מוות שימושי מאוד

אהוד הסתכל בייאוש על מסך האייפון החדש. ילדיו החליטו שהוא מוכרח שיהיה לו אחד כזה, למען הנכדים, והציעו ללמד אותו כל מה שצריך. הוא התנגד בתוקף, ואז נכנע. היה ברור שהוא ייכנע. הוא אפילו בחר תמונת פרופיל. הוא הזדקן, והקרחת שלו היתה עכשיו שלמה. לנכדים זה לא הזיז, הם אהבו אותו כמו שהוא, וילדיו לא שמו לב.

הוא לא זיהה את המספר. יש לו זיכרון טוב למספרים. גם באייפון לא טרח להדביק שם למספר. למתקשרים ממספר חסוי הוא לא ענה, כי הוא ידע שזאת כוונת המטלפן, והוא לא התכוון לקחת חלק במשחק. נשבר לו מזה, והוא הסכים להחמיץ שיחות טלפון. רייצ'ל כבר מתה מזמן.

אחרי שהמבצע הכושל להחזרתה מארץ היעד הסתיים, הוא שב לארץ, עבר תחקור מדוקדק וספג נזיפה מבצעית. בתחקיר עוד ניסה ללא הצלחה לשכנע את מפקד קיסריה ואת ראש המוסד שהיה הכרחי להטיס את גופתה ללונדון ולקבור אותה ליד אמא שלה. הם טענו שהוא סיכן את עצמו שלא לצורך וכמעט חשף את המבצע כולו. "פעלת בניגוד להוראה שקיבלת," סיכם ראש המוסד. "אם זה לא היית אתה, היינו מפטרים אותך מהמוסד בלי פנסיה." זה לא היה נכון, וראש המוסד אמר את זה רק בשביל להפחיד את מי שיעלה על דעתו להפר הוראה מבצעית. ראש המוסד וראש קיסריה ידעו טוב מאוד שאיש מוסד מתוסכל וחסר כול מהווה סיכון לארגון. ראש המוסד, שרצה להמשיך ולפקוח עליו עין, הציע לו להישאר בחצי משרה כגמלאי, בתפקיד מטה. הוא סירב. משהו קרה לו. הוא כבה. כמו נר שמתכלה ופתילו משחיר. הוא ראה את הפרחים שקמלו ואת הצמחים שהתייבשו וירד על הברכיים כדי להיות קרוב אליהם. כאן הוא הצליח. הוא שיקם את ההריסות והקים גינה לתפארת. בזה הוא היה טוב.

המטלפן הציג את עצמו בתור איש מטה במשרד ואמר שצץ משהו והם רוצים להתייעץ איתו. אהוד מסר את מספר תעודת הזהות שלו (כאילו שהם לא יודעים. היה לו ברור שאיש המטה פשוט מתעצל להסתכל בתיק) והסכים לשעה. ממילא לא היה לו משהו טוב יותר לעשות. אפילו פרחים יכולים לחכות כמה שעות.

"זה ראשיד," אמר ראש הצומת.

"ראשיד מת."

"זה נכון, אבל התיק נפתח."

"עברו שנים," אמר אהוד.

"כן. זה מוזר. נקווה שזו לא מלכודת."

"נבדוק גם את זה."

"זה היה פעם התיק שלך."

"לא צריך להזכיר לי, אבל מה לצומת ולעניין?"

"עכשיו זה קייס שלנו וגם אז הייתי מעורב," אמר ראש הצומת.

הוא היה צעיר מאהוד בשנים רבות והיה גאה בזה. "הייתי ראש השלוחה בבריסל," אמר ראש הצומת. "אנחנו גילינו שרייצ'ל הוציאה ויזה לארץ היעד. היה לנו מקור בשגרירות. אם ראש קיסריה או אתה הייתם דואגים לעדכן אותנו על המקרה, אולי היינו מגייסים את ראשיד כשהיא עוד היתה ביעד איתו. חבל. היינו יכולים לדעת יותר על מה שמתרחש מתחת לאף שלנו, אבל מילא, אנחנו לא בוכים על חלב שנשפך."

