12 המופלאים

דוד בן־גוריון

תקופת כהונה:

הממשלה הזמנית-הממשלה הרביעית: 26.1.1954-14.5.1948

הממשלה השביעית-הממשלה העשירית: 26.6.1963-3.11.1955

משך הכהונות:

4,872 ימים

האב המייסד והמעצב

"כולנו טיפסנו על ההר, ודוד בן־גוריון היה כבר למעלה," אמר זלמן שז"ר, שר החינוך והתרבות הראשון של ישראל ואחר כך הנשיא השלישי.

"אמן תחושת העיתוי, שידע תמיד מתי נכון לאחוז את ההיסטוריה בקרניה... המנהיג הכריזמטי, המרכזי והכול־יכול, שהצליח להוביל את בני עמו כמעט בעל כורחם אל המדינה", כתב עליו הסופר א.ב. יהושע.

"בן־גוריון הוא האיש שהפך יישוב קטן לאומה לוחמת", כתב העיתונאי שמואל שניצר בספר המסות שלו "אבני יסוד", והמשיך להלל אותו במוסף מיוחד של העיתון "מעריב", במלאת 80 לראש הממשלה הראשון: "אתה מתייאש מניסיונותיך לנתח את גדולתו, ואתה מסתפק בעובדה הפשוטה שכאן לפניך אדם אשר שחקיו גבוהים משל שאר הבריות... ואתה מבין שלכן מעלותיו גדולות כל כך, ושעותיו הגדולות מעוררות התפעלות כזאת. ואתה מבין שמאותו טעם גם חסרונותיו גדולים לאין שיעור מחסרונות בשר ודם פשוטים... ענק בעולם של ננסים.

"הר איננו צודק יותר מן המישור אשר עליו הוא נשקף, הוא פשוט גבוה יותר".

דוד גרין נולד ב־16 באוקטובר 1886 בקצה רחוב העיזים בעיירה פלונסק שבפולין, בנם הרביעי (מתוך חמישה) של שיינדל ואביגדור גרין. אביו היה מ"חובבי ציון", ונוסף על חינוך יהודי ב"חדר" ובבית מדרש, ונוסף על לימודים כלליים בבית ספר ממשלתי רוסי, הוא דאג שילדיו ילמדו גם עברית והחדיר בהם ציונות. בגיל 14 דוד כבר הקים בעיירה, בעידודו של אביו ובעזרת חברים, את אגודת "עזרא", שנועדה להחיות את השפה העברית ולהכשיר צעירים לעלייה לארץ ישראל. השנה היתה אז 1900, והוא הצטיין בלימודים אבל שקע יותר ויותר בפעילות ציונית.

מותו של בנימין זאב הרצל כעבור ארבע שנים היה עבורו מכה קשה, והוא סיפר כעבור שנים כי חש יתמות. שנה לאחר מכן הצטרף לתנועת "פועלי ציון", שקמה בביתו של יצחק טבנקין, ואימץ גם את האמונה הסוציאליסטית. וכך, ציוני וסוציאליסט, הוא עלה לארץ בגיל 20, בעלייה השנייה. לימים הוא יאמר כי יום עלייתו לארץ היה היום הגדול בחייו. עם השנים עלו לארץ בעקבותיו כל אחיו — אברהם, מיכאל, רבקה וציפורה, אך רק אחד מהם, מיכאל, התפרסם קצת כבעל הקיוסק הפופולרי בפינת רחוב בן־יהודה ושדירות נורדאו בתל אביב. מאוחר יותר, הרבה אחרי שאֵם המשפחה נפטרה והוא נישא בשנית, עלה לארץ גם האב, אביגדור גרין, ועבד כפקיד ב"סולל בונה".

בשנים 1910-1906 עבד דוד בן־גוריון כפועל חקלאי בכמה מושבות, ובעיקר בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון. הוא נבחר לוועד המרכזי של "פועלי ציון" וכן לוועדת הניסוח של מצע המפלגה עם הקמתה, ואחרי מאבק לא קל הצליח לכלול במצע סעיף שנראה אז, כשהאוכלוסייה היהודית בארץ כללה לא יותר מאלפים ספורים, דמיוני להחריד: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת". באביב 1910, לאחר שצורף למערכת העיתון התנועתי "האחדות", לצד מי שיהיה הנשיא השני, יצחק בן־צבי, והסופר יוסף חיים ברנר, הוא התחיל לחתום על מאמריו בשם עברי שבחר לעצמו: בן־גוריון — ככל הנראה על שם יוסף בן־גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בתחילת המרד הגדול ברומאים.

ערב מלחמת העולם הראשונה תמך בן־גוריון ב"התעת'מאנות". משמעה היה ויתור של יהודי ארץ ישראל על הנתינויות הזרות שלהם והפיכתם לאזרחי האימפריה העות'מאנית, במטרה להקים מנהיגות יהודית חוקית, שתוכל להיאבק על עלייה והתיישבות. בהמשך לכך הוא החליט — שוב עם בן־צבי, שהשיג לו תעודת בגרות מזויפת — ללמוד משפטים בקושטא, היא איסטנבול. הוא הספיק ללמוד טורקית וצרפתית, אבל לא השלים את לימודי המשפטים וחזר ארצה ב־1914, עם פרוץ "המלחמה הגדולה".

באותה נקודה התברר גם שה"התעת'מאנות" לא עזרה. המושל הטורקי ג'מאל פאשה גירש מהארץ את כל מי שהיה קשור בפעילות ציונית, ובן־גוריון בכלל זה. הוא נדד לניו יורק, הכיר את פולה מונבז שהיתה אז אחות חדר ניתוח, והם התחתנו. חצי שנה אחרי החתונה, כשפולה כבר בהיריון, הוא נשבע אמונים לצבא הבריטי אצל הקונסול בניו יורק ויצא לאימונים במחנה ליד וינדזור שבקנדה. ל"גדוד האמריקאי" אומנם לא היה ערך צבאי, אך הוא תרם למאבק הציוני בזכות המיתוס שנוצר סביבו — ובעניין זה היתה לבן־גוריון השפעה רבה.

בפברואר 1919 הצטרפה "פועלי ציון" למהלך של איחוד מפלגות הפועלים, והיתה שותפה בהקמת "אחדות העבודה". בן־גוריון כבר היה שוב בארץ, ושנה אחר כך נמנה עם מייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. בדצמבר 1921 הוא נבחר למזכ"ל ההסתדרות, וכיהן בתפקיד 15 שנה. בתקופה הזאת הוא עיצב את ההסתדרות כאיגוד מקצועי שמגן על זכויות העובדים, אך גם כמוסד פוליטי שהנהיג את ההתיישבות היהודית יחד עם הסוכנות היהודית והניח את היסודות למדינה שבדרך. בן־גוריון עצמו היה אז לכאורה מזכיר של ארגון פועלים, אבל היה למעשה מנהיג פוליטי ומדיני. בין השאר, הוא הוביל את האיחוד בין "אחדות העבודה" ל"הפועל הצעיר", שהוליד את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). מהר מאוד הוא הפך למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה, שהיתה הגדולה בארץ לאורך עשרות שנים.

באוגוסט 1935 נבחר בן־גוריון ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וליו"ר ההנהלה הציונית. במאורעות 1939-1936 הוא היה מאדריכלי מדיניות ההבלגה מול הטרור של "המרד הערבי הגדול", במטרה למנוע סכסוך עם הבריטים, אבל במאי 1939, אחרי שבריטניה פירסמה את "הספר הלבן" השלישי, שהגביל לראשונה כניסת יהודים לארץ ורכישת קרקעות על ידי יהודים, הוא הכריז שנפתח פרק חדש במאבק על הארץ — פרק "הציונות הלוחמת". בהתאם לכך הוא עודד העפלה בלתי לגלית ויזם הקמת יישובים גם במקומות אסורים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ארבעה חודשים אחר כך, כינס בן־גוריון את ראשי ה"הגנה" והכתיב מוטו חדש: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם בנאצים כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה."

הוא תמך בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי כדי ליטול חלק במלחמה בגרמנים, ופעל להגברת העלייה הבלתי לגלית — בים וגם ביבשה. באותם ימים הוא גם התחיל לראות בארצות הברית את בעלת הברית המרכזית של התנועה הציונית — במקום בריטניה, שנעלה את שערי הארץ גם בפני פליטים מאירופה. הוא העריך כבר אז שארצות הברית תהפוך למנהיגת העולם החופשי ולמעצמה החזקה בעולם.

בהמשך לכך החליט בן־גוריון להפנות אל הממשל האמריקאי את מאמצי ההסברה באשר לצורך לפתור את מצוקת העם היהודי. הוא הצליח לרתום לעזרתו את יהדות אמריקה, שהפכה למרכז של יהדות העולם באותן שנים.

אימוץ תוכנית החלוקה

רעיונות רבים הושמעו לגבי גורלה של הארץ ככל שהיישוב העברי גדל, וככל שהתבררו תוצאותיה המחרידות של השואה. ההנהגה הציונית, היישוב היהודי בארץ, הקהילה הערבית המקומית, מדינות ערב, ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת ושלל ועדות בינלאומיות — לכולם היו תובנות, לקחים והצעות.

לאומנים בקרב שתי הקהילות שחיו בארץ, היהודית והערבית, משכו לשני הקטבים עם הצעות קיצוניות — הקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל המערבית מחד גיסא, והקמת מדינה ערבית מעבר הירדן ועד הים מאידך גיסא, שלא לדבר על היהודים שדגלו ב"שתי גדות לירדן — זו שלנו זו גם כן". בתווך הופרחו אינספור הצעות פשרה: חלוקת הארץ לשתי מדינות, משטר נאמנות בניהול האו"ם, קונפדרציה דו־לאומית, אוטונומיה יהודית במדינה ערבית, קנטונים אוטונומיים ועוד ועוד. ההצעה שאימצה אונסקו"פ ("ועדת האו"ם המיוחדת לבעיית פלסטין") ועלתה להצבעה בעצרת האו"ם המליצה על הקמת מדינה יהודית עצמאית לצד מדינה ערבית.

ב־כ"ט בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם — ברוב של 33 תומכים מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים — את החלטה מספר 181. היא אימצה את ההצעה לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, עם כלכלה משותפת. ירושלים היתה אמורה להפוך לעיר בינלאומית בפיקוח האו"ם.

זה היה רגע מבחן היסטורי, שדרש מנהיג בסדר גודל היסטורי. למזלנו, האיש הנכון היה במקום וברגע הנכונים. ההחלטה של בן־גוריון לקבל את רעיון החלוקה היתה החלטה אסטרטגית אמיצה. לא רק שמפת החלוקה שירטטה מדינה יהודית מקוטעת, ללא רצף טריטוריאלי ובלתי ניתנת להגנה, אלא שהיא הותירה בשטחה מאות אלפי ערבים. אבל בן־גוריון העדיף לקבל את מה שנותנים, כדי לא להפוך את התנועה הציונית לסרבנית. לא פחות מכך, הוא עשה זאת מפני שהעריך שהערבים ידחו את ההצעה.

מספר היהודים בארץ היה אז 630,000. בן־גוריון היה מוכן לבלוע גם את התכתיב של מיעוט ערבי גדול בשטחי המדינה היהודית הקטנטנה, אבל קבע כלל בל־יעבור: הבטחת רוב יהודי לצד שמירת הזכויות הדמוקרטיות של המיעוט הערבי. להלן מדינה "יהודית ודמוקרטית".

הסיכוי שבתוך שישה חודשים אכן תקום המדינה היהודית היה קלוש. כבר למחרת החלטת החלוקה הגיבו הערבים בפעולות איבה, מערכה דיפלומטית מסיבית ניסתה לשנות את ההחלטה, וגם גורמים בתוך היישוב העברי התקוממו נגד הפשרה. אל חסידי ארץ ישראל הגדולה הצטרפו חוגים דתיים קיצוניים, שביקשו להמתין למשיח. אבל בן־גוריון היה משוכנע — ושיכנע — שזו הזדמנות להתקדם לקראת מימוש החלום של ישות יהודית עצמאית תחת גושפנקה בינלאומית. הוא היה נחוש לא להחמיץ את ההזדמנות.

