מעשה בעשרה עקרונות

חשיבה יצירתית — איך מתמודדים עם חמור מת

מספרים על אדם שחפץ לרכוש חמור, ולשם כך הגיע אל סוחר חמורים. הרוכש התעניין בדבר מחירו של החמור, התבקש לשלם עבורו 1,000 ש"ח, שילם וקבע כי יגיע למחרת בבוקר, חמוש בטנדר, על מנת לאסוף את החמור. למחרת, משבא לקבל את החמור, הודיעוֹ הסוחר כי בלילה קרה מקרה חמוּר, והחמור, לא עלינו, נפח את נשמתו ומת. אותו רוכש רחש רגשי חמלה למוכר, הסביר לו כי הוא משתתף בצערו, לא כל שכן בצערו של החמור, איחל לו שלא ידע עוד צער, שינוחם מן השמיים, וביקש את כספו בחזרה. הסוחר, כמנהג סוחרי בהמות או כמנהג בהמות שסוחרות, השיבו כי החמור המנוח נרכש ביום האתמול עת היה חי לגמרי, ולפיכך מצא את מותו כחמורו של בעליו החדש, ועל כן, בנסיבות מצערות אלה, אין הוא מוכן להשיב לו את התמורה שקיבל. לאחר מספר דקות, משהסתבר לרוכש כי מוכר החמור הוא פרד, הוא הירהר קמעה ואז ביקש מהסוחר כי יעמיס את החמור על הטנדר שהגיע במיוחד לשם כך. הסוחר תמה על הבקשה המוזרה, אולם הרוכש התעקש כי מדובר בחמורו שנרכש בכסף מלא, ובלית ברירה היטה שכם, והשניים העמיסו חמור מת על גבי הטנדר, שמיהר להתרחק מהמקום.

לא חלף אלא חודש, והשניים פגשו זה בזה דרך מקרה, עת הרוחות הרעות ביניהם כבר שככו קמעה. סוחר החמורים אזר עוז והתעניין אצל הרוכש דאז, מדוע התעקש להעמיס חמור מת על רכבו. הרוכש, שרוחו היתה טובה עליו, סיפר לו כי לאחר שנסע מאחוזתו של סוחר החמורים ובאמתחתו חמור מת, החליט לפרסם הגרלה למכירת חמור והודיע כי כרטיס הגרלה יעלה 10 ש"ח. במשך כמה ימים עלה בידו למכור 500 כרטיסי הגרלה, והוא קיבל סך הכול 5,000 ש"ח. או־אז נערכה הגרלה כדת וכדין ונמצא הזוכה המאושר. כשזה הגיע על מנת לקבל את חמורו, הודיעו מיודענו כי לצערו החמור מת. הזוכה התרעם במפגיע על מר גורלו, טען כי רכש כרטיס הגרלה ב־10 ש"ח וכי לא יעבור על כך לסדר היום. נוכח טענתו המוצדקת, ומתוך תודעת שירות עליונה, השיב לו הרוכש, עורך ההגרלה, 10 ש"ח כהחזר על התשלום ששילם, ובכך תם העניין.

מסתבר שמה שאפשר לעשות עם חמור חי, בינינו, כולם יודעים. אך מה עושים עם חמור מת? זו כבר שאלה מורכבת יותר. מה קורה כשפתאום משהו השתבש בתוכנית המקורית שלנו? האם זה קרה פעם למישהו? האם יש מישהו שזה לא קרה לו? בזוגיות? בעבודה? בבריאות? עם הילדים? איזה חלום שהתנפץ? תוכנית שנהרסה? עתיד שדרסו שינויי הרגולציה או הזמן? מגֵפת קורונה לא מתוכננת? הווה שלא ממריא כמצופה, או עבר שכבר קשה עד מאוד לתקן? כמה פעמים מת איזה חמור לכל אחד מאיתנו? ובעצם, למי לא נכחד עד היום כמעט עדר חמורים או עדר ושלושת־רבעי? כמה מאיתנו היו משכילים למצוא דרך בסיטואציה הזו, לו באו למשל בנעליו של רוכש החמור? כמה היו מתנגחים בסוחר החמורים עד זוב רוחם? כמה היו מקללים, מאיימים בתביעה ובהמשך מרימים ידיים? וכמה מאיתנו אכן היו חושבים על פתרון אחר, נוטלים קלף "משנה כיוון" מחפיסת הקלפים הדמיונית שאיננו מפסיקים לשחק בה, ועוד מרוויחים מכך גם כסף וגם סיפור?

