אחסון קר

1

אחרי ששרפו את בגדיהם, גילחו את ראשיהם וקירצפו את עצמם עד זוב דם, הורשו רוברטו דיאז וטריני רומאנו להיכנס בחזרה לארצות הברית. אפילו אז לא הרגישו נקיים לגמרי, אלא רק שעשו כל שביכולתם והשאר תלוי בגורל.

הם ישבו במכונית ממשלתית עכשיו, שעטו בכביש I-73 במרחק קילומטרים אחדים ממתקן האחסנה במכרות אצ׳יסון. הם נסעו אחרי משאית פתוחה שנסעה לפניהם, קרוב מספיק שאף רכב אזרחי לא יוכל להשתחל ביניהם. טריני ישבה במושב הנוסע בקדמת המכונית כשכפות רגליה מונחות על לוח המחוונים, תנוחה שמאז ומתמיד הרתיחה את רוברטו, שנהג.

"כי היא משאירה עקבות," הוא אמר לה, בפעם המאה.

"זה אבק," ענתה טריני, גם היא בפעם המאה. "זה יורד מיד, תראה." היא עשתה ניסיון רופס לנקות את עקבותיה מלוח המחוונים.

"כן, אבל את לא עושה את זה, טריני. את לא מנקה אותן, את כאילו מורחת אותן עם היד ואז אני מנקה כשאנחנו מחזירים את המכונית למאגר. או שאני שוכח ומשאיר את זה, ומישהו אחר צריך לעשות את זה. אני לא אוהב לייצר עבודה לאחרים."

טריני הסתכלה עליו בעיניים כבדות עפעפיים, אותן עיניים שלא מאמינות לחצי ממה שהן רואות. העיניים האלה ומה שראו היו הסיבה לכך שהיתה לוטננט־קולונל בגיל ארבעים, אבל חוסר היכולת שלה להימנע מלהעיר על מה שהיא רואה היה הסיבה לכך שלא תמשיך להתקדם. לטריני לא היה פילטר והיא לא רצתה לסנן כלום.

היא הסתכלה עליו רגע מהורהרת, שאפה ארוכות מהניופורט שבין אצבעותיה ונשפה ענן עשן מזווית הפה.

"אני מקבלת, רוברטו."

הוא הסתכל עליה. "הא?"

"את התנצלותך. על מה שקרה שם. בגלל זה אתה יורד עלי. אתה יורד עלי כי אתה לא יודע איך לבקש סליחה. אז אני אחסוך לך את הטרחה. אני מקבלת את התנצלותך."

טריני צדקה, כי טריני תמיד צודקת. רוברטו לא אמר שום דבר רגע ארוך, רק בהה בכביש שלפניו.

בסופו של דבר, כשהיה מסוגל לכך, הוא מילמל, "תודה."

טריני משכה בכתפיה. "רואה? לא כל כך נורא."

"הייתי לא בסדר."

"כמעט. אבל לא לגמרי. נראה כמו משהו די שולי עכשיו."

הם דיברו בלי סוף על מה שקרה בארבעת הימים מאז הכול התחיל, אבל פחות או יותר מיצו את הנושא עכשיו, אחרי שבחנו שוב ושוב כל רגע נתון מכל זווית אפשרית. חוץ מהרגע האחד הזה. הרגע הזה נותר ללא התייחסות, אבל עכשיו הם דיברו עליו, ורוברטו לא רצה להשאיר את העניין באוויר.

"לא התכוונתי איתה. התכוונתי איך שדיברתי איתך."

"אני יודעת." טריני שמה יד על כתפו של רוברטו. "תשתחרר."

רוברטו הינהן ונעץ מבט לפנים. רוברטו דיאז לא היה אדם שמשתחרר בקלות. הוא היה כבן שלושים וחמש, אך הישגיו האישיים והמקצועיים הקדימו בהרבה את גילו הכרונולוגי בדיוק משום שלא היה אדם שמשתחרר בקלות, הוא היה אדם שמגיע להישגים. מצטיין הקורס באקדמיה של חיל האוויר? וי. מייג׳ור בחיל האוויר של ארצות הברית עוד לפני גיל שלושים? וי. כישורים גופניים ומנטליים מעולים בלי שום פגמים או חולשות נראים לעין? וי. אישה מושלמת? וי. תינוק מושלם? וי. את אף אחד מאלה לא משיגים בסבלנות או בפסיביות.

