דואט רוגבי 2: חבר לדוגמה

האימונים השבוע התקדמו נפלא. החבר'ה שישתתפו במשחק ההוקרה של ניק נהנו להיפגש שוב עם חברים ישנים לקבוצה ועם יריבים, לחזור למקום שבו הרגישו הכי בחיים. חלק מהם עדיין משחקים באופן מקצועי, ואילו אחרים כבר נהנו מחיי הפרישה שלהם, אם זאת המילה הנכונה. הם היו גברים פעילים בשנות השלושים לחייהם ועדיין בכושר גופני טוב, אך כולם שחקנים בדימוס. עם זאת, הרוח התחרותית מעולם לא עזבה אותם, גם לא לאחר שעזבו את המשחק המקצועי.

כשאתה שחקן רוגבי הספורט הופך להיות הזהות שלך, העור השני שלך; המשחק נותר טבוע בליבך ובדמך ולעולם לא עוזב אותך.

ניק הרגיש את זה. הוא הרגיש שכל זהותו מושתתת על הספורט שאהב במשך זמן כה רב. הוא ניער את ראשו כדי לסלק את המחשבות המשתוללות.

מספיק! אני מתחיל להיות סנטימנטלי בגילי המתקדם, הוא חשב באנחה. הוא סקר בעיניו את חדר ההלבשה וחש גאווה והכרת הטוב כשצפה בחבריו, בעמיתיו ובחברי קבוצתו לשעבר לובשים את המכנסיים הקצרים שלהם ואת החולצות, נועלים את המגפיים ו... מה, לעזאזל?

נדרש לו יותר ממבט אחד כדי להאמין למראה עיניו כשראה פנים נוספות מעברו. קני ג'ונסון.

פרץ זעם כמעט העתיק את נשימתו ושלח אותו בסחרור בחזרה ליום שבו קני הרס את הידידות שלהם ופגע אנושות באמונו. היה זה היום שבו ניק תפס את קני מזיין את מי שהייתה אז ארוסתו. קני השושבין, עם הכלה לעתיד.

לשבריר של שנייה, תחושת הבגידה הייתה טרייה וחריפה.

ניק נעץ מבט בקני שפסע לכיוונו בהיסוס, כאילו ניק עלול לזנק עליו ולפוצץ אותו במכות שוב. ניק כבר עשה זאת לפני חמש שנים, וזה הביא אותו לבית המשפט ונגמר ברישום פלילי, אבל זה הגיע לקני, הוא שבר את הקוד האתי של אחוות הגברים.

ניק הביט בפניו התשושות והחבוטות של חברו לשעבר והופתע לראות חרטה בעיניו. ניק חשב על המאמץ ועל האומץ שנדרש מקני לבוא לכאן היום, ישר אל גוב האריות.

שני הגברים נעצו את עיניהם זה בזה. אלף מילים שלא נאמרו זעזעו את האוויר בשאגה, אבל אז ניק פשוט נשף אוויר באיטיות. בסופו של דבר, קני עשה לניק טובה והראה לו איזו שקרנית ובוגדת מולי הייתה. זה מה שאפשר לניק להתחיל מערכת יחסים עם אנה וטוב, אין מה להשוות בינה לבין מולי. את אנה ניק אהב בכל נפשו; מולי לא הייתה אלא כתם אפל בעברו.

הוא לא ראה אותה או את קני כבר שנים.

אחד השחקנים ראה את קני וקרא, "קן, פסיכי אחד! מה אתה עושה כאן?"

קני חייך חיוך מאולץ. "היי, חבר'ה. אתם נראים טוב על המגרש. לכמה מכם עדיין יש את זה! אבל לכמה מעולם לא היה, לא ככה?"

"לך תזדיין, קן, גוש של פודינג!" לגלג טאפטי, שעלה כמעט עשרה קילוגרמים במשקל מאז פרש. "תכף אראה לך מה יש לי!"

"בחלומות שלך, חתיכת נקניק!" קני הסתובב ופניו הרצינו כשפגש במבטו של ניק. "יש לך זמן לשיחה קצרה?"

ניק ראה על פניו את הבעת התקווה, את החרטה, ונזכר שפעם, לפני שקני בגד בו, הם היו חברים. אחים. הוא החליט שהוא רוצה לשמוע מה יש לו לומר.

כך גם יתר הנוכחים בחדר ההלבשה, אם אפשר היה לשפוט לפי המבטים החטופים והפזילות החשאיות. כולם ידעו מה קרה בין ניק וקני.

ניק הנהן. "בטח, בוא נצא לסיבוב." הוא פנה לשחקנים. "חבר'ה, הערב שותים! ניפגש במועדון, בירה ראשונה עליי."

ניק יצא מהחדר וקני אחריו. הם פנו ליציעים המשקיפים על האצטדיון העצום והתיישבו על אחת משורות המושבים הריקות. ניק המתין שקני יתחיל לדבר והשתיקה התחילה להעיק.

