המפתח לאושר

לורה אימצה את כתפיה והרימה את ידיות המריצה העמוסה לעייפה. ערימת עצי ההסקה הלחים שהיא אספה התנודדה רגע, אבל לא התמוטטה. היא מיצמצה כדי להרחיק את טיפות הגשם מריסי עיניה ופנתה אל המשעול רב המהמורות שחצה את המטע אל השער של החצר האחורית. מגפי הגומי שלה רישרשו על העשב הארוך והרטוב, ומכנסי הקורדרוי המשופשפים שלה היו לחים כמו הז'קט חסר הצורה והברדס שלבשה. אבל זה לא הטריד אותה. היא היתה רגילה לגשם. הגשם הרבה לרדת במערב המדינה. כשעלתה על האספלט של החצר האחורית, התקדמותה עם המריצה נעשתה קלה יותר, והיא פנתה אל הסככה. עצי הסקה היו מצרך רב חשיבות שחסך לה שימוש בנפט וחשמל יקרים.

היא היתה חייבת לחסוך כל גרוש.

לא רק לשם התיקונים ההכרחיים בבית, שאפילו בימי חייהם של סבה וסבתה, הפך יותר ויותר מוזנח – בגלל חוסר מזומנים – אלא גם משום שעכשיו, אחרי שירשה את וורטון, היה עליה לשלם את מיסי הירושה שהוטלו עליה.

חרדה תקפה אותה. למרות שראשה אמר לה שהמכירה של וורטון תהיה המהלך הנבון ביותר, לבה מחה בתוקף. היא הרי לא יכולה למכור את המקום כאילו היה זוג נעלים ישנות!

זה הרי הבית היחידי שהיא הכירה מימיה – מפלטה מפני העולם. היא גודלה שם על ידי סבה וסבתה, אחרי הטרגדיה הנוראה שקרתה לבתם היחידה. בתם שמתה לפני שהתחתנה, והותירה מאחור ילדה ממזרה... עם אב שסירב להכיר באבהותו.

אבל בית וורטון שירשה לא הביא עמו שום הכנסה. תקוותה היחידה של לורה היתה להשאיר אותו ברשותה כדי להפוך אותו לבית נופש יוקרתי להשכרה – אבל זה דורש מטבח חדש, חדרי רחצה צמודים לחדרי השינה, תיקונים נרחבים ושיפוצים. וכל זה היה יקר מדי.

גרוע מכך, התשלום הראשון על חשבון מיסי הירושה היה אמור להיות משולם מיד, והאפשרות היחידה שלה לגייס את הכסף דרשה את מכירת שארית הציורים והעתיקות שעוד נותרו בבית. לורה שנאה את המחשבה על כך שתיאלץ למכור אותם, אבל לא היתה לה שום ברירה אחרת.

החרדה שבה ואחזה בה, כמו בת לויה תמידית.

כשרוקנה את מריצת עצי ההסקה בתוך הסככה, וסידרה אותם כדי שיתיבשו, ופנתה לשוב אל המטע כדי לאסוף עוד ענפים, היא נעצרה לפתע. מכונית קרבה לאורך דרך הגישה הארוכה מהכביש.

אנשים מעטים מאוד נהגו לבקר. סבה וסבתה נהגו בדרך כלל להתבודד, ולורה נהגה כמותם. בהקשיבה, היא שמעה את המכונית פונה במזלג השבילים אל החצר הקדמית שכמעט לא היתה בשימוש. היא נטשה את המריצה ופנתה להקיף את הבית.

מכונית מנהלים כסופה ומבהיקה חנתה ליד דלת החזית. צדי המכונית היו מכוסים נתזי בוץ, אבל המכונית נראתה עדיין יקרה ויוקרתית ולא שייכת לסביבתה, ממש כמו חללית.

מי שהתאים עוד פחות לסביבה היה הגבר שיצא מתוכה.

פיה של לורה נפער והיא הביטה בטימטום, כשהיא ממצמצת בגשם.