לאן אני רוצה להגיע? לאן אני רוצה להגיע? לאן אני רוצה להגיע? היה רוברטו שואל את עצמו. העתיד הוא כל מה שחשב עליו, תיכנן לקראתו, התעסק בו באובססיביות. חייו התקדמו במהירות בהתאם ללוח הזמנים, והוא שיחק את המהלכים נכון.

את רוב המהלכים, בכל אופן.

שניהם פשוט ישבו ובהו זמן מה במשאית שלפניהם. מבעד לכיסוי הקנבס מעל הפתח האחורי נראה ראש ארגז המתכת שהטיסו מהקצה השני של העולם. המשאית קפצה על בור, הארגז החליק כמה עשרות סנטימטרים לאחור, ושניהם שאפו אוויר בעל כורחם. אבל הוא נשאר במקומו על המשאית. רק עוד כמה קילומטרים עד המערות, וזה ייגמר. הארגז יאוחסן בבטחה מאה מטר מתחת לאדמה עד קץ כל הימים.

מערות אצ׳יסון היו ב־1886 מכרה אבן גיר, מחצבה ענקית שנמשכה לעומק חמישים מטר מתחת למצוקי נהר המיזורי. בתחילה כרו אבנים למסילות הרכבת הסמוכות ואחר כך חפרו עמוק ככל שאלוהים והפיזיקה התירו, עד שעמודי הסלע הלא־כרוי שהחזיקו את המקום הגיעו ממש עד הקצה, ואף מהנדס שפוי לא היה מוכן עוד לערוב לבטיחותם. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשו החללים הריקים, שהיו עכשיו כשלוש מאות דונם נהדרים של מרחב תת־קרקעי מצויד בבקרת אקלים טבעית, לאחסון חומרים מתכלים של מִנהל המזון המלחמתי, ובסופו של דבר, חברת הכרייה מכרה את המקום כולו לממשלה תמורת עשרים אלף דולר. כעבור שיפוצים בשני מיליון דולר הוא נעשה למתקן אחסון ממשלתי ברמת אבטחה גבוהה שנועד לאפשר את המשכיות הממשל במקרה של אסון. איחסנו בו כלים ממוכנים במצב מעולה של מוכנות משומנת היטב, שאפשר לשנע לכל מקום ובכל זמן שהוא, רק שאלוהים יעזור ותתחולל מלחמה גרעינית קודם כדי שהמקום הזה יצדיק את כל הכסף.

היום הוא יצדיק אותו.

המשימה היתה מוזרה מהרגע הראשון. טכנית, טריני ורוברטו עבדו ב־DNA, הסוכנות להגנה גרעינית. בהמשך היא תתמזג ב־DTRA, הסוכנות להפחתת איומים במשרד ההגנה, אבל המישמַש הממשלתי המסוים הזה לא יוטלא לפני ההתארגנות הרשמית מחדש במשרד ההגנה ב־1997. עשר שנים קודם לכן הם עדיין היו DNA, וההנחיות שלהם היו פשוטות מאוד: למנוע מכל אחד אחר להשיג את מה שיש לנו. אם אתם מריחים תוכנית גרעינית, תמצאו אותה ותהרסו אותה. אם קיבלתם טיפּ על איזה נשק ביולוגי איום ונורא, תעלימו אותו לנצח. לא חוסכים בהוצאות; לא שואלים שאלות. העבודה התבצעה בצוותים של שניים, כדי לשמור על מידור, אבל תמיד היה גיבוי בעת הצורך. טריני ורוברטו לא נזקקו לו כמעט מעולם. הם עברו בשישה־עשר אתרים רגישים שונים בשבע שנות פעילות ורשמו שישה־עשר חיסולים על שמם. לא חיסולים במובן המילולי; ז'רגון של הסוכנות לתוכנית נשק שנוטרלה. אבל היו נפגעים לאורך הדרך. אף אחד לא שאל שאלות.