ההנהגה הערבית בארץ ושליטי המדינות השכנות כולם התנגדו. אף גורם ערבי, בארץ או מחוצה לה, לא היה מוכן לאמץ פשרה שכוללת עצמאות יהודית. בריטניה הודיעה חודשים קודם לכן שהיא מחזירה את המנדט ומוציאה את כוחותיה, ומדינות ערב איימו לפלוש לארץ. כנופיות ערביות חמושות ביצעו פעולות אלימות. שיירות אספקה ותגבורת התקשו להגיע ליישובים מנותקים, והיה חשש שכוח המגן היהודי, בחימושו הדל, לא יוכל להתמודד עם הרוב הערבי בארץ, ובעיקר מול צבאות ערביים סדירים.

במישור הדיפלומטי שורש הבעיה היה ארצות הברית, שהפעילה מכבש לחצים לביטול החלטת החלוקה ולהמרתה במשטר נאמנות. הלחצים גברו ככל שהתקרב סיום המנדט, והחולשה היהודית בשלבים הראשונים של המערכה הצבאית, בין דצמבר 1947 למרץ 1948, חיזקה עוד יותר את ההתנגדות האמריקאית. מזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל, דחף לשביתת נשק והיה מוכן לקבל כל הסדר שידחה את ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. ארצות הברית חששה שהקמתה בניגוד לרצונם של הערבים תאפשר לברית המועצות — יריבתה המרה — להגביר את השפעתה במזרח התיכון. "לא ניתן ליהודים לנהל בדולרים שלנו מלחמה שאיננו רוצים בה," אמרו בוושינגטון.

מול האכזבה ממערב באה הפתעה חיובית ממזרח. מוסקבה עודדה מכירת נשק צ'כי למדינה שבדרך, וטירפדה כל ניסיון לבטל את החלטה 181. עם זאת, הנהגת היישוב חששה שהתמיכה הסובייטית תהיה קצרת ימים, כפי שאכן קרה, ולא היה לה עניין להכעיס את האמריקאים. למזלנו, דעת הקהל והתקשורת בארצות הברית — וכמובן היהדות האמריקאית — תמכו ברעיון של הקמת מדינה יהודית בעקבות השואה, בניגוד לעמדת הממשל. מנהיגי היישוב היו חייבים לקבל החלטות מהירות וכואבות: אם להמתין ל"ועדת הביצוע" של האו"ם — או לקחת את העתיד בידיים ולהקים מדינה יהודית.

הקמת המדינה: עכשיו או לעולם לא

שמונה שעות בלבד נותרו למנדט הבריטי עת התכנסה "מועצת העם" ביום שישי, 14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, במוזיאון תל אביב ב"בית דיזנגוף" שבשדירות רוטשילד. יו"ר הישיבה היה דוד בן־גוריון. השבת איימה להיכנס.

בן־גוריון קרא באוזני הנאספים — חברי "מועצת העם", הפרלמנט של המדינה שבדרך — את מגילת העצמאות. דבריו הועברו בשידור חי נדיר באותם ימים למאות אלפי הישראלים שצבאו על מקלטי הרדיו בכל פינה בארץ. "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית," אמר בן־גוריון והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." רק 25 מבין 37 חברי מועצת העם חתמו במָקום על המגילה, בתחושה שהם שותפים למעמד היסטורי. 11 נוספים שנתקעו בירושלים הנצורה, ואחד ששהה בחו"ל, צירפו את חתימותיהם מאוחר יותר. מדינת ישראל קמה.

ההחלטה הגורלית אם להקים מדינה הונחה לפתחה של "מִנהלת העם", הממשלה של היישוב העברי, יומיים קודם לכן. ההסתייגויות היו רבות, אך בן־גוריון לא היה מוכן להתמהמה, ודחק בחבריו להעמיס על שכמם את האחריות ההיסטורית.

זאת לא היתה רק החלטה על הקמת מדינה, זו היתה גם בחירת שמה. למשל, לא מדינת יהודה, כדי להבדיל בין הישות המדינית לבין הלאום והדת; לא ציון, כדי להבדיל בין מי שיושב בארץ לבין מי שהוא ציוני בליבו מעבר לים; וגם לא ארץ ישראל אלא מדינת ישראל, שהרי נעשתה פשרה, והיא לא תשתרע על כל ארץ ישראל. מצד שני, לא הוכרזו גם גבולות המדינה.

היתה זו ללא ספק ההחלטה החשובה והדרמטית ביותר שעמדה בפני העם היהודי זה אלפיים שנה. "מִנהלת העם" כללה 13 "שרים", אך רק עשרה מהם נכחו בישיבה הגורלית. הדיון ארך, בהפסקות, יותר מ־12 שעות, ובן־גוריון יצא במהלכו לישיבות חירום עם מפקדי הצבא. השטח לא היה שקט.

המידע שהצטבר מכיוונים וממקורות רבים העיק על הנוכחים. בשורה רעה הגיעה באותו יום מגוש עציון, וסיפרה שתושבי הגוש מנהלים קרב נואש חסר סיכוי מול הלגיון הירדני. חברי מִנהלת העם ידעו שגולדה מאיר, מחופשת לערבייה, פגשה את המלך עבדאללה בגשר אלנבי, והוא הבהיר לה כי אינו יכול שלא להצטרף למלחמה, שכן יירצח (כפי שאכן קרה ב־1951, במסגד אל־אקצה). גם המתון שבמנהיגי ערב יילחם בנו. לא היה ספק מה יתחולל בארץ אם אכן תוקם מדינה.

בן־גוריון ביקש מראש מטה ה"הגנה", ישראל גלילי, ומראש אגף המבצעים, יגאל ידין, לספק הערכת מצב למקרה שצבאות ערב יממשו את האיומים ויפלשו לארץ. בתשובה לשאלה המכרעת: מה סיכוייו של היישוב היהודי לנצח במלחמה כזו, הם ענו: "פיפטי־פיפטי." הסיכויים, הם אמרו, ישתפרו אם יוזרם נשק בדחיפות — ואם שיעורי הגיוס יעלו. מְצאי הנשק היה דל, ואיכותו היתה ירודה. צעירים רבים השתמטו מגיוס.

במקביל לסכנה הצבאית ולבעיה הדיפלומטית עמדה על הפרק סוגיית אנשי אצ"ל ולח"י החמושים. בסוף אפריל 1948 פעלו לוחמי אצ"ל בשכונת מנשייה במסגרת תוכניתם לכבוש את יפו, בניגוד לעמדה של הנהגת היישוב. "חרות", ביטאון הרוויזיוניסטים, הצהיר שאנשיו לא יקבלו את מרותן של מועצת העם ומִנהלת העם בלי תנאי. אצ"ל ולח"י התנגדו לחלוקת הארץ, והיה סביר להניח שהם ימשיכו להילחם להגשמת מטרותיהם ויפעלו אולי גם נגד ה"יודנראט", כפי שאנשי אצ"ל כינו את הנהגת היישוב המאורגן, או "חבר בוגדים" כמו שכינו אותם אנשי לח"י.

עד היום אין תמימות דעים באשר לשאלה מה בדיוק קרה בישיבה ההיסטורית, על מה בדיוק הצביעו — ומי הצביע כיצד. הגרסה הנפוצה היא שהתנהלה הצבעת בעד ונגד — אם להקים לאלתר מדינה יהודית עצמאית — והתוצאות היו: שישה בעד (בן־גוריון ומשה שרת ממפא"י, אהרון ציזלינג ומרדכי בנטוב ממפ"ם, פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים ומשה שפירא מהפועל המזרחי), ארבעה נגד (אליעזר קפלן ודוד רמז ממפא"י, פנחס רוזן מהפרוגרסיבים ובכור שלום שטרית נציג הספרדים). גרסה אחרת מחליפה בין שפירא לשטרית.

קשה לשער מה היה קורה אילו גברו המתנגדים, ומדינת ישראל לא היתה קמה ב־ה' באייר תש"ח. קרוב לוודאי שהמאבק בין היהודים לערבים היה מתעצם, ולא מן הנמנע שצבאות ערב היו פולשים גם כך לארץ ישראל. ייתכן שמשטר צבאי בריטי היה מוכרז בלחץ האו"ם. כך או כך, סיכויי הקמתה של מדינה יהודית עצמאית היו קטֵנים. שישה אישים אמיצים קיבלו החלטה שעשתה היסטוריה.

המנהיג הבלתי מעורער בן־גוריון הדביק את חבריו ואת העם כולו בגישה של "עכשיו או לעולם לא", והמדינה היהודית הדמוקרטית הפכה מחלום למציאות. הוא כתב ביומנו באותו ערב את המשפט שעדיין לא פג תוקפו: "גורלה בידי כוחות הביטחון". להתלהבות שבה התקבלה ההחלטה בארץ ובקרב יהודי העולם יהיה חלק משמעותי בניצחון במלחמת העצמאות.

חמישה צבאות ערב פלשו לארץ, חלקם עוד באותו לילה. בן־גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית, והגדיר למטה הכללי את מטרות המלחמה ואת השיטה: להכות בצבאות ערב בזה אחר זה ולא במקביל — קודם חזית ירושלים, כאשר בזמן הזה החזיתות האחרות צריכות להחזיק מעמד, לאחר מכן החזית הצפונית, הסורית־לבנונית, ובסוף הנגב.

ב־26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את "פקודת צבא הגנה לישראל", וכעבור חמישה ימים כבר פירסם בן־גוריון כשר הביטחון את פקודת היום להקמת צה"ל.

צבא אחד, מרות אחת

הקמת המדינה והצבא חייבו התפרקות של הארגונים הצבאיים המחתרתיים והנפרדים. בן־גוריון היה נחוש לעשות זאת מיד, באופן חד ונחרץ, וב־1 ביוני 1948 אכן חתמו ישראל גלילי, בשמו של בן־גוריון, ומנחם בגין על הסכם לפירוק אצ"ל. ההסכם אמר שלוחמי הארגון יאיישו כמה גדודים נפרדים בחטיבות אלכסנדרוני וגבעתי. הגדוד הירושלמי של אצ"ל המשיך להתקיים באופן עצמאי, שכן ירושלים עדיין לא השתייכה למדינת ישראל.

אבל כיפופי הידיים לא הסתיימו. ב־11 ביוני 1948 הפליגה מנמל דה בוק בצרפת אונייה בשם "אלטלנה" — שם העט של זאב ז'בוטינסקי, שפירושו באיטלקית נדנדה. על סיפון האונייה היו 930 עולים שהתכוונו להתגייס לאצ"ל, ובמחסניה נערמו נשק ואמצעי לחימה בשווי 150 מיליון פרנק, כולל זחל"מים ופצצות למטוסים כמו גם מדים וציוד רפואי. כעבור תשעה ימים התקרבה "אלטלנה" לחופי הארץ. בן־גוריון ראה בכך הפרה של ההסכם שנחתם ימים ספורים קודם, והיתה זו ללא ספק הפרה של הסכם ההפוגה הראשונה במלחמה, אשר אסר על ישראל ועל מדינות ערב להביא נשק מחו"ל.

בגין דרש שחלק מהנשק יימסר לגדודים "שלו" בצה"ל וליחידותיו העצמאיות בירושלים. בן־גוריון סירב. בתגובה השתלטו מאות לוחמי אצ"ל על פיסת חוף בקרבת כפר ויתקין והחלו להוריד לחוף את העולים ולפרוק את הנשק. כוחות צה"ל כיתרו את החוף, ובחילופי האש שהתפתחו בין הצדדים נהרגו שישה חברי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. למחרת נכנעו לוחמי אצ"ל על החוף, אך "אלטלנה" הרימה עוגן והפליגה דרומה.