אלסנדרו יצא מהמכונית, בהבעת פנים מתוחה, כמעט בלי להסתיר את מצב רוחו הקודר. אפילו עם מערכת הניווט הלוויני, הדרכים הצרות והמפותלות היו כמעט בלתי ניתנות לניווט. ועכשיו, כשסוף סוף הגיע, המקום נראה לו נטוש. חזית האבן של הבית הישן היתה רטובה וטחובה, כמו כל הנוף מסביבו. תריסים מלוכלכים ושבורים כיסו על חלונות הקומה התחתונה, ושביל הגישה היה מכוסה עשב. ערוגות הפרחים נראו מוכות רוח ולא מטופחות, ושושני האלפים צמחו לצד המדשאה הלא גזומה. המרזב היה שבור ותלוי על הקיר, ומי הגשם נזלו ממנו על המרפסת המתפוררת.

בהיחפזו, שפוף מפני הגשם, הוא הגיע אל המחסה המפוקפק של מרפסת הכניסה. הגשם לא פסק לרגע מאז שמטוסו נחת באקסטר, ולא עשה רושם שהוא עומד להיפסק. עיניו הכהות של אלסנדרו הבהיקו בזילזול בהביטו במצבו הרעוע של הבית. האם הוא באמת נטוש כמו שהוא נראה?

קול חריקת חצץ גרם לו לסובב את ראשו.

לא, הוא אינו נטוש.

שכיר כלשהו, שמטפל באדמות המקום, הוא חשב לעצמו למראה הדמות הקרבה אליו, במגפים כבדים, מעיל גשם שחוק וברדס.

"האם מיס סטואו נמצאת?" הוא תבע לדעת, בהרימו את קולו מעל לרעש הגשם.

לורה סטואו, זה היה שמה של הבת של סטפנו. על פי החקירות שאלסנדרו ערך, אימה היתה סוזאן סטואו, וסטפנו פגש אותה בעת שביקרה באיטליה, בתור סטודנטית לאמנות. כנראה שסוזאן היתה יפה, ונאיבית, והתוצאות של מפגשם היו צפויות מראש. אלסנדרו למד גם שסוזאן מתה כשבתה היתה בת שלוש, והילדה גודלה על ידי סביה מצד אימה, כאן, בבית הזה.

לפחות, חשב אלסנדרו בזעף, הבחורה תשמח לגלות שיש לה סבא עשיר, שרוצה לקחת אותה אליו. המקום הזה הוא ממש חורבה.

מצב רוחו היה איום ונורא. הוא לא רצה להיות כאן, בעיקר לא בתפקיד נער השרת של תומאסו, אבל תומאסו אמר שאחרי שיפגוש את נכדתו, הוא יהיה מעוניין לפרוש, כדי לבלות איתה כמה שיותר. זה היה מקובל בהחלט על אלסנדרו.

מה שלא היה מקובל עליו, זה להימצא בחוץ, במזג אוויר קר ורטוב.

"מיס סטואו?" הוא שב ואמר בקוצר רוח. "היא נמצאת בסביבה?"

הדמות פצתה לפתע את פיה ודיברה.

"אני לורה סטואו. מה אתה רוצה?"

אלסנדרו הביט בה בפיקפוק. "את לורה סטואו?" הוא אמר.

ההבעה על פני המבקר היתה יכולה להצחיק אותה, אבל לורה נבהלה מנוכחותו יותר מדי. מה לכל הרוחות עושה כאן מישהו שנראה ככה – והוא עוד מחפש אותה? מישהו שלא רק נראה כלא מתאים לסביבה הזאת, אלא – היא בלעה חרש – גם מהמם למראה. שיער שחור כלילה, עיניים כהות באותה מידה, ופנים שפוסלו כנראה באותו איזמל ששימש את מיכלאנג'לו. עורו היה שזוף מטבעו, היא הבחינה, ובאשר לבגדים שלבש...

הם הלמו את הפאר של המכונית; זה היה ברור. הם זעקו את עובדת היותם פרי יצירתם של מעצבי על – החל בהתאמה המושלמת על הכתפיים ועד ללובן הצח של הכותונת, לאלגנטיות המהוקצעת של העניבה ולמכנסים הצרים ונעלי העור המבריקות שלו. הבגדים הללו לא נתפרו באנגליה – אפילו לא אצל מיטב החייטים של רחוב סאוויל, בלונדון.