שש־עשרה משימות, אבל אף אחת מהן אפילו לא קרובה לזו.

מטוס התובלה של חיל האוויר של ארצות הברית כבר חימם מנועים כשעלו בריצה במדרגות ונכנסו אליו. היתה בו רק נוסעת אחת מלבדם, וטריני התיישבה ישר מולה. רוברטו התיישב מעברו השני של המעבר, במושב הפוך שגם הוא פנה אל האישה הצעירה בעלת העיניים הבורקות ותלבושת הספארי השחוקה.

טריני הושיטה יד והצעירה לחצה אותה, "לוטננט־קולונל טריני רומאנו."

"ד"ר הירוֹ מרטינְס."

טריני פשוט ישבה והסתכלה על הירו, הינהנה והכניסה טבלית ניקורט לפה, אמדה אותה, לא חששה לשמור על קשר עין דומם בעודה סוקרת אותה. זה היה מערער. רוברטו רק שיגר להירו חצי הצדעה; הוא אף פעם לא אהב לשחק את המשחק הזה של אני־רואה־עליך־הכול.

"מייג׳ור רוברטו דיאז."

"נעים מאוד," אמרה הירו.

"איזה מין דוקטור את?" שאל רוברטו.

"מיקרוביולוגית. אוניברסיטת שיקגו. אני מתמחה במעקב אחרי מגפות."

טריני עדיין הביטה בה. "זה השם האמיתי שלך? הירו?"

הירו כבשה אנחה. אחרי שלושים וארבע שנים, זאת היתה שאלה מוכרת. "כן, זה השם האמיתי שלי."

"הירוֹ, גיבורה, כמו סופרמן או הירוֹ כמו במיתולוגיה היוונית?" שאל רוברטו.

היא הפנתה את מבטה אל רוברטו. זאת היתה שאלה שלא שמעה לעתים קרובות.

"האפשרות השנייה. אמא שלי היתה פרופסור ללימודים קלאסיים. אתה מכיר את הסיפור?"

רוברטו הרים את עיניו, כיווץ את השמאלית ובהה אל המרחב מעל ומימין לראשו, כדרכו כשניסה לשלוף איזו עובדה עלומה מהאזורים הנידחים של מוחו. הוא איתר את שביב המידע ודלה אותו מהביצה.

"היא גרה במגדל על נהר?"

הירו הינהנה. "בהֶלֶספונטוס."

"מישהו היה מאוהב בה."

"ליאנדרוֹס. כל לילה הוא היה חוצה את הנהר בשחייה למגדל ומתעלס איתה. הירו היתה מדליקה מנורה במרומי המגדל כדי שיוכל למצוא את דרכו אל החוף."

"אבל הוא טבע, נכון?"

טריני הסתובבה ונעצה מבט ברוברטו במורת רוח גלויה לעין. רוברטו היה יפה תואר בצורה שעולה על העצבים. הוא היה בנו של אב מקסיקני ואם קליפורנית בלונדינית, הקרין בריאות טובה והתהדר בראש מלא שיער שיחזיק מעמד לנצח. היתה לו גם אישה חכמה ומצחיקה ששמה אנני, שהיתה נסבלת בעיני טריני, וזה כשלעצמו משהו. אבל הוא ישב במטוס לא יותר משלושים שניות וכבר ניסה בבירור להקסים את האישה הזאת. עד כה שותפהּ של טריני לא היה בעיניה אידיוט, והיא קיוותה שלא יתברר פתאום שהוא כזה עכשיו. היא הסתכלה עליו ולעסה את המסטיק כאילו היא כועסת על המסטיק.

אבל הירו כבר הספיקה להישאב פנימה. היא המשיכה לדבר אל רוברטו, מתעלמת מטריני.

"אפרודיטה התחילה לקנא באהבתם. לילה אחד היא כיבתה את האור של הירו, וליאנדרוס טעה בדרך. כשהירו ראתה שהוא טבע, היא השליכה את עצמה מהמגדל אל מותה."