ב־22 ביוני התחדשו חילופי האש, הפעם מול חוף תל אביב. עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד נהרגו. מפקדי האונייה מיאנו למסור אותה לידי צה"ל. אחר הצהריים, בפקודת בן־גוריון, החל תותח של צה"ל להפגיז את האונייה. "אלטלנה" עלתה באש וטבעה. בגין, שהיה על הסיפון, פקד על אנשיו לא להשיב אש, ונרחיב על כך בפרק המוקדש לו.

האירוע הקשה אומנם לא הידרדר למלחמת אחים, אבל לוחמים הופגזו, נורו ונהרגו על ידי חיילים בני עמם. זה היה רגע מעצב בתולדות האומה הישראלית, שקבע כי יש במדינת ישראל רק צבא אחד, רק שלטון אחד ורק מרות אחת. וכל זה נוהל על ידי שני אישים, שימשיכו להטביע את חותמם בישראל — וימשיכו להוביל את מחנותיהם להתנגשויות ראש בראש: בן־גוריון ובגין.

בן־גוריון קיבל ברגע האמת החלטה קשה והורה להפגיז את "אלטלנה". הוא לא כינס את הממשלה ולא ביקש להתחלק במשא הכבד עם איש. אצ"ל איתגר את המרות הלאומית, עירער עליה ועירער אותה באופן שהוא תירגם כפוטש, והוא גדע את המרי באבחת תותח. כדי להפוך את המקרה הקשה לאירוע מעצב, הוא גם קרא לו "התותח הקדוש". זו היתה החלטה קשה אך הכרחית — הן לזמנה והן בראי השנים, כאשר אנחנו רואים מה קורה למדינות שמתקיימים בהן כמה צבאות, ארגונים, מיליציות, פלנגות או מחתרות מזוינים.

מנגד ראוי לציין את ההבלגה של בגין, למרות שהיתה זו לכאורה הפגנת חולשה או כניעה. "טוב אֶרֶך אַפַּיִים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר", נכתב בספר משלי, ובן זומא פישט ואמר: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו."

בגין לא התנחם גם ב־7 בנובמבר 1948, כאשר בן־גוריון אכף את המרוּת האחת על מי שהיו עד אז פקודיו, והפסיק את פעילותו של מטה הפלמ"ח. לא רק אצ"ל ולח"י איימו על הסדר הפוליטי החדש ועל הלכידות. בן־גוריון גרס כי אין מקום גם לקיומו של מטה הפלמ"ח, שאומנם קיבל פקודות מהמטכ"ל, אך בה־בעת סר למרותם של מנהיגי מפ"ם (מפ"ם של אז כללה לצד "השומר הצעיר" גם את "אחדות העבודה"). הוא הורה למטכ"ל להוציא צו שיפסיק את פעילות "הצבא של טבנקין" ויביא לחיסולו.

ההחלטה לגזור גזירה שווה על כל הארגונים הצבאיים ולפרק גם את הפלמ"ח, בדיוק כפי שפורקו אצ"ל ולח"י, עוררה זעם רב. אבל מבחינתו של בן־גוריון, מעבר לאיחוד השורות, שהוא באמת התעקש לכפות, לא ציער אותו להחליש את מפ"ם, היריבה הפוליטית הגדולה בתוך תנועת העבודה. למזלו של צה"ל, ולמזלה של מדינת ישראל, חלק מהמפקדים שגדלו בפלמ"ח נשארו בצבא ואף הגיעו לתפקידים בכירים. חמישה מהם — יצחק רבין, חיים בר־לב, דוד אלעזר, רפאל איתן ומרדכי גור — כיהנו כרמטכ"לים, ורבים אחרים השתחררו בתום קריירות ביטחוניות מפוארות.

החלטתו האמיצה והנחרצת של בן־גוריון בנוגע לפלמ"ח, שנראית מובנת מאליה היום, היתה קשה אך ראויה וחשובה לזמנה. יהיו מי שיגידו שצה"ל — ומדינת ישראל — עומדים היום בפני בעיה דומה. באירועים מעוררי מחלוקת, הקשורים בהתנחלויות (וגם בענייני הלכה), נראה לעיתים כי נאמנותם הראשונה של חיילים, של מפקדים ולעיתים גם של יחידות שלמות, נתונה לרבניהם ולא למפקדיהם. עד כה לא הופיע "תואֵם בן־גוריון", שיעקור מן השורש את התופעה המסוכנת ויממש את חזונו של הרצל ב"מדינת היהודים": "לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים".

ככלל, מוטו מרכזי שהִנחה את בן־גוריון — לא רק בכל הקשור לביטחון — היה עקרון הממלכתיות. לשם כך הוא העביר מרכזי שליטה ומוקדי כוח מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים (גם אם עשה הרבה הנחות להסתדרות ולשלוחותיה, והניח להן לצבור עוצמה כלכלית וחברתית, ששירתה את תנועת העבודה במישור הפוליטי). את המוני העם שנהרו לארץ בעקבות הקמת המדינה מאינספור גלויות הוא שאף ללכד תחת תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". כך, למשל, הוא הוביל את הממשלה להחליט ב־1953 על ביטול הזרמים הפוליטיים בחינוך ועל איחוד המערכת תחת חינוך ממלכתי, למעֵט חריגים מוגדרים כגון החינוך החרדי והחינוך ההתיישבותי.

בן־גוריון מבסס את שלטונו

הבחירות לאסֵפה המכוננת, שתהפוך לכנסת הראשונה, נערכו ב־25 בינואר 1949. מפא"י, בהנהגת בן־גוריון, זכתה ב־46 מנדטים. מפ"ם, עם 19 מושבים, היתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת. אנשיה דרשו להלאים את הייבוא ואת המפעלים החיוניים ולהעלות את שכרם של עובדי התעשייה. במישור המדיני הם אימצו אוריינטציה פרו־סובייטית, בעת שמפא"י העדיפה לא לתפוס צד בסכסוך הבין־גושי, ובן־גוריון נשא עיניו לוושינגטון יותר מאשר למוסקבה. יתר על כן, ערב הבחירות, כאשר מלחמת העצמאות התקרבה לסיומה, הכריז שר החוץ משה שרת כי הצבעה למפא"י פירושה קץ לקרבות וחתירה לשלום על בסיס השטח שבידי צה"ל. מפ"ם טענה כי יש להמשיך במלחמה, ולהקים בשטח שייתפס בהמשך מדינה לערביי הארץ, על פי תוכנית החלוקה. הפלג של אחדות העבודה במפ"ם ראה ביהודה ושומרון חלק מישראל.

במקביל ניהלה מפא"י משא ומתן עם הציונים הכלליים, מפלגת הבורגנים, הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים, שתבעו לעודד את היוזמה הפרטית. תמורת הצטרפותם של שבעת חברי הכנסת שלהם לממשלה הם דרשו שבן־גוריון יכריז כי הגשמת הציונות סותרת את הגשמת הסוציאליזם.

המגעים עם שתי המפלגות לא צלחו. החזית הדתית, בפעם היחידה שהצליחו להקים אותה, הסכימה לספק 16 חברי קואליציה תמורת התחייבות שמפא"י תימנע מחקיקת חוקה.

שבעה שבועות אחרי הבחירות כונן בן־גוריון קואליציה של ארבע סיעות: מפא"י, החזית הדתית, המפלגה הפרוגרסיבית (חמישה מנדטים) והסתדרות הספרדים (ארבעה). "הרשימה הדמוקרטית של נצרת", רשימת המיעוטים שהיתה רשימת לוויין של מפא"י, הוסיפה שני מנדטים. בסך הכול כללה הקואליציה הראשונה 73 חברי כנסת, ולממשלה מונו 12 שרים. בן־גוריון הבטיח לעצמו רוב של שבעה שרי מפא"י, ושלט בממשלה ללא מצרים.

מאז ועד פרישתו הוא שמר בדבקות על עיקרון שהוא קרא לו "בלי חֵרות ומק"י". למנחם בגין, מנהיג חֵרות וראש האופוזיציה, הוא לא קרא בשמו, אלא "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בָּדֶר".

ירושלים הבירה

לקראת ההצבעה בעצרת האו"ם על בינאום ירושלים הודיע בן־גוריון ב־5 בדצמבר 1949, כי "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי־נפרד ממדינת ישראל... היא לב ליבה של מדינת ישראל... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקנים על וושינגטון". אולם ב־9 בדצמבר ההחלטה התקבלה. בתגובה הציע בן־גוריון להכריז מיד על ירושלים כבירת ישראל, והממשלה אימצה את הצעתו.

ההכרזה עוררה זעם בעולם, אבל האו"ם לא הטיל סנקציות על ישראל. בגלל המלחמה פעלו עד אז משרדי הממשלה מתל אביב, וכעבור ימים ספורים החלה העברתם לירושלים. עוד לפני תום השנה התכנסה בירושלים מליאת הכנסת והתקיימה בבירה ישיבת ממשלה. רק שני משרדים נשארו בתל אביב: משרד הביטחון, עד היום, על מנת שיהיה רחוק מהגבול, ומשרד החוץ, עד 1953, בשל החשש שדיפלומטים זרים יסרבו לעלות לירושלים.

שר החוץ משה שרת, ששהה באו"ם בעת קבלת ההחלטה על בינאום ירושלים, הגיש את התפטרותו. בן־גוריון דחה אותה במברק בלי שהודיע לממשלה — לא על ההתפטרות ולא על דחייתה.

ממשל צבאי על ערביי ישראל

מיעוט של 160,000 ערבים מצא עצמו באמצע 1949 בתוך רוב של 720,000 יהודים, במדינה שהוכרזה כמדינת היהודים. אחרי שנים של מאבק עקוב מדם בין שתי התנועות הלאומיות באה מלחמה, שעלתה בחייהם של 23,000 בני אדם — 6,000 יהודים וכמעט פי שלושה ערבים. מה שנקרא אצל היהודים מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, היה עבור ערביי הארץ "הנַכְּבָּה" — האסון.

הנהגת המדינה ניצבה בפני דילמה חריפה: אם לסמוך על נאמנותם של ערביי חיפה ונצרת, אום אל־פאחם וטייבה, או הבדואים בגליל ובנגב, ולהתייחס אליהם כאזרחים שווי זכויות — או שיש לחשוד, לחשוש ולהיזהר מפניהם, ולהגביל את חופש התנועה וזכויות אחרות שלהם.

מגילת העצמאות היתה מלאכת מחשבת של חוכמה צרופה ושיקול דעת. אחת הפסקאות החכמות בה אמרה: "אנו קוראים — גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים — לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". עכשיו, ברגע התרגום לשפת המעשה, פתרון הדילמה היה הטלת ממשל צבאי על ערביי ישראל. הוא "כלא" אותם ביישוביהם, הִקשה עליהם להשתלב בעבודה, הדיר אותם וגם דיכא תהליכי מודרניזציה, תיעוש, השכלה ועיור בקרבם. ובמילים אחרות — ממש לא "אזרחות מלאה ושווה".

זאת היתה דרישתה של מערכת הביטחון, ובן־גוריון אימץ אותה. בתוך זמן קצר מצאו אנשי מפלגתו דרכים לנצל את הממשל הצבאי, ואת המנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שהתפתחו איתו, לגיוס קולות עבור מפא"י ומפלגות הלוויין שלה — כגון "קִדמה ועבודה" ו"שיתוף ואחווה", ששמותיהן היו מבטיחים, אך נציגיהן סרו למשמעת מפא"י. הן בהחלט לא בישרו קִדמה ולא עודדו אחווה.