ואגב סיפור, מספרים על קוסם ידוע שהגיע במסגרת מסעותיו לעיירה קטנה ופירסם ברבים, בכופר היישוב, אודות נפלאותיו וסגולותיו לרפא חולים, לשקם נכים ולשמח אלמנות. בערב הופעתו נתאסף קהל רב בכיכר העיירה לחזות בפלאיו. על מנת שלא יראו בו סתם מאחז עיניים שאל הקוסם, מי מבני המקום סובל מלקות רפואית כלשהי. בקהל עבר רחש עד שלפתע, מתוך ההמון, צעד קדימה, מדדה על קביים, אחד ממוגבלי העיירה. הוא עלה לבמה בסיוע אחרים, והקוסם שאל לשמו. הצולע היישובי סיפר ששמו חיים, שבעייתו היא צליעה קשה וחוסר יציבות, והתלונן שהוא ממש אינו יכול לעמוד על שלו. הקוסם הורה לחיים לדדות אל מאחורי הפרגוד, ובמקביל ביקש מתנדב מוגבל נוסף. אל הבמה פסע בצעד קל אדם בריא למראה. הקוסם שאל לשמו, וזה השיב קצרות, "י־י־ירו־ירו־ירוחם." הקוסם שאל לפשר הליקוי שלו, וירוחם השיב, "א־א־אני־ממ־מממ־מגמגם." הקוסם הורה לירוחם להצטרף אל חיים שמאחורי הפרגוד, ואז החל לוחש מיני כישופין. לאחר לחישות אחדות צעק: "חיים, זרוק את הקביים." לפתע נראו קביים עפים באוויר מעל הפרגוד, ובקרב הקהל השתררה תדהמה. מיד הוסיף הקוסם דברי ליחושין חסרי פשר, ואז צעק: "ירוחם, דבר!". בקהל השתררה דממת אלוהים, והכול שמעו את ירוחם אומר: "ח־ח־חיים־נ־נ־נ־נפל."

סיפור לא קל. אתם בטח חושבים על חיים וירוחם שנותרו במכאובם ובנכותם, אבל מה לגבי הקוסם? אילו הייתם במקומו, הייתם עולים שוב על במה אי־פעם בעתיד, אחרי כישלון מהדהד קבל עם ועולם? האם מראש הייתם עולים לבמה, אלמלא הייתם בטוחים לחלוטין שהקסם שלכם יפעל? כמה פעמים לא עליתם לבמה אמיתית או מטאפורית בשל הפחד המצמית הזה מפני כישלון? כמה דברים לא עשיתם כי "מה יגידו"? כמה דברים לא עשיתם כי "מה אולי יגידו"? על כמה דברים לא העזתם לחשוב, שלא לומר לבצע, בשל החשש הזה שאולי חיים ייפול, ירוחם יגמגם, ואולי גם אתם כך, קבל עם ועולם, לא תצליחו. ולו הייתם בקהל, אחד מתוך המונים, האם הייתם עולים לבמה כשהתבקש מתנדב? בחיים לא.

באולם רחב ממדים שבו קהל של ילדים בני 5, אילו המנחה, לא עלינו, היה מבקש מתנדב, כמעט כל הילדים היו מצביעים, קופצים קדימה בניסיון למשוך את תשומת ליבו וצועקים, "אני, אני". מנגד, באולם שבו 100 מבוגרים ומתבקש מתנדב, כולם כאיש אחד מביטים בעניין אל חרטומי נעליהם, מתלבטים אם בָּשלה העת לצחצוח נעליים, מקווים שמישהי חסרת מודעות עצמית תתנדב כבר, ובעיקר מחכים שהרגע הזה יעבור. החיים מלמדים שאותם אנשים שלא ירימו יד מתנדבת בבגרותם, היו פעם אותם בני חמש שהשתוקקו להתפרץ לבמה, להימצא שם במרכז, לבלוט כך שיראו אותם. מה קרה להם מאז? מה קרה לנו מאז?