הם היו זרים, בדיוק כמוהו.

הפרט האחרון התחבר לה. זה הקול שלו, היא הבינה. זה המבטא. אנגלית מושלמת, אבל עם מבטא. איטלקי, היא חשבה, ומוחה הסתחרר. ככה הוא נראה. ובעוד המילים עלו במוחה, רגש נוסף הציף אותה.

היא מיהרה להחניק אותו. לא, זהו רק צירוף מקרים, זה הכל.

חייב להיות.

היא הוסיפה לבהות בו לרגע אחד נוסף, בעוד הוא בוהה בה בחזרה, והמראה הזה של סלידה ופיקפוק על פניו. משהו במבט הזה חדר לבסוף אל תוכה, הבקיע את ההלם המוחלט שלה מול האיש הכל כך לא מתאים הזה למערב המדינה שטופת הגשם הזאת, הניצב בחזית ביתה.

היא חשה איך הבעת פניה מתקשה.

"כן," היא אמרה בנוקשות. "אני לורה סטואו. ומי אתה?"

היא המתינה ללא תוחלת, אבל האיש פשוט הוסיף להתבונן בה, ולא טרח להסתיר את ההבעה שבעיניו. היה בהן יותר מאשר הפתעה.

זה היה מבט שהיא כבר היתה רגילה אליו. ככה גברים הביטו בה תמיד. המבט אמר לה, כאילו הדבר נכתב באותיות בגובה שני מטר, שעד כמה שהדבר נוגע אליו, היא פשוט לא נחשבת בעיניו לאישה.

היא מעולם לא נחשבה לאישה בעיני אף אחד.

היא ידעה, סבה וסבתה דווקא חשו הקלה בגלל העובדה הזאת. יותר מכל הם חששו מהגורל שהכריע את בת הזקונים האהובה שלהם, עליה הם שמרו מכל משמר.

עד שנסיעה נמהרת אחת לחו"ל הרסה את חייה.

סבה וסבתה לא התאוששו מעולם מהבושה על כך שבתם הפכה לאם לא נשואה, וגם לא מהסטיגמה של ממזרותה של נכדתם. למרות אהבתם אליה – שרק גברה אחרי מות אימה – לורה ידעה שהם מעולם לא השלימו עם נסיבות לידתה. הנושא לא עלה מעולם לשיחה, אבל הוא היה שם תמיד, כמו כתם על עורה. בושה שיש לשאת אותה, להשלים עמה, או להסתירה.

בית וורטון היה מקום טוב להסתתר מהעולם. מרוחק ומבודד, קשה למציאה. אבל עכשיו היא חשה רעד של חוסר נוחות. מישהו מצא אותה. מישהו ששייך ללאום שהיא הכי פחות היתה רוצה לפגוש.

אבל זה חייב, חייב להיות רק צירוף מיקרים.

לורה עמדה והביטה באיש שהיה מרוחק מיליון קילומטרים ממקומו הטבעי. המבט המוכר, אליו היתה רגילה, נראה בולט עוד יותר בעיניו השחורות – אבל למה שלא יהיה? היא חשבה. גבר כל כך נאה, לא יניח לעצמו להיות מוקף בנשים שאינן נאות באותה מידה.

כל האנשים היפים.

האמירה הישנה הזאת צצה במוחה, בהתאמה מלאה לגבר שניצב על מרפסת הכניסה שלה. כל האנשים היפים – הזוהרים, העשירים, הנעים במעגלי העושר והזוהר, בעולם נוצץ ואופנתי. עולם מרוחק ממנה כמו המאדים, לפחות.

אבל היא לא על המאדים, היא בוורטון, וזהו ביתה, ולורה היתה נחושה לגלות מה הוא מחפש כאן.

היא צעדה קדימה, אל המרפסת, בהסיטה את הברדס לאחור.

"אולי לא שמעת אותי. אני לורה סטואו. מה בדיוק אתה רוצה?" היא שאלה שוב, בקול קטוע.