לציון מיוחד — ולדיראון עולם — ראוי הטבח בכפר קאסם, ביומו הראשון של מבצע קדש, 29 באוקטובר 1956. 47 אזרחים ערבים תמימים, ובהם נשים וילדים, שהיו בדרכם לבתיהם, נרצחו על ידי שוטרי משמר הגבול בגין הפרת עוצר שהם לא ידעו כלל כי הוטל. בן־גוריון, ששכב חולה במיטתו, שמע על כך באיחור של שלושה ימים ממזכירו יצחק נבון, והיה מזועזע. הוא ניסה להסתיר את האירוע בעזרת הצנזורה וציווה לסגור את האזור, אבל גם הורה להקים מיד ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, בנימין זוהר.

הוועדה קבעה כי יש להעמיד לדין את המג"ד וכמה מהשוטרים, ופסקה פיצוי כספי למשפחות הקורבנות. ראש הממשלה נאלץ למסור הודעה רשמית לעיתונות, מאחר שידיעות דלפו, ומסר — חודש וחצי אחרי הטבח — הודעה במליאת הכנסת. "נפגעו על ידי משמר הגבול כמה כפריים," הוא אמר, אבל תיאר את המקרה כ"מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי... אדם נברא בצלם אלוהים, ואין איש יודע מה היה צבע עורו של האדם הראשון". למרות זאת, מותר להניח כי הטבח בכפר קאסם היה מעוגן במידה לא מועטה ברוח המפקד שבן־גוריון שידר: "ערבי הוא קודם כול ערבי."

למרות העוולות והמגרעות, ועל אף ביקורת נוקבת, הממשל הצבאי פעל במשך 18 שנה, לאורך כל תקופת כהונתו של בן־גוריון בראשות הממשלה. הוא מנע מאזרחים ערבים לנוע מיישוב ליישוב, סגר אותם בערב ביישוביהם, ובתחילה אפילו בבתיהם, ומנע מהם להתפרנס וללמוד. בן־גוריון ראה בערבים סכנה לאופייה היהודי של המדינה, ונאבק גם אחרי פרישתו בכל ניסיון לבטל את הממשל הצבאי. ככל הידוע, הוא לא ביקר בשום כפר ערבי מאז מלחמת העצמאות, למעֵט ביקור במאהל בדואי ובבאקה אל־גרבייה ערב בחירות 1959.

הקמת הכור הגרעיני בדימונה

הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות לא הביא את מדינות ערב להשלים עם קיומה של שכנתן הקטנה והשונה, והיתה זו רק שאלה של זמן עד שיפרוץ עימות נוסף. קברניטי המדינה ידעו שישראל תיאלץ עוד שנים לחיות על חרבה, וצה"ל — שהצליח להדוף את הצבאות הפולשים והרחיב את גבולות ישראל מעבר לגבולות החלוקה ששירטט האו"ם — המשיך להצטייד ולהתאמן. אבל בן־גוריון, עם קומץ אנשים, הגיע למסקנה שישראל חייבת להזדיין גם בנשק לא־קונבנציונלי, שובר שוויון, על מנת להבטיח שלא תרחף מעליה סכנת השמדה. הוא גם סבר כי אם אויבי ישראל יאמינו שיש בידיה נשק כזה, תיחלש המוטיבציה שלהם לצאת למלחמה.

זה התחיל כבר במלחמת העצמאות, עת מדענים ישראלים חיפשו אורניום בפוספטים בנגב. ב־1952 הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית, ונפתחו בירורים מעשיים יותר לגבי אופציה גרעינית. אולם שום דבר מעשי לא זז. ב־1955 החליט בן־גוריון שהזמן דוחק, ומינה את שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון ואיש סודו, לקדם את הנושא.

רק לחמש מדינות היה באותה תקופה נשק גרעיני. היחידה שאפשר היה — בקושי רב — לגייס לפרויקט היא צרפת, שהפכה באותה שנה לסַפּקית הנשק העיקרית של ישראל. פרס הסתער על הנושא בכל הכוח, ובסופם של מגעים חשאיים ממושכים רצופי עליות ומורדות, הסכימה צרפת לסייע לישראל להקים ליד דימונה את "מפעל הטקסטיל" המפורסם בהיסטוריה. זה קרה רק אחרי שפרס הבהיר כי אחרת ישראל לא תסייע לצרפת ולבריטניה במאבק נגד הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים, ולא תצא למבצע "קדש". אחרי המבצע הצרפתים חזרו בהם, אבל ישראל הבטיחה שמדובר בכור לצורכי שלום, והעִסקה נחתמה באוקטובר 1957.

הנוסעים בכביש היורד מעיירת העולים הנידחת דימונה לים המלח לא יכלו שלא להבחין במפלצת שצצה בלב המדבר. האמריקאים עקבו אחרי התקדמות הבנאים בעזרת מטוסי ביון, ושנה לאחר מכן, כשהגנרל שארל דה־גול עלה לשלטון בפריז, שוב החלו צרות. בן־גוריון נאלץ להבטיח שצרפת תפקח על הכור, ורק אז דה־גול התרצה והסיוע נמשך. ב־1963, כשבן־גוריון התפטר מראשות הממשלה בפעם השנייה — והסופית — וירד לשדה בוקר, המיזם הגרעיני כבר עבר את נקודת האל־חזור והיה "מעשה עשוי". ראש הממשלה החדש, לוי אשכול, הגה את המנטרה שתקֵפה עד היום: "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון — אבל גם לא תהיה השנייה לעשות כן."

ההחלטה ההיסטורית של בן־גוריון שינתה מקצה לקצה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, אבל היא צרכה משאבים עצומים — והיתה למעשה החלטה של אדם אחד. בן־גוריון לא שאל איש ולא ביקש הסכמה או אישור מחבריו השרים. גם לאחר שקיבל את ההחלטה הוא נעזר רק במי שבחר אישית. עם זאת, במבחן התוצאה ראוי למחול לו על כך שדרס ברגל גסה את המנגנונים הדמוקרטיים. אילו בחר במסלול קונבנציונלי, ייתכן שההחלטה לא היתה מתקבלת — או שהעולם היה מטרפד אותה — ומצבה הביטחוני של ישראל היה גרוע בהרבה. ההיסטוריה מוכיחה כי יש בחיי אומה רגעים קריטיים, שבהם יחידים חייבים לקבל החלטות הרות גורל. התוצאה — לפחות בעניין הכור הגרעיני בדימונה — הכשירה את האמצעי.

הסכם השילומים עם גרמניה

כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות ראה בן־גוריון כורח ביטחוני בהגדלה מהירה של מספר היהודים במדינה. למרות חששות שעלייה בלתי מבוקרת תטיל עומס כבד על הכתפיים הצרות של המדינה בחיתולים, הוא כפה את פתיחת שערי הארץ לעלייה המונית. ואכן, בארבע השנים הראשונות הוכפל מספר היהודים במדינה. במקביל קרא בן־גוריון להגביר את הילודה, וקבע פרס כספי לאימהות שיֵלדו עשרה ילדים.

כצפוי, קליטת העולים היתה קשה ומסובכת. 200,000 בני אדם מצאו עצמם באוהלים — וקופת המדינה היתה ריקה. הכבדת מיסים, גיוס מִלוות, הקמת מפעל הבונדס, קבלת אשראי ומענקים מממשלות זרות ותרומות מיהדות העולם — כל אלה לא הספיקו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה מדיניות כלכלית של קיצוב ופיקוח — "צנע" — אבל גם בכך לא היה די. בלית ברירה החליטו בן־גוריון ושרת לתבוע מגרמניה שילומים על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו ליהודים בתקופת השואה.

גרמניה היתה אז חצויה. עם גרמניה המזרחית, הפרו־סובייטית והענייה, לא היתה שום אפשרות להתדיין. המשא ומתן התנהל מול גרמניה המערבית, וחולל את אחד המשברים הלוהטים בתולדות המדינה. השיא היה כאשר המתנגדים רגמו את הכנסת באבנים. זו היתה גם הפעם היחידה שבה מנחם בגין, שהוריו נספו בשואה, איבד שליטה בלשונו ובקהל שלפניו, והתלהם בנימה שגבלה בהסתה. בשיאה של אותה הפגנה, כאשר הוא נע בראש אלפי מפגינים לעבר הכנסת, יחד עם אנשי מק"י, הם התנגשו בכוחות משטרה, שפיזרו אותם בכוח ובגז מדמיע.

עשרות שוטרים ומפגינים נפגעו, ומטר אבנים נזרק לעבר אולם המליאה. כמה מהחלונות נשברו. קרוב ל־400 איש נעצרו. למחרת פנה בן־גוריון לאומה: "אתמול הורמה יד זדונה על ריבונות הכנסת," הוא אמר. "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל. הוכרז שלא נבחרי האומה יכריעו את מדיניות ישראל, אלא אנשי האגרוף והרצח הפוליטי."

"נאום השילומים" שבו בגין השיב לבן־גוריון היה האירוע הקרוב ביותר להפיכה. רוב חברי הכנסת עזבו את האולם כאשר הוא עלה אל דוכן הנואמים, ובן־גוריון התריס כלפיו: "מי שלחו את החוליגנים?" בגין השיב: "אתה חוליגן!" סירב להתנצל, והוסיף: "אם אני לא מדבר — אף אחד לא ידבר."

בסופו של דבר הוא דיבר. מילותיו היו אלימות: "היום אתן את הפקודה. כן! זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות... אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל. היום הזה אני מודיע כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית!"

הסכם השילומים אושר ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים. הממשלה חתמה עליו בספטמבר 1952, וישראל קיבלה מגרמניה שלושה מיליארד מארק לקליטה ולשיקום של פליטי השואה (נוסף על חצי מיליארד מארק פיצויים ישירים לניצולים).

בן־גוריון לא מחל לגרמניה על אשמתה. איש אינו יכול למחול על השמדתם האכזרית של שישה מיליון בני אדם רק משום שהיו בני דת אחרת. אבל הוא אילץ את גרמניה לקחת אחריות על המשך חייהם של הניצולים ועל גזל הקורבנות, וגם השיג את ההכרה שישראל היא היורשת הלאומית שלהם, גם אם כף רגלם מעולם לא דרכה בה. עם ביטויים כדוגמת "הרצחת וגם ירשת" ו"בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו" הוא אילץ את האומה שקמה להחריב את העם היהודי לתרום להקמת מדינתו.

שני השושבינים של הסכם השילומים, והמנהיגים שעיצבו את יחסי ישראל־גרמניה, המשיכו לשמור על קשר ביניהם. קונרד אדנאואר, האיש שביקש מחילה בשם העם הגרמני שבע שנים אחרי תום המלחמה, והיה מוכן לשלם את מחיר האחריות והאשמה, היה הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית בשנים 1963-1949, ממש במקביל לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל בן־גוריון. הוא גם התפטר כמוהו. באפריל 1967 בן־גוריון השתתף בהלווייתו.

צה"ל עולה להתקפה

ביולי 1953 יצא בן־גוריון לחופשה. את מקומו מילאו, לפי המלצתו, שניים: שר החוץ משה שרת כראש הממשלה, והשר בלי תיק פנחס לבון כשר הביטחון. לקראת סיום חופשתו, בליל 12 באוקטובר, חדרה חוליית פדאיון מירדן לבית ביהוד. המסתננים זרקו רימון לתוך חדר שבו ישנו אם, שבעת ילדיה וסבתם. האם, סוזן קניאס, ושני ילדיה הצעירים, שושנה ובנימין, נהרגו. בן־גוריון ממקום חופשתו, יחד עם לבון, הרמטכ"ל מרדכי מקלף וראש אג"ם משה דיין, החליטו — בלי שטרחו ליידע את ראש הממשלה בפועל שרת — להגיב על הרצח בפעולה צבאית בכפר קיביה.

מפקד הכוח, שכלל צנחנים ואנשי יחידה 101 שאך הוקמה, היה אריאל שרון. הפקודה שהוא קיבל כללה כרגיל את סעיף הכוונה. נכתב בו כהאי לישנא: "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר". שרון התעלם מהחלק השני. הוא התמקד בכפר קיביה, שבו פוצצו חייליו עשרות בתים, אחרי שירו לתוכם וזרקו רימונים. 60 מקומיים, ובהם נשים וילדים, נהרגו.

