שיחת טלפון גורלית

צ'לסי הסירה עקבות בוץ רטוב שניתז על אפו של כלב הציד המיוחד שעיטר את מטרייתה הישנה. היא התכופפה מתחת לגגון המפוספס בגוונים של שחור וכסף שבכניסה אל בית הקפה אמילי'ס. היה זה בר מסעדה חדש שזה עתה נפתח במלבורן, כמטחווי אבן מנהר יארה שבגדה הדרומית.

צ'לסי התבוננה פנימה דרך החלונות הענקיים שהשתרעו מהרצפה עד התקרה וראתה כי את המקום פקדו טיפוסים זוהרים ונוצצים בבגדי מעצבים מהודרים. היא מצאה בארון הבגדים שלה חצאית בצבע חום שוקולד, באורך הברך, ולבשה אותה מוטה הצידה בזווית על מנת להסתיר כתם טרי של שמפו לכלבים.

"בתוך כמה שעות אוכל כבר לחלוץ את המגפיים גבוהי העקב הללו ולנעול שוב נעלי ספורט," אמרה בקול רם. "בעת שכולכם תסבלו מיבלות עוד לפני שתגיעו לגיל ארבעים."

כמו להכעיס, התנדנדו מגפיה כשניסתה לפלס דרכה בין זוג לובשי חליפות שנחפזו ויצאו בכבדות מן המסעדה, נובחים לתוך הטלפונים הניידים שלהם במקום להתבונן בנשים מקריות שחלפו על המדרכה.

היא נמנעה מהתמהמהות ארוכה מדיי, נכנסה פנימה דרך דלתות הזכוכית, ואחזה בסיכות שעטרו את שׂערה בצורת צלב, על מנת לוודא שאחזו בשולי שערה ולא זזו ממקומן, ולא תלויות על בלימה כמו חפץ שמיטלטל בצורה מוזרה, מקצה שׂערה.

"הזמנת מקום?" שאל המארח השחור, הקירח והרזה שקיבל את פניה במסעדה.

"אני צ'לסי לונדון," השיבה, והטתה את גופה מעט לאחור, למנוע מריח הנפטלין שנדף מבגדיה המהודרים שאותם הוציאה זה עתה מארון הבגדים, להגיע אל נחיריו. "אני נפגשת עם הֵרְלִי קֵנִיגְסְטוֹן. היא תמיד מקדימה מאוד. אשמח לחמוק פנימה ולמצוא אותה בעצמי―"

"אין צורך," הפנה לעברה חיוך לא ידידותי במיוחד.

שמוק מזויף, חשבה לעצמה בעת שהשיבה לו בחיוך רפה.

הוא עבר באצבע כחושה על הדף הוורוד שביומן ונד בראשו. אז אמר, "את הטלפון הנייד שלך, בבקשה."

"סליחה, את מה?" שאלה צ'לסי.

"את הטלפון... הנייד... שלך," חזר על דבריו, והפעם לאט יותר. "הם מהווים מטרד ללקוחות האחרים. לכן אנחנו לא מאפשרים להשתמש בהם במסעדה. ודאי אמרו לך בעת שערכת את ההזמנה."

"אחותי בחרה את המקום," הסבירה צ'לסי בשיניים חורקות.

"למרות זאת, עלייך להפקיד אותו אצלנו במקום המיועד לשמירת חפצים."

היא נשכה את שפתה תוך כדי ניסיון להגיע לכלל החלטה. כל חייה התרכזו במכשיר הטלפון הנייד. רשימת הכתובות שלה, יומן הפגישות, רשימת הקניות, כתובות הדואר האלקטרוני, הצהרות רווח והפסד שעליהם היה עליה לדווח לבנק באותו הבוקר. היא כבר סוף-סוף קבעה פגישה עם פקיד ההלוואות כדי לדון בהרחבת "גאווה וטיפוח", העסק שהקימה לטיפוח חיות מחמד. היא תכננה להרחיב אותו מסלון אחד לשלושה. מבחינתה, המארח במסעדה יכול היה באותה המידה לבקש ממנה את בנה הבכור לעתיד.