רוברטו לקח לעצמו רגע לחשוב על כך. "ומה בדיוק מוסר ההשכל פה? השתדל לפגוש מישהו בצד שלך של הנהר?"

הירו חייכה ומשכה בכתפיים. "אל תעצבן את האלים, נראה לי."

טריני, שמאסה בפטפטת שלהם, העיפה מבט לאחור בטייסים וסובבה אצבע באוויר. המנועים פלטו יבבה מיד, והמטוס התחיל לנוע על המסלול בטלטלה. שינוי נושא.

הירו הסתכלה סביבה מוטרדת. "רגע, אנחנו יוצאים? איפה שאר הצוות שלכם?"

"את מסתכלת עליו," אמרה טריני.

"את, כאילו — את בטוחה? יכול להיות שזה לא משהו שתוכלו להתמודד איתו לבד."

רוברטו שידר ביטחון זהה לזה של טריני, רק בלי העצבנות. "מה דעתך לספר לנו במה מדובר," הוא אמר להירו, "ואנחנו נגיד לך אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להתמודד עם זה."

"לא סיפרו לכם כלום?" היא שאלה.

"סיפרו לנו שאנחנו טסים לאוסטרליה," אמרה טריני, "ושאת יודעת את השאר."

הירו הסתובבה והשקיפה מבעד לחלון בעוד המטוס ניתק מהארץ. אין דרך חזרה עכשיו. היא הנידה את ראשה. "אני בחיים לא אבין את הצבא."

"גם אני לא," אמר רוברטו. "אנחנו שייכים לחיל האוויר. מסונפים לסוכנות להגנה גרעינית."

"זה לא גרעיני."

טריני קימטה את המצח. "שלחו אותך, אז אני מניחה שחושדים בנשק ביולוגי."

"לא."

"אז מה זה?"

הירו חשבה על כך רגע. "שאלה טובה." היא פתחה את התיקייה המונחת על השולחן מולה והתחילה לדבר.

שש שעות לאחר מכן, היא הפסיקה.

מה שרוברטו ידע על מערב אוסטרליה לא היה ממלא אפילו חוברת קטנה מאוד. עלון, בעצם: עמוד בודד בדפוס גדול. הירו סיפרה להם שהם נוסעים ליישוב נידח שנקרא קיווירקוּרָה, באמצע מדבר גיבּסוֹן, בערך אלף ומאתיים קילומטר ממזרח לפּוֹרט הֶדלנד. המקום הוקם עשור קודם לכן כשלוחה קדמית של הפּינטוּפּי, כחלק מניסיונותיה המתמשכים של ממשלת אוסטרליה להתיר ולעודד את חזרתן של קבוצות אבוריג'יניות לשטחי אבותיהן המסורתיים. האבוריג'ינים פונו מאזורים אלה וסבלו מהתנכלויות במשך עשרות שנים, לאחרונה בשנות השישים כתוצאה מניסויי הטילים בבּלוּ סטריק. ברור שאתם לא יכולים לגור במקום שאנחנו רוצים לפוצץ. זה לא בריא.

עד אמצע שנות השבעים נגמרו הניסויים, הרגישות הפוליטית האמירה, ולכן, אחרוני הפינטוּפּי הועלו על משאיות והושבו לקיווירקורה, שלא היתה אפילו אמצע שום מקום, אלא יותר כמו כמה מאות קילומטרים מהשוליים החיצוניים ביותר של שום מקום. אבל שם הם גרו, כל עשרים ושישה הפינטופי, שלווים ומאושרים ככל שבני אדם יכולים להיות במדבר יוקד בלי חשמל, קווי טלפון או כל קשר לחברה המודרנית. למעשה, הם די אהבו את הניתוק, וזקני השבט במיוחד היו מרוצים מאוד משובם לארץ אבותיהם.

ואז השמים נפלו.

לא כולם, הסבירה הירו. רק חתיכה.