"גם אני." אהוד לא שמח לרענן את הפרטים שהתאמץ לשכוח. הוא זכר את ראשיד מהתמונות ומהקנאה. הוא קינא בו כי רייצ'ל אהבה אותו. הוא קינא בו כי היא שכבה איתו. היא היתה לוחמת שלו, של אהוד. הוא הפעיל אותה והוא שלח אותה ליעד, אבל היא המשיכה לאהוב את ראשיד בכל השנים הארוכות אחרי שחזרה מהיעד, ונותרה נאמנה לו. לראשיד. בלי בן זוג. בלי ילדים. בלי חיים חדשים. היא לא הפסיקה לחכות לדבר שלא יגיע. ובכל הזמן הזה אהוד היה שם, בשבילה. רצה אותה. ייחל שתבוא. אבל לא אמר לה את זה. כאילו שלא ידעה. היא בטוח ידעה, אבל לא רצתה אותו. היא רצתה את ראשיד. הוא לא יכול היה להצטער על מותו. אי אפשר.

"לא ידענו כלום על ראשיד. היום אנחנו יודעים. חייל נאמן בצבא הצללים. תהא נשמתו צרורה." ראש הצומת קירב את פיו לאוזנו של אהוד ולחש לו את שם הארגון. אהוד הופתע. הוא לא תיאר לעצמו שגם הם ינסו לפתח נשק לא קונבנציונלי. וראשיד? היה לו קשה להאמין. הקשר שלו עם רייצ'ל נוצר בבית הספר לשפות. הפרטים שבו ועלו. ראשיד הגיע לשם כדי ללמוד אנגלית, ורייצ'ל היתה המורה שלו. זה היה כיסוי שלה. ושם זה גם התחיל. ראשיד סיפר לה שהוא סוחר כימיקלים ורק במקרה היא גילתה בתיק שלו את הפרטים של המדען הגרמני, שאחר כך היא חיסלה. אז ראשיד לא סיפר לה הכול? משום מה אהוד חש שמץ של שביעות רצון. כאילו ראשיד לא היה מאה אחוז של רייצ'ל. רק הוא, אהוד, היה מוכן להיות כולו בשבילה.

ראש הצומת חייג בטלפון הפנימי, ויובל נכנס. אהוד הכיר אותו. יובל היה נהג הרכב המבצעי שפגע ברייצ'ל. איש לא האשים אותו במותה. בתחקיר נכתב שהיא פרצה לכביש ושגם נהג מרוצים מיומן לא היה מצליח לעצור או לסטות בזמן. ובכל זאת...

ועוד דבר. איך יובל התגלגל לצומת? מה לגבר הבוטה והחזק הזה ולאגף לגיוס סוכנים והפעלה שלהם? למקצוע הערמומי שדורש סבלנות אין קץ ותחכום שלא רוכשים באוניברסיטה.

"מה הוא עושה כאן?" שאל אהוד. גם יובל התבגר. אהוד העריך שהוא חצה את גיל שלושים וחמש. יובל הושיט לו יד ללחיצה אמיצה, ואהוד נאלץ להודות שהוא נראה נהדר. יותר טוב מילדיו. חסון, יפה תואר, בטוח בעצמו.

"ספר לו," אמר ראש הצומת ליובל. "זה סיפור ארוך, אבל שווה לך לשמוע. גם הדור הצעיר יודע לעשות מבצעים."

אהוד הקשיב ליובל. הוא ידע שהוא חייב לבצע הפרדה בין הלוחם הצעיר שבמקרה פגע ברייצ'ל לבין מה שקורה עכשיו. התמונה היתה חרוטה בו, כואבת כמו אז: רייצ'ל חוצה את הכביש במהירות. הוא רואה אותה מרחוק ומנסה להזהיר אותה מהמכונית המתקרבת. היא נפגעת מהטויוטה הגדולה ומועפת אל עמוד התאורה. עד שהוא מגיע, הטויוטה כבר נעלמת והוא מקבל הוראה להסתלק מהמקום. הוא לא מקשיב. הוא לא רואה שום דבר חוץ מאשר את רייצ'ל שלו מוטלת בצד הכביש, והוא מחזיק אותה סוף־סוף בזרועותיו. אבל היא כבר לא מרגישה כלום.