במכבסת המילים שהמצאנו מאז, בחיפוש אחר תירוצים אינטליגנטיים לתופעה הזאת ולשינוי הזה, החלטנו לטעון שאנו פשוט לא רוצים לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו, אותו אזור מבטחים שבו איננו עושים שום דבר פורץ דרך שעלול, חלילה, לערער את האחיזה שלנו במוּכּר לנו (גם אם המוּכּר אינו בהכרח אהוב). לעובדה שלא ננסה כמעט דבר, לא כל שכן לעיני אחרים או שיגיע לידיעתם, אנו קוראים להגנתנו במונח המנחם "מודעוּת עצמית". אנו מודעים לכך שאיננו יודעים לשיר, לשחק, לרקוד, לדבר מול קהל, למכור, לשווק, להיות עצמאיים, ועוד קשת רחבה של מודעות עצמית משתקת, המתפתחת ומתעצמת עם חלוף העיתים.

האם "המודעות העצמית" עיצבה את החלומות שלנו להישאר קטנים? האם היא השכיחה לחלוטין את האופציה לחלום בגדול ולהציב יעדים? האם בילדותכם חלמתם שתהיו מה שנהייתם? בעבודה? בלימודים? בהישגים הכלכליים שלכם? בזוגיות? במשפחה? מבחינה חברתית? במראה שלכם? בתרומתכם לעולם? התשובה על פי רוב מעורבת, ועל חלק מהשאלות ודאי נקבל, מה לעשות, אפילו מעצמנו, את הציון "טעון שיפור".

אז מה דעתכם על עורך ההגרלה מסיפור החמור המת? נדלג רגע על בחינת אמות המוסר שלו, ונודה שהוא אדם מיוחד שחושב אחרת. ודאי תגידו, חושב מחוץ לקופסה. מה פירוש לחשוב מחוץ לקופסה? למי יש חשיבה כזאת? התשובה תלויה במינו של הנשאל. אם תשאלו גבר, התשובה ברורה. את אוכלוסיית הגברים, למשל בשאלת חוש ההומור, הייתי מחלק לשתי קבוצות ברורות: אחת של גברים שיש להם חוש הומור, ושנייה של גברים שחושבים שיש להם חוש הומור. אין קבוצה שלישית. ואגב, אם מישהו נמצא בחברת אנשים וטוען שיש לו חוש הומור מצוין, ובתגובה כולם מתפרצים בצחוק, חשוב שיבין שאולי זו לא בהכרח הוכחה ניצחת לטענתו. דומה שלהודות שאין לך חוש הומור זו הודאה מחפירה באימפוטנציה.

ואם לאימפוטנציה עוד עלולים להיות גורמים רפואיים המהווים נסיבות מקילות, הרי שלהיעדר חוש הומור קשה למצוא אפילו תירוץ מצחיק. ובדומה לכך, גם עניין החשיבה מחוץ לקופסה — אוכלוסיית הגברים נחלקת באופן דיכוטומי לגברים שיש להם את זה והם חושבים מחוץ לקופסה, ולגברים שטוענים שיש להם את זה, ושהם חושבים מחוץ לקופסה. ומה לגבי אוכלוסיית הנשים? זיגמונד פרויד אמר פעם שהוא חוקר את נפש האדם יותר מ־40 שנה, ועדיין לא הצליח לגלות מה באמת נשים חושבות. אז אני, הקטן, בצלו של זיגמונד הגדול, איני מתיימר להבין את שנסתר מהמאסטר.

