הבחורים של קלרמונט ביי 2: נפילתו של אל
הולי רנה
₪ 37.00 ₪ 25.00
תקציר
“אי אפשר להתנתק מהספרים האלה אפילו לא לרגע אחד!
הם ירתקו אתכם ויסחפו אתכם, ישברו אתכם וישאירו אתכם משתוקקים לעוד ועוד.
אין דרך חזרה מבק קלרמונט!”
Romantic Rush Book Blog
תמימה. חפה מכל פשע. טהורה. שבורת לב. ג’וזי ווֹס השתייכה למשפחה היחידה ששנאתי יותר מכול – וגרמתי לה לתעב אותי באותה מידה.
ואז הלכתי לאיבוד בתוכנית שרקמתי והתאהבתי באויבת שלי.
היא הייתה פגועה באופן בלתי ניתן לתיקון וזעמה עליי בגלל המלכודת שהצבתי לה. מטרתה היחידה הייתה לראות אותי מאבד את כס המלכות שלי.
הסודות של משפחותינו לא יכלו עוד להישאר קבורים ונשכחים.
ידעתי זאת מההתחלה, אך לא הסכמתי שחטאי העבר יקבעו את עתידנו.
הייתי צריך לעזוב אותה לנפשה ולהניח לה לשנוא אותי.
לא עשיתי זאת.
התכוונתי להילחם עליה, גם אם כל הכוח בידיה עכשיו.
נפילתו של אל הוא הספר השני בסדרת הבחורים של קלרמונט ביי מאת סופרת רבי המכר הולי רנה, אשר מביא לסיומו את סיפור אהבתם העוצמתי של בק וג’וזי.
הספרים הבאים בסדרה יספרו את סיפורם של דמויות המשנה הנפלאות שהכרנו בדואט הנוכחי.
סיפור על שנאה יוקדת, על אהבה ראשונה ושורפת.
רשתות חברתיות והשפעתן, בריונות וטוויסטים בעלילה.
סדרת הספרים קלרמונט ביי העפילה לרשימות רבי המכר וכבשה מיליוני לבבות ברחבי העולם.
קבלו אזהרת קריאה!
ספרים ארוטיים
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: טורקיז
קוראים כותבים (3)
ספרים ארוטיים
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: טורקיז
פרק ראשון
העיר הזאת הייתה מלאה במפלצות שהתחזו לבני אדם.
אך כולם חשפו את פרצופם האמיתי במוקדם או במאוחר.
ואנחנו, כל השאר, היינו אלה ששילמו את המחיר.
חשבתי שידעתי היכן הסתתרו הנחשים. חשבתי שהייתי מוכנה לזה, אבל הייתי טיפשה. בק קלרמונט היה הגרוע מכולם. הוא פצע כל חלק בי. הוא הפיל אותי עמוק לתוך המלכודת שלו ואז נעץ את ניביו עמוק לתוכי, והייתי חסרת אונים לחלוטין.
נכנסתי לתוך המלכודת שלו כאילו נועדתי להיות שם. הוא הכיר טוב כל כך את התפקיד ששיחק. הוא היה הנבל, ואני הייתי הבחורה שהוא דפק ללא מחשבה שנייה.
רק על זה הייתי מסוגלת לחשוב כשהתלבשתי והסתרקתי באריכות באותו הבוקר. משכתי את החצאית גבוה יותר ואיפרתי את עיניי בצבע קצת יותר כהה. הדברים הקטנים האלה העניקו לי כוח.
אם הוא רצה להציג אותי כזונה, אז אני אזיין כל חלק בעולמו.
אני אהיה הזונה שזיינה ונישלה אותו מכל מה שהוא רצה אי פעם.
חלף שבוע מאז שהוא פרסם את הסרטון שלנו יחד ברשת.
חשבון אינסטגרם שהתברר שנוהל על־ידי קבוצת הבייסבול של תיכון קלרמונט ביי במשך שנים ארוכות, כך אלי הסבירה לי. התפקיד הזה עבר בירושה מקפטן לקפטן ושימש את השחקנים לדירוג הבחורות בבית הספר בהתאם לדעתם של חברי הקבוצה על המראה שלהן.
לדברי אלי, רק העוקבים הרשומים ראו את הסרטון, וזה טוב. אבל העובדה שראה אותו מישהו שלא היה בק או אני כבר הייתה יותר מדי.
הענקתי לבק מעצמי יותר משנתתי למישהו אי פעם. נתתי לו את הבתולים שלי, והייתי מזועזעת.
כעסתי. רתחתי. הזעם העביר אותי על דעתי.
לא רציתי לראות את בק קלרמונט או את הפרצוף הזחוח שלו שוב לעולם.
אבל אבא שלי התעקש שאחזור ללימודים. הוא דרש זאת. ולא עזרו כל תחינותיי לעבור ללמוד בתיכון של אלי. הוא לא היה מוכן לשמוע על זה.