זה היה אות הפתיחה לריטואל שחוזר על עצמו מאז: פעולות תגמול של צה"ל בעקבות פיגועי טרור שמקורם מעבר לגבול. חלק מהפעולות האלה עלו בחייהם של רבים. כך היה, למשל, בחאן יונס ובכונתילה בדרום, בקלקיליה ובסמוע בירדן, בנוקייב ובתאופיק בסוריה ועוד. היום עושים זאת לרוב מטוסים ולפעמים התגובה רק סמלית, אבל הרציונל נותר אותו רציונל שקבע בן־גוריון באוקטובר 1953.

הפעולה עוררה סערה בעולם. שרֵת ההמום הושפל. כעבור שישה ימים שב בן־גוריון מחופשתו וניהל את ישיבת הממשלה. למחרת הוא פירסם הודעה ובה הביע צער על האירוע, אולם הסיר את האחריות מצה"ל וטען כי "בדיקה מדויקת" העלתה ש"אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר, לא נפקדה מהמחנה בליל ההתקפה על קיביה". הוא הטיל את האחריות על "תושבי כמה יישובי ספר... שפקעה סבלנותם". לא ברור מי בדיוק — אם בכלל — קנה את הסיפור.

אבל בן־גוריון הודיע גם שהוא מתכוון לפרוש, הפעם לשנתיים. הוא הציע שלוי אשכול ולא שרת ימונה לראש הממשלה, ולבון לשר הביטחון. מאחר שאשכול סירב, שרת בכל זאת נבחר. ב־7 בדצמבר עזב בן־גוריון את משרדו ושידר לעם דברי פרידה, ובהם ציטוט מתהילים: "לא גבה ליבי ולא רמו עיניי ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני".

הפרישה (הראשונה) לשדה בוקר

הביוגרף מיכאל בר־זוהר טוען כי מבחינות מסוימות היה זה סיומו של עידן בן־גוריון. ואנחנו עדיין נמצאים בדצמבר 1953, עשר שנים לפני שבן־גוריון פרש סופית. עד אותו יום בן־גוריון היה זה שיזם את ההחלטות, ומעתה יהיו אלה עוזריו, יועציו ומחליפיו שייזמו את המהלכים. נראָה גם שהאתגרים הגדולים מוצו: העלייה הגדולה התמתנה במקצת (אם כי עולי צפון אפריקה יגיעו באמצע שנות ה־50); חוק חינוך ממלכתי התקבל; המאבק על השילומים מגרמניה תם; מדיניות ה"אי־הזדהות" ננטשה, וישראל התייצבה בצד מערב; המשא ומתן עם הערבים נכשל, ולא נראה שיש סיכוי שייפתח בעקבות מהפכת הקצינים הלאומנית במצרים; צה"ל התמסד ועבר ממגננה להתקפה. תמה התקופה ההרואית של תקומת ישראל.

זאת היתה פרישה מהדהדת — ממרכז העניינים לקיבוץ בודד ברמת הנגב. מאדם שעיני כל הישראלים — וגם מיליונים בעולם — נשואות אליו, והוא למעשה כול־יכול, לקיבוצניק שגר בצריף וקם (לא בכל בוקר) לעבודה בדיר. אחרי חמש שנים כראש ממשלה ושר ביטחון, בן־גוריון חש שהוא אינו מסוגל עוד לעצב את ישראל ואת הישראליות.

המעבר לשדה בוקר היה אמירה. בן־גוריון דיבר על חלוציות ועל הפרחת השממה — ובעצמו עשה. שנה לפני כן הוא כעס על משה דיין, שהקים לקציני צה"ל שכונה כפרוור של תל אביב וקרא לה "צהלה". על מה יש לצהול פה, הוא שאל. היו לו הרבה חלומות על דמותה של החברה הישראלית. הוא רצה לעשות את ישראל אור לגויים, וחש שאינו מצליח. הוא רצה לשנות את שיטת הבחירות מארציות (כלומר, כל הארץ היא אזור אחד) לאזוריות; הוא ביקש להכשיר את הקרקע לצמיחת מנהיגות צעירה וחלוצית; הוא ניסה לחולל מיזוג גלויות אמיתי על ידי הזרמת צעירים מיישובים מבוססים אל יישובי העולים החדשים, ובכלל מעבר "מהעיר אל הכפר"; הוא ניסה לקדם תפיסה של מורים חלוצים; הוא שאף לקדם התיישבות אזורית מתוכננת במקום יישובים בודדים, דוגמת חבל לכיש שהפך מאזור שומם לגן פורח.

חלק ניכר מהחלומות לא התממשו. בן־גוריון לא הצליח גם למשוך אחריו המונים לנגב. הוא התקרב לסוף דרכו הפוליטית, אבל קיווה — וצדק — שמחליפיו יקראו לו מאחורי הצאן.

ב־1955, כשיחזור ללשכת ראש הממשלה, יהיה זה בן־גוריון אחר: פחות להוט, פחות נלהב, יותר כעוס, עסוק בהישרדות. לימים הוא יאמר לבני נוער שבאו לבקרו, כי בשביל סתם עוד מדינה לא צריך את ישראל. ישראל אמורה היתה להיות מדינה מיוחדת במינה.

בינתיים, פסק הזמן שבן־גוריון לקח יצר בעיות שלטוניות וביטחוניות קשות, שיתוארו בפרק על משה שרת.

העסק ביש

ביולי 1954 התפוצצו מטעני חבלה קטנים במקומות הומי אדם בקהיר ובאלכסנדריה. בתוך זמן קצר לכדו המצרים את מטמיני המטענים — התארגנות של עשרה יהודים מקומיים. מהר מאוד הם גם גילו שישראל עומדת מאחורי המעשים. הרעיון — ההזוי — היה לייצר באמצעות המטענים את הרושם שמצרים בוערת, כדי שבריטניה תסרב להעביר לידיה את תעלת סואץ. גם את הפרשה הזאת נתאר בפרק הבא. מה שברור הוא שאיש משרי ממשלת ישראל לא היה בסוד העניינים ולא היה מודע להשתלשלות האירועים, למעֵט שר הביטחון לבון ו(רק בדיעבד!) ראש הממשלה שרת. לא התקיים בעניין דיון בממשלה, ולא נמסרה הודעה לכנסת או לציבור.

הישראלים האמינו לגרסה הממשלתית השקרית, שפורסמה באיחור. הם היו משוכנעים שהצעירים היהודים שהועמדו לדין במצרים, והורשעו בראשית 1955, נעצרו על לא עוול בכפם, וכי מדובר בעלילה זדונית שישראל כלל אינה קשורה אליה. איש לא העלה בדעתו שמקצת הצעירים הללו אומנו בארץ. שקצין צה"ל נשלח להקים את המחתרת ולפקד עליה, אך בגד בהם והסגיר אותם. יחלוף זמן עד שתסעיר את ישראל השאלה "מי נתן את ההוראה". כשהפרשה תתפוצץ, זאת תהיה פצצת סירחון.

בפברואר 1955 מינה שרת את ועדת השניים, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי. השאלה שהונחה על שולחנם היתה: מי נתן למחתרת במצרים את ההוראה לפעול? אבל שני האישים הנכבדים והמנוסים לא סיפקו מענה. הם לא הצליחו לקבוע אם היה זה שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן בנימין גיבלי. "האדם השלישי", מקבל ההוראה אברי אלעד, הצביע על לבון, אבל הוועדה לא השתכנעה שהוא דובר אמת. לבון הכחיש זאת בכל תוקף, הפנה את האצבע אל גיבלי והתפטר מתפקיד שר הביטחון כיוון שלא נוקה. ראש הממשלה שרת הודיע שבן־גוריון נענה לבקשתו לחזור לממשלה כמחליפו של לבון. כלומר, שר הביטחון תחתיו.

המונים נלהבים קידמו את בן־גוריון כאשר חזר למשרד הביטחון והתקבל בחיוך על ידי שרת. לרגע נוצר רושם ששוררת הרמוניה בין שני המנהיגים, אך כבר למחרת שלח בן־גוריון לשרת מכתב שבו ביקש להבחין בין מעמדו של שרת כראש הממשלה למעמדו כשר חוץ. כיוון ששתי המשרות ממוזגות בידיך, כתב בן־גוריון, התייעצות עם ראש ממשלה היא גם התייעצות עם שר החוץ. אבל התייעצות עם שר החוץ היא דבר אחד, והתערבות מתמדת של שר החוץ ועובדיו בענייני ביטחון היא דבר אחר. "לדבר זה לא אסכים", הוא הבהיר. "אם ראש הממשלה יסמוך ידו על התערבות שר החוץ ועובדיו, תצטרך כראש הממשלה לקבל מידיי תיק הביטחון ולמנות איש אחר במקומי". לזאב שרף, מזכיר הממשלה, אמר בן־גוריון כי שרת מגדל דור של פחדנים, "אך לא אתן לו. זה יהיה דור לוחם." שרת הביע "צער ואכזבה".

כעבור ימים אחדים אישר שרת פעולת תגמול בעקבות שורת חדירות של אנשי צבא ופדאיון מצרים מרצועת עזה — עד רחובות וראשון לציון. אבל "פעולת עזה" ("מבצע חץ שחור"), שכללה מלכתחילה כוח גדול יותר מאשר בפעולות התגמול הקודמות, וכוונה לראשונה נגד הצבא המצרי, התרחבה תוך כדי הקרב מעבר למתוכנן. 38 חיילים מצרים נהרגו, ו־8 מלוחמי הצנחנים. בן־גוריון כתב ביומנו: "זה היה, לדעתי, שיא הגבורה האנושית". הוא הצדיק את פעולות התגמול בכך שיהודים במקומות נידחים חשים בזכותן כי דמם של היהודים כאן אינו הפקר, בשעה שבגולה הם בדרך כלל קורבנות חסרי ישע. יש מדינה ויש צבא לעם היהודי. שרת, לעומתו, נרעש מהיקף הפעולה וממספר ההרוגים, וחשש מתגובתם של מצרים, ארצות הברית והאו"ם.

חלף חודש, ובתגובה על פיגוע במושב לכיש הציע בן־גוריון לממשלה לכבוש את עזה. בעד הצעתו הצביעו ארבעה שרים, ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול. שניים נמנעו. תשעה הצביעו נגד, וביניהם שרת. בן־גוריון הוציא את זעמו על שר החינוך בן־ציון דינור, שנמנה עם המתנגדים. "אינך יודע להבחין בין עשיית היסטוריה לבין כתיבת היסטוריה," הוא גער בפרופסור הנודע להיסטוריה של עם ישראל.

שוב ראש הממשלה

בבחירות לכנסת השלישית שהתקיימו ביולי 1955 שוב הוביל בן־גוריון את רשימת מפא"י. שרת היה כרגיל מספר שתיים, אף כי היה ראש הממשלה המכהן. מפא"י איבדה חמישה מנדטים, אולי בשל אכזבה מהקו המתון של ממשלת שרת, ובן־גוריון מיהר להכריז כי לא יסכים להיות חבר שוב בממשלה ה"פשרנית" של שרת.

לשרת לא היה שום סיכוי במאבק הכוחות הזה, ובן־גוריון קיבל את דין התנועה והרכיב שוב ממשלה. הציונים הכלליים מצאו עצמם בחוץ הפעם, ובמקומם צירף בן־גוריון את אחדות העבודה ומפ"ם. כרגיל, חמשת חברי הכנסת הערבים של מפלגות הלוויין של מפא"י תמכו בממשלה מבחוץ. רק במאה ה־21 נראית תמיכה של מפלגות ערביות בקואליציה כמעשה שלא ייעשה.