"מה זה היה?" שאל רוברטו. הוא שמר איתה על קשר עין לכל אורך התקציר ההיסטורי עד כה, ואל תחשבו לרגע שטריני לא שמה לב לכך. למעשה, היא נעצה ברוברטו מבט זועם, כאילו היא מנסה לעצור בעדו בכוח רצונה.

"סקיילאבּ."

עכשיו סובבה טריני את ראשה אל הירו. "זה היה ב־79'?"

"כן."

"חשבתי שהיא נפלה לאוקיינוס ההודי."

הירו הינהנה. "רובה נפלה שם. כמה חתיכות שפגעו ביבשה נפלו ממש מחוץ לעיר שנקראת אֶספֶּרַנס, גם היא במערב אוסטרליה."

"קרוב לקיווירקורה?" שאל רוברטו.

"שום דבר לא קרוב לקיווירקורה. אספרנס נמצאת בערך אלפיים קילומטר משם, ויש בה עשרת אלפים תושבים. היא ממש מטרופולין בהשוואה אליה."

"מה קרה עם החתיכות שנפלו באספרנס?"

הירו עברה לחלק הבא ברשימותיה. החתיכות שנפלו באספרנס נאספו בידי מקומיים בעלי יוזמה והוצגו במוזיאון העירוני — אולם ריקודים בעבר שהוסב עד מהרה למוזיאון העירוני של אספרנס ומצפה הכוכבים סקיילאבּ. דמי הכניסה הם ארבעה דולר, ותמורתם אפשר לראות את מכל החמצן הגדול ביותר מתחנת החלל, את המקפיא לאחסון מזון ושאר פריטים, כמה כדורי חנקן ששימשו את מנועי בקרת הגובה של התחנה, וחתיכה מהאשנב שהאסטרונאוטים זחלו דרכו בביקוריהם בה. כמה חתיכות אחרות של פסולת לא מזוהה הוצגו גם הן לקהל, ובהן פיסת מתכת שנשאה בצורה חשודה את המילה סקיילאבּ בצבע אדום ללא רבב בדיוק באמצעיתה.

"במשך שנים הניחו בנאס"א שזה כל מה שיימצא, שכל השאר או נשרף עם הכניסה לאטמוספרה או שוכב בקרקעית האוקיינוס ההודי," המשיכה הירו. "אחרי חמש או שש שנים הם הגיעו למסקנה שכל מה שנחת ביבשה כבר היה מגיע אליהם עד עכשיו או נמצא במקום לא ראוי למגורי אדם."

"כמו קיווירקורה," הציע רוברטו.

היא הינהנה והפכה דף נוסף.

"לפני שלושה ימים קיבלתי טלפון מאגף המחקר הביולוגי של נאס"א. הם קיבלו הודעה, שעברה דרך איזה שש סוכנויות ממשלתיות שונות, שמישהו התקשר ממערב אוסטרליה כי 'משהו יצא מהמכל'."

"איזה מכל?"

"מכל החמצן הנוסף. זה שנפל על קיווירקורה."

טריני רכנה לפנים. "מי התקשר ממערב אוסטרליה?"

הירו הסתכלה ברשימותיה. "הוא הזדהה כאינוֹס נאמאטג'ירה. הוא אמר שהוא גר בקיווירקורה ודוד שלו מצא את המכל בתוך העפר חמש או שש שנים קודם לכן. הדוד שמע על חללית שהתרסקה, אז הוא העביר אותו לחזית הבית שלו ושמר אותו על תקן של מזכרת. אבל עכשיו משהו לא בסדר איתו, והוא נהיה פתאום חולה. בקצב מהיר."

רוברטו קימט את המצח וניסה לאחות את פיסות המידע. "איך הבחור הזה ידע לאיזה מספר להתקשר?"

"הוא לא ידע. הוא התחיל עם הבית הלבן."

"והעבירו את זה לנאס"א?" טריני לא האמינה למשמע אוזניה. יעילות כזאת היתה חסרת תקדים.

"נדרשו לו שבע־עשרה שיחות, והוא היה צריך לנסוע חמישים קילומטר כל פעם כדי להגיע לטלפון, אבל כן, בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לנאס"א."

"הוא היה נחוש," אמר רוברטו.

