוא בלע מכונית עם זוג שבדיוק הִתארס ולקח לנו רבע שעה לגרום לו להקיא אותה החוצ... הִנה הסקרן!" הוא קרא לפתע ולפת את מקורה של היונה. "עצור!" סימן לענק שקפא ברגל מורמת לפני חציית כביש, והמכוניות החלו לצפור בזעם.

מבין פחים תמימים למראה זינקה לפתע גלימה בגון דובדבן. היא דילגה כמה פעמים ממקום מִסתור למשנהו, ואילו הישיש עקב אחריה חרישית. "ערב טוב בר־תלמיון!" הריע.

"אההה!" קפץ מהגלימה גוץ אדמוני ומזוקן. "אוּרשֶרָגָא!"

"התימהוניים של היום... פשוט בושה!" בקעה טרוניה מִתנשאת מקבוצת מצקצקים מִתרחקת.

"איך ידעת שזה אני?" תהה הישיש בעודו מקיש במטהו והופך להיות נִראה.

"מי מלבדך מִתגשם ליד ידידיו שוב ושוב?" בר־תלמיון היטיב על ראשו בנדנה סגולה כשזיף. "ולמה אתה עושה את זה בכלל?!"

אוּרשְרָגָא קפא באצבע מורמת ולבסוף כִחכח בגרונו: "ובכן... ברגע זה יש דברים חשובים יותר מאשר לדון בשאלה הטיפשית הזאת. בוא אחרַיי, אין בכלל זמן!"

בר־תלמיון נחפז להדביק את אורשרגא בטיפוף מהיר של רגליו הקטנות, והנמיך את קולו הזעוף ללחישה זהירה: "ובכן, חיפשתי אותך בעצם, ולשם כך עשיתי את דרכי לבית הקוואקנברס..." הדגיש בתִקווה למצוא בפניו רמז כלשהו, ומשאורשרגא רק גירד באפו הארוך, המשיך באכזבה: "שהרי אינני מצליח להיכנס לביתי בלי לעבור דרך מאה מטרידים שמחכים בדלתי ושואלים אותי איפה אתה. ואתה חושב שאפשר להאשים אותם? לא ולא! שהרי הם, כמוני אגב, מעוניינים לדעת אם 'הילד' אכן נולד... וחלקם כבר מדבר גלויות על לצאת למִלחמה נגד ט-ט-טֶמוֹרָעאֵל...!"

"חה חה. למה ט-ט-טמורעאל?"

"לא אמרתי את זה ככה! ואתה שואל למה? שאזכיר לך שט-ט-טמורעאל מתכנן לחסל את הילד ולהשתלט על העולם? כולם מִתווכחים לגבי האותות המיועדים האלו שנחזו לפני שלושה חודשים. רק אידיוט יכחיש את הִתרחשותם, ואני מקווה שאינני אחד שכזה. ובאמת, אורשרגא, כולנו יודעים שאתה היחיד שיש לו תשובות..."

אורשרגא פער את עיניו באופן לא משכנע, כאדם התמה על דברים שלא שמע מעולם.

"נו, באמת!" הִתפרץ בר־תלמיון בתִסכול. "אנשים ירדו למחתרת מהפחד! אידיוטים אחרים חוגגים את לידתו עם זיקוקי חיוֹת שמצליחות לצאת מאוּרסְלַיימָה, וזה כבר הופיע בחדשות המקומיות של הרֶגוֹלִייָן!"

"אז... אתה בעצם מציע לי להפוך ליצור גדול ואדום ולהכריז: 'אתם תיענשו!' בקול שֹטני כזה?"

"אוקיי, אורשרגא. אם אתה מדמיין לרגע שהחזות התימהונית שלך עובדת עלַיי, אתה טועה בגדול."

אורשרגא נשך את שפתיו כמִתאפק להפטיר, "אבל אתה מוכרח להודות שזה גדול.״ במקום זאת הוא החליט לבלום בהפתעה, כשבר־תלמיון מִתנגש בגבו, ולומר: "ובכן, לפני שתִתרתח מספיק לטעות ולכנות אותי 'זקן מטומטם', אחשוף קמצוץ כדי לא להותיר ידיד ותיק במתח רב שכזה."