שרת סירב תחילה, אך הצטרף בהמשך למשחק הכיסאות המוזיקליים וחזר למשרד החוץ. רגע לפני שהוקמה ממשלה חדשה, הוא עוד נאלץ לאשר פעולת תגמול גדולה בחאן יונס. בספטמבר 1955 נחתמה עסקת הנשק הצ'כית־מצרית בתיווך סיני. גם ברית המועצות הגדילה את משלוחי הנשק למצרים. זאת היתה נקודת מפנה במרוץ החימוש האזורי. ישראל התחילה לקבל נשק מצרפת ומבריטניה, אבל ארצות הברית עדיין סירבה לסייע לצה"ל להתחמש, למרות שבן־גוריון ניסה לכונן עימה ברית צבאית, לחתום על חוזה הגנה ולהתיר לצבא האמריקאי להחזיק בארץ בסיסים. לפני כן הוא הציע שישראל תהיה אחת ממדינות חבר העמים הבריטי, ופעל להידוק היחסים עם צרפת.

מנקודת המבט של בן־גוריון, תמיכה של מעצמת־על בישראל היתה כורח חיוני. אבל בינתיים, בסוג של מחאה נגד עסקאות הנשק המצריות, נאלץ שרת לאשר כאמור את הפעולה בחאן יונס. 72 חיילים מצרים נהרגו, ופרצו התכתשויות לאורך הגבול.

לבן־גוריון היה קל הרבה יותר לקבל החלטות מסוג זה. הוא חזר אל ראש הפירמידה במצב רוח מלחמתי, וביקש מהרמטכ"ל דיין להכין תוכניות למבצעים התקפיים. כשהציג את ממשלתו בכנסת, הוא אף אמר: "ב־1955 נגרמו לנו 153 אבֵדות של הרוגים ופצועים על ידי המצרים," ועוד באותו הערב בוצעה פעולת צנחנים באזור ניצנה. המדיניות של שרת, שהתבססה על מאמצי הידברות, ניסיונות תיווך של גורמים זרים, מאמצים דיפלומטיים, איפוק ופעולות תגמול רק כאפשרות אחרונה — נגנזה.

בדצמבר אותה שנה הניח בן־גוריון על שולחן הממשלה את תוכנית "עומר" — כיבוש מצרֵי טיראן, בקצה הדרומי של חצי האי סיני, וכן צומת רפיח וניצנה. ההצעה נפלה, לאחר שהצטרפו אל שרת שני שרי מפ"ם, שני שרי המפד"ל, פנחס רוזן מהפרוגרסיבים ושלושת שרי מפא"י המתונים — זלמן ארן, קדיש לוז ופנחס ספיר. בן־גוריון גמר אומר לדחוק את שרת אל מחוץ לממשלה.

זה לא היה פשוט. הממשלה הסוציאליסטית שקמה בצרפת בתחילת 1956 היתה ידידותית מאוד לישראל, ושרת הוא שניצח על הידוק הקשרים. הם כבר הניבו מטוסי "מיסטר" חדישים, בעקבות מטוסי ה"אוֹרָגָן" שהממשלה הקודמת סיפקה, אבל ביקור חשוב של שר החוץ הצרפתי בוטל בעקבות "פעולת כנרת", שבוצעה כתגמול על ירי סורי על ספינות דייגים וחיל הים בכנרת. שרת רתח, וביוני 1956 הציג בן־גוריון את הנושא בפשטות: הוא או אני. ביומנו הוא כתב: "נקשרו עננים כבדים בשמי ישראל... היה ברור לי כי עלינו להתכונן לפעולה גדולה. לא מצאתי אצל שרת את הראייה הזו".

מרכז מפא"י החליט לשחרר את שרת מחברותו בממשלה ברוב של 35 מול 7, ובעיקר עם מספר יוצא דופן של נמנעים: 74. בהודעה שמסר לכנסת הודה בן־גוריון כי נוכח המצב הביטחוני והמדיני החמור, הוא סבור שחיונית התאמה מלאה בין משרדי הביטחון והחוץ.

את מקומו של שרת תפסה שרת העבודה, גולדה מאיר. הדרך ל"מבצע קדש" נסללה. ביולי החלו טנקים צרפתיים קלים מסוג AMX-13 לרדת מאוניות בנמל הקישון. ב־26 ביולי הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ. בריטניה הצטרפה לישראל ולצרפת, שסירבו להתבונן על המתרחש מהיציע.

אם בינואר 1956 עלה בידי משה שרת לגייס רוב של תשעה שרים מול ארבעה, ולהפיל הצעה של בן־גוריון לפרוץ את מצרי טיראן בפעולה צבאית, בשלהי אותה שנה לא עמדו מול בן־גוריון מתנגדים כאשר הציע שישראל תחבור לבריטניה ולצרפת ותתקוף את מצרים. יום לפני היציאה למבצע הוא כינס ישיבת ממשלה. ערב קודם הוא עידכן את שרי המפד"ל ואת הפרוגרסיבים, והם הבטיחו את תמיכתם. את שרי מפ"ם הוא השאיר לרגע האחרון, והם הבהירו כצפוי שיתנגדו. ראש האופוזיציה, בגין, בירך על הפעולה.

מטרותיה המוגדרות היו פתיחתו של מפרץ אילת לשיט ישראלי, השמדת בסיסי הפדאיון ברצועת עזה, וכן הריסת המערך הלוגיסטי ושדות התעופה של מצרים בסיני, על מנת למנוע ממצרים לתקוף את ישראל. ברקע הסתתרו כמה מטרות מדיניות, ובראשן פתיחה של תעלת סואץ לשיט ישראלי, ואולי אף קידום האפשרות לכריתת שלום עם מצרים על ידי הפלתו של נאצר.

הקשר הביטחוני עם צרפת התהדק באותה תקופה. גם בפריז ראו בנאצר אויב בגלל מעורבותו במרד באלג'יריה. זה היה מניע נוסף של בן־גוריון ומקורביו להצטרף לצרפת ולבריטניה במבצע "מוסקטר", לסייע להן להשתלט על התעלה ולמנוע את הלאמתה בידי מצרים.

המערכה נפתחה בליל 29 באוקטובר, בצניחה של גדוד צנחנים במעבר המיתלֶה במרכז סיני — הצניחה הקרבית הראשונה והיחידה עד כה של חיילי צה"ל מאחורי קווי אויב. מיד אחר כך החלו כוחות שריון ורגלים להסתער על מוצבי המצרים, ובתוך שמונה ימים נכבשו חצי האי סיני ורצועת עזה. צה"ל חנה על גדות התעלה.

ב־7 בנובמבר 1956 נשא בן־גוריון בכנסת נאום על "המערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו... נתחדש מעמד הר סיני", הוא הכריז בפאתוס כמעט משיחי, "יוטבת [כפי שהוא קרא משום־מה לאי טיראן, הרחק משטח ישראל, בכניסה למפרץ אילת] תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית."

זאת היתה הכרזה ריקה ולא חכמה במיוחד. כעבור ימים אחדים, תחת לחץ בינלאומי כבד, הודיע ראש הממשלה כי "ברצון נחזיר כוחותינו ממצרים, כשרק ייעשו הסידורים הראויים עם האו"ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ". ובקיצור: נסיגה חזרה לגבולות 48'.

הנכונות לנסיגה עוררה מחלוקת בין הקואליציה לאופוזיציה. סיעת חֵרות הגישה הצעת אי־אמון בממשלה, שאומנם נדחתה אבל חשפה שסע בין "אחדות העבודה" הניצית, שביקשה לתמרן ולהשאיר את רצועת עזה בידי ישראל, שכן מדובר ב"שטח מולדת", לבין מפא"י, שהעדיפה לא להסתכסך עם האו"ם ועם מדינות העולם, ובראשן ארצות הברית. אף על פי כן בן־גוריון לא התקשה להשיג רוב, ובמרץ 1957 השלימו כוחות צה"ל את פינוי כל השטחים שכבשו ארבעה חודשים קודם. שלטונו של נאצר בהחלט לא התמוטט.

למרות מפח הנפש, המבצע הנועז והמוצלח שינה את הדימוי של ישראל בעולם. מדינות אסיה ואפריקה ראו בישראל הצעירה סמל ודוגמא לנסיקה מהירה ומוצלחת, ורצו ללמוד את סודות הביטחון וגם החקלאות. היחסים עם צרפת התהדקו עוד יותר והניבו אספקת נשק סדירה במשך עשור. יהודי העולם רוו גאווה. בן־גוריון חזר להיות מנהיג נערץ וזכה בבחירות ב־1959 בהישג שיא — 47 מנדטים למפא"י. הסיסמה שהביאה את הניצחון היתה מדהימה בפשטותה: "הגידו כן לזקן".

ישראל פיתחה יחסים הדוקים ומגוונים עם איראן, חבש וטורקיה. "הברית הפריפרית" הלא ערבית היתה אמורה למנוע כניסה סובייטית לאזור. בן־גוריון, טעון באנרגיות חדשות, נפגש עם מנהיגי מעצמות — החל בצ'רצ'יל דרך דה־גול וכלה בדווייט אייזנהאואר ואחריו ג'ון קנדי. קנדי הודה באוזני הזקן כי נבחר בזכות קולות היהודים.

בן־גוריון ועדות המזרח

ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה, לאחר מעצר אלים של תושב השכונה על ידי המשטרה. בשכונה התגוררו עולים חדשים, רובם עולים ממדינות ערב, והמהומות פשטו ביישובים נוספים כאש בשדה קוצים. אלפים נאספו להפגנות במקומות רבים בארץ, אבל ראשי המדינה ומפקדי המשטרה המשיכו לזלזל במחאות ובמוחים על אפליה וקיפוח, והשרים המשיכו להתבטא בצורה מאשימה ומתנשאת. מנהיג המהפכה העממית, דוד בן־הרוש, יליד מרוקו בן 35 שחי בוואדי סאליב, נידון ל־11 חודשי מאסר, לאחר שבית המשפט קבע כי שילהב את המפגינים, ומשום שירה באקדח בקיר לפני שהרים ידיים כאשר נעצר.

רק אז החל לזוז משהו. הממשלה הקימה תוך ארבעה ימים ועדה לחקר האירועים, בראשות השופט המחוזי משה עציוני, וב־19 באוגוסט הגישה הוועדה את מסקנותיה. נכתב בהן, בין היתר: "חלקים מסוימים של עדת יוצאי צפון אפריקה טעונים מידה מרובה של הרגשת אפליה וקיפוח".

הוועדה לא הצביעה על המַפלים והמקפחים, וממילא לא המליצה על צעד אופרטיבי נגד שום איש או מוסד. נוכח הניצחון המוחץ בבחירות, נוכח המסקנות החלביות של הוועדה ומאחר שבן־הרוש, שרץ לכנסת בראש רשימת "ליכוד צפון אפריקה", לא נבחר, האמינו ראשי מפא"י ש"מרד המרוקאים" אינו אלא קצף על פני המים בתהליך קיבוץ הגלויות וההיתוך. כמעט כל מה שהוצע ובוצע באותם ימים כדי לשכך את התחושות הקשות של בני עדות המזרח ואת הקיפוח בפועל היה קוסמטי ושוב מתנשא.

אבל זאת היתה תקלה פוליטית חמורה מבחינת מפא"י, עם משמעויות ארוכות טווח, דווקא בשל הניצחון הגדול בבחירות 1959. ראשי המפלגה הרשו לעצמם להקל ראש באירועי ואדי סאליב, ותרמו בכך את חלקם להנצחת "הבעיה העדתית" בסדר היום הציבורי. הסיסמה "דופקים את השחורים" נשמעת מאז ועד ימינו, גם אם היום עוטפים אותה בהגיגים פסבדו־אנתרופולוגיים על אליטות והגמוניות.

בן־גוריון לא שנא את בני עדות המזרח, הוא פשוט לא הכיר אותם. הוא גם האמין שישראל צריכה להיות אי של התַרבות האירופית־מערבית בלב המזרח הערבי. כשהרכיב ממשלה כתב ביומנו: "אין ספרדי אחד אשר יתאים לתפקיד בממשלה, וזה סימן לדלות". ובמקרה אחר אמר: "תראו כמה טוב להם כאן. במרוקו הם היו מכים את הנשים שלהם." הכותרת בעיתונים היתה: "בן־גוריון טוען שהמרוקאים מכים את נשותיהם".