היא תחבה את ידה לתוך תיקה גדל הממדים והידקה את אחיזתה בו בעת ששאלה, "ומה אם אין לי כלל טלפון נייד?"

ידו עדיין הייתה מושטת שׂרועה קדימה, וכף היד פתוחה לקבל את המכשיר.

"או-קיי, בסדר," היא אמרה, ערכה בדיקה כפייתית ומהירה של ההודעות לפני שמסרה לו את המכשיר. "אבל האם אתה לא יכול פשוט לבקש מכל לקוח לכבות את המכשיר או לכוונו על צליל שקט, ולהחרים אותו לאלו שלא מצייתים?"

"כאן לא בית ספר תיכון, מיס לונדון. אנחנו מאמינים כי מכשירי טלפון ניידים נוגדים לערכים של ידידות. האם לא באת לכאן היום כדי להתערות בחברה?"

התיכון הוא לעולמים, חשבה. אלו במדים החדשים דומים לאלו שקיבלו את המדים מיד שנייה, כולם מהווים תוצאה של ההצלחות או של הטעויות שעשו הוריהם, כמו בדיחה מהפכנית.

היא שמרה לעצמה את התיאוריה ובמקום זאת רטנה, "באתי לכאן היום כי לאחותי יש עיני איילה חומות וגדולות שאתה לא יכול לסרב להן."

הוא נתן לה כרטיס ורוד ועליו רשום היה מספר בצבע שחור, ולאחר מכן היא התקדמה פנימה אל תוך המסעדה.

היא פילסה את דרכה בין השולחנות הצפופים, וחלפה על פני קבוצה של לובשי "תלבושת אחידה" מסוג חדש, בעלי ממון וזמן פנוי ובעלי שאיפה להתערות בחברה בבוקרו של יום שלישי. היא פסעה ישירות אל עבר דמותה הבולטת של קנזי, בעלת התסרוקת החומה המתולתלת. לכן לא הבחינה בגבר שהתכונן לזוז עם כיסאו לאחור עד לרגע שכבר היה מאוחר מדיי.

היא נעצרה, אולם חוסר ניסיונה בהליכה במגפיים בעלי עקבים גבוהים גרם לה לאבד את אחיזתה ולמעוד על השטיח החלק המפואר. התנופה העיפה אותה קדימה ומאותה הנקודה הכל נראה היה כמו בהילוך איטי.

האיש הסתובב, נחרד מזרימת האוויר החזקה שנגרמה על ידה או אולי מן הגידוף המשולהב שפלטה שנייה לפני כן. היא מעדה ונפלה, ולפתע מצאה את עצמה בתוך אחד מן הרגעים הללו של הזמן-עמד-מלכת-בעת-שחיי-חלפו-ביעף-מול-עיניי. מבטיהם נפגשו, ותווי פניו נחרתו בזה אחר זה במוחה.

קיסם שיניים היה נעוץ בין שיניו הקדמיות הלבנות המושלמות. שערו השחור היה חלק למשעי כמו עוצבה תספורתו באותו הבוקר ממש. קו הלסת כה ברור ומוגדר שכל בחורה הייתה רוצה להחליק באצבעה לאורכו. עיניים כהות מנצנצות בגון מימי האוקיינוס השקט כפי שהוא משתקף לקראת שעות בין הערביים.

אפילו האוסף העצום של גירויים חזותיים, לא היה בו די כדי לעצור את חוקי הפיזיקה. לצ'לסי לא הייתה כל ברירה אלא להושיט את ידיה ולאחוז בז'קט חליפתו על מנת להימנע מהיפוך מושלם.