"אני אנסה לקצר. היעד היה הפקידות הנמוכה. ידענו שזו הבטן הרכה. אנשים פשוטים. בלי אידיאולוגיה. קשיי פרנסה. רצון להשביע רצון. מטרות קלות. אלא שמטרות כאלו קשה לאתר וקשה להגיע אליהן כי הן לא יוצאות מגבולות המדינה."

"טיולים מאורגנים," הפריע ראש הצומת ליובל, "אפילו הם נוסעים לטיולים מאורגנים. לא רחוק. לא יקר. אבל הם יוצאים. רואים אתר תיירות אחד או שניים. ישנים בבית מלון זול, אבל מרגישים חוץ לארץ. בדיוק כמו אצלנו. היינו צריכים לאסוף מודיעין ואספנו. לא צריך לספר לך כמה זה מתיש. חברות תיירות קטנות. מפעילי אוטובוסים. הזמנות במלונות. מזלנו שעידן הפקסים חלף. המיילים ואתרי האינטרנט משחקים לידינו. עלינו על טיול של עובדי מדינה. היה קל להבין שזה המוחבאראת. אני נסעתי לשם. ישבתי במלון שהם שהו בו. איזה ייאוש. גם משעמם וגם פשפשים. זה מה שהם יכולים להרשות לעצמם. זה היה קרוב, אבל לא מה שרצינו. מחלקת חשבונות. אולי טוב, אבל לא מספיק. שמעתי אותם מדברים ביניהם. ראיתי את הפקידות הזקנות עם כיסויי הראש והשמלות הענקיות והבנתי שלא אותן אני רוצה. תבין, לא היו יותר מדי אפשרויות, וגם לא זמן להכין מבצע נוסף. החבר'ה האלה יוצאים לטיול פעם באלף שנה, אם בכלל. אבל בכל זאת למדתי משהו. מתברר שתמיד שווה להקשיב כמו שצריך. גם את זה אני לא צריך לספר לך. ישבתי קרוב אליהן. אתה יודע איך זה. בערב, אחרי שגמרו את ארוחת הערב, כמו אצלנו, הם יושבים בלובי על הכורסאות העלובות, ומדברים. למזלי הייתי מפעיל ב־504 וראש שטח בשירות לפני שהגעתי למשרד." היתה לו סיבה טובה לנפנף בקריירה שלו. כולם ידעו שהוא טוב. "שמעתי אותם מדברים על הקבוצה הבאה." אנשי הארכיון. בינגו.

"את הציוד הכנו כבר מראש. מתנות. מתנות לכולם. דיסק־און־קי יפה ועשיר בקיבולת. לקחנו סיכון, אבל לא היה מה להפסיד. מבחינתנו, זה שיא הטכנולוגיה. לא היה סיכוי שהם יעלו על זה גם אם יחשדו. הכול היה לגיטימי לגמרי. היתה לנו חברת תיירות שרצתה להתחרות בזו שלהם. מכאן זה היה המבצע של יובל."

לאהוד לא היה ברור למה הוא מספר לו את כל הפרטים, אבל גם לא היתה לו סיבה להפסיק אותו. ככה זה, הוא חשב לעצמו. הם מוכרחים להשוויץ. כמו כל בני האדם. בבית אסור להם, והנה כאן יש להם אוזן קשבת.

"הייתי תקוע שם יותר משבוע," אמר יובל, ואהוד היה בטוח שזו לא הפעם הראשונה שהוא מספר את זה. "נכון, זו לא היתה ארץ יעד. לא היו תולים אותי אם היו מגלים שאני ישראלי מתל אביב שעסוק בגיוס מקור מארץ אויב, אבל כמה שנים בבית סוהר כן הייתי מקבל. בית סוהר כזה כמו 'אקספרס של חצות'." יובל הפסיק והתמונות, מקוטעות כפי שהזיכרון יודע לתייק וכפי שהזמן שחלף יודע להחליף, קפצו לנגד עיניו.