הבת שלו לא יכולה ללמוד בבית ספר ציבורי.
מתברר שעכשיו כן היה אכפת לו מה הבת שלו עשתה ולא עשתה. ממה ששמעתי מהוויכוחים שלו עם אמיליה, הוא לא היה מוכן שהמשפחה שלו תאבד כך את כבודה. הוא ראה בזה סטירה מצלצלת.
מעולם לא ראיתי אותו כועס כל כך. מעולם לא פחדתי ממנו עד עכשיו.
הוא הפחיד אותי כשיצאנו מביתו של בק. הוא לא הסתיר בכלל את הכעס שלו כשנכנסנו למכונית. הבגידה של בק הייתה הדבר היחיד שחשבתי עליו, והבגידה שלי הייתה הדבר היחיד שהוא חשב עליו.
לוקאס חיבק אותי כשבכיתי, בזמן שאבא שלי צעק עליי שהייתי טיפשה וקלת דעת. ידעתי שזה הגיע לי. באמת הייתי טיפשה. אידיוטית מוחלטת.
אבל לא רציתי לשמוע שום דבר נוסף ממה שהיה לו להגיד. לא הייתי זקוקה לתזכורת לכך שזו הייתה טעות לסמוך על בק. העובדה הזאת הייתה ברורה כשמש לכולם.
כולם צפו במה שהוא עשה לי – ומהשורה הראשונה. לא ידעתי אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה בגידה, מפני שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה לאורך כל הדרך. הייתי בסך הכול חלק מהתוכנית שלו. לא יותר. ולא משנה שהנחתי לעצמי לחשוב אחרת.
הוא מעולם לא היה משהו מעבר לכך.
רציתי את אימא שלי. גם היא הייתה מתאכזבת ממני, לא היה לי ספק בכך, אבל היא הייתה יודעת איך לתקן את זה. היא הייתה יודעת איך לעזור לי.
וזה לא היה בדרך שבה אבא שלי עזר.
הוא דאג שהסרטון יוסר מהאתר בתוך כמה שעות, והוא שוחח עם עורכי הדין שלו עוד לפני שחזרנו הביתה. לא ידעתי מה הוא רצה להשיג בזה.
הנזק שבק גרם לי לא יימחק לעולם.
העובדה הזאת הייתה ברורה כשמש כשפסעתי במסדרונות תיכון קלרמונט ביי. מהמבטים שכולם נעצו בי ומההתלחשויות שהדהדו מהקירות, לא היה לי ספק שכל תלמיד בבית הספר הזה ראה את הסרטון.
אני בעצמי צפיתי בו בערך מאה פעמים, ובכל פעם זעמי הלך וגבר. בכל פעם הרגשתי שאני טובעת ושלעולם לא אמצא את דרכי בחזרה למעלה.
לא היה קול בסרטון, אבל גם בלי זה היה ברור מה קורה שם. שכבתי על קצה הבריכה, לבושה אך ורק בחזייה ספוגת מים. גופו של בק חסם מהמצלמה את רוב גופי, אבל זה לא שינה כלום.
ראשו היה טמון בין רגליי. רגליי שהיו פשוקות לרווחה בשבילו. אצבעותיי נאחזו בשיער שלו כשהתחננתי בפניו לעוד.
לא היה צריך קול כדי להבין מה בדיוק רציתי.
זה היה חקוק על פניי.
הגוף שלי בער אליו בתשוקה אינסופית.
הסרטון היה קצר, רק עשרים־ושלוש שניות, אבל הוא היה ארוך מספיק כדי שכולם יראו בדיוק מה קרה בינינו.
זה קרה לנגד עיניי ולא ראיתי את זה.
זווית הראייה שלהם הייתה הרבה יותר ברורה משלי. הם ראו את כל העובדות מולם, בעוד כל מה שאני ראיתי היה אותו.
הייתי בסך הכול כלי במשחק שלו. מהלך קטלני שהיה דרוש לו לנקמה המעוותת שלו.
ומה הוא אמר לי בחדר שלו? שלוקאס עשה אותו דבר לפרנקי. שהוא עשה לה משהו הרבה יותר גרוע. באותו הרגע לא הצלחתי לשמוע אותו מרוב זעם, אבל זה היה הדבר היחיד שעליו חשבתי מאז.
אם לוקאס עשה את מה שבק אמר, אם הוא תקף את פרנקי, לא יכולתי לדמיין שהוא הצליח להמשיך בחייו כאילו לא קרה כלום. זה לא השפיע עליו בשום צורה, ולא הצלחתי להבין כיצד משהו כזה היה יכול לקרות ללא השלכות.