"כן, כי בינתיים אנשים התחילו למות. בסופו של דבר, לפני יום וחצי בערך, קישרו אותו איתי. אני עובדת עם נאס"א לפעמים, בודקת את מתקני החזרה לכדור הארץ של החלליות כדי לוודא שהם נקיים מכל צורות ביולוגיות זרות, מה שתמיד נכון."

"אבל את חושבת שהפעם משהו חזר?" שאלה טריני.

"לא בדיוק. כאן זה מתחיל להיות מעניין."

רוברטו רכן לפנים. "בעיניי זה די מעניין כבר עכשיו."

הירו חייכה אליו. טריני ניסתה לא לגלגל עיניים.

הירו המשיכה. "המכל היה אטום, ואני די בספק שהוא היה יכול להחזיר איתו מהחלל משהו שלא נשלח איתו מכאן מלכתחילה. עברתי על כל הרשומות של סקיילאבּ, ובמשימת האספקה האחרונה, נראה שמכל החמצן המסוים הזה נשלח לא לצורך סירקולציה של O2, אלא אך ורק כדי לחבר אותו לאחת הזרועות החיצוניות של התא. בתוך המכל היה אורגניזם פטרייתי, מין בן דוד של Ophiocordyceps unilateralis. פטרייה פרזיטית קטנה ומגניבה שיודעת להסתגל ממין אחד לאחר. ידועה כמי ששורדת בתנאים קיצוניים, קצת כמו נבגים של Clostridium difficile. אתם מכירים אותם?"

הם הסתכלו עליה בעיניים זגוגיות. היכרות עם Clostridium difficile לא היתה חלק מדרישות הקדם לעבודתם.

"הם חזקים. הם יכולים לשרוד בכל מקום — בתוך הר געש, בקרקעית הים, בחלל החיצון."

הם פשוט הסתכלו עליה וקיבלו את דבריה כמות שהם. היא המשיכה. "בכל אופן. הדוגמית במכל היתה חלק מפרויקט מחקר. לפטרייה היו נתוני צמיחה מסוימים, והם רצו לראות איך התנאים בחלל משפיעים עליהם. תזכרו, אנחנו מדברים על שנות השבעים, תחנות חלל היו אמורות להיות הדבר הגדול הבא, אז היה צורך לפתח תרופות יעילות נגד פטריות בשביל מיליוני האנשים שיגורו בהן שם למעלה. אבל אף פעם לא הגיעו לזה."

"כי סקיילאבּ התרסקה."

"נכון. אז אחרי חמש או שש שנים שהמכל היה מונח מול הבית של הדוד של אינוס נאמאטג'ירה, הוא התחיל להחליד. הדוד רצה לשפץ אותו קצת, להחזיר לו את הברק הישן, אולי אנשים ישלמו כדי לבוא לראות אותו. הוא ניסה להסיר את החלודה, אבל היא היתה עיקשת. לדברי אינוס, הדוד שלו ניסה כמה חומרי ניקוי שונים, ובסוף פנה לפתרון עממי: לחתוך תפוח אדמה לחצי, לשפוך עליו סבון כלים, ולשפשף בו את המכל."

"זה עבד?"

"כן. החלודה ירדה בקלות והמכל הבריק. כעבור כמה ימים, הדוד חלה. הוא התחיל להתנהג בצורה מעורערת ולא הגיונית. הוא טיפס על גג הבית וסירב לרדת, ואחר כך הגוף שלו התחיל להתנפח בלי שליטה."

"מה בדיוק קרה?" שאלה טריני.

"מהנקודה הזאת ואילך, כל מה שאני אומרת הוא בגדר השערה."

היא השתתקה רגע. הם המתינו. לא ברור אם ד"ר מרטינס היתה מודעת לכך, אבל היא ידעה לספר סיפור. הם היו מרותקים.

"אני חושבת שהתרכובת הכימית שהדוד השתמש בה טיפטפה דרך סדקים מיקרוסקופיים בדופנות המכל והגיעה פנימה, והנוזלים הקימו לחיים את פטריית ה־Cordyceps הרדומה."