בסופו של דבר, ככל הנראה, כמו בתחומים אחרים, כולנו, גברים כנשים, אי־שם על הספקטרום — חיים על הרצף. נסכם בכך שאף אחד לא יודה שאין לו את זה, ולכן נסכים שלכולנו יש את זה. בפרקים הבאים נותר לנו לבחון כלים לשיפור המיקום שלנו על הרצף של ציר החשיבה היצירתית.

מבחן קטן לחשיבה מחוץ לקופסה עולה מראיון עיתונאי שנערך לז'אן קוקטו — אמן צרפתי גדול שנגע בתחומי אמנות מגוונים ונודע (למעטים בלבד) כצייר ומחזאי. ביתו שבו נערך הריאיון היה משופע בעשרות יצירות אומנות מיוחדות ויקרות מאוד. על מנת להיטיב להכירו שאל העיתונאי: "אילו פרצה אש בבית, ויכולת להוציא ממנו רק דבר אחד, מה היית מוציא?" קחו את הזמן, חִשבו על השאלה הזו. דמיינו שבניתם את בית חלומותיכם על כתף הכרמל, טובל בקרחת יער קטנה בצל העצים הרבים שמסביב, והשנה היא שנת 2010 והחודש הוא חודש דצמבר, ובכרמל פורצת שריפת ענק. מה הייתם עונים?

האומן ז'אן קוקטו שאל אם הוא יכול להוציא מהבית מה שהוא רוצה, דבר אחד, ללא כל מגבלה, ונענה בחיוב. אז הוא ענה בפשטות: "הייתי מוציא את האש." קצת קשה לחשוב על התשובה הזו, את חלקנו היא עלולה אפילו להרגיז ולהוביל לתגובות מסוג "מה הוא מתחכם?... התשובה לא הוגנת... זו לא תשובה לפי חוקי הפורמט", וכיוצא בזה אמירות שונות שאנו אומרים לעצמנו, בסלחנות ראויה, בכל פעם שמישהו חושב על משהו שלא חשבנו עליו בעצמנו. אני, למשל, הכי שונא אנשים שחשבו על רעיונות טובים לפני שחשבתי עליהם בעצמי. הם גם מעצבנים וגם לא ממש הוגנים. קוקטו לא חשב בתוך הקופסה או לפי חוקי הפורמט, הוא בחר שלא לחשוב בהתאם לנורמות המצופות ממנו — והציע פתרון אחר, חוצקופסתי כזה.

מה מאפיין את האנשים המיוחדים האלה, שיש להם את זה? איך קרה שכאשר הכול התאמצו לפתח כרכרות סוסים משופרות יותר, הגיע איזה פורד אחד וייצר מכונית? מדוע על שמו של תומאס אלווה אדיסון רשומים 1,093 פטנטים שונים, ואילו אני מסתובב לכל היותר עם רעיון כושל אחד לתביעה ייצוגית שבטח מישהו כבר הגיש. ואם לא, כנראה אדאג לא לעשות עם זה כלום.

בהרצאות שלי אני מבקש מהקהל לדמיין שבעודם יושבים באולם, ניתק אריח קטן מהתקרה בדיוק מעל ראשם ונופל ופוגע בהם, רק בהם, בצורה שמאפשרת להם להמשיך לחשוב. אני מבקש שידמיינו לכמה רגעים על מה הם חושבים בדקות שלאחר האירוע המפתיע.

מסתבר שהתגובות נחלקות לשלוש. הזריזים והאינטואיטיביים שבקרב הקהל מבהירים שתגובתם המיידית היתה קללה עסיסית בערבית, ואז הם היו ממשיכים הלאה. המעמיקים יותר נחלקים לשתי תת־קבוצות. הראשונה, "הנדפקים הסדרתיים", היו מניעים את ראשם הכואב מצד לצד, מבכים על מר גורלם — איך זה שמתוך קהל של מעל 300 איש, נופל אריח מהתקרה דווקא על הראש שלהם. הם נזכרים איך כבר ביסודי הם נדפקו כשהמורה לא היתה מסתכלת על הטור שלהם כשהצביעו; איך נדפקו בשיבוץ בשירות הצבאי, איך הבורסה קורסת בכל פעם שהם מחליטים להפר את שבועתם שלא להיכנס אליה שוב, ומשקיעים בה כשהיא — מתברר — בדיוק בשיאה, ומועד השקעתם מסמן את תחילת המשבר. הנדפקים הסדרתיים רואים באותו אריח שנפל על ראשם אות מלמעלה והוכחה סופית ניצחת למזלם הרע. זה אפילו לא עניין של צירוף מקרים, פשוט הכול אבוד.