אורשרגא הסיר את כובע הצילינדר שלו ושלף ממנו שעון כיס מוזהב וגדול. שלל בליטות וחריטות ציפו את כיסוי הזהב שסגר עליו, וכשפתח אותו ב"קליק", הִתגלו עליו מִלבד מעגלי השעות גם מעגלי ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואף אלפי שנים. "כידוע לך, אינני יכול לענות על שאלותיך. אי לכך רק ארמוז שאִילו היה הילד נולד, הרי מישהו היה צריך להבריח אותו אל מחוץ לאוּרסְלַיימָה לכאן... הלילה. אותו מישהו היה כזה שאסור לו לצאת מאוּרסְלַיימָה ואף עשוי להתפוגג במִקרה שינסה, ולכן זה היה מאלץ אותי לפתוח את השערים שמובילים מאוּרסְלַיימָה לכאן תשע דקות ועשרים ושתיים שניות מוקדם יותר."

"ידעתי!" הִצטווח בר־תלמיון באושר וגרם לנילי ליפול מעל כתפו של אורשרגא. "ילד־האותות חזר, האותות היו אמיתיים! אם כי אני מוכרח לציין שהילד מגיע הפעם באיחור של אלפי שנים..."

"ייתכן שהוא בכלל מקדים את הפעם הבאה, מי יודע?" צִחקק אורשרגא והציץ בשעון פעם נוספת, רק כדי לראות שמחוג מסולסל וענק אחד מצביע על רבע לששת אלפים. לפתע פער עיניים: "מה אנחנו מפטפטים פה? אין זמן!" ושב לרוץ תוך חבישת כובעו כשהשעון שהוטמן בו משמיע צליל "פיק" קטן כשנחת על גולגולתו. "אכן, ידידי הגעשני. דברים עלולים להשתנות במהירות מעכשיו. נכון שעבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהילד נולד –"

"רב מדי! רב כל כך שהעולם שלנו מִתקשה להאמין שפעם זה היה קורה!"

"כן, רב מדי –"

"אפילו אני לא זוכר את זה," מרט בר־תלמיון את זקנו. "יש כאלו שאפילו הִתרגלו למצב ונוח להם איך שהוא היום."

"כן, כן. לכל דבר ניתן להתרגל... אתה יודע שאני מסרב לנסות ולשכנע בכך את בני האדם. הזמן עושה זאת טוב ממני, ועליהם לעבור אותו כדי להבין. ובכן, הִגענו!" הוא יצא לאזור הררי בקִרבת הכותל המערבי. היה זה אתר שופע מִנהרות ארכיאולוגיות שהיו סגורות ושוממות כעת. רק אור קלוש ריצד במרחק, וכשעשו דרכם לשם, חשכו עיניהם.

"מה קרה כאן?" נחרד בר־תלמיון למראה האש וההרס סביבם.

נילי התעופפה מעל כתפיו של אורשרגא וריחפה באוויר מעל צינור מפוּצץ שבמרכז בריכת נוי, סורקת במבטה את האזור. משם חלפה על פני פתח מִנהרה שלצידה חלונית דלפק. המִנהרה, שסביב לפִתחהּ נראה תבליט מרשים ומלא טחב כשערי טירה עזובה, הייתה חתומה בסורגי ברזל שעוקמו בפראות. נילי חזרה אל כתפי אורשרגא בציוצים מודאגים, כשהיא מחווה בראשה לעבר שֶלֶט גדול שהיה תלוי מעל המִנהרה: "סגור לרגל שיפוצים – הפתיחה בקרוב!"

"האם איחרנו?!" הִזדעק בר־תלמיון.

"לא, ידידי..." קולו של אורשרגא נחנק בעודו מפלס דרך לעבר צרור רוטט שהִתנועע במרכז מעגל להבות. "דווקא הגענו בדיוק בזמן."

"זה... הילד?!" הִצטווח בר־תלמיון כשאורשרגא דלה את הצרור מתוך מעגל האש. קול בכי חנוק החל לבקוע מבפנים.