"אף פעם לא יצא לי לשחק כאן," אמר קני בהיסוס וביראת כבוד וניק יכול היה לשמוע את הכיסופים בקולו. "לא כמוך. הייתה לך קריירה מדהימה, תמיד היית ילד הזהב, חרא מזדקן שכמוך." הוא צחק בעצב. "אבל אני לא כאן בשביל זה." הוא נאנח. "עבר הרבה זמן..." ניק הנהן אך לא אמר דבר. קני עיווה את פניו והמשיך, המילים יצאו מפיו מגושמות וכבדות. "אני יודע שאני לא בדיוק האדם האהוב עליך. לא אאשים אותך אם אתה עדיין שונא אותי. אם המצב היה הפוך לא הייתי טורח להשתין עליך גם אם היית עולה באש."

ניק סובב את פניו. "לעולם לא הייתי עושה לחבר את מה שאתה עשית לי," הוא אמר בשקט אך בתקיפות, "חברות היא לא סתם מילה בשבילי, בעיניי יש לה משמעות."

קני השפיל את מבטו והזיז את רגליו במבוכה. "אני יודע. תאמין לי שאני יודע." הוא הרים את עיניו כדי לפגוש את מבטו הקפוא של ניק. "אני רוצה לבקש סליחה על מה שקרה. הייתי צריך לדעת שזה משהו שלא עושים, הייתי צריך להתנהג אחרת. אני לא מושלם. מי כן מושלם? כולנו עושים טעויות, וזאת הייתה הטעות הגדולה בחיי. איבדתי את החבר הכי טוב שלי." הוא שמט את כתפיו. "בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר הוא שהעבר הוא העבר ואני לא יכול לשנות אותו, אבל אני רוצה לפצות אותך, ככל שאני יכול. אני מצטער על מה שעשיתי, אני מתחרט על כך כל יום מאז." הוא יישר את כתפיו. "אני כאן כי אני רוצה לשחק, אני רוצה להראות את הערכתי לקריירה שלך בכך שאשחק במשחק ההוקרה לכבודך." הוא עצר. "אם תסכים לקבל אותי?"

ניק היסס. הוא ראה לפניו שתי אפשרויות. הוא יכול להמשיך לשנוא את קני על מה שעשה לפני חמש שנים, או שהוא יכול לקבל את התנצלותו ולהמשיך הלאה. נכון שזה לעולם לא יהיה אותו דבר ביניהם, אבל אולי הגיע הזמן להניח למה שקרה. "כן," אמר ניק. "עבר הרבה זמן, קן. אנחנו מכירים הרבה שנים. אני לא טיפוס שנוטר טינה, אבל את מה שעשית ואת מה שקרה לי כתוצאה מכך אי אפשר לתקן. לא נוכל לחזור למה שהיינו פעם, האמון אבד."

קני השפיל את ראשו שוב ובושה צבעה את תווי פניו המחוספסים. ניק נשם עמוק. "אני לא יכול לשחק לצידך שוב. לעולם לא נהיה חברים לקבוצה, אבל אני מעריך את זה שבאת ושאתה רוצה להשתתף. אני בטוח שהמאמן ישמח לשלב אותך בקבוצה היריבה. אודיע לו שאתה פנוי. אני מקבל את התנצלותך."

קני השתנק כשניק הושיט לו את ידו. "תודה, אחי. זה... טוב, תודה."

"אני במקום טוב עכשיו," אמר ניק כשהם לחצו ידיים. "אני חושב שדברים קורים מסיבה מסוימת."

בסיום השבוע שלאחר מכן, בריאן נובל, המאמן שהתנדב להכין את הקבוצות לקראת משחק ההוקרה, אסף את כולם, כולל את קני.

"סיימנו את האימון האחרון. כל הכבוד, בחורים. היה תענוג לעבוד איתכם בשבועיים האלה. התרשמתי והופתעתי מהביצועים של כמה מכם בימים האחרונים."

הוא הצביע על קבוצת השחקנים הוותיקים שפרשו זה מכבר, והם צחקו והעיפו מגבות על ראשו.

"כל הכרטיסים באצטדיון טוויקנהם נמכרו ואלפים יגיעו לחלוק כבוד לניק שלנו, אז אם אי פעם היה מקום ראוי שבו חברים לקבוצה לשעבר יכולים ליישב את כל הסכסוכים שאולי נותרו ביניהם, זה יהיה על המגרש הזה, בפני קהל מכור."

קני צחק עם כולם, אבל ניק ראה את העיוות בשפתיו. זה היה שבוע מאתגר עבורו וכמה מחבריו לקבוצה של ניק עשו לו חיים קשים, אבל הוא עמד בזה.

"נתראה בשבת!"

ניק הקדים להגיע לאצטדיון, והיה שם יותר משעה לפני השחקנים האחרים. אנה הציעה לבוא איתו, אבל הבינה כשאמר לה שהוא צריך לעשות את זה לבד.

כשהלך במסדרונות הריקים צעדיו הדהדו וכל הזיכרונות המדהימים הקיפו אותו; הקהל, התרועות, האווירה המחשמלת, הרגשות, תחושות הגאווה וההישג, הזכייה בגביע העולם פעמיים שהייתה שיא