הוא יושב בלובי בחליפה זולה ועניבה צעקנית ועונד את סמל החברה על דש הז'קט. היחידה הטכנולוגית לא התקשתה לייצר לוגו על פי הוראות המעצב, וחברת התיירות נרשמה על ידו בבריסל ופתחה משרד ברומא. במקרה היתה לו קבלה במזוודה. גם את הדיסק־און־קי הוא קנה בכמויות מחברה ברומא ששמחה למכור לו. אחר כך היחידה הטכנולוגית עשתה מה שעשתה, והחזירה לו אותם. כל זה לקח שבועיים, והוא המתין ברומא וטיפס על הקירות. גם חגית שיגעה לו את השכל. הוא התקשר אליה מטלפונים ציבוריים שכבר היה קשה למצוא, והתקשה להסביר לה שכשהוא בתפקיד ובכיסוי הוא לא יכול להתקשר מהטלפון המבצעי שלו. בעיקר הוא התקשה להסביר לה למה הוא לא בא הביתה אם אין לו מה לעשות, אלא רק לחכות. "תנסה אתה להיות עם בן. כל יום. כל היום," אמרה בקול רם ממה שהתכוונה. "הוא משגע אותי. אתה חושב שהעבודה שלך קשה? תבוא לגן שעשועים ותראה. תנסה להרדים אותו כשעוד מצפות לך שעתיים עבודה על תיקים שהבאת הביתה." היה לו מה לענות, אבל הוא התאפק. הוא רצה לומר לה שהוא מצפה שהיא תבין את הסכנות שסביבו, שאם היתה מקשיבה לו בזמן שהוא סיפר לה בבית על המבצע, אולי היה מקום לתמיכה ולהשתתפות, ולא רק לביקורת. מהזכוכית המלוכלכת של תא הטלפון הציבורי נשקפו אליו פנים מרות. פניו שלו. הוא הקשיב וציפה שהיא תסיים לפרוק. היו לו בעיות משלו, והוא לא חלק אותן איתה.

ועכשיו הוא בלובי, ממתין. מזוודת סמסונייט ישנה ומעוטרת בלוגו של החברה שלו מונחת על הרצפה לפניו, והוא ממתין שהתיירים הנכונים יגיעו. הלב דופק. הוא חוזר שוב, בלי קול, על הפרטים האישיים שלו, השם בדרכון, התפקיד, ההצעה, ומוציא מהכיס את חפיסת כרטיסי הביקור שהכין בבית דפוס קטן ברומא. יש לו קבלה גם על זה. למה לא? הוא יזם צעיר בתחום התיירות. הוא הקים חברה חוקית לגמרי והוא מנסה למכור את השירותים שלה למי שמוכן לקנות. הוא כבר יארגן את המדריכים ואת האוטובוסים ואת המלונות. הכול, רק שיבואו. בשביל זה הוא מוכן להשקיע בשיווק. יש לו ברושורים של החברה. יש לו כרטיסי ביקור ויש לו גם מתנות לתת. דיסק־און־קי עם מצגת יפה של החברה ועם קופונים נחמדים לדברים שאפשר לקנות רק אם יציינו את שם המוצר והחברה. ממש מפתה. הכול בנוי על הטיפשות האנושית. על החמדנות. על האמון שיש בטכנולוגיה ובהבטחות. אם הכול ילך כשורה, אחד המשוּטים שיקבלו את המתנה ידחף אותה למחשב שלו בעבודה. למה? כי אין לו מחשב בבית. כי זה יותר קל. כי ככה. כי עושים טעויות.

הקבוצה יורדת מהחדרים. רובה גברים. הנשים לבושות בקפידה בבגדים ארוכים ורוב הראשים מכוסים במטפחת. לכל אחד מהם יש מזוודה קטנה. כל המזוודות זהות. כנראה מתנה מהמשרד שלהם. לכולם מדבקה אדומה על המזוודה הכחולה, כדי שהסבלים ידעו איפה להניח אותן. כאילו שיש סבלים. אין סבלים. הם עושים הכול בעצמם. כאלה הם המלונות וכאלה הם האתרים וזה הטיול. משהו זול. אבל בשבילם זה חוץ לארץ ובשבילו, כך הוא יגיד לראש הקבוצה, הם כולם שגרירים של רצון טוב.