אורשרגא עִרסל את החבילה המִתייפחת, ופניו של תינוק זעיר שראשו מלא שערות אדומות כדם נחשפו. "כן... ולצערנו, הוא שוב בודד ועזוב. מה שקרה כאן הערב הוא דבר שיתברר לו רק בעתיד."

"ו... ו... הוריו? איפה הם?"

שפתיו של אורשרגא הִשתפלו בעצב.

"לא..." פער בר־תלמיון עיניים. "זה לא נכון... לא הם, אורשרגא... א-אבטליון ואלין... ה-הם אינם?"

אורשרגא הרכין ראש. השמיים כמו הביעו את צערם בחזותם הקודרת המִשתקפת מעיניו ההולכות ונִרטבות.

בר־תלמיון פלט יבבה קולנית שהִדהדה בעמק כזאב שדרכו לו על הרגל. "למה דווקא הם, אורשרגא? למה? למה הטובים מכולם?"

"אולי דווקא בגלל זה..." השיב אורשרגא בשקט. "משום שהיו הטובים מכולם."

"אבל אם הילד כאן..." הִשתנק בר־תלמיון, "היכן ט-טמורעאל?"

אורשרגא שתק.

"האם לפחות תאמר לי מה שמו של הילד הפעם?"

"שמו של הילד," הִשתנק אורשרגא, "הוא הפעם..."

"כן...?" דחק בר־תלמיון בציפייה.

"שמו הוא..."

בר־תלמיון הִנהן בציפייה.

"שיילו."

"שיילו?"

אורשרגא הִנהן.

"רק שיילו?"

"אך ורק שיילו."

בר־תלמיון הביט בשיילו הפוער עיניים גדולות ותינוקיות כצמד אבני ברקת אפלוליות. "מעניין איך יקבלו את המראה ה... מעניין שלו אצלנו." נִרתע. "אה... אורשרגא? האם תוכל להרגיע אותי ולומר שאינך מתכנן לתת אותו להורים של אלין? יידרש מאמץ גדול כדי למצוא זוג פחות מתאים מהם למשימה כה חשובה. ובוא נודה בזה, הם מתעבים אותנו, ואתה הדובדבן שבקצפת החמוצה הזאת בעיניהם. אם כן, מה תוכניותיך לגביו?"

"ובכן, אני בטוח שיד המִקרה תצליח לעצב עבורו עתיד טוב יותר מכל עתיד שננסה לעצב אנחנו..."

בר־תלמיון מִצמץ. "רגע, אתה מִתכוון להשאיר את הילד... כאן?"

אורשרגא הִנהן.

"למען השם, אורשרגא. זה רק תינוק! ותִראה איך הוא עטוף בכלל. פעם הוא היה מקבל לפחות תיבה!"

"אוי, נו, זה היה כאשר הוחבא במים..."

בר־תלמיון נותר שמוט לסת שניות ארוכות. "אוקיי," הִתפרץ. "אז אלמוני כלשהו ימצא ויגדל אותו. איך לדעתך ימצא הילד את דרכו לעולמנו לאחר מכן, אה?"

"בעזרת צירופי מִקרים. הדרך תמציא את עצמה מתחת לרגליו, כתמיד."

"היה עדיף כבר שתשאיר אותו אצל הקוואקנברסים הגועליים!"

"שוּש, שָה..." הרגיע אורשרגא. "אני כמעט בטוח שבקרוב הכול יסתדר לו. ובינתיים אני מציע כי תיעלם מפה בזמן שאכתוב מִכתב למי שימצא אותו."

"אני הולך, אני הולך... פשוט תפסיק להגיד 'תיעלם' לפני שתִגרום לי להיעלם באמת."

"אל דאגה, ידידי," טפח אורשרגא קלות על ראש מטהו. "אני כבר שולט בזה לחלוטין. אני יודע שאולי גרמתי לאי־נעימות קטנה כשסתרתי את דברי אבא־סיקרא בהִתבטאותי 'שטויות־במיץ־עגבניות' בחגיגות ליל־הגורלות וגרמתי לכמה עגבניות לצמוח על ראשו של ברוקא־המיובל –"

עגבניות החלו לנבוט מן האדמה לפתע, ואורשרגא נחפז להטמינן בחזרה באדמה בחבטות מַטֵּהו. "אה... ובכן," צִחקק בהִתנצלות, "ייתכן שהשליטה לא תמיד מושלמת. ובכל זאת, אבסורדי לחשוב שרק בגלל שאגיד 'תיעלם' אתה באמת תיעל –"

"אורשרגא, בבקשה!"