באופן אינסטינקטיבי הוא שלח את ידיו אל אמצע גופה כדי לעצור את התנופה עד אשר נעצרה לחלוטין. היא נאחזה בו זקופה, לפחות עד כמה שיכלה בהתחשב בעובדה שרגליה התעקמו. היא נצמדה אל גופו. שדיה נלחצו אל חזהו. בטנה נלחצה חזק אל הרוכסן של מכנסיו. ברכה הימנית הרועדת נלכדה בחמימות בין שתי ברכיו. היא למדה להכיר את מבנהו והבינה שבתרבויות מסוימות היצמדות מהסוג הזה יכולה הייתה להיחשב אירוסין.

היא אגרפה בעדינות את אצבעותיה מתחת לדש בגדו. החליפה שלו הייתה תפורה למשעי. היא הייתה יקרה. הבד היה רך וחמים. ריחו היה כה נעים. כה משכר. כמו עלי השלכת הנושרים באוויר הצח והרענן. היא לפחות חשבה כי זו הייתה החליפה שלו. אולי בעצם זה היה הוא עצמו שהדיף ניחוח כה נעים.

בחלוף הדקות היא הסתבכה, היא חשה כמו כל המסעדה כיתרה אותה והזדחלה לעברה ככוורת דבורים. כלי האוכל נקשו. רעמי צחוק נשמעו באוויר. אדי בישול עלו מן המטבח. היא חשה את מגע הארנק הדק והארוך מתחת לפרקי אצבעותיה סמוך ללבו. הלחישות של שניהם התמזגו בהתנשמויותיהם הכבדות.

"את בסדר?" שאל בקולו הצרוד. העמוק. הוא חדר אל תוך חזהּ עד אשר שקע בעמקי בטנה. היא נכנעה לצורך ללחלח לפתע בלשונה את שפתותיה היבשות.

"היי," הוא שוב הרעיש, וקיפל את אצבעו מתחת לסנטרה, הרים את מבטה אל פניו כאשר חזר על דבריו, "את בסדר?"

עורו היה חלק ללא דופי ושזוף באותה מידה, עיניו היו כחולות עד כאב, וגופו הדיף ניחוח נהדר, כמו ניחוחו של היום הסתווי הגשום שהשאירה בחוץ מאחוריה. כל השלמות השאננה והזוהרת הזו הפכה אותו מושך כמו הפרי האסור הטעים ביותר. אבל הנערה כבר הורידה את השפתון שמשכה על שפתותיה, בגדיה היו ישנים מהעשור הקודם, ונדף ממנה ריח של כלב רטוב מעורב עם נפטלין. לכן היא ידעה כי הפרי האסור לעולם לא יהיה שלה.

אט-אט הרפתה מאחיזתה בו.

"אני בסדר," השיבה צ'לסי. "למען האמת מצוין. נבוכה, אבל נראה כי מגפיי לא גרמו כל נזק משמעותי לשטיח, למרות מאמציהם. יכול היה להיות גרוע בהרבה."

"נכון," אמר. "אילו הייתה בסביבה עגלת הקינוח היינו הופכים מהר מאוד לסצנה מתוך סרט הפנתר הוורוד."

לחייה רעדו בהנאה. "אתה מסוגל לדמיין מטר של עוגות עם קרם שוקולד עפות ונוחתות על השולחן שסביבו ישבו נסיכות מהודרות נוטפות פנינים ורוטב שוקולד?"

עיניו של הבחור התרוצצו לצדדים אל עבר שולחן הנשים שהביטו בצ'לסי מרגע שנכנסה פנימה אל המסעדה. "זה בהחלט היה מוסיף קורטוב של אושר לבוקר חדגוני שכזה," היא אמרה.

בעת שהמשיך לחייך אליה נצנצו עיניו, הקיסם שהיה נעוץ בין שיניו הסתובב בעבודת לשון מאומצת, וצ'לסי חשה כי בטנה הייתה חלולה בצורה לא טבעית. היא לא חשבה שזה קשור דווקא לרעב שאחז בה.