כשהעליתי את זה בפני אבא שלי, הוא סגר את הנושא הזה הרבה יותר מהר מאשר את עניין הסרטון. הוא גם ככה רתח מזעם על מה שקרה, אבל הרגיז אותו עוד יותר שאפילו העזתי להאמין לדבריו של בק.
וידעתי למה.
הבחור הזה הרגע הרס את חיי. הוא זיין אותי, פשוטו כמשמעו, ניצל את האמון שלי ולקח את הבתולים שלי, ועדיין הקשבתי למה שהיה לו להגיד.
עדיין סמכתי עליו יותר מאשר על מישהו שהיה אמור להיות לי קשר דם איתו.
בק היה שקרן. הוא היה אכזרי ושפל, ולא הייתי צריכה ליפול בפח כשאמר שהוא לא העלה את הסרטון לרשת. למרות הפרצוף הכן שלו ידעתי שזה שקר, למרות שהלב שלי רצה להאמין לו.
כל חלק בי רצה שיתברר שכל מה שקרה היה מעין חלום בלהות. לא רציתי להאמין שבק מסוגל לאכזריות כזאת, בעיקר לא אחרי שהתאהבתי בו. לא רציתי להאמין שכל זה באמת קרה.
אבל אלה היו מחשבות מטופשות ואני הייתי בחורה טיפשה, וזה מה שהוביל אותי למצב הזה מלכתחילה. מהרגע שפגשתי את בק ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו. לכל הרוחות, הוא אפילו אמר לי את זה בעצמו.
אבל לא רציתי להקשיב.
"זונה."
ניסיתי להתעלם מהעלבון שהוטח לעברי ופילסתי את דרכי לעבר הלוקר שלי. לאנשים האלה לא הייתה שום משמעות בעיניי, כך שגם לדעה שלהם לא הייתה שום חשיבות בשבילי.
זה מה שהתכוונתי להגיד לעצמי.
הם היו זמניים בחיי, ואשכח מהם ברגע שאבא שלי ימסור לידיי את המפתחות לבית של אימא שלי.
לא הסכמתי לתת להם לסובב לי את הראש.
הקשתי את הסיסמה של המנעול ופתחתי את הלוקר. אצטרך להתמודד עם בק רק בשיעור השני, אבל בשיעור הראשון מחכה לי עימות עם קאמי. לא ידעתי למה לצפות בכל הנוגע אליה, אבל ידעתי בוודאות שאני לא מוכנה לזה.
היא הייתה נחמדה אליי, ואני זיינתי את החבר/לא חבר שלה.
לא הרגשתי רע, וזה היה מכיוון שבק פאקינג שבר אותי. כל רגש של אכפתיות התחלף בזעם צרוף. לא הצלחתי לחוש אמפתיה כלפי קאמי. לא היה לי אכפת איך היא הרגישה כשראתה את הסרטון באתר.
לא היה בתוכי מקום בשבילה או בשביל הרגשות שלה.
ואם היא הייתה קרובה לבק כפי שהיא ניסתה לגרום לכולם להאמין, לא יכולתי לתאר לעצמי שהיא לא ידעה על מה שהוא עשה לי. היא בטח ידעה שהוא ניצל אותי. שהייתי חלק מהמשחק שלו.
היא בטח ידעה מה הוא תכנן לעשות.
והמחשבה הזאת רק הגבירה את הזעם שלי.
הרגשתי את המבטים של כולם כשחלפו על פניי. הייתי בסך הכול מופע בידור עבורם, הרכילות הכי לוהטת בתיכון, ורציתי לצרוח על כולם. רציתי להתפוצץ, לשאוג ולהרוס את החיים המושלמים של כל אחד מהם, אבל ידעתי שזה לא יועיל לי בכלום.
האדם היחיד שהייתי צריכה לטרוח להרוס היה בק קלרמונט. הוא ריסק אותי, ורציתי לעשות לו אותו דבר. רציתי לעשות לו משהו אפילו גרוע יותר. רציתי שהוא ירגיש את כל מה שהוא גרם לי להרגיש, ואז לקרוע את זה ממנו ללא כל אזהרה.
לקחתי את הספר שלי מהלוקר, הזדקפתי ועשיתי את דרכי לכיתה. התלמידים פינו לי את הדרך, והייתי אסירת תודה על כך.
הכיתה הייתה שקטה להפליא כשנכנסתי, אך העמדתי פנים שלא שמתי לב לכך. המשכתי ללכת עם הראש זקוף בגאווה בין השולחנות שבהם ישבו האידיוטים הרכלנים, וניסיתי להיראות משועממת כפי שהרגשתי.
לא חשבתי פעמיים כשהתיישבתי במקום שבו ישבתי מאז שהתחלתי ללמוד כאן. לא היה אכפת לי שקאמי ישבה לידי. לא התכוונתי לתת לזה להבהיל אותי.