וכך, מצד אחד הוא הפקיד בידי השר המזרחי היחיד בממשלתו, בכור שלום שטרית, את משרד המשטרה שנחשב שולי, ומצד שני דרש משר המשפטים, פנחס רוזן, למַנות שופט עליון מיוצאי עדות המזרח.

משפט אייכמן

כבר בדצמבר 1959 דיווח ראש שירותי הביטחון, איסר הראל, כי ייתכן שהתגלה מקום מחבואו של אדולף אייכמן, מהמבַצעים הראשיים של תוכנית "הפתרון הסופי להשמדת יהודים" הנאצית. הראל גם קיבל חוות דעת מהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, שמדינת ישראל מוסמכת לשפוט את אייכמן על פשעיו בתקופת השואה.

בתוך זמן קצר התברר שאייכמן אכן חי בארגנטינה בזהות הבדויה של ריקרדו קלמנט, בבית בודד ברחוב גריבלדי בפרוור סן פרננדו, מרחק 30 ק"מ ממרכז בואנוס איירס. התמונות שסיפקו סוכני המוסד אימתו את זהותו במידה רבה של ודאות. לאור הממצאים הוחלט לחטוף אותו לישראל. בראש צוות החטיפה הוצב רפי איתן, מפקד היחידה המבצעית של המוסד והשב"כ, שבחר את יתר חברי הצוות מקרב שני הארגונים החשאיים.

ארגנטינה התכוננה לחגוג 150 שנה לעצמאותה במאי 1960, והזמינה אורחים רמי דרג ממדינות העולם, כולל ישראל. התוכנית היתה שהמטוס המיוחד של "אל על", שיטיס את האורחים לבירת ארגנטינה, יחזיר עימו לארץ את אייכמן החטוף. ראש משלחת ישראל לחגיגות היה השר ללא תיק אבא אבן, והוא לא שותף בסוד החטיפה.

ב־11 במאי נחטף אדולף אייכמן בשובו מהעבודה, בדרכו מתחנת האוטובוס לביתו. עשרה ימים הוא הוחזק במקום מסתור בבואנוס איירס והודה בזהותו האמיתית. ב־21 במאי הוא הועלה למטוס לבוש כדייל "אל על", במדים שבהם נחת בארגנטינה "זאב זכרוני". "זכרוני" היה למעשה איש השב"כ יהודה כרמל, שהיה דמיון מסוים בינו לבין אייכמן. יומיים אחר כך הכריז בן־גוריון בכנסת על לכידתו ועל כך שהובא לארץ. הוא ציין שאייכמן יעמוד למשפט בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

הַעֲמדה לדין בירושלים בירת ישראל, על פי החוק הישראלי, קבל עם ועולם, היתה הסיבה שבגינה החליט בן־גוריון לא לחסל את אייכמן בארגנטינה. הוא הנחה את שר המשפטים, פנחס רוזן, לנהל את התביעה כך שתגולל את פרשת השואה כולה, מעל ומעבר לחלקו של אייכמן. הוא האמין שמשפט כזה יאחד את הישראלים, אשכנזים ומזרחיים, בחוויה מכוננת מלכדת, וידגיש בעולם את צדקת הציונות.

המשפט נפתח ב־11 באפריל 1961 בבית העם בירושלים. בן־גוריון הצהיר באותו יום כי מדובר במשפט נירנברג של העם היהודי, שנמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. סנגורו של אייכמן היה הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס. הרכב השופטים המיוחד, בראשות שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, כלל גם את נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים בנימין הלוי ואת שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר יצחק רווה.

בפתיחת נאומו נשא האוזנר נאום שנכנס לספרי ההיסטוריה, כשהוא פותח במשפטים הבלתי נשכחים: "במקום בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, איני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם — אני מאשים."

המשפט זכה לתהודה אדירה בארץ ובעולם. חשיבותו נבעה גם מכך שניצולים פתחו לראשונה את סגור ליבם — בעת מתן עדויות במשפט או באוזני בני משפחותיהם. תודעת השואה התחזקה בישראל ובעולם, כמו גם האמפתיה לשורדים. בן־גוריון עצמו הסביר כי עריכת משפט בישראל לצורר הנאצי חשובה לחינוך הנוער. "העיקר אינו העונש," הוא אמר בישיבת הממשלה ב־29 במאי 1960, "כי איני רואה עונש ראוי למעשה זה."

פסק הדין — מוות בתלייה — ניתן ב־15 בדצמבר 1961. אחרי שערעורו נדחה על ידי בית המשפט העליון, וכך גם בקשת חנינה, נתלה אדולף אייכמן בכלא איילון. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

סיכום

בן־גוריון לא הסתייע במומחים ליחסי ציבור, אך היה קשוב למאוויי הציבור וידע להיענות להם בלא להחניף ובלי לוותר על צעדים קשים הכרחיים. קול ישראל, תחנת הרדיו היחידה שפעלה בארץ, היתה כפופה למרותו, וכך היה גם כשהוקמה גלי צה"ל. הוא מנע את כניסת הטלוויזיה לארץ — הן משום שהאמין באמת שהיא מחנכת לבטלה של ישיבה מול המסך; הן משום שידע שתהיה בכך תרומה להעמקת פערים, משום שרבים לא יוכלו לרכוש את המכשיר היקר; והן בשל החשש מאמריקניזציה (עם זה, הוא הביע צער על שלא היתה טלוויזיה במעמד הר סיני).

הוא העדיף תמיד לפרסם מאמר פרי עטו מאשר להתראיין על מנת להעביר את דברו (או להתנגח עם יריבים פוליטיים). על מאמריו ב"דבר", עיתון ההסתדרות ובעצם עיתון מפא"י, הוא נהג לחתום ס.ש.י, אבל כולם ידעו שאלה ראשי התיבות "סבא של יריב", ושיריב הוא יריב בן־אליעזר נכדו, בנה של בתו גאולה.

בן־גוריון ניחן ביכולת נדירה לקבל הכרעות היסטוריות: הוא אימץ ברגע המבחן את עקרון חלוקת הארץ, ובלבד שתהיה לעם היהודי סוף־סוף מדינה ריבונית בארץ ישראל; הוא יזם וניהל את החיים הכפולים עם הבריטים בעת מלחמת העולם השנייה; הוא כרת הסכם עם המנהיגים הדתיים ערב הקמת המדינה כדי להשיג רוב ב"מועצת העם"; ומעל לכול: הוא הבהיר במאי 1948 "עכשיו או לעולם לא!" וניצח על הקמת המדינה ללא דיחוי, בניגוד לעמדה האמריקאית ומול איומי הערבים. בימי הקרבות הוא קיבל החלטות קשות מנשוא, בתחילת שנות ה־50 הוא השכיל לעזוב את ״אמא רוסיה״ ולהפנות את ישראל מערבה, ובהחלטה בעלת חשיבות היסטורית אדירה הכריע בעד פיתוח יכולת גרעינית.

אחרי הקמת המדינה הכריע בן־גוריון בעד פתיחת השערים לעלייה המונית מכל קצוות תבל (כמעט), והקציב לכך משאבים אדירים מהקופה השדופה. הוא ידע להודות בחומרת המצב הכלכלי ולהשליט "צנע" בלתי פופולרי; הוא פתח במשא ומתן עם גרמניה על שילומים שנים מעטות בלבד אחרי תום המלחמה, כאשר הניצולים עדיין מלקקים את פצעיהם ומבכים את מתיהם; הוא קיבל החלטות קשות על מבצעים מעבר לגבולות ועל מבצע "קדש" — וגם הבין בזמן שיש לסגת מסיני.

הכרעותיו לא היו הכרעות של "כולם". היה עליו להיאבק ביריבים מבית ומחוץ, ולא פעם הוא פעל בניגוד למצופה. כך למשל, בן־גוריון הסוציאליסט היה ראש ממשלה מעשי, ולא היתה לו בעיה לפתח את כלכלת ישראל עם הון פרטי ומשקיעים זרים. כך גם בוויכוח על חלוקת הארץ, עוד ב־1937, בעקבות פרסום מסקנות ועדת פיל, כאשר מצא עצמו מול שניים מאבותיו הרוחניים, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין; וכך בנושא השילומים, כאשר התמודד מול אופוזיציה לוחמת מימין ומשמאל.

האיש שאמר, "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים," עיצב אסטרטגיה ביטחונית הנסמכת על מעצמות זרות. כחלק מתוכנית החלוקה הוא הסכים לבינאום ירושלים, אבל מאחר שהערבים לא קיבלו את התוכנית, הוא הורה במלחמת השחרור להילחם בכל הכוח על העיר שתהיה לבירה. אף שאמר 25 שנים קודם לכן שאסור לנו לקפח ילדים ערבים כדי להשיג את מבוקשנו, הוא לא נמנע מגירוש ערבים מבתיהם ומכפריהם במלחמת העצמאות, במחשבה סדורה על השגת רוב יהודי ברור במדינה. כך גם אמירתו אחרי 1967, כי יש לסגת מהשטחים הכבושים, להוציא ירושלים וחלק מרמת הגולן.

ובשורה מסכמת אחת: בן־גוריון הונע בעצם על ידי רעיון אחד — קוממיות לאומית של העם היהודי בארץ ישראל. הכול נגזר מרעיון הגאולה הזה, וגם הוכפף לו.

לא אחת ולא שתיים בן־גוריון גם נכשל. הוא לא הצליח להלהיב את הנוער ולהניעו ליישב את הנגב. במבט לאחור הוא נכשל גם בנושא יחסי הדת והמדינה, שהפך לנושא מפלֵג ומלבּה מדון. המחמירים סבורים שלא נכון היה להזכיר את "חזונם של נביאי ישראל" במגילת העצמאות, שרבנים לא צריכים להיות מוזמנים כאורחים מכובדים במעמדים ממלכתיים, ושראש הממשלה לא אמור להעניק חסות לחידון התנ"ך. איש לא מציע להוציא את הדת מחוץ לחוק, אבל רבים דורשים להפריד הפרדה ברורה ולמנוע כל כפייה דתית. חוזה המדינה כתב, כזכור, שמקומם של הרבנים בבתי הכנסת ולא במרחב הציבורי. בתש"ח היה סיכוי למנוע את המעורבות של הדת — ובמיוחד של הרבנים — בתחום הפוליטי, והוא הוחמץ על ידי בן־גוריון עצמו.

בצד השני של הכביש האידיאולוגי הצליחה מפא"י, בזכות בן־גוריון, ליטול את הבכורה מהאינטלקטואלים הכמעט מרקסיסטים של "השומר הצעיר", ולכבוש את ההגמוניה בתנועת העבודה ואצל חסידי הסוציאליזם, שלא היה מילה גסה בשנות ה־40, ה־50 וה־60. אנשי מפא"י גברו גם על אנשי "ברית שלום", ששאפו למדינה דו־לאומית, מזה, ועל הרוויזיוניסטים חדורי האמונה היוקדת בזכותנו על כל הארץ, שהתנגדו לכל פשרה ושיח, מזה. למפא"י היה מנהיג בעל תודעה היסטורית חזקה, שידע לקבל החלטות. מנהיג שמעולם לא היה שבע רצון, ולילותיו הצריכו אותו ליטול גלולות שינה.

בן־גוריון היה אמן מבחינת מיומנות פוליטית, ו"בן־גוריוניזם" הפך למטבע לשון: הכול נקבע על פי הסיטואציה הפוליטית העכשווית, וגם היחס לאנשים נקבע על פי הצורך הפוליטי בכל רגע נתון. לכן, אם צריך גם משנים את היחס. לדוגמא, ההתייחסות המשתנה אל זאב ז'בוטינסקי, יריבו המר במאבק על אופן השגת העצמאות ועל דמותה של המדינה שבדרך, ולאחר מכן עם יורשו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין.