היא השיבה לו בחיוך על שפתותיה, בלי לחשוף את שיניה, והמשיכה להשתחרר באלגנטיות ככל שיכלה. אבל ברגע שהרפתה ממנו גילתה כי היא מעכה את דש חליפתו הנהדרת בצורה נוראה. היא ניסתה ליישר אותה במשך דקות ארוכות, החליקה בידיה על פני הצמר הרך, אשר לא הצליח להסתיר את הגוף המתקשה שמתחתיו.

"אם כי אני לא בטוח כי אוכל לשאת אושר רב מזה שעמו התמודדתי עד עתה," אמר, וקולו אף העמיק, והיה כה קרוב עד כי יכולה הייתה לחוש בכל משב אוויר של כל מילה שנלחשה אל עבר לחיהּ החמימה.

היא הפטירה, "וכל כך למה?"

"מעולם אישה לא התאהבה בי במהירות כזו. בדרך כלל, אני מסתמך על היכרות ופלרטוט לפני שמגיעים אל החלק השמח."

היא שוב נעצה את מבטה בעיניו. עמוקות. מושכות. כחולות כמו השמים. הוא הילך עליה קסמים, ולה הייתה תחושה ברורה כי הוא גם ידע זאת. דבר שמשמעותו כי הוא גם ידע כי היא לא נזקקה להישען עליו עוד על מנת לאזן את שיווי משקלה.

היא עצרה את המהומה שיצרה ואמרה, "רמז אחד קטן? בפעם הבאה שתרצה להשיג לעצמך בחורה, אל תטרח עם הכיסא. משענות נועדו לחובבנים."

חיוכו השובבני נמוג ועיניו הבהבו קלושות. הוא שאף אוויר, היא חשה בהתנפחות חזהו, ואז הבינה כי למרות כל הכוונות והמטרות היא עדיין חשה את נוכחותו של הבחור. היא גררה פעם אחת נוספת את דש בגדו, ואמרה, "כעת איש לא יידע שהייתי כאן אי פעם."

הוא הסיר את הקיסם מבין שיניו ובקולו העמוק והנמוך אמר כל כך בלחש, עד כי יכול היה לשמעו רק מי שעמד במרחק נשימה ממנו. "אני אדע."

מלותיו חלפו דרכה, חמות, שוטפות וללא הפרעה על ידי תחושת הגנה עצמית כלשהי. בהשתוקקות טהורה הבינה צ'לסי כי אילו הטתה את ראשה בסנטימטר או שניים לכל היותר, יכולה הייתה לדעת אם טעמן המתוק של שפתותיו המחייכות היה קרוב ולו במעט למראיהן.

היא פסעה בצעד פתאומי לאחור והתנגשה בשולחנו בחוזקה, כך שכוס הקפה שלו התנודדה ללא רחמים והתיזה כמה טיפות שהגיעו עד לקצה השולחן. מר "חליפה ועניבה" ניתר אל עבר הכוס ותפס אותה רגע לפני שהיא נפלה ובכך מנע את שפיכת הקפה כולו.

משוחררת מהניחוח הסתווי שלו, ממבטו המושך, ומהתענגות על הצמר הנעים, החליקה צ'לסי אל מחוץ לכוח המשיכה שלו. "זה האות שעליי לעזוב לפני שבטעות, אעלה אותך באש."

"לא, חכי," אמר, הוא הניח את הכוס על השולחן, וניגב במפית את העץ המצוחצח.

היא תלתה את תיקה גבוה יותר על כתפהּ, חמקה סביבו כשמיהרה להצטרף אל אחותה שהמתינה לה בצד האחר של המסעדה.

קנזי נעמדה, נשקה ללחייה של אחותה. "אמרי לי כי השגת את מספר הטלפון שלו," היו המילים הראשונות שיצאו מפיה.