היא כבר ישבה ליד שולחנה כשהתיישבתי ליד שלי, ולא הרמתי את מבטי לעברה למרות שהרגשתי שהיא מביטה בי. אם היה לה משהו להגיד, היא יכלה לעשות זאת ללא שום בעיה. כמו כל השאר.
לא התכוונתי להיות זו שתכיר ראשונה בנוכחות שלה.
"את באמת מתכוונת לשבת כאן?" הערתה העוקצנית של קאמי נשמעה עוד לפני שהספקתי להוציא את המחברת שלי מהתיק.
הבטתי לעברה. היא נראתה מתוקתקת כרגיל, כלל לא שבורה מהבגידה של בן הזוג שהיה חשוב לה. היא לא נראתה כמו מישהי שהלב שלה נשבר.
"זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות." הוצאתי את המחברת והקלמר שלי ושמעתי את ההתלחשויות סביבי.
"תעופי מכאן, זונה." קאמי ציוותה בקול נוקשה.
פתחתי את המחברת שלי בעמוד האחרון שבו כתבתי. עדיין הייתי צריכה להצליח בלימודים אם רציתי לקבל את הירושה מאימא שלי שאבי החזיק כבת ערובה.
לא התכוונתי לתת להם לגנוב את העתיד שלי.
לא כשזה היה הדבר היחיד שהיה לי.
סידרתי את כל כלי הכתיבה מולי והבטתי שוב בקאמי. היא הייתה כל כך יפה, והיא ידעה את זה, היא הייתה מלכה ואני הייתי אפס לעומתה, כמו שהייתי אפס בשבילו.
והיא שיחקה את התפקיד שלה טוב מאוד.
הייתי בטוחה בזה.
אף אחד מהאנשים האלה לא היה כן מעולם.
"לכי תזדייני, קאמי." התנשפות המומה נשמע מאחוריי, אבל לא היה לי אכפת. הרגשתי איך דמי מתלהט ופניי מאדימות וכל מה שראיתי זה את הסרטון הארור שהתנגן שוב ושוב בראשי.
היא נראתה המומה בדיוק כמוהם, כאילו ציפתה שאשאיר את עמוד השדרה שלי בבית. אבל הם התעסקו עם הבחורה הלא נכונה. לא הייתי הבחורה שהם חשבו שאני. לא הייתי הבחורה שתתרפס לפניהם רק מפני שהם חשבו שהם ניצחו.
לא אתן לאף אחד מהם להתנהג אליי כאילו אני נחותה מהם.
"מה אמרת לי עכשיו?" היא הביטה סביבה כשדיברה, וידעתי שהיא בדקה מי צופה במתרחש. כל מה שקאמי עשתה היה בשביל ההצגה.
"אני לא אחזור על דבריי." הזדקפתי בכיסא והתרווחתי בנוחות.
"הייתי צריכה לדעת שאת זבל כבר לפי שם המשפחה שלך."
לא הייתי בטוחה למה המילים האלה הפריעו לי כל כך. השם שלי הרשים אותה מאוד רק לפני כמה שבועות. הוא נחשב בעיניה הרבה יותר ממני.
קמתי מהכיסא שלי וראיתי את הבזק הפחד בעיניה כשהתקרבתי לשולחן שלה. קאמי חשבה שהיא טובה יותר מכולם, אבל היא לא הייתה. היא הייתה בדיוק כמו כולנו.
אולי אפילו דפוקה יותר.
הנחתי יד אחת על השולחן שלה ואת ידי השנייה על גב הכיסא שלה וקירבתי את פניי לשלה.
"יש לך חתיכת חוצפה לקרוא לי זבל." עיניה הצטמצמו, אך אני לא גמרתי איתה. הנמכתי את קולי כדי שרק היא תשמע את מה שהיה לי להגיד. "אומנם שתינו הזדיינו עם בק, אבל לא אני זו שמזדיינת עם גבר נשוי."
עיניה התרחבו בתדהמה, וידעתי שהיא לא ציפתה שאדע זאת. התנועה היחידה הזו שהיא עשתה הספיקה כדי שאדע שזו האמת. היא הרגישה לא בנוח מזה שידעתי את זה עליה. עיניה התרוצצו ברחבי החדר, אך לא היה שם אף אחד שיציל אותה.
לא הייתי מספרת את זה לאף אחד, אבל התכוונתי להשתמש בזה אם היא לא תעזוב אותי בשקט. לא התכוונתי להיות שק החבטות שלה, כשהיא בעצמה הייתה ראויה לשנאה של כולם.
"מי אמר לך את זה?" קולה רעד וכמעט ריחמתי עליה.
"כנראה סמכנו על הבחור הלא נכון." התרחקתי מהשולחן שלה וחזרתי לשלי ללא מילה נוספת.
