א.
בדרכי שלי
ציון הפסיכומטרי שלי, אני נוהג לספר בהלצה, גבוה לא בהרבה מהגובה שלי (משמע אין בו בשורה גדולה). התוצאה הסופית שלי במתמטיקה, בסך הכול שלוש יחידות, אחרי שגייסתי את כל כישורי ומאמצי, הוא פחות ממספר ל"ו צדיקים. באמת שניסיתי, רציתי ואפילו התאמצתי.
כן, אני 23/434. זהו השילוב בין ציון הפסיכומטרי שלי (434) לתוצאת מבחן הבגרות שלי במתמטיקה, שלוש יחידות (23). אז מה זה בעצם אומר? מבחינתי, כלום!
אני, מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין. זאת עובדה. ולפי המדדים של מערכת החינוך, הסיכוי שלי להצליח כמעט ולא קיים.
מי אמר? למי בכלל יש את הזכות ועזות המצח, לקבוע עבורי מה יעלה בגורלי והאם יהיה לי עתיד מבטיח או כזה שנועד לכישלון? לאף אחד!
הצלחתי בדרכי, בניגוד לנוסחה הרווחת ובהתרסה כנגד המדדים המקודשים. הצבתי לעצמי את החלום ויצרתי בעצמי את הדרך להגשמתו. עשיתי זאת בדרכי שלי, בהתמקדות בחוזקות האישיות ובחוסן המנטלי שלי. אף אחד לא הנחה אותי, שום מוסד לא לימד אותי ואין גורם כלשהו שהראה לי את הדרך לפסגה.
אני מסמל את ההוכחה הניצחת שכל אחד וכל אחת יכול/ה להצליח בחיים. אם הוא או היא יעשו את זה בדרכם ויהיו הם עצמם!
תפקידה של מערכת החינוך הוא לאפשר, לשלב, לחדש, אבל בשום פנים ואופן לא לקדש! על המורים והמחנכים מוטלת החובה והזכות לאפשר לכל ילד וילדה להגשים את עצמם, להצית את הניצוץ האישי שחבוי בהם. כן, בכל אחת ואחד. צריך לתת סיכוי שווה לבני כל האוכלוסיות, מכל הסוגים והגוונים, כי גם אם אנחנו שונים זה מזה, במעט או בהרבה, כולנו ילדים של אלוהים ובאותה מידה בדיוק.
אנו מצווים לחדש כל העת, ולנסות לצפות מה יהיה הדבר הבא. להקדים את העולם בצעד אחד, לא להישאר מאחור, בלי חשש משינויים, אחרת הופכים לא רלוונטיים.
והכי חשוב בחינוך, לא לקדש! בשום פנים ואופן לא לקדש כלום. לא ציונים, לא הישגים ולא נוסחאות ומדדים. התפקיד שלנו הוא דווקא להוציא את הנוסחה מהמערכת, לפתוח אותה לכולם, שירגישו שהם רצויים ומוצלחים. בדרכם המיוחדת!
אני יודע שה־IQ שלי הוא לא הכי גבוה ובכל זאת, החוזקה שלי היא ה־EQ, האינטליגנציה הרגשית. אני פחות חזק במדעים מדויקים. אני טוב באנשים, בבני אדם. להבין אותם, להקשיב להם, להתחבר אליהם ולאהוב אותם, וכנראה גם בלהיות נאהב. את זה לא מלמדים בשום פקולטה יוקרתית בעולם. אבל מי בכלל יכול/ה להיות מנהל או מנהלת, מפקד או מפקדת, מנהיג או מנהיגה, בלי יכולת להתחבר ללב של אנשים, לגלות רגישות ולהיות אנושי, עם נשמה גדולה מכילה?
תפקידנו לגעת באנשים. זהו המדד שבו אנו נבחנים ועליו אי אפשר לתת ציון, אלא להרגיש. רגשות עזים, שגורמים לבני האדם להאמין בנו וללכת אחרינו.
שום ציון פנומנלי בפסיכומטרי או תוצאה מזהירה בחמש יחידות פיזיקה, לא תגרום לאנשים להיפתח ולהתחבר. לעומת זאת, היכולת לחבק, לחייך, לשמוח ולדמוע, עושה פלאים בקשר הבינאישי, היא מסירה מחיצות ומבקיעה חומות, עד ליצירת קשר אמיתי.
אז מתי אדע בוודאות, שמערכת החינוך הצליחה? ביום שבו יעריכו את התלמידים על הדבר החשוב ביותר: אהבה! אהבה להורים ולמשפחה, אהבה לעיר ולמדינה, אהבה לבני האדם מכל הסוגים, אהבה לבעלי חיים, אהבה לטבע. פשוט, אהבה! ילדים כמוני, שלא הצטיינו אף פעם במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, יכולים וצריכים להמשיך לחלום. יש להם את הזכות המלאה לכך וחובה מצד המערכת לעודד אותם.