צ'לסי שמטה את תיקה אל מתחת לשולחן, התיישבה, והליטה את פניה בידיה, ציננה מעט את לחייה החמות בכפות ידיה הקרות. "מתי היה באפשרותי לעשות זאת, בין הרגע שבו השלכתי את עצמי אל בין זרועותיו לבין הרגע שבו שדדתי את המשקה שלו?"

"מה מספר הטלפון שלך, מתוק?" אמרה קנזי. "את יכולה למצוא זמן בין לבין עבור חמש מילים חשובות כאלו. בעיקר כשמדובר בגבר מיוחד כמוהו."

צ'לסי הסירה את ידיה כדי להביט באחותה. "משפט כזה מפיה של אישה נשואה."

"את משווה את גרג לכל זה?"

צ'לסי המשיכה לנעוץ בה את מבטה. "שלא תעזי לרמוז כי גרג הוא לא הדבר הטוב ביותר שקרה לך בחייך."

גרג עם שערו הדליל ועם כרסו המתעבה לא היה בדיוק הטיפוס של צ'לסי, אולם בכל פעם שהיא ראתה את שניהם יחד נזכרה כי אל לה להיות בררנית כל כך. קנזי וגרג אהבו מאוד זה את זה, ואילו לה לא היה אף גבר שייקח את ידה בידו כפי שטיילו שניהם ברחוב, שעל כתפו תוכל להישען בקולנוע, שיאחז בה כאשר תירדם לפתע.

"איך לדעתך יכולה בחורה בימינו להינשא?" שאלה אותה קנזי. "בתור התחלה, עליה להעמיד את עצמה על המדף בחנות."

"אני אוהבת לצאת," אמרה צ'לסי. "בעיקר עם גברים שריריים ובעלי עיניים כהות שכל שיניהם עדיין בפיותיהם. אני בהחלט על המדף."

"נכון. עם שלט גדול של 'אל תאכילו את החיה' תלוי על צווארך. מבט חטוף אחד הצידה על אישה אחרת, המחאה אחת ללא כיסוי, רמז קל שיש לו שתי רגליים שמאליות ואת נושכת את היד שמלטפת אותך. לעומת זאת, היצור הזה שם הוא כ-ל-ל-ל כך על המדף שאור מנורת הניאון מלווה אותו ומאיר עליו לכל אשר יפנה."

קנזי לעגה לה, אז הסתובבה כדי לתלות את הז'קט המרופט שלה ברישול על מסעד הכיסא והעיפה מבט מהיר לאחור אל עבר הגבר הנדון. הוא עמד ודיבר עם גבר אחר בחליפה. ידו האחת פתחה את הז'קט שלו כאשר תחב את ידו אל תוך כיס מכנסיו וחיפש שם משהו, הוא חשף חולצת כותנה לבנה מחויטת, מתוחה לאורך חזהו הרחב כך שלא ניתן להסיט ממנו את המבט.

ממש כמו תימרות העשן הראשונות המבשרות על התפשטות האש המתקרבת, כך התפתל פתיל הערגה שבקרבה. ציפורניה חפרו בכף ידה בעת שדמיינה בעיני רוחה את פתיחת החולצה הלבנה היקרה, עד כדי קריעת הכפתורים מעליה.

היא מצמצה חזק בעיניה בעקבות תגובתה האכזרית. לא שעד היום לא נקרו בדרכה גברים נאים כמעט בכל יום. עבודתה העניקה לה אין ספור הזדמנויות לבחור מתוכם. גברים נחמדים, גברים אחראיים, גברים שאהבו כלבים, גברים שבאמת ובתמים היוו נחמה עבורה.