לא נשמעה אף מילה נוספת גם ממנה.
אפילו לא ציוץ.
אבל זה לא הפסיק את הצחקוקים הכבושים ואת הלחישות שנשמעו סביבי. בכל פעם שהבטתי לצדדים, הם הסיטו את עיניהם ממני.
זה עצבן אותי והייתי אסירת תודה כשנשמע הצלצול של סוף השיעור הראשון. התרחקתי מהכיתה ונמנעתי מלהביט בהם כשהלכתי לשירותים.
עבר רק שיעור אחד וכבר הרגשתי מותשת. ובשיעור הבא עמדתי למצוא את עצמי פנים אל פנים מול בק. הוא יהיה שם, עם הפנים המושלמות שלו, הגוף המושלם שלו והלב האכזרי והמחורבן שלו.
יכולתי להתמודד עם בנות כמו קאמי כל היום, אך לא ידעתי אם אצליח לעמוד מולו.
על אף כל ניסיונותיי להעמיד פני אמיצה, הוא שבר אותי. הוא שבר אותי והייתי אמורה לשבת שם ולהעמיד פנים שכלום לא קרה.
לא משנה שהוא התקשר וכתב לי אחרי מה שקרה. בהודעה הראשונה הוא התחנן בפניי שאקשיב לו, שאתן לו להסביר. בהודעה השנייה הוא פשוט כתב "אני מצטער".
ההתנצלות שלו הייתה עבודה בעיניים, ושנינו ידענו את זה.
לא הייתי מוכנה לתת לו את ההזדמנות להסביר. עם כל כמה ששנאתי אותו, ידעתי שיש לו השפעה עליי.
התבוננתי במראה בשירותים ונתתי למים הקרים לשטוף את ידיי. אני יכולה להתמודד איתו. הייתי בטוחה בכך.
יכולתי לעטות מסכה כפי שהוא עשה ולהסתיר את רגשותיי. פשוט הייתי צריכה לשרוד את היום הזה, ומחר כבר יהיה קל יותר. אם אצליח להתמודד עם הנוכחות שלו פעם אחת, אוכל לעשות זאת שוב.
נשמתי נשימה עמוקה וסגרתי את המים.
את יכולה לעשות את זה, ג'וזי.
אני לא אפחד ממנו. אם זה מה שהוא חשב שיקרה, הוא טעה ובגדול. לא פחדתי ממנו. שנאתי אותו.
שנאתי אותו בכל מאודי.
ייבשתי את ידיי ויצאתי במהירות כדי לא לאחר לשיעור, וכמעט נתקלתי במישהי שנכנסה לשירותים. קפאתי כשמבטי הצטלב עם מבטה של פרנקי.
היא פתחה את פיה כאילו רצתה להגיד משהו, אך סגרה אותו שוב במהירות. לא היה לי מושג מה היא יכלה להגיד לי.
גם אם מה שבק אמר עליה היה נכון, היא בטח ידעה שהוא התנהג אליי נורא.
אם היא חשבה שלוקאס מרושע, אז גם בק היה כזה.
אבל חלק בי ידע שזה לא היה דומה. אם מה שבק אמר על לוקאס היה נכון, אם לוקאס תקף את פרנקי, אז מה שבק עשה אפילו לא התקרב לזה.
הייתי פגועה ורציתי לנקום בבק על כל פיסת כאב שהוא גרם לי. אבל התחושה היחידה שעלתה בי כשהבטתי בפרנקי הייתה עצב, והעצב הזה ניבט לעברי בחזרה.
מה שזה לא היה שקרה לה, ברור שהיא נפגעה מאוד.
די היה להביט בעיניה כדי להבין זאת. גם היא הייתה טובה מאוד בלהסתיר את רגשותיה מאחורי מסכה, אבל היא אפילו לא התקרבה ליכולות של אחיה.
"סליחה." חלפתי על פניה והיא חייכה שוב.
ידעתי שהיא רצתה להגיד משהו, וגם אני רציתי להגיד לה. רציתי לשאול אותה אם מה שבק סיפר עליה היה נכון, אבל לא העזתי.
אי הידיעה כרסמה אותי מבפנים, אך לא יכולתי לגרום לה את הכאב הזה רק כדי לשפר את ההרגשה שלי.
הידקתי את אחיזתי ברצועות תיק הגב שלי והרמתי את ראשי בגאווה כשנכנסתי לשיעור השני שלי. ידעתי שהוא שם עוד לפני שראיתי אותו. הרגשתי אותו.הבטתי לעבר המקום הרגיל שבו הוא ישב, ושם הוא היה. הוא לטש בי מבטים כאילו הייתי עלולה להיעלם פתאום לנגד עיניו. הוא נראה כועס ועצבני, וזה הכעיס אותי עוד יותר. לא הייתה לו זכות לכעוס על שום דבר.