"אני מִצטער."

בר־תלמיון נגע בעצמו לבדוק שלא נעלם, ואז החזיר לעצמו את הטון הענייני. "ובכן, זה הרגע להיפרד." אחר הִתקרב אל שיילו, ליטף את לחיו ולחש באוזנו, "ברוך שובך לעולם, שיילו. ו... בהצלחה הפעם."

הוא נִמלט ביבבת פרידה עד לסורגים המעוקמים. שם עצר, שלח מבט אחרון לאחור ונעלם במִנהרה.

אורשרגא כיוון את מַטֵּהו וירה ברק מקודקודו שתיקן את הסורגים וחתם את המִנהרה. אחר הִסתובב אל הענק הקפוא והִתרומם על קצות נעליו. "להתראות גם לך, גולם," לחש ותלש נייר ממצח הענק.

ראשו של הענק החל להתמוסס והבגדים שמִילא כמו איבדו אוויר. בסופו של דבר הִתפורר לחלוטין וערמה של בגדים גסים נחה כעת על תל עפר קטן שכובע מִצחייה נח בקדקודו.

"אוקיי, לעבודה." אורשרגא פקק את אצבעותיו בצליל "קנאק" והצליף במַטֵּהו לעבר פח אשפה סמוך. הפח טיפס לאוויר תוך שהוא מתעוות והופך לתיבה קטנה, ואורשרגא הניח את שיילו בתוכה. "הִנה לךָ תיבה..." הִשתנק. אחר שלף מכיס מִקטורנו חוט מגולגל, וזה הִתעופף בסִחרורים כשהוא נארג מעצמו לשמיכת צמר בעלת הדפס בננות. "נֶיינוּמִיאַ..." לחש באוזנו של שיילו המייבב, ולפתע נעצמו עיני הפעוט.

"מה אני שוכח... מה אני שוכח..." תפס אורשרגא בזקנו, והקיש באצבע צרֵדה כשנִזכר. שתי הקשות נוספות, ובאוויר מולו הִסתחררו קלף ועט־נוצה שהופיעו משומקום. אורשרגא עזב את המַטֵּה שנותר עומד מעצמו, והחל לשרבט.

קול צעדים נִשמע מהמרחק לפתע. האזור, שכמו עבר לממלכה חלומית בדקות האחרונות, הִתעורר מחדש, כאילו דבר משהִתרחש לא באמת יכול היה לקרות בו.

"הִנה המִקרה שלך, שיילו..." צִמצם אורשרגא עיניים לכיוון הצעדים, ואז עיקם מבט כלפי מעלה. "נו, באמת! איך אסביר צירוף מִקרים שכזה לבר־תלמיון? ואולי... אולי פשוט לא אומַר לו כלום?"

הוא הניח לתיבה לנחות בתוך המזרקה. אחר הניף את שולי מִקטרונו אל כתפו, והִתפוגג עם היונה שעל כתפו בהבזק לבן.

שני אנשים מבוגרים שכמו נִשלפו מתקופה אחרת הלכו והִתקרבו, משוחחים ביניהם בקולות רועמים.

"לא ייאמן, גלינקי. ממש לא ייאמן!"

"אני מסכימה עם כל מילה, טוֹמִין. עם כל מילה!" רטנה גלינקה שתיזזה אחריו על עקביה בניסיון להדביק את צעדיו הארוכים.

"שישים ותִשעה מִכתבים!" קיטר טומין. "שישים ותִשעה! ומה קיבלנו בחזרה? תשובה אוטומטית מטופשת אחת! 'אנו מִצטערים אך אין ביכולתנו לסייע בעניין שאינו תחת אחריותנו...' אינו תחת אחריותכם, אה? חבורת ליצנים שמִתלבשים יותר גרוע מסבתא שלי! ואורשרגא המתועב הזה... בושה שאין כדוגמתה!"