ואילו בתת־הקבוצה השלישית נמנים בני המזל. בעודם ממששים את החבורה הטרייה שבראשם הם כבר יודעים לספר על מזלם הטוב, שכן אילו נפל האריח שני ס"מ שמאלה הם לא היו איתנו היום. הם נזכרים איך שפר עליהם מזלם גם לפני שנתיים, כשהובילו אותם לבית החולים עם התקף לב קשה, והרופא אמר שאילו איחרו רק בכמה דקות, כבר לא היה מה לעשות. בהחלטה מתבקשת מאליה הם גמרו אומר להגיע בשבת הקרובה לבית הכנסת לברכת הגומל, שם יודו לשֵם כי לעולם חסדו, איך מתוך 300 איש באולם רק הם חטפו בומבה בראש ולא מתו, בעוד כל היתר לא חטפו בומבה בראש וגם לא מתו. ואם חלילה, למזלם הטוב, בדרך לבית הכנסת הם יידרסו לא עלינו, בעזרת השם, וייוותרו בנכות קשה אך ישרדו, הם יחזקו את תודתם על מזלם הטוב ויתפללו לגומל פעמיים ובכוונה כפולה ומכופלת.

אז אלה שלושת סוגי התגובות: החפיפניקים שמקללים לרגע ועוברים הלאה מבלי לייחס לאירועים שפוקדים אותם משמעות קוסמית; קבוצת מדוכאי העולם ששוב קיבלו הוכחה ניצחת לחוסר מזלם המוּבְנה; וקבוצת בני המזל ששוב, בסיוע ההשגחה העליונה, ניצלו בעור שיניהם מאירוע שלא היה אמור להתרחש.

בצד אלה, לעיתים נדירות ישנו גם איזה ניוטון אחד, שחי לפי חוקים משלו. בניגוד לבני שלוש הקבוצות האחרות, חייו צופים פני עתיד, והוא ממעט לשאול מה האירועים שקורים לו מוכיחים ביחס לעבר. הוא מתעניין, משום מה, מטעמים פרקטיים, דווקא בעתיד. הוא חוטף לבֵנה או רק איזה תפוח בראש, ומיד שואל את עצמו, מה זה אומר? מה נעשה עם הנתון הזה כדי להתקדם? איך אפשר להיעזר באירוע החדש הזה? ומגלה את חוקי ניוטון. למה דווקא הוא ולא אנחנו? האם זה צירוף מקרים שדווקא ניוטון גילה את חוקי ניוטון?

יש מי שיחשבו שזה לא הוגן שניוטון עלה עליהם לפנינו, בלא להשאיר לנו הזדמנות הוגנת לגלות אותם בעצמנו, רק מאחר שלרוע מזלנו הוא היה פה קודם, נולד לפנינו. החושבים כך נמנים עם קבוצה גדולה שבטוחה שכבר חשבו על הכול; שלא השאירו לנו לגלות דבר; שכבר הגענו לשיא הקִדמה ואולי אפילו מעט מעבר לכך, וברור שאנחנו, בני התמותה הרגילים, כבר לא נוכל לחשוב על משהו שטרם חשבו עליו.

מחשבה רווחת זו מוטעית לחלוטין. אם לפני ארבעים שנה מישהו היה אומר לי שאלך ברחוב עם טלפון סלולארי, שאת התמונות שלי אשמור בענן, וכשאסע ברכב יהיה בו פריט קטן (שאינו אשתי) שידבר אלי ויגיד לי מה לעשות, הייתי סבור שהוא מטורף לחלוטין. למרות שהיום אני יודע, בחוכמת הבדיעבד, שהוא לא.