במשך החודשים האחרונים היה שם בעל כלב אלזסי, שהיה גם שרברב במקצועו. חמוד. חזק ושרירי. הוא פתח את הצינורות בחנותה, אבל לבד מהסיבה הזו אין כל סיבה ראויה אחרת להזכירו. אותו היא שחררה כאשר הוא שיתף אותה בסודו כי אהב להמר על כלבי ציד. אחר כך היה בעליו של כלב בישון פריזה, אב במשפחה חד הורית שירש את הכלב לאחר גירושיו, יחד עם הילדים בכל סוף שבוע שני. היא שחררה אותו כאשר בכה בהתבוננו בפרסומת לשיחות חוץ. היועץ בעל זוג כלבי פוקס טרייר שנקראו מיצי וביצי. אותו היא דחתה לאחר ארוחה אחת מסיבות מובנות.

אולם בהשוואה לאותן חוויות לאחר שלוש דקות שבהן הישירה מבטה אל תוך עיני האוקיינוס הכחולות גרמו לה לתהות במהירות אם אחריות, הגיון ונוחות היו כל אשר הן הכילו. מר "חליפה ועניבה" בעל המבט הפלרטטני גרם לה להשתוקק לאש הלהבה, להבזק, להתלקחות המחשמלת, להתרגשות, ללהט, לסכנה, בלי לחשוב על התוצאות.

ממש שם, לפניה, ראתה צ'לסי ברונטית כהה נוצצת בחליפת חצאית שחורה הדוקה ובעקבים כה גבוהים עד כי צ'לסי חשה סחרחורת רק להביט בה כשהילכה בהם. היא הניחה את ידה על חזהו של מר "חליפה ועניבה" והתקרבה כדי ללחוש משהו על אוזנו. מר "חליפה ועניבה" צחק, אמר משהו שגרם לברונטית לנופף בידה על פניה לפני שפסעה משם בנחת ונענעה את ירכיה כפרוצה. הוא מיקד אליה את תשומת לבו לכמה דקות, ואז הוציא ארנק שחור ושטוח מתוך הכיס הפנימי של הז'קט שלבש, ואחר כך השיבו למקומו.

צ'לסי התאוששה. כמו גרגיר אבק דמיוני הוסר לפתע מעל עיניה. היא שבה ופנתה אל קנזי שהתבוננה בה כשחיוך מבין על פניה.

"הוא גבר. הוא עבר אל הדבר הבטוח הבא," התעקשה צ'לסי במבט זועף. "איזו הפתעה."

"בסדר," אמרה קנזי באנחה דרמטית. "אז איך העבודה?"

"נהדרת. כיף. קשה. לא הייתי מחליפה אותה בעד שום הון שבעולם. הילדים?"

"נהדרים. כיף. קשה. לא הייתי מחליפה אותם בעד שום הון שבעולם. אז את באה אתנו לעמק יארה בסוף השבוע הקרוב? זה יום ההולדת של לוסי, את זוכרת?"

"כמובן. לא אחמיץ אותה בשום אופן."

"את יודעת שאת לא חייבת לבוא בגפך. אם רצית להביא מישהו..."

"מה דעתך שאזמין את פיליס לבוא? היא אוהבת את אוויר הכפר," הציעה צ'לסי, והתכוונה לעובדת הוותיקה שלה. אישה שקומתה מטר ושמונים בעלת שער קצר מאפיר וקול רעשני שהטיל אימה על קנזי.

"התכוונתי לגבר."

"אם זה כל כך חשוב לך אראה, אולי אוכל למצוא אחד בדרך. אמרי לגרג כי יהיה לו שותף להטלת חצים כפי שתמיד רצה, אם כי אני לא יכולה להתחייב לגבי הפעם האחרונה שבה הוא התקלח."

מבטה של קנזי נע אל עבר מפת השולחן בעת שצ'לסי אחזה בה בחוזקה. "הירגעי. בבקשה. בארוחת הבוקר הזו אנו אמורות לחגוג."

"עדיין לא קיבלתי את ההלוואה."