את ראש הקבוצה הוא מזהה מיד. הוא לא נושא דגל קטן ולא הולך בראש כמו אמא אווזה, אבל הוא עומד בלובי ומברך לשלום את הבאים, מנחה אותם אל האוטובוס, מקשיב בערבית ומתרגם לשפת המקום את תלונות התיירים. הוא היעד הראשוני שלו, אותו הוא צריך כדי להמשיך הלאה. ברור שכסף יעשה את העבודה וגם דברי חנופה. זה לא מסובך. זה לא נגד החוק. אף אחד לא מפסיד שום דבר. השאלה היא רק איך להתחיל. בשלוחה ברומא, כשישב עם ראש הצומת, הדברים היו פשוטים. הוא ייצור מגע עם ראש הקבוצה. הוא ייתן לו כסף, וראש הקבוצה יחלק את המעטפות למטיילים. בכל מעטפה יהיה ברושור ודיסק־און־קי. שם זה היה קל ועכשיו זה פתאום לא קל. אולי אפילו בלתי אפשרי, כי ראש הקבוצה כל הזמן עסוק ותמיד יש מישהו לידו והוא נראה כל כך ערבי וזר עד שהוא, קצין האיסוף שבא ליצור איתו מגע, לא יודע מהיכן להתחיל. הוא רוצה, אבל לא מעז לגשת אל ראש הקבוצה, להציג את עצמו ולספר על חברת התיירות שלו. על השאיפה להפיץ את הבשורה בארצות אחרות. על הרעיון שמפה לאוזן זה תמיד הכי טוב. עליו לומר לראש הקבוצה שהוא יודע שזו טרחה עבורו, ולהציע לו מיד מאה דולר. בשיחה בשלוחה הגבילו אותו לאלף דולר, אבל עכשיו, לאחר שראה את התנאים במלון ואת הבגדים של המטיילים, החליט שמאה דולר כדי להסכים לחלק שלושים מעטפות — זה מספיק.

סבלנות, הוא אומר לעצמו. ככה לא עובדים. זה לא מה שלמדת בקורס. תהיה לך עוד הזדמנות. מפקיד הקבלה הוא שומע שהקבוצה תחזור בערב. אז למה הם מעמיסים את המזוודות לאוטובוס? פקיד הקבלה לא יודע. אולי זו ההוראה שהם קיבלו, ואולי כי בסוף היום מחכים להם מרחצאות חמים לפני החזרה למלון. אולי. עולה לו עשרה דולר להבין שהחדרים שמורים עבורם ויום העזיבה הוא מחר.

הוא מחליט לחכות לערב, אבל מפחד שמא הם בכל זאת עוזבים. מסתלקים בלי לומר לפקיד במלון. הכי טוב זה לשאול, אבל ערבית הוא לא יודע וגם לא את השפה המקומית, ואת פקיד הקבלה הוא הרי כבר שאל. אין ברירה, עליו לשאול מישהו מהם. הכי טוב את ראש הקבוצה, אבל הוא עדיין טרוד ומוקף אנשים. הזמן עובר. הם מתארגנים לעלות לאוטובוס, והוא ממזמז את כוס הקפה שבחסותה הוא יושב בלובי. לכאורה אין בעיה. הוא יכול לצאת אל הרחבה ולשאול את אחד המטיילים. יורד גשם קל. מין רפרוף של טיפות, דומה יותר לערפל שמסרב להתפוגג. לא משהו שמונע יציאה החוצה, אבל שום דבר לא מזמין הסתובבות בחוץ. הוא יודע שהכיסוי שלו טוב. הוא יודע שהוא נראה זר, וטבעי לזר לשאול שאלות. אבל הוא לא זז. פה זה לא כמו בקורס. המדריך לא נמצא מעבר לפינה. פה זה גם לא אירופה, מקום שבו כולם אדיבים ולא חשדנים. הארץ הזאת, שבה הוא נמצא, לא באמת ידידותית, וכולם נראים לו משופמים ועוינים. אם היה לו חוש הומור באותו רגע, הוא היה אומר שזה המצב גם עם הנשים. לא כדאי לשאול, הוא מסכם לעצמו. הם כולם עובדי מדינה. עושים עבודה רגישה. אולי הוא ייפול במקרה על הקב"ט שבטח שלחו עם הקבוצה, ובטח תדרכו אותם לדווח לו על מגע עם זרים. על כל מגע.

