ילדי בית העץ 4: אבירי השלחן הירוק

שָׁנִי וְיוֹאָב הֶחְזִיקוּ יָדַיִם כְּשֶׁעָלוּ בַּשְּׁבִיל שֶׁהוֹבִיל לְבֵית הָעֵץ. חֲמִימוּת הַיָּד שֶׁל שָׁנִי בְּיָדוֹ רִגְּשָׁה אֶת יוֹאָב בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר עָבַר הַרְבֵּה זְמַן מֵאָז שֶׁסִּפְּרוּ לַחֲבוּרָה שֶׁהֵם עַכְשָׁו זוּג, וּמֵאָז שֶׁשָּׁנִי שִׁכְנְעָה אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ לָתֵת לָהּ לַעֲבֹר לִלְמֹד אִתָּם בְּ"רַבִּין".

הֵם צָעֲדוּ בַּשְּׁבִיל, מְשׂוֹחֲחִים עַל הַפְּעֻלָּה הַמֻּצְלַחַת שֶׁל אֶתְמוֹל בַּחַוָּה בִּתְנוּעַת הַנֹּעַר הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁהֵם הֵקִימוּ, "כּוֹחַ פִּיקָצ'וּ", כְּשֶׁלְּפֶתַע שָׁנִי נֶעֶצְרָה. "מָה זֶה???" הִיא שָׁאֲלָה וְהִצְבִּיעָה לְכִוּוּן עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל פְּסֹלֶת בִּנְיָן, שֶׁעָמְדָה בִּמְלוֹא כִּעוּרָהּ בְּאֶמְצַע הַחֻרְשָׁה הַיְּרֻקָּה. מֵהָעֲרֵמָה בָּלְטוּ שִׁבְרֵי מִרְצָפוֹת, בַּרְזִלִּים, דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת מְפֹרָקִים וַחֲתִיכוֹת בֵּטוֹן. "מִי הָאֲנָשִׁים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשׂוּ אֶת זֶה?"

"לֹא יוֹדֵעַ," אָמַר יוֹאָב, "אֲבָל הֵם שָׁפְכוּ אֶת הַזֶּבֶל הַזֶּה בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה פָּרְחוּ הֲמוֹן חֲצָבִים. זֶה מַמָּשׁ נוֹרָא."

רַק לָאַחֲרוֹנָה פִּנּוּ אֶת הַמִּזְבָּלָה הַיְּשָׁנָה שֶׁהָיְתָה לֹא רָחוֹק מִשָּׁם, כְּדֵי לִסְלֹל אֶת הַכְּבִישׁ לִשְׁכוּנַת "סַבְיוֹנֵי טוֹסְקָנָה", וְהַחֻרְשָׁה הָפְכָה סוֹף־סוֹף לְאֵזוֹר שִׁמּוּר שֶׁל פְּרָחִים, צְמָחִים וּבַעֲלֵי חַיִּים. וְהִנֵּה שׁוּב הַטֶּבַע נִרְמַס. יוֹאָב וְשָׁנִי הִבִּיטוּ בָּעֲרֵמָה חַסְרֵי אוֹנִים.

"בּוֹא נוֹדִיעַ לְכֻלָּם וְנַחְשֹׁב יַחַד מָה לַעֲשׂוֹת," הִצִּיעָה שָׁנִי, וְיוֹאָב הִסְכִּים אִתָּהּ שֶׁאוּלַי לַחֲבֵרִים שֶׁלָּהֶם יִהְיֶה רַעְיוֹן טוֹב. הֵם עָקְפוּ אֶת עֲרֵמַת הַפְּסֹלֶת, וּבַדֶּרֶךְ לְבֵית הָעֵץ שָׁנִי סִמְּסָה לְכֻלָּם לָבוֹא בִּדְחִיפוּת.

לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת הֵם הֶחְלִיטוּ, אַחֲרֵי דִּיּוּן סוֹעֵר, שֶׁהֵם כְּבָר צְרִיכִים טֵלֵפוֹנִים סֵלוּלָרִיִּים. עַד אָז, חוּץ מֵאָמִיר, שֶׁהָיָה חַיָּב טֵלֵפוֹן בִּגְלַל אָחִיו הַקָּטָן, כָּל הָאֲחֵרִים הִתְנַהֲלוּ בְּלִי טֵלֵפוֹן, מִתּוֹךְ עִקָּרוֹן. וּכְדֵי שֶׁהַטֵּלֵפוֹנִים לֹא יְשַׁנּוּ אוֹתָם עַכְשָׁו וְיַשְׁפִּיעוּ עַל הַחֲבוּרָה שֶׁלָּהֶם, הֵם קָבְעוּ כְּלָלִים יַחַד, כְּמוֹ לְמָשָׁל, ״בְּלִי טֵלֵפוֹנִים בִּזְמַן חֲזָרוֹת שֶׁל הַלַּהֲקָה״ אוֹ ״בְּלִי רְכִילוּיוֹת בִּקְבוּצַת הַוַּטְסְאַפּ שֶׁל יַלְדֵי בֵּית הָעֵץ״.

שָׁנִי כָּל כָּךְ שָׂמְחָה שֶׁהֶחְלִיטוּ לְצָרֵף אוֹתָהּ לַקְּבוּצָה. זֶה הָיָה הַסִּימָן הֲכִי בָּרוּר שֶׁהִיא כְּבָר מַמָּשׁ חֵלֶק מִיַּלְדֵי בֵּית הָעֵץ. עַכְשָׁו סִמְּסָה בִּזְרִיזוּת:

בּוֹאוּ מַהֵר לְבֵית הָעֵץ, נִפָּגֵשׁ לְמַטָּה. יֵשׁ בְּעָיָה רְצִינִית בַּחֻרְשָׁה.

מַאיָה קִבְּלָה אֶת הַהוֹדָעָה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִתְיַשְּׁבָה לְהָכִין אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ הִתְרוֹצְצוּ כָּרָגִיל לְמִילְיוֹן מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים: אֵיזֶה כֵּיף שֶׁהִיא וְשִׁירָן חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת... זֶה הָיָה מַמָּשׁ מַפְתִּיעַ שֶׁשִּׁירָן גִּלְּתָה לָהּ, אַחֲרֵי אַחַת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵכִינוּ יַחַד, שֶׁהִיא רֹב הַזְּמַן בִּכְלָל לֹא אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת מַלְכַּת הַכִּתָּה וְשֶׁהִיא לֹא מַמָּשׁ יוֹדַעַת אֵיךְ לְהַפְסִיק לִהְיוֹת... הִיא מַמָּשׁ שָׂמְחָה בִּשְׁבִיל יוֹאָב וְשָׁנִי, אֲבָל מָתַי גַּם לָהּ יִהְיֶה חָבֵר? אוּלַי עֵרָן? לֹא, הֵם כְּמוֹ אַחִים... אָמִיר? הָאֱמֶת שֶׁכְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה חָשְׁבָה שֶׁהוּא חָמוּד... טוֹב, מַסְפִּיק, חִלּוּק אָרֹךְ, אֵיךְ עוֹשִׂים אֶת זֶה? לֹא אָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁמִּשְׂרַד הַחִנּוּךְ מַמְלִיץ לֹא לָתֵת שִׁעוּרֵי בַּיִת? כַּנִּרְאֶה הַמּוֹרָה לְחֶשְׁבּוֹן לֹא שָׁמְעָה עַל זֶה...