לא הייתה לו זכות להרגיש שום דבר בכל מה שקשור אליי.
כל התלמידים בכיתה הביטו בנו. מציצנים מחורבנים שלטשו בי מבטים כשפסעתי לעבר השולחן שלי. תהיתי אם כך זה יהיה עד סוף היום. האם כולם יבחנו כל תנועה שלי?
בית הספר הפרטי קלרמונט ביי היה מקום רעיל, אבל ידעתי שזה היה אותו דבר גם אם הייתי עוברת ללמוד בבית ספר רגיל כמו תיכון קלרמונט. אלי סיפרה לי שכולם מדברים על זה גם שם. ידעתי שהיא הרגישה ממש לא נעים כשסיפרה לי על זה, אבל היא הייתה כנה איתי.
רובם שם ראו את הסרטון, כולל אותה, וכשחזרתי הביתה ומצאתי את הטלפון שלי, היו לי לפחות חמישים הודעות שונות ממנה.
בכולן היא דאגה לשלומי. היא הזהירה אותי ממה שפורסם באינטרנט ואמרה שזה לא נורא כמו שחשבתי.
היא הייתה נחמדה מדי.
זה לחלוטין היה נורא כמו שחשבתי.
ההוכחה לכך הייתה מולי.
ניתקתי את מבטי מבק והתיישבתי בכיסא מאחוריו.
הוא נראה המום כששמטתי את התיק שלי והתיישבתי ליד השולחן. הוא היה המום מכך שלא התכוונתי להסתתר ממנו. לא אחרי מה שהוא עשה.
אם הוא רצה להיות גאה בכך שהרס נערה תמימה, הוא יצטרך לעשות את זה כשהוא רואה אותה מדי יום. לא התכוונתי לתת לו לצאת מזה בקלות.
ליבי דהר כשהוצאתי את הספרים שלי מהתיק והסתובבתי עם הפנים קדימה. בק הסתובב בכיסאו כדי להביט בי, אך לא הבטתי בו. הייתי כאן כדי ללמוד ותו לא.
"ג'וזי." קולו היה שקט, וידעתי שהוא היה מודע בדיוק כמוני לכך שכולם מאזינים לנו. הנחתי לעיניי לטרוף את פניו לפני שפגשו בשלו. הוא נראה מושלם כרגיל. כאילו לא קרה לו כלום, וכנראה כך באמת היה.
לאנשים האלה לא היה אכפת שהוא היה בסרטון הזה. הם התייחסו אליו כמו לאל. ואני בסך הכול הייתי הזונה שנשבתה בקסמו. בשבילם, העוּבדוֹת נחלקו לשחור ולבן. שום דבר באמצע לא היה קיים עבורם.
אבל הוא ייפול, והם יבינו שהוא מעולם לא היה מורם מעם. הוא היה בדיוק כמו כולם.
פגשתי במבטו ולא אמרתי מילה. אם הוא רצה לדבר, אז שידבר. לי לא היה מה להגיד לו.
"אנחנו יכולים לדבר?"
"אנחנו מדברים."
הוא נשך את שפתו התחתונה וידעתי שהוא רצה להמשיך לדבר, אבל לא היה מוכן לעשות זאת מול כל התלמידים בכיתה. הם סגדו לו, והוא לא העז לעשות משהו שיפגע במעמד שלו.
"ג'וזי, אני..." הוא נראה מיוסר כל כך שהרגשתי את ליבי נמחץ בחזי כמו במלחציים, ושנאתי את התחושה הזאת. אחרי כל מה שהוא עשה, להביט בעיניים הזהובות המחורבנות האלה, שנראו כאילו הוא עצמו סבל בצורה כזו או אחרת – די היה בזה כדי שכמעט אתפרק.
"אל תתביישי, ג'וזי. כבר ראינו הכול." לא היה לי מושג מי אמר את זה, אך זה החזיר אותי במהירות למציאות כשפרצי צחוק צלצלו סביבנו.
בק הפנה את עיניו החדות לכיוון ממנו הגיע הקול, מי שזה לא היה, אבל לי לא היה אכפת. לא הייתי מסוגלת להרגיע את ליבי הדוהר או לשלוט בתחושת הצריבה בעיניי. לא רציתי לבכות מול כל האנשים האלה. לא רציתי שהם יראו עד כמה הם פגעו בי.
פתחתי את המחברת שלי והעט רעד בידי.
"ג'וזי." בק אמר שוב את שמי והפעם הניח את ידו על ידי, כאילו היה אכפת לו מזה שהיא רועדת.
כאילו היה אכפת לו ממני בכלל.
נרתעתי ממגעו בכל הכעס שזרם בי.
"מה לכל הרוחות אתה רוצה, קלרמונט?"