"אכן," נִענעה גלינקה את התלתלים הבלונדיניים המוקפדים שלה בהסכמה. "וחרפה!"

זוג הקפדנים הנרגן המשיך להתקרב, ולפתע שאלה גלינקה בחשש: "אתה חושב שאולי בגלל שקיללנו אותו קצת מעבר לרגיל במִכתב השלושים ושניים הוא לא מגיב לנו כיאה לבן תרבות מינימלי?"

"בה!" ביטל טומין בכעס. "הוא לא ענה גם למִכתב הראשון שבו לא היו כינויים משפילים מלבד 'קרפדה־עטופת־מִקטורן' אפילו שהם הגיעו לו. נכון?"

"מובן שהם הגיעו לו!" נעצה גלינקה אגרוף בידה. כעבור שניות נשמטו כתפיה. "אבל טומין, מה דעתך שאולי... ננסה לשכוח מזה מעט? אה? נשאיר את המִכתב כדרך אגב, כפי שתִכנַנּו מראש, וניהנה מיום הנישואים שלנו?"

טומין נאנח. "את צודקת," הפטיר.

כעבור שניות אחדות עצרו מול הדלפק הקטן שבדופן המנהרה. טומין הביט הֵנָה והֵנָה, ואז שלף מִכתב מכיס חליפתו והשחילו חיש־מהר דרך החריץ שבחלונית. אחר הִתרחקו משם בזריזות, ורק כשנעלוֹ המהודרת שקעה בבוץ, חזר לרטון. "תִראי את הגועל שכאן. אני שונא את העירייה שלא מסוגלת לתקן צינור מים. אני שונא את המכשפים שחיים בסתר מתחת לאף שלנו. אבל את יודעת מה אני שונא יותר מכול? שהם מעיזים לערב אותנו, האנשים המתורבתים, ולקחת מאיתנו את אלין המִסכנה. מכשפים ארורים!"

"אוריינים, יקירי."

"לא אכפת לי! בשבילי הם מכשפים!"

"נכון מאוד!" חזרה גלינקה לאשר את דבריו.

"היצורים הארורים הללו מִתערבים לנו בעולם היפה שלנו, ואם אשים את ידי על אוריין אחד, אתפוס לו בצוואר כל כך חזק ש –"

"תינוק במים! תינוק במים!" נופף חסר־בית זקן בזרועותיו.

בני הזוג החליפו מבטים תמהים לפני שאצו לשם, ועיניהם נִפערו למלוא גודלן ברגע שזיהו תיבה מיטלטלת במזרקת הנוי. טומין קפץ למים הקרירים על אף בגדיו המהודרים, ומָשָה את התיבה לגדות הבריכה. משם סייעה לו גלינקה להורידה בבִטחה, וכאשר גילו כי בתוך התיבה ישן תינוק, פלטו צווחה.

"נכון!" הִזדעק הישיש המרופט. "ג'ינג'י מטורף זרק את התיבה למים, ורגע לאחר מכן הוא... נעלם כמו נס!"

הזוג כמעט הִתעלף. "כמו נס, אמרת?!" תפס טומין בכתפיו של הזקן וניער אותו.

"כמו נס!" תלש הישיש ממעט שערותיו. "אתה לא יכול להסתובב היום ברחובות בלי שיפילו עליך תינוק לגדל. יש לי בית קטן משלי ועוד שמונה עשר נינים בכל מיני מקומות, אבל ודאי שאין לי הרבה דייסה לחלוק עם היצור הקטן והמִסכן הזה. ולא שאני יכול לאכול משהו אחר!" הוא פער את פיו להצגת מחסור חמור בשיניו. "הצעירים של היום... מולידים ילדים ופוף – נעלמים! חייבים להתקשר למשטרה... אני מקווה שהשאירו על העריסה כתובת להחזרת המשלוח... לא, טיפשי מדי. אבל אולי השאירו פתק עם שם הילד...?"

טומין וגלינקה נברו בשמיכה עד שפתק גלש משם לקרקע הבוצית. גלינקה הִזדרזה להרימו ואז שמטה אותו בצווחה. "כ-כ-כתוב שם... ש-ש-שיילו אלמוני בן אלין..."