אנחנו חיים בתקופה עתירת כלים להיפתח, להתפתח ולהמציא, עד שקשה לחשוב שמשהו הוא בלתי אפשרי, מעבר לתפיסה וליכולת שלנו. איך דברים התפתחו בעבר — אנחנו מבינים פחות או יותר. לגבי התפתחות עתידית — זה כבר קשה יותר, רחוק יותר מגבולות הדמיון שלנו, שתוחם את עצמו באזור היש והקיים. חשיבה קצת אחרת תוביל אותנו לפתחה של הבנה, שאנו נמצאים בתקופה הכי טובה אי־פעם להתפתח (גם אם כבר לא נמציא את הגלגל).

בשנים האחרונות נוצרו עבור כולנו פלטפורמות אדירות שמקילות את הגשמתו של כל רעיון. אנו מבורכים בנגישות אדירה למידע, לשיתופי פעולה, למקורות מימון, לתקשורת המונים ולהפצת כל רעיון, לשיווקו ולשדרוגו. ומי שמבין את זה ופועל בכיוון, עף — שלא לומר טס — קדימה.

כשאנחנו מתייחסים לחשיבה מחוץ לקופסה, נראה לנו שמדובר ביציאה אל מרחבי אינסוף, אל שדות לא מעובדים; מקום נטול יד מכוונת, נטול שילוט, נטול מערכות ניווט. והוראות הפעלה — מלכתחילה הס מלהזכיר. ברור לנו כי את שרירי הבטן שלנו נוכל לפתח באימון ייעודי, כמו גם את היכולת האירובית שלנו וכושר הריצה. אבל בניגוד לכך, לא ברור לנו אם יש דרך לפתח את כושר החשיבה, לא כל שכן את כושר החשיבה היצירתית. האם אפשר להתאמן גם בחשיבה יצירתית, בחשיבה אחרת?

איש התקשורת אריה מליניאק, שהוא גם מאמן ופרשן כדורסל, נוהג להסביר לגבי כדורסל, ש"כישרון וגובה אי־אפשר ללמד". לעומתו, במערכון "נשר'קה" של הגשש החיוור טוען שייקה לוי, שמנסה לחנך את בנו נמוך הקומה, "נשר׳קה", להתאמן ולהפוך להיות מ.י.ק.י. ברקוביץ. הוא מסביר באופטימיות ש"עם האימונים בא הגובה, ושגם אולסי פרי כשנולד היה בקושי מטר ושמונים". אז נסכם שלגבי היכולת לפתח כישרון וגובה — הדעות חלוקות.

ומה לגבי חשיבה מחוץ לקופסה? האם גם לגביה, או שיש לנו את זה או שאין לנו את זה? ואם אין, האם הכול אבוד, ולא ניתן לרכוש כלים לחשיבה יצירתית? האם אנשים נחלקים בהתאם לגבולות הקופסה לחסרי המזל שנגזר עליהם להיות כלואים בתוכה לעד, מול בני המזל המרחפים מעדנות במרחב שמחוצה לה? דומה שלא. לכולנו עקומת שיפור בפנינו.

"מזל", אגב, זו מילת המפתח שהורסת כל חלקה טובה ומעכבת התקדמות והתפתחות אישית. אנשים רבים, רבים מדי, טועים לייחס למזל הרבה יותר ממשקלו הסגולי במציאות חיינו. אמנם יש אירועים שהם פרי המזל או הגורל. אדם, למשל, יכול לעשות הכול נכון, ובכל זאת לחלות בגיל 40 במחלה חשוכת מרפא; וחברו העצל עשוי למלא כרטיס לוטו ולזכות בהון עצום או לרשת דודה ערירית ועשירה כמו שיש רק לאחרים. אלה אכן שתי דוגמאות מובהקות של מזל, אולם בשל דוגמאות שוליים קיצוניות אלה, אנשים נוטים לייחס למזל משקל רב, ולעיתים מרימים ידיים אפוא במקום לעבוד קשה יותר ולסייע למזל שלהם להשתפר.