העיניים שבו וריפרפו על פניה. אותה הבעה נראתה בהן, אבל עם משהו נוסף – משהו שלא היה קשור להופעה החיצונית שלה. חוסר הנוחות שב וגרם לעמוד השידרה שלה להימתח. מה הולך פה בדיוק? מי האיש הזה ומה הוא מחפש כאן?

המתח גרם לה לשוב ולדבר. בנוקשות רבה, מעבר לנימוס המקובל, אבל ככה זה יצא מפיה.

"אם אתה לא יכול להסביר לי מה רצונך, עלי לבקש אותך לעזוב."

היא ראתה את הניצוץ בעיניו. הוא לא אוהב שמדברים אליו בצורה כזאת. טוב, חבל מאוד. הוא מופיע כאן, משום מקום, שואל עליה, ועכשיו, אחרי שהיא השיבה לו, הוא לא אומר דבר.

השפתיים המפוסלות התהדקו.

"אני צריך לדון איתך בנושא בעל חשיבות רבה," הוא אמר בקצרה. "אולי תואילי לפתוח לי את הדלת, כדי שנוכל לשוחח בפנים?"

ההיסוס שלה היה גלוי. מבט לגלגני הופיע בעיניו הכהות.

"סניורינה, את תהיי בטוחה לגמרי, " הוא אמר.

סומק חיוור עלה בלחייה של לורה לשמע דבריו. היא לא היתה זקוקה לעקיצות כדי לדעת שהיא בטוחה לחלוטין מפני החיזורים הלא רצויים של הגברים.

"הדלת נעולה," היא אמרה לו. "חכה כאן."

אלסנדרו ראה אותה מסתובבת וצועדת לאורך דרך הגישה זרועת העשבים, אל פינת הבית, שם היא נעלמה מעיניו. לרגע אחד הוא הוסיף להביט למקום בו היא נעלמה.

אלוהים! הבחורה הזאת מפחידה! איך לעזאזל הצליח סטפנו להוליד בת כל כך לא יפה? הוא עצמו הרי היה גבר נאה, והוא בודאי לא היה טורח לפתות בכלל את אימה של הנערה הזאת לולא היתה יפה – אז לאן נעלמו כל הגנים היפים הללו? ובכל הנוגע לאופי שלה, הוא תואם בהחלט את הופעתה. חסר כל חן ונימוס.

הוא פנה להביט בדלת החזית הנעולה עדיין. מטח פתאומי של טיפות גשם שטף אותו, וטיפה כבדה אחת צנחה על כתפו, מאחד הסדקים שבגג. הוא חש איך מצב רוחו הולך ונעשה גרוע יותר, מרגע לרגע.

אחרי פרק זמן ארוך כנצח, דלת הכניסה נפתחה לבסוף בחריקה, ואלסנדרו נכנס פנימה.

ריח הטחב תקף מיד את נחיריו. לרגע הוא לא יכל לראות דבר, ואז הבחין בחדר מבוא חשוך, עם רצפת אבן קרה, שידה עתיקה שעונה על הקיר, ובראשה אורלוגין גדול. הדלת נסגרה מאחוריו, והותירה בחוץ חלק מהקור והלחות, אבל רק חלק קטן מאוד.

"מכאן," אמרה הנקבה, שכדי למוצאה הוא טס אלף וחמש מאות קילומטרים.

היא עדיין לבשה את אותם מכנסי קורדרוי איומים, והיעדר הז'קט והברדס לא שיפר את הופעתה, שכן פלג גופה העליון היה מכוסה עתה בסוודר סרוג, נטול צורה, עם חור במרפק אחד ושרוולים ארוכים מדי. שערה, הוא הבחין בלי שום הפתעה, היה במצב מחפיר. סבך של קווצות שנאספו אחורה ונקשרו בגומי.

היא הובילה אותו דרך דלת מרופדת בבד גס אל מטבח מיושן, שחומם, תודה לאל, על ידי כירה עתיקה.

"אז מי אתה, ומה יש לך לספר לי?" תבעה הנערה לדעת.

אלסנדרו לא השיב מיד, אלא התיישב בכיסא שהיא משכה, והתבונן בה.