טומין החוויר כסיד. הוא הִתכופף ליטול את הפתק המוכתם וקרא בקול רועד: "ש-שיילו א-אלמוני ב-בן א-אלין, בן שלושה חודשים ושש שעות... מה זה?!"

גלינקה נותרה פעורת פה.

"ח-חוליגנים!" הִצטווח טומין בהיסטריה.

"אלין..." קולה של גלינקה הפך לציוץ. "זה הבן של אלין שלנו? זה הנכד שלנו?"

טומין נופף באגרופו לעבר הדלפק הזעיר: "זאת הבדיחה החדשה שלך, אורשרגא?!" שאג, ולפתע קפא. "ג-גלינקי? האם הבחנת בסמל שעל בגדי ההומלס המבחיל?"

גלינקה הִתכווצה כאילו קילל אותה, וכשהִסתובבו לאשש זאת – קפאו מייד.

"הוא נעלם!" הִזדעקה.

הם לא היו לגמרי מופתעים, שכן בני הזוג חשדו כבר שמדובר בדיוק בטיפוסים שעליהם קיטרו לפני כמה דקות. הם מיהרו בחזרה אל העיר העתיקה תוך שליחת חיוכים מאולצים לשכניהם שהרימו גבות למראה הזוג הרטוב הסוחב תיבה ותינוק. הקוואקנברסים שִחררו אנחות רווחה רק לאחר שהִתפרצו לביתם המפואר והגיפו את כל תריסיו. בלי להתמהמה שקעו להִתייעצויות קדחתניות עד השעות הקטנות של הלילה, והכול בלחש, למען לא יעירו את צ'אנטרי ואנבל, או את פינצ'ר הקטן.

במצבו הבלתי נִראה, לאחר שנטש את תחפושת חסר הבית, עקב אורשרגא אחריהם כשהוא מִתיישב בנוחות על כורסה בסלון הענקי שלהם, מאזין ברוב קשב לשיחותיהם הנִרגשות עד שעלה השחר, כשנילי הסקרנית לא פולטת הגה בעודה ניצבת על כתפו ללא ניע. הם צותתו למסקנות הקוואקנברסים הקיצוניות למצב האיום והנורא, ורק כשפרשו לאלתר לתינוק עריסה, עזב אורשרגא בפרץ אור אחרון, ואילו נילי, שנותרה ללא מִשענת לרגליה, הִתעופפה מן החלון. שם נופפה בכנפיה העייפות עד שנחתה על אדן חלון עליית הגג, וסוף כל סוף יכלה לעצום את עיניה.

בדרכו הניסית נחת אורשרגא באורסליימה הנתונה בקלחת דיונים מסוג אחר משל טומין וגלינקה. האם ילד־האותות באמת נולד? זו היתה השאלה שעמדה על שפתותיהם של כולם, ושהפכה את שיילו לאגדה בלי שהוא עצמו יקבל ולוּ מושג קלוש עליה. שהרי לטומין וגלינקה היו סיבות טובות מאוד, לדעתם, להסתיר זאת ממנו, ודבר לא הִשתווה לפחדם הגדול שמא יתגלה הדבר לאדם מסביבתם, ובמיוחד לו. שילוב זה יצר מצב שבו בעולם אחד היה שיילו לקלף מיקוח עבור ילדים סרבנים המבטיחים לישון בתנאי שישמעו עליו רק עוד סיפור אחד ודי, ולעומת זאת, בעולם שבו הִתגורר, לא היה בו דבר יוצא דופן, אילולא מחשיבים את הגוון העז של שערותיו שזיכהו בכינוי המבודח של טומין, "תוכי", בכל פעם שהופיע לשתיית שוקו הבוקר שלו.

וכך הלכו ונקפו השנים, בלי ששיילו יֵדע את האמת על משמעות היותו בעולם, ובלי לדעת שציבור שלם החי באמונה שהוא תקוותם האחרונה, מייחל שהוא בכלל אמיתי, שהוא באמת חזר, ומִתפלל: "הפעם... לפחות הפעם, ילד־האותות חייב להצליח."