כשמיקי ברקוביץ, גדול כדורסלני ישראל, זרק בזמנו את הקליעות המכריעות לסל, והכדור נכנס פעם אחר פעם ברגעים הכי חשובים במשחקים — דיברו כולם על מזלו הרב. אלא שזה היה פחות או יותר הכול חוץ ממזל. היו אלה שנים של אימונים מפרכים שרק בזכותם הוא ולא אחרים הפכו לכדורסלני־על והיו שם על המגרש בשניות האלה, שבהם היה מקום למזל. הוא התאמן בלי סוף על קליעות ופיתח אופי תחרותי כזה, עד שחבריו שצמחו גם הם להיות שחקנים מוכשרים, בחרו להעביר אליו את הכדור כשהכסף על השולחן, באותם רגעים שבהם שחקנים אחרים סובלים מתסמונת שקשוק האשך. זה הדבר הכי רחוק ממזל, גם אם הכדור המסוים, במקרה מסוים, נכנס לסל במזל.

מיליוני אנשים לא יכלו ליהנות מהמזל הזה של קליעת הכדור האחרון והמכריע לסל, מאחר שהם לא עבדו קשה בטירוף לאורך שנים לפיתוח המיומנות הזאת, כדי להיות שם במגרש בשניות ההכרעה, ברגע שכדור המזל נזרק לעבר הטבעת. וכך, כמעט בכל מהלכי החיים שלנו המזל הוא אובר־רייטד, מוערך יתר על המידה. החלשים מחזקים אותו כי הוא תירוץ מצוין ואליבי מושלם לכישלונותיהם, והטובים מסייעים לו לקרות לטובתם.

אחד המשפטים היפים שקראתי פעם על סוגיית המזל בעיני מצליחנים רבים הוא שעשירי ארצות הברית, שעשו את הונם הגדול בעשר אצבעות, מאמינים במזל ומסתמכים רק על המזל. אבל ליתר ביטחון הם גם שולחים את ילדיהם לאוניברסיטת הרווארד או ייל. המזל אינו מאיר פנים אלא למי שלא סומכים עליו. ובעניין הזה חשוב לזכור: רק מי שרץ לרכבת, עשוי ליהנות ממזל רב ולעלות עליה ברגע האחרון. מי שיושב בבית בחוסר מעש, לא ייהנה ממזל דומה.

מרבית האנשים מאמינים שלמזל משקל עצום בחיים, ולדידם זו הדרך היחידה להסביר מדוע אחרים מצליחים. הם מעידים בשבועה שגם אחיו החורג של המזל, ביש המזל, הוא גורם דומיננטי מוכח, שמהווה את ההסבר הכמעט בלעדי לכישלונות שלהם, או לאותם מקרים בהם זה לא קרה להם.

אז לאחר שגימדנו את אלמנט המזל למקומו הראוי בשרשרת המזון, נוכל להחזיר לכתפינו את האחריות להצלחה או לכישלון הזמניים שלנו, ולשוב ולתת מִשנה חשיבות לפעולות שלנו, לחשיבה שלנו וליצירתיות שלנו. ובכן, עד כמה אנחנו על זה? עד כמה יש לנו את זה?

בעולם הדיסציפלינארי שלנו שממהר לתייג אבל מתקשה בהגדרות, דומה שגם בתחום זה כולנו נתונים במקום כלשהו על הרצף, והמיקום שלנו דינמי ובר שינוי, אפילו בקלות יחסית. מאחר שהתחום מוזנח וכמעט לא מתאמנים בו — שכן חלק מהאנשים לא מבינים את חשיבותו לחייהם, חלק נכנעים כאמור לקלישאות בדבר מזל וביש מזל, וחלק כלל לא יודעים שאפשר לפתח את כושר החשיבה היצירתית — אזי עקומת השיפור אצל מי שפועל בתחום עשויה להיות אדירה. הבה נעמוד על השיטה ועל עשרת העקרונות העיקריים לפיתוח החשיבה היצירתית מחוץ לקופסה ובתוכה.