"תקבלי אותה. 'גאווה וטיפוח' הוא מסוג העסקים שהבנקים רוצים לשים עליהם ידיהם."

"התאמנת ימים שלמים על השורה הזו, נכון?"

"כל החודש," השיבה קנזי. "אבל אני רצינית. את בעלת העסק. הופעת בטלביזיה. את אישה. את פשוט מוצפת בכל הסיבות הנכונות שבזכותן כדאי להם להשקיע בך."

צ'לסי ראתה לפתע בעיני רוחה את הברונטית בחליפה השחורה, טובלת בעוגה עם קרם שוקולד. התמונה שראתה בדמיונה הסבה לה הנאה וגרמה לה לחייך. אבל כאשר היא השתנתה במהירות לגבר בעל שער כהה ללא החליפה וללא העניבה, טובל בתוך רוטב שוקולד החל פיה להזיל ריר.

הוא נסיך של חוג "התלבושת האחידה החדשה של בית הספר", הדהדה המחשבה בראשה. את מהשארית של נוער שמדיו הם "תלבושת יד שנייה". הזוג הזה לא יכול להצליח.

בין השורות הארוכות הללו הזכירה צ'לסי לאחותה, "את יודעת בכמה צרות הסתבך אבינו במשך השנים, בלוותו כספים כנגד כל תכנית התעשרות מהירה כל פעם מחדש, והממזרים האלו פשוט אפשרו לו. להחזיק בעסק של 'גאווה וטיפוח' כהשקעה מיוחדת ובטוחה, במתכונת של בוטיק, הוא רעיון בכלל לא רע."

העסק יישאר כולו שלה. משהו שאיש לא יוכל לקחת ממנה. אף על פי שהיא נאלצה לדחות לקוחות בכל פעם שהיא הופיעה בטלביזיה או כאשר הסלון שלה הובלט בירחון כלשהו. כל אלו גרמו לה לחשוב כי "גאווה וטיפוח" יכול להיות מעל ומעבר לכל החלומות הפרועים שלה על הצלחה. הבעיה הייתה כי כבר בגיל צעיר היא למדה כיצד יכולים חלומות פרועים להתרסק אם הם לא מתממשים.

"מתוקה," אמרה קנזי, "אם את רוצה לעדכן את התלבושת שלך למשהו מהמאה הזו, תזדקקי ליותר כסף. תרצי למצוא את עצמך פנים אל פנים עם דמויות כמו עם האהבה הבוערת שם בקצה האחר, תזדקקי לסכום כסף רב יותר. אם יציעו לך הלוואה, קחי אותה."

צ'לסי התכופפה קדימה ולחשה לאוזנה תוך קשירת קשר, "מדוע? את חושבת שהוא נער ליווי? מה מחירו בימינו?"

עיניה של קנזי הצטמצמו. "אין לי מושג. אבל אני יודעת שאת כסילה על כי לא מסרת לו את מספר הטלפון שלך. לפחות גישוש מקרי בעכוז הנהדר הזה."

צ'לסי נשענה בחזרה לאחור והרימה את התפריט. "אולי בפעם הבאה," אמרה, ואז עשתה כמיטב יכולתה לשמור על עיניה כאשר הבחינה במחירים. כמעט שלושים דולר עבור ביצה שלוקה על טוסט? ברצינות. מה יש לאנשים הללו להבטיח לאלים שהם מרשים לעצמם לאכול ארוחה כזו על בסיס יומי?

"הוא התבונן בך כאשר עברת את כל הדרך עד כאן, את יודעת," אמרה קנזי.

במקום לענות, לקחה צ'לסי את המים הצוננים מידיה של קנזי ולגמה מהם.

"מכף רגל עד ראש," אמרה קנזי, "עם רגע ארוך של השתהות על אחורייך."

"הוא כנראה ניסה לראות היכן אני מחביאה אותו. אם הבנק יוותר על עיקולים ועל חיובי ריבית אזי אהיה הראשונה בתור."