ואם האנשים הם מכשירים למען המטרה הלאומית הגדולה, כך גם השיטה. בן־גוריון היה דמוקרט כשנוח לו. בנושאים שבהם הוא לא היה מוכן לקחת סיכון של ערעור על עמדתו, הוא פעל בלי לשאול איש, ולא פעם גם בלי סמכות. כפי שכבר כתבנו, הדפוס הזה בלט במיוחד בהחלטה על הקמת כור גרעיני.

בן־גוריון אהב פורומים קטנים, שבהם היה קל לו לשכנע, אך הוא ידע גם לגייס ולהפעיל אוגדות. אחד התכסיסים השכיחים שלו היה אִיום בהתפטרות והפיכת משבר קטן לגדול. כמעט בכל עשר הממשלות שהוביל הוא איים, יותר מפעם, כי "ילך לנשיא".

הוא הקפיד והיטיב להכיר את אנשי השורה השנייה במפלגה, והם יצאו ברגעי מבחן להגן עליו ולמנוע את התפטרותו. דוגמא ליכולת הפוליטית שלו היתה יחסו לנשיא הראשון. בן־גוריון הבין שלא יוכל למנוע את בחירתו של ד"ר חיים ויצמן, האיש שהוא הצליח להדיח מראשות ההסתדרות הציונית. במקום זאת הוא פעל לצמצום סמכויותיו של "השבוי מרחובות" לתחום הטקסים והסמלים, ולנִטרולו מכל החלטה מעשית.

כדי לחזק את עצמו מבחינה פוליטית, קידש בן־גוריון את האחריות הקולקטיבית, הקובעת שכל המפלגות המשתתפות בממשלה נושאות באחריות על החלטותיה ופועלות על פיהן. אבל את סדר היום קובע ראש הממשלה, לכל שר מוקצבת רשות דיבור של דקות ספורות בלבד, הדיונים סודיים, שמות המצביעים לא נרשמים, והפרוטוקולים לא מתפרסמים.

עם כל מיומנויותיו המעשיות, ועם יכולות הביצוע המוכחות, שהולידו את הפרויקטים הלאומיים הכי גדולים, בן־גוריון היה גם בעל מעוף, והעניק לפעמים את התחושה שהוא עומד על פסגת ההר ומקרין חזון למרחוק. הוא האמין מעומק ליבו שישראל צריכה להיות מדינת מופת וחברת מופת — כדי להגשים את חזון הנביאים, ולא פחות מכך משום שזהו תנאי לקיומנו. הוא היה משוכנע, ושיכנע, שישראל חייבת לשמור על עליונות מדעית, תרבותית, מוסרית וטכנולוגית, שאם לא כן העולם יתמוך ב־22 מדינות ערב וב־55 המדינות המוסלמיות. הוא האמין באמת שעם ישראל הוא עם סגולה, האמין שמדינת ישראל צריכה להיות אור לגויים, וחרף היותו חילוני בהכרתו האמין בחשיבותה המיוחדת של ירושלים.

לצד החזון היתה לו תוכנית פוליטית סדורה. הארגונים שהוא פעל בהם, הפעיל אותם ועמד בראשם — מפא"י, ההסתדרות, הסוכנות, הממשלה והכנסת — והאידיאולוגיות שבהן האמין, כמו סוציאליזם וממלכתיות, כולם היו כלים למימוש חזון המדינה היהודית העצמאית.

היתה לבן־גוריון תפיסה מהירה, והוא ידע להבחין בין עיקר לטפל ולקבוע מהי באמת הבעיה העומדת על הפרק. הגם שסמך במידה רבה על האינטואיציה שלו, היא לא היוותה תחליף לקביעת מדיניות על סמך ידע ועובדות מוצקות. המשורר נתן אלתרמן כתב שיש בבן־גוריון דבר והיפוכו: "הזינוק והריסון", "הקור והלהט", "הקנאה והפיכחון". זלמן ארן, שר החינוך והתרבות במשך 14 שנים ויותר, אמר עליו: "תמיד הלכנו אחרי בן־גוריון בעיניים עצומות, אך אני פקחתי את עיניי מעת לעת לראות שהוא אינו הולך בעיניים עצומות."

מנגד, אחת מחולשותיו של בן־גוריון היתה אינטליגנציה רגשית מוגבלת. הוא היה איש של פעילות אינטנסיבית, ולא אדם של סמול־טוק. כשהגיעו אליו אורחים לא מהתחום הפוליטי — הוא לא ידע מה לעשות איתם. פעם יעצו לו שייתן לאורח לפטפט קצת, וכשהאורח בא הוא אמר לו: "פטפט, בבקשה." כשפגש נשים הוא נהג לשאול: "כמה ילדים יש לך?" אם התשובה היתה "שניים", הוא היה ממשיך ושואל: "למה רק שניים?" פה זה נתקע. בן־גוריון היה עסוק בלהקים מדינה. הוא לא ידע איך אנשים מהשורה חיים.

וגם לא היו לו חברים. שותפים היו לו, הרבה, אבל הם לא היו חברים. אדרבה, רבים מהשותפים שיכלו להיראות מהצד חברים הפכו ליריביו.

מרגע שהמדינה קמה עד 1963, למעֵט הפסקה של שנה ועשרה חודשים, דוד בן־גוריון ניהל שלטון כמעט־יחיד. עד היום אנחנו מושפעים מהחלטות היסטוריות שקיבל (או לפחות הוביל) כראש הממשלה וכשר הביטחון, מהעלייה ההמונית וחוק השבות, הסטטוס קוו עם הדתיים, חינוך ממלכתי, חבירה למערב, ולארצות הברית בפרט. כסוס המטפס במעלה ההר ואפסרים על עיניו כדי שלא יראה את התהומות מימין ומשמאל, הוא משך את העגלה במעלה הדרך, לא הבחין בתסכול של בני עדות המזרח, לא העריך נכונה את מחיר הכניעה למפלגות הדתיות, לא שם לב למה שמתחולל בקרב ערביי ישראל.

ב־16 ביוני 1963, בגיל 77, התפטר בן־גוריון מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא לא נימק את התפטרותו, אלא אמר שמדובר בסיבות אישיות. ברצונו לקרוא תנ"ך ופילוסופיה, לעשות התעמלות כדי להקל את כאבי הגב שמהם סבל ולצעוד. לא מעט השערות ניסו להסביר מדוע באמת הוא עזב את תפקידו בעת ההיא. היו שגרסו כי ההתפטרות היא תוצאה של לחצים מצד הנשיא קנדי, לחזק את הפיקוח על פעילות הכור הגרעיני בדימונה. אחרים סברו שמקורה במשבר המדענים הגרמנים במצרים, שעורר חילוקי דעות קשים עם איסר הראל, או בהחלטתה של ועדת השבעה לזַכות את פנחס לבון מאחריות ל"עסק הביש". תשובה מוסמכת — אין.

בן־גוריון המליץ על אשכול כיורשו, אולם העימותים בין השותפים הוותיקים לא איחרו להגיע — באינספור תחומים. "הזקן" דרש מאשכול, למשל, לדחות את מסקנותיה של ועדת השבעה הפוליטית ולחקור את "פרשת לבון" באמצעות ועדת חקירה משפטית. הוא גם התנגד ליוזמת אשכול להקים את "המערך הקטן" עם "אחדות העבודה". בהמשך בן־גוריון כעס על כך שאשכול הסכים להעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ.

בוועידת מפא"י בפברואר 1965 התחולל העימות הגדול בין שני האישים. מרבית הנואמים אמרו דברים חריפים על בן־גוריון בן ה־79, ובראשם משה שרת, שהיה על ערש דווי. הוא ערך ב"נאום כיסא הגלגלים" שנשא שם את חשבון חייו עם בן־גוריון. גם גולדה מאיר תקפה בחריפות ובסרקזם את בן־גוריון, ואשכול — בנאום הסיכום של הוועידה — הצדיק את עמדותיו וקרא לבן־גוריון, "תן לי אשראי!"

רוב הצירים הצביעו בעד, אך בן־גוריון כבר הסתחרר באובססיה ולא ויתר. ביוני 1965 הוא כינס בביתו את תומכיו והודיע להם כי יעמוד בראש מפלגה חדשה בבחירות הבאות. הוא גורש מהמפלגה שבראשה עמד במשך 35 שנה, יחד עם תומכיו. ואם לא די בכך, בית הדין המפלגתי — בראשות יעקב שמשון שפירא — כינה את בן־גוריון ותומכיו "ניאו־פאשיסטים".

"הזקן" אכן רץ לכנסת השישית בראש מפלגה חדשה — "רשימת פועלי ישראל". לצידו רצו הרמטכ"לים לשעבר משה דיין וצבי צור, הסופר יזהר סמילנסקי, שמעון פרס, יצחק נבון, חיים הרצוג ועוד. רפ"י זכתה בעשרה מנדטים, והמערך בראשות אשכול — ב־45.

בינואר 1968 חברה רפ"י למפא"י ולאחדות העבודה כדי להקים את מפלגת העבודה. בן־גוריון התנגד לאיחוד והתמודד בבחירות לכנסת ב־1969, בגיל 83, בראש "הרשימה הממלכתית". הרשימה קיבלה ארבעה מנדטים, ובן־גוריון התפטר מהכנסת כבר ב־1970. הוא אמר כי אילו התקיימו שוב בחירות, היה מצטרף למפלגת העבודה.

הוא היה אז כבר "אריה בחורף". שקיעתו היתה ארוכה, מכוערת וטרגית. המנהיג הדגול, שידע בימיו הגדולים לקרוא היטב את המפות, לראות למרחוק ולעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, איבד את התחושה ההיסטורית. נדמה היה לפעמים כאילו הוא נטל על עצמו את מלאכת הניתוץ של דמותו. גם מותו בדצמבר 1973 נטמע באבל הכבד ובתחושת האסון ששררו בארץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

בן־גוריון בחר לעצמו ולרעייתו פולה חלקת קבר הצופה אל אפיק נחל צין, סמוך לשדה בוקר. האב המייסד של האומה הישראלית העדיף להיטמן בנגב, לצד רעייתו שנפטרה חמש שנים לפניו, ולא בחלקת גדולי האומה בירושלים.

בן־גוריון ניסה לטפח לעצמו את דימוי סג'רה. הוא סיפר שהפך לסוציאליסט בגיל עשר, כאשר קרא את "אוהל הדוד תום", וביקש תמיד להירשם בסעיף המקצוע כחקלאי. אבל שלמה לביא, חבר קיבוץ עין חרוד ובן עיירתו של בן־גוריון, שהיה חבר בכנסות הראשונה והשנייה, אמר בחיוך כאשר בן־גוריון נבחר לראש הממשלה הראשון: "תמיד ידעתי שפועל טוב לא יצא ממנו."

חברים ויריבים נוספים, שצילו האפיל גם עליהם, העבירו עליו אף הם ביקורת מחויכת אבל חדה. יעקב חזן, אחד משני מנהיגי מפ"ם (לצד מאיר יערי) לאורך שנים, אמר שבן־גוריון מתעד בכתב פגישות "כדי שיוכל לשכתב את ההיסטוריה בזמן אמת".

יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק, עוד אחד מאנשי העלייה השנייה ומחבריו הוותיקים, אמר שבן־גוריון הוא אישיות ולא בן אדם. שרת, לדברי שפרינצק, היה בן אדם, וזה אולי המקום לציין שבן־גוריון לא בא להלוויות של שרת ב־1965 ושל אשכול ב־1969. נכדו, יריב בן־אליעזר, אמר בהקשר הזה: "כשסבא שלי החל בסוּלחות עם יריבים, אמרתי לאשתי שהוא הולך למות. מה שבלט אצל בן־גוריון היה הלהט. סולחות זו דעיכה."

הציון: 10-