עיניו התקשחו וידעתי שהוא התרגז. טוב מאוד. יכולתי להתמודד עם הכעס שלו. יכולתי להתמודד איתו הרבה יותר טוב מאשר עם כל דבר אחר שהוא יכול היה להטיח בי.
"אני רוצה לדבר על מה שקרה." קולו התחזק והוא כבר לא לחש.
"בסדר, כולם. נא להיות בשקט." בקושי שמעתי את דבריה של המורה שנכנסה לכיתה, וכך גם בק. הוא עדיין ישב כשפניו מופנות אליי וחיכה שאגיד משהו. אבל הוא לא יאהב את מה שהיה לי להגיד.
"אין לי מה להגיד לך." נשמעו כמה צחקוקים כבושים וראיתי את המורה מתקרבת לעברנו.
"גברת ווס, אמרתי להיות בשקט." קולה היה תקיף, אך לא היה אכפת לי. לא כשבק עדיין הביט בי כך.
"טוב, לי יש הרבה מה להגיד לךְ." ניכר שגם לבק לא היה אכפת מהמורה.
"אף לא מילה נוספת." המורה עמדה ממש לידנו עכשיו.
"אין לך חברה שאתה יכול לדבר איתה?" הטיתי את ראשי הצידה. "חשבתי שאני הבחורה שהתעסקת איתה רק בגלל שעמד לך מאחי החורג."
"אוי, שיט." נשמע קול מאחוריי וקולות התנשפות נדהמים הדהדו בחדר.
"גברת ווס, זה מספיק. קחי את הדברים שלך."
התקתי את מבטי מבק והבטתי בה. היא הייתה עצבנית.
דחפתי את חפציי חזרה לתיק וחיכיתי בזמן שהיא כתבה לי הערת משמעת שאקח איתי לחדר המנהל. ליבי עמד לפרוץ מחזי, ולא בגלל התוצאות שהיו עלולות להיות להתפרצות שלי.
לא היה אכפת לי גם מזה.
לקחתי את הפתק מידה ויצאתי מבעד לדלת בלי להעניק לו מבט נוסף. הפתק התקמט בידי כשניסיתי לכבוש את כעסי.
לא ידעתי למה ציפיתי למשהו אחר. לא חשבתי שהוא יתעמת איתי באמצע הכיתה, אבל זה בדיוק מי שהוא היה. הוא חשב שהוא מעל כולם ושהוא יצא מהמצב הזה ללא פגע, וכנראה במצב רגיל הוא באמת היה מצליח בזה.
אבל הוא טעה.
לא ידעתי למה התרגלו הבחורים האלה מקלרמונט ביי, אבל זה היה בלתי מתקבל על הדעת. לא הסכמתי להיות סמרטוט רצפה.
לא היה אכפת לי מה היו הסיבות שלו.
לא היה אכפת לי איך הוא הצדיק את זה בפני עצמו.
שמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי, אך לא עצרתי. הסתערתי לעבר המסדרון בלי להביט לאחור.
הסתובבתי במקומי רק כשהרגשתי יד נוגעת בזרועי. בק עמד שם, ידו מושטת לעברי. נרתעתי לאחור לפני שהוא יצליח לגעת בי שוב.
"אנחנו צריכים לדבר."
"אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר." גבי התנגש בלוקרים מאחוריי ולא אהבתי את העובדה שלא היה שום מרחק נוסף שיכולתי להציב בינינו. הייתי מציבה את העולם כולו בין שנינו, לו הייתי יכולה.
"את צריכה לדעת שלא אני העליתי את הסרטון הזה לאתר."
שמעתי אותו, אך לא האמנתי לאף מילה.
הנדתי בראשי כשבהיתי בו. לא ידעתי מה הוא רצה שאגיד. לא היה שום סיכוי שבעולם שאאמין למשהו שהוא יגיד עכשיו, אחרי כל מה שהוא עשה.
"זה לא משנה."
"זה משנה ועוד איך." הוא כעס, אבל לי כבר לא היה אכפת מהכעס שלו.
"לא רציתי שהדברים יקרו ככה."
הוא העביר את אצבעותיו בשערו, וחלק ממני רצה להתקרב אליו. רציתי לשכוח מכל מה שקרה ולאחוז בידיו.
אך לא יכולתי להרשות לעצמי להיות טיפשה כל כך בנוכחותו. לא יכולתי לשכוח דבר ממה שהוא עשה.
"אז מה בדיוק הייתה התוכנית שלך, בק?"
הוא הרים אליי את מבטו, עיניו נואשות. "אני..." הוא היסס וידעתי שלא היה לו שום תירוץ. "כשרק פגשתי אותך, זה בדיוק מה שתכננתי לעשות... אבל דברים השתנו."
"שום דבר לא השתנה." ממש נהמתי עליו. איך הוא העז לעמוד כאן ולנסות להעמיד פנים שהייתי משהו מעבר לכלי משחק בשבילו?