"את לורה סטואו, לדבריך?" הוא פתח ואמר.

המבט העויין שב והופנה אליו.

"כמו שכבר אמרתי לך, כן, אני לורה סטואו, ואתה–?" היא אמרה.

אלסנדרו הניח למבטו לנוח לרגע על פניה, והתרשם שוב ממראיה הלא מרשים. הנערה לא היתה סתם חסרת חן – היא היתה מכוערת. זה אולי לא יפה, אבל לא היתה דרך אחרת לתאר את הופעתה. היו לה פנים מרובעות, עיניים שגבות עבות וגסות העיבו עליהן, והבעה חמוצה. אין ספק שהגנים של סטפנו דילגו מעליה.

"שמי הוא אלסנדרו די וינצ'נזו," הוא הודיע לה ומבטאו האיטלקי הפך מודגש יותר כאשר הוא ביטא את שמו. "ואני נמצא כאן בשמו של סיניור ויאלה."

ציון שמו לא שינה דבר בפניה חסרי ההבעה, אבל לשמע שמו של סבה, משהו התחולל בהם. אם נדמה היה לו שקודם היא נראתה עויינת, עכשיו עלתה עליהם הבעה קודרת וקשה.

"את שמעת עליו?" גבותיו של אלסנדרו התרוממו בשאלה.

"שמעתי את השם ויאלה," היא השיבה קצרות. "מה מביא אותך הנה?" היא תבעה.

אלסנדרו לא ידע כלל כמה ידוע לנערה הזאת על מוצאה, אז הוא המשיך. "לסיניור ויאלה נודע רק עתה על קיומך," הוא הודיע לה בתוכחה.

לרגע אחד הופיע רגש על פני הנערה, ואז היא הניחה לו להתפרץ.

"זה שקר!" היא אמרה בלהט. "אבא שלי ידע תמיד על אודותי!"

גבותיו של אלסנדרו התכווצו בהבעה מאיימת. "אני לא מדבר על אביך. אני מתכוון לסבא שלך. עצם קיומך נודע לו רק לאחרונה."

בהבעתה לא חל כל שינוי.

"יופי לו! ואם זה כל מה שבאת לספר לי, אתה יכול ללכת!"

אלסנדרו חש איך תווי פניו קופאים.

"כלל וכלל לא. אני כאן כדי לבשר לך שסבך, תומאסו ויאלה, מבקש שתבואי לאיטליה."

עכשיו הבעתה כבר השתנתה.

"מבקש שאני אבוא לאיטליה?" היא חזרה אחריו כמו הד. "מה, הוא השתגע?"

פיו של אלסנדרו התהדק, והוא כבש את זעמו הגובר לנוכח יחסה של הנערה.

"מיס סטואו, סבא שלך הוא איש זקן וחלוש. מות בנו פגע בו קשות, והוא–"

נשיפה קשה נחלצה מפיה.

"אבא שלי מת?" קולה היה חסר הבעה מרוב הלם. לרגע אחד, אלסנדרו חשב שנהג בנוקשות רבה מדי, אבל הנערה היתה כה אגרסיבית, שזה לא היה לו איכפת. "סטפנו נהרג בתאונת סירת מנוע, בקיץ שעבר," הוא אמר בטון ענייני.

"בקיץ שעבר..." הד דבריו חזר ממנה. "כל הזמן הזה הוא היה מת."

נראה היה שמשהו השתנה בעיניה, ואז שבה והופיעה בהן הבעת הטינה.

"אתה ביזבזת את זמנך בנסיעה הנה, סיניור די וינצ'נזו. ואתה יכול לצאת, כבר עכשיו, לדרך חזרה."

"זה בלתי אפשרי." אלסנדרו לא הרים את קולו בשום צורה, אבל היה בו משהו שהעיד כי לא ניתן יהיה לרצות אותו. "סבא שלך מבקש שאלווה אותך לאיטליה."

"אני לא נוסעת." הברק הופיע שוב בעיניים הלא נאות. "אבא שלי נהג באמי באופן חסר תקנה. אני לא רוצה שום קשר עם המשפחה שלו!"