לאף אחד, מורָה או מורֶה, מנהל או מנהלת ויהיו המוכשרים ככל שיהיו, אין בלעדיות על החלום וחל עליהם איסור לשלול אותו מאחרים. מבחינתי, יש ערך רב בהצטיינות ב"מקצוע הלב", ביחס לחברים, באכפתיות לסביבה ובחמלה כלפי בני אדם.
למערכת החינוך אין פריווילגיה להחמיץ את התלמידים. התפקיד שלה, לייצר כל הזמן הזדמנויות חדשות, אתגרים חדשים, ולאפשר מימוש משימות אישיות וקבוצתיות.
בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", אני רואה דוגמת מופת להצלחה הגדולה של ילדים ובני נוער. האהבה שלהם לילדים בני גילם שיש להם מגבלה מסוימת, היכולת שלהם להפיח תקווה ולתת לאחר באהבה. מתן תחושה של שייכות לכולם, ככה, בגובה העיניים. זאת היא בעינַי מנהיגות ברמה הגבוהה ביותר. נגיעה בלב ובנשמה, חיבוק אוהב והעלאת חיוך על השפתיים. האם הנערים והנערות האלה יהיו מפקדים שניתן יהיה לסמוך עליהם? בוודאי! האם תהיה להם יכולת להיות מנהלות ומנהלים בכירים? בהחלט! האם זהו הניצוץ המנהיגותי שחייב להיות אצל כל משרת ציבור? חד־משמעית, כן! והאם מישהו במערכת משקלל את כל זה ברשימת הערכים המצוינים? לא!
ובהקשר זה, צריך לזכור שהילדים של היום סקרנים, הרפתקנים ומתנסים בחוויות חדשות. הם מבינים שהעולם מצוי בכף ידם. יש ביניהם בעלי יכולת למידה פנומנלית, כזו שמקנה להם ידע רב, אפילו יותר מאשר הידע שנצבר אצל המורים שלהם.
שעתה היפה של מערכת החינוך יכולה לבוא לידי ביטוי בנכונות להשתנות ולשנות את התפיסה הנהוגה המקובעת. צריך להכיר בכך שבחלק מהמקצועות ישנם תלמידים שיכולים ללמוד בעצמם, וגם למורים יש לא מעט מה ללמוד מהם. ייתכן שאנחנו על ספו של עידן שבו לא המורים מלמדים את התלמידים, אלא הם לומדים יחד. מעלים לדיון תזות שונות ומגבשים תפיסות עולם סותרות, ומתחרות זו בזו.
גם האווירה במוסדות החינוך צריכה להשתנות. התבנית הכיתתית השבלונית צריכה לחלוף מעולמנו ובמקומה צריך ליצור מתחמי למידה נעימים, מזמינים, כאלה שנותנים גירוי מחשבתי ורוגע לנפש. עיצוב "משוגע" של חללי למידה עם ריהוט אחר, במקום הכיתה האפורה המרובעת, ואפילו למידה חווייתית בחוץ, על כר הדשא, ביום שמש נעים. זה יכול לשנות, ליצור חשק, להטעין אנרגיות טובות ולעודד מוזה לרעיונות חדשים.
אז אני, רוביק, אני התלמיד הבינוני, שהגיע לפסגת שאיפותיו בדרכו האישית, ללא ציונים "מפוצצים" אבל עם מטען (בלתי מדיד) של אהבה, תשוקה, יצירתיות והמון אמונה.
לא איפשרתי לאיש לצמצם את החלום שלי. החלטתי שלאף אחד אין את הזכות (והחוצפה) למנוע ממני להצליח. ניפצתי את הנוסחאות המקודשות והתעלמתי במופגן מהמדדים "המדויקים". הייתי פשוט אני, עשיתי זאת בדרכי. פטור מכבלים, בלי הגבלת דמיון, משוחרר בחשיבה, ברעיון ובחופש היצירה. בדרכי שלי!
הכול אישי
בחיים הכול אישי. ליחס חם, למתן כבוד, להבעת הערכה ובטח להרעפת חיבה, יש משמעות רבה בכל הנוגע ליצירת קשרים ולשבירת מחיצות. הן בחיי האישיים והן באלה הציבוריים, ראיתי פעם אחר פעם כמה כוח ואיזו השפעה יש לטיפוח הקשר הבינאישי ולחיבור הישיר אל לב האדם. ברגע אחד כעסים התפוגגו, החלטות השתנו ושותפויות נוצרו. המילה הטובה, הפרגון האמיתי והיחס הלבבי, בסוף הכול אישי!
תהיו אתם!
פעמים רבות אני נשאל על ידי צעירות וצעירים, מהי העצה הכי טובה שאוכל לתת להם כדי שיגשימו את עצמם ויממשו את חלומם. כמו מי להיות, או למי להידמות בדרך להצלחה? תשובתי קצרה, פשוטה ואמיתית: תהיו אתם, עשו זאת בדרככם. לעולם לא תוכלו להיות מי שאתם לא!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.