הוא מחכה. זה מה שמרגלים עושים. מחכים. והנה מזלו משחק לו. הוא מזהה שתי נשים שנפרדו מהקבוצה שמתחילה לעלות לאוטובוס. משהו קורה. הן מנופפות בידיהן ופונות לתוך המלון. הוא רואה אותן דרך קירות הזכוכית מדברות ביניהן. שתי נשים. אם הוא יפנה אליהן זה לא יהיה כמו שהוא מתחיל עם אישה. הן מגינות אחת על השנייה. הוא מעז וקם ופוגש אותן בכניסה. הוא מצביע על האוטובוס ושואל באנגלית הכי בסיסית שהוא מסוגל לייצר, אם הן לא נוסעות לטייל. נחמד היום. הן עונות לו באנגלית רצוצה שהן מרגישות לא טוב. הוא שואל לאן הקבוצה נוסעת, והן מספרות על אתר התיירות הכולל מרחצאות ועל החזרה המאוחרת בערב. בינגו. הוא מספר להן, בעמידה, על העבודה שלו. הוא סוכן נסיעות. יש להן זמן והן מתעניינות. הוא מראה את הברושור ומציע עשרה דולר לכל אחת כדי שיחלקו את מעטפות הפרסומת שלו למשתתפים בסיור. הן מסכימות ברצון. למה לא. הוא נראה נחמד ועם עשרה דולר הן יכולות לאכול צהריים במלון. זהו זה. הזרעים נטמנו.

אהוד הקשיב לו בנחת. הוא ידע שכדאי לו. אהוד היה מפעיל ותיק ויש דברים שלא שוכחים ולא משתנים. אנשים רוצים שיקשיבו להם, לסיפורים שלהם, שייתנו להם מקום. שלא יחתכו אותם באמצע, שיתעניינו, שיפגינו אמפתיה. ועדיף שגם יתפעלו מהם. אז יובל דיבר ואהוד הקשיב. הוא הבין שכל המטיילים קיבלו את הדיסק־און־קי. ראש הצומת לא אמר לו את זה, אבל אהוד היה בטוח שאפשר לסמוך על היחידה הטכנולוגית, שהתולעת שנשתלה שם מתה אחרי פרק זמן שתוכנן מראש אם לא נמצא לה מקום להתנחל בו. אבל עדיין, חלוקה מקרית של עשרות מכשירים עלולה להגדיל את הסיכון לגילוי. ומה אם הצליחו לאתר את הסוס הטרויאני ועכשיו הם מאכילים את המוסד בדיסאינפורמציה?

"אתה מבין?" שאל יובל. מה יש פה להבין? רצה אהוד לשאול, שאתה גיבור? שהצלחת? שאתה רוצה לעשות עלי רושם? שאני אשכח שדרסת את רייצ'ל? הוא לא שאל אף אחת מהשאלות האלה. הוא לא ילד קטן. הוא יודע להפריד בין מה שמתחשק לו לומר לבין מה שצריך. הוא אמנם לא קוּדם כמו ראש הצומת ואפילו ראש מחלקה הוא לא היה, אבל הוא היה לוחם יעד כשיובל עוד הלך עם חיתולים והוא היה במקומות שראש הצומת והאחרים ראו רק בתצלומים. את מה שהוא עשה אי אפשר לקחת ממנו. וזה גם אומר שהוא יודע להתנהג ויודע ללכת בין הטיפות ולא לומר מה שבא לו, אלא בדיוק מה שהם רוצים לשמוע.

"כן," אמר אהוד. "דרך המבצע הזה קיבלתם גישה לארכיון שלהם והגעתם לראשיד, כלומר — למי שהוא היה לפני שחיסלנו אותו."

"בדיוק," אמר ראש הצומת, מרוצה. "טמבל אחד דחף את הדיסק־און־קי למחשב שלו ומאז אנחנו קוראים כל מה שיש שם. יש לנו כמה שאלות. אפשר?"