היא דיברה בלהט מתון וזועם שתאם בדיוק את הופעתה הלא נעימה. זה הרגיז את אלסנדרו. הוא בכלל לא רצה להיות שם. ועכשיו, כתגמול על מאמציו, הנערה הנוראה הזאת מנסה לגרש אותו.

הוא נשען אחורה בכסאו. הגיע הזמן להפסיק ללכת סחור-סחור.

"אולי זה לא ידוע לך," הוא אמר ומבטו נח בלי רחמים על המטרה שלו. "אבל סבך הוא אדם עשיר מאוד. אחד האנשים העשירים באיטליה. מבחינה חומרית, מיס סטואו, ישתלם לך מאוד לעשות כרצונו."

בתור תשובה, היא התכופפה קצת קדימה, וידיה הונחו מולו על השולחן.

"אני מאחלת לו להיחנק עם העושר שלו!" היא פלטה. "פשוט תלך אליו! עכשיו! ותגיד לו, מכיוון שאתה השליח שלו, שמבחינתי, אין לי סבא! בדיוק כמו שלבן שלו לא היתה בת!"

זעם עיוות את פניו של אלסנדרו.

"תומאסו לא היה אחראי לסירובו של אביך להכיר בך!"

"אבל אין ספק שהוא לא עשה מלאכה טובה בגידול הבן שלו! לזה בהחלט הוא היה אחראי, והוא נכשל בכך כישלון חרוץ! בנו היה איש מתועב – אז למה שיהיה לי שמץ של עניין באיש שגידל את בנו להיות אדם כזה?"

אלסנדרו קם. התנועה הפתאומית גרמה לרגלי הכיסא לחרוק על רצפת האבן.

"בסטה!" שוב באיטלקית, שנשמעה מלאת להט. הוא שב לאנגלית. "טוב מאוד שאת מסרבת לפגוש את הסבא שלך. הוא היה מתאכזב ממך מאוד, כפי שאני מתרשם," הוא אמר באופן מעליב. "לי מחכה כעת המשימה הלא נעימה – לבשר לאיש זקן וחולה, המתאבל עדיין על מות בנו היחיד, שקרובת משפחתו היחידה עלי אדמות היא נקבה צדקנית, חסרת התחשבות או נימוסים, המוכנה לדון אותו לכף חובה, מבלי לפגוש אותו בכלל. אני אפרד ממך בשלב זה."

בלי מילה נוספת, הוא יצא מהחדר, חצה את ההול אל דלת החזית. היא שמעה את הדלת נטרקת, ואז את קול המנוע המתעורר לחיים ואת קול המכונית הנוסעת עד שגם קול זה נדם.

היא הבחינה שגופה רועד קמעה.

שארית ההלם, היא חשבה. לראשונה בחייה, ובלי שום התראה מוקדמת, נוצר קשר עם משפחתו של אביה, באיטליה. במשך כל ימי חייה, שמו עלה רק בליווי דברי תוכחה, ביקורת ועוינות חסרת מחילה, וגם זה קרה רק לעתים נדירות מאוד. היא גדלה, מאז שהיתה קטנה מאוד ואימה מתה, כשסבה וסבתה מבהירים לה היטב איזה איש נורא היה אביה.

אבל עכשיו גם הוא מת...

צביטת כאב חלפה שוב בגופה. היא מעולם לא ציפתה – ובוודאי לא קיוותה – לראות או לפגוש אותו, או ללמוד אודותיו משהו נוסף. ובכל זאת, לשמוע כך, ללא כחל וסרק, על מותו, גרם לה הלם. תחושה של אבל הציפה אותה לשניה כה קצרה, אך היא חלפה כמעט עם הופעתה.

אבא שלי מת. מעולם לא הכרתי אותו, ועכשיו גם לא אכיר אותו לעולם...

ואז היא התעשתה. היא ידעה עליו מספיק כדי לדעת שלא היה בו דבר ששווה להכיר.

הוא דחה אותך. דחה אותך בצורה כל כך מלאה, שהוא התעלם כליל מקיומך. בכלל לא היה איכפת לו ממך...