שדיים שיכולים למלא חזייה ללא ריפוד, ירכיים שמתנדנדות בהילוכה בלי למתוח אף שריר, הגזרה שתמשוך את תשומת לבו של גבר כמו מר "חליפה ועניבה" בלי לכפות את עצמה עליו. אם כי מה תעשה ביצור כזה מהחלל החיצון אם אי פעם תלכוד אותו, לא היה לה צל של מושג.

"למען האמת, הוא ודאי רצה לוודא שלא שדדתי לקוחות לא חשדניים אחרים," השיבה. "רוב הגברים נוטים לחשוב על עצמם כעל אבירים על סוסים לבנים."

"אולי הגבר הזה הוא באמת האביר על הסוס הלבן."

"ובכן, הוא הדבר האחרון שלו אני זקוקה. הצלתי את עצמי לפני זמן רב."

"אם כך מה בקשר לקצת השתוללות חסרת רסן? כמה זמן עבר מאז שנכנעת לתשוקה בפרשת אהבים נלהבת ונוצצת? בלי תוכניות. בלי עתיד. לא 'איזה סוג של כלב יש לו ומה משמעות הדבר במונחים של רמת האחריות שלו?' עירום לוהט ושטוף זיעה בלבד―"

"בסדר, הבנתי!"

קנזי רמזה אל עבר כתפה של צ'לסי. צ'לסי השיבה במבט חטוף והבחינה בגבר שעשה את דרכו אל עבר הדלת הקדמית כמי שדבר בעולם המושלם שלו לא מטריד ולא מתיש אותו, והוא לא מבחין ולא מתרגש מעיניהן של תריסר נשים המביטות בלהט בגבו. הוא באמת היה כה יפה, כה מפתה, עד כאב. אולם אם ייקח על עצמו את האחריות על יצור אחר אנושי יותר מאשר חיית שעשועים, היא תהיה בהחלט מופתעת.

"לילה אחד," הציעה קנזי. "אתו. התענוג מובטח."

למשך כמה רגעים נכנעה צ'לסי למבט בתספורתו המעוצבת, בשערו הכהה, בחליפתו המחויטת, בכתפיו הרחבות ובתנועותיו הגמישות של גבר שנולד עם ביטחון עצמי גברי טהור, ומייד אחר כך הפנתה את המבט אל אחותה בפנים נטולות הבעה.

"אמרתי לך שאפילו את שמו איני יודעת. אני לא חושבת שכתיבה בשמים מעל העיר 'מנסה למצוא את עקבותיו של גבר נאה גבוה וכהה לבוש חליפה' בהכרח תסייע לי. עירום לוהט ושטוף זיעה ייאלץ להמתין."

קנזי הרימה את שתי גבותיה, כיווצה את לחייה והרימה את התפריט. צ'לסי קיוותה שבזאת נסתיים העניין. עד לרגע שבו אמרה אחותה, "אנחנו יכולות להחליף מקומות כך שתוכלי להביט בו, אם את רוצה."

"אני בסדר. תודה בכל מקרה."

חוץ מזה, המראה שעל הקיר מאחורי קנזי הראתה כיצד טפח קלות על גבו של חברו בעל החליפה והעניבה כשניסו לפלס דרכם בין השולחנות הצפופים, ופניהם מועדות אל ארץ שוק המניות או לכל מקום אחר שבו יצרו לעצמם את התדמית המפוארת של אנשים שכלום לא נוגע להם, אנשים שמעולם לא נאלצו לעבוד ולהזיע על מנת להשיג כל מה שאי פעם חשקו בו לאחר שסיימו בשמחה את בית הספר התיכון ואף מעבר לו.

צ'לסי רתמה את כושר הריכוז שלה והתמקדה באחותה. "כעת, מספיק לעסוק בי ומה שסביבי – מה קורה בעולם שלך?"