"החומר מתפוח האדמה?" תהה רוברטו. זה לא נשמע לו נוזלי כל כך.

היא הינהנה. "שבעים ושמונה אחוזים מתפוח אדמה ממוצע הם מים. אבל הפטרייה לא קיבלה רק נוזלים; היא קיבלה פקטין, צלולוז, חלבון, ושומן. ומקום נחמד לגדול בו. הטמפרטורה הממוצעת במדבריות מערב אוסטרליה בעונה הזאת של השנה היא הרבה מעל ארבעים מעלות. בתוך המכל היא בטח קרובה יותר לחמישים וארבע מעלות. קטלני בשבילנו, אבל מושלם לפטרייה."

טריני רצתה להגיע לעניין. "אז את אומרת שהדבר הזה קם לתחייה?"

"לא בדיוק. שוב, אלה רק ספקולציות, אבל אני חושבת שיכול להיות שהרב־סוכר שבתפוח האדמה התרכב עם הסודיום פַּלמיטט שבסבון הכלים ליצירת סביבת מעודדת צמיחה. בתנאים רגילים, שניהם מולקולות גדולות, משעממות ועצלות, אבל אם שמים אותם יחד, אפשר לקבל קצת אקשן לא צפוי. אל תאשימו את הדוד; כאילו, הבן אדם באמת ניסה ליצור תגובה כימית."

היא התחילה להתחמם עכשיו — עיניה ברקו מרוב ההנאה האינטלקטואלית שבכל העסק — ורוברטו, בעל כורחו, לא היה מסוגל להסיר את עיניו ממנה.

"וזה מה שהוא עשה?"

"עשה ובגדול, הבן־זונה!"

אלוהים, היא גם מקללת. רוברטו חייך.

"אבל לא נראה לי שסוכן השינוי פה היה הרב־סוכר או הסודיום פלמיטט."

היא רכנה לפנים כאילו היא עומדת לספר את שורת המחץ של בדיחה שכולם פשוט הולכים למות עליה.

"זאת היתה החלודה. Fe2O3.nH2O."

טריני ירקה את המסטיק לממחטת נייר ולקחה חדש. "ד"ר מרטינס, נראה לך שטמונה בך איפשהו בפנים היכולת לסכם?"

הירו הסתובבה אל טריני, וארשת פניה חזרה להיות עניינית.

"בטח. שיגרנו למעלה יצור אוהב תנאי־קיצון היפר־אגרסיבי שעמיד בחום אדיר וברִיק החללי, אבל רגיש לקור. הסביבה הכניסה את האורגניזם למצב של תרדמת, אבל הוא נשאר היפר־רצפטיבי. בשלב הזה הוא כנראה אסף איזה טרמפיסט. אולי הוא נחשף לקרינת שמש. אולי נבג חדר דרך הסדקים המיקרוסקופיים במכל בשעת החזרה לאטמוספרה. כך או כך, כשהפטרייה חזרה לכדור הארץ היא קמה לתחייה ומצאה את עצמה בסביבה חמה, בטוחה ועשירה בחלבונים שמעודדת צמיחה. ומשהו גרם לשינוי ברמה הגבוהה של המבנה הגנטי שלה."

"שינוי לְמה?" שאל רוברטו.

היא העבירה את מבטה ביניהם כדרך שמורה מסתכלת בזוג תלמידים איטיים שמסרבים לתפוס את המובן מאליו. היא נתנה קול למובן מאליו.

"אני חושבת שיצרנו מין חדש."

השתררה שתיקה רגע. מאחר שהיה מדובר בתיאוריה של הירו, היא נטלה לעצמה את הזכות לתת שם לאורגניזם. "Cordyceps novus."

טריני רק הסתכלה עליה. "מה אמרת למר נאמאטג'ירה?"

"שאני צריכה לבדוק כמה דברים ושיחזור אלי בעוד שש שעות. הוא לא חזר."

"מה עשית אז?"

"התקשרתי למשרד ההגנה."

"ומה הם עשו?" שאל רוברטו.

היא החוותה עליהם בידיה. "שלחו אתכם."