"הכול פאקינג השתנה." הוא נע לעברי ולא היה לי מספיק זמן להגיב. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. לא יכולתי להדוף אותו ממני גם אם רציתי.
גופו התנגש בשלי, הוא לא פחד להכאיב לי. לא הייתה בו שום עדינות כשהוא אחז בסנטרי בידו ואילץ אותי להישיר את מבטי לעברו. מגעו היה אכזרי כמו כולו, וניסיתי להרגיע את ליבי המשתולל כשמבטו בחן את פניי במהירות.
פציתי את פי כדי להגיד לו להפסיק, אבל הוא לא נתן לי את ההזדמנות הזאת. הפה שלו היה על שלי בתוך חלקיק שנייה. הנשיקה שלו הייתה אכזרית בדיוק כמו כל דבר אחר, ולא הייתה לי ברירה אלא להניח לו לנשק את הפה שלי בייאוש.
חום גופו אפף אותי, וזה היה חסר טעם לנסות להדחיק את הריח שלו, או את האופן שבו הוא גרם לכל זיכרון שהיה לי ממנו לחבוט בי בכל הכוח. לא נאבקתי בשום דבר מזה. לא בריח שלו, לא במגע שלו, לא בתשוקה הבלתי נתפסת שהוא גרם לי.
נתתי לזה לקרות וידעתי שאתמודד עם ההשלכות אחר כך.
כי למרות הכול, זה עדיין היה טוב מדי. אפילו אחרי כל מה שהוא עשה, עדיין רציתי אותו יותר מכל דבר אחר בחיי.
המחשבה הזאת החליאה והכעיסה אותי, אבל עדיין הייתי נואשת אליו.
וזה היה דפוק לגמרי.
הוא זה שפגע בי, אך נראה שהוא היה גם זה שהיה מסוגל לתקן כל דבר. הוא היה היחיד שהיה יכול לגרום לי לשכוח.
מפני שאכן שכחתי, ולו לרגע. שכחתי ממה שהוא עשה ומהעובדה שלא היה לי אף אחד. שכחתי שאימא שלי לא הייתה כאן יותר ושלאבא שלי לא היה אכפת ממני בכלל.
הנחתי ללשון שלי להתגלגל על שלו פעם אחת אחרונה. הנחתי לשפתיי להיצמד בחוזקה לשלו. הנשיקה הזאת הייתה שונה כל כך מהנשיקה האחרונה שלנו. בפעם האחרונה שנישקתי אותו, הרגשתי שאני מתאהבת בו. הפעם ידעתי שלעולם לא אניח לעצמי להרגיש כך שוב.
הנחתי את ידיי על חזהו ודחפתי אותו ממני בכל הכוח שהצלחתי לגייס. הוא מעד לאחור ונראה המום מהשינוי החד שחל בי.
"אל תיגע בי שוב לעולם." זקפתי את כתפיי ומחיתי בידי את שפתיי.
ידעתי שלא אהיה מסוגלת לעמוד בפניו אם אמשיך לתת לו לגעת בי. המגע שלו היה הרסני, וידעתי שהוא נועד להשמיד אותי.
לא הייתי מוכנה ללכת לאיבוד בתוך בק קלרמונט.
לא הייתי מוכנה להניח לו לנצל אותי ולדפוק אותי שוב, כפי שהוא כבר עשה.
הוא חשב שהוא אל, מורם מכולם, בלתי מנוצח, אבל התכוונתי להוכיח לו שהוא טועה. הוא ייפול מרום הפסגה בגללי, הוא יתרסק ממעמדו הרם, שהוענק לו על־ידי כל התלמידים בבית הספר הזה. ואני אחזיר לעצמי כל פיסה שהוא גנב מליבי.
ליאת –
הבחורים של קלרמונט ביי 2: נפילתו של אל
בניגוד לספר הראשון שהיה טוב, הספר הזה נמרח והיה משעמם וארוך סתם.
טוויטי –
הבחורים של קלרמונט ביי 2: נפילתו של אל
מתה על הסגנון הזה, קצת רעים, הרבה הורמונים… יופי של צמד ספרים. תלמרות שבראשון ג’וזי הרגישה לי עלה נידף ברוח, חסרת כל עמוד שדרה, ובשני דווקא בק לקח את התפקיד… נייחס את זה לגילם הצעיר…. 😉
מעבר לזה, נהנתי מאוד, זורם, כייפי, אכן, אי אפשר להוריד מהידיים. מומלץ מאוד, בייחוד למי שאוהבת את הסגנון
נילי (verified owner) –
הבחורים של קלרמונט ביי 2: נפילתו של אל
בינוני. משמעותית פחות טןב מהראשון, אבלעדין נהנתי וסיימתי.