הוא היה בסך הכל פלייבוי נהנתן ומפונק, שהשתמש בנשים בתור צעצועים. וזה הצליח לו, בגלל שהוא היה כל כך עשיר ונאה.

כמו האיש שנשלח הנה.

בניגוד לרצונה, עיניה שבו אל המקום בו הוא ישב, והבעתה החמיצה עוד יותר. ואז היא מתחה את כתפיה לאחור. יש לה עבודה לעשות, ומוטב יהיה אם תשוב אליה. בפנים קודרות היא שבה לחצר האחורית, ויצאה לאסוף עוד עצי הסקה בגשם הטורדני.

אלסנדרו שקע בכורסה הרכה בתחושה של הקלה, והביט סביבו בטרקלין החמים והאלגנטי של מלון לידפורד האוס, שם הזמינה לו מזכירתו חדר ללילה, עד שיטוס בחזרה לרומא. ככה אמור להיראות טרקלין בבית כפרי באנגליה – לא כמו החורבה המטה לנפול של לורה סטואו.

הוא לקח לגימה קטנה מהמרטיני שלו, התענג על חריפותו היבשה, כאילו ביקש למחות מפיו את הטעם הרע. אלוהים אדירים, הנערה הזאת היא באמת מכה. בלי שום טיפה של חן – בהופעתה או באופי שלה. למרות שכעס על האופן בו תומאסו השתמש בו, עכשיו הוא יכל רק לרחם על הזקן בגלל הנכדה שלו. נכדה כזאת הוא לא היה מאחל לאף אחד! פניו של אלסנדרו האפילו לרגע. אכזבתו של תומאסו תהיה קשה. לא היה קשה לנחש שהוא קיווה לא רק לנחמה שתקל את האבל שלו, אלא, בסופו של דבר, גם להמשך השושלת שלו.

טוב, הוא יוכל רק לקוות למצוא לה חתן. בזה אין שום ספק.

הוא לקח לגימה נוספת מהמרטיני, ונהנה מהאש שבערה בעוז באח שלפניו.

בנסיבות אחרות, הוא היה מרחם על הנערה על חוסר החן המוחלט שלה. אבל אישיותה וחוסר הנימוס שלה היו כה מרגיזים, כה לא נעימים, שהיא היתה מעבר לכל רחמים.

בקוצר רוח הוא שלח יד אל התפריט בכריכת העור, כדי להחליט מה הוא רוצה לארוחת הערב. נכדתו הכעורה של תומאסו כבר אינה מעניינו. הוא עשה את מה שתומאסו ביקש ממנו, ואם היא לא רוצה לבוא לאיטליה, שלא תבוא.

זאת לא הבעיה שלו.

רק שכשאלסנדרו חזר לאיטליה, התברר לו שלא כך רואה תומאסו את הדברים.

"מה הוא עשה?" יומיים אחר כך, קולו של אלסנדרו היה נוקשה מרוב תדהמה.

אבל השאלה היתה רטורית בלבד. התשובה עליה היתה לפני עיניו בתזכיר שנכתב בתמציתיות, שמסרה לו חרש מזכירתו. התזכיר, עליו היה חתום נשיא חברת ויאלה-וינצ'נזו, הודיע לו ששירותיו כמנכ"ל החברה כבר אינם נחוצים.

זעם אחז את אלסנדרו, כמו שלא חש מעולם. נכון שהוא עדיין בעל מניות משמעותי של חברת ויאלה-וינצ'נזו, אבל עכשיו כבר לא תהיה לו שום שליטה על התנהלותה היומיומית של החברה, שלא לדבר על השליטה על התוכניות לטווח הרחוק, שמעמד הנשיא היה אמור להבטיח לו. הוא ידע בדיוק מה עומד מאחורי זה. תומאסו לא השלים עם סירובה של לורה סטואו לבקר אותו. אלסנדרו נרתע מלתאר לו בדיוק עד כמה עויינת היא היתה. עכשיו הוא הצטער שחס כל כך על רגשותיו של תומאסו.

"תשיגי לי בטלפון את תומאסו," הוא ציווה. "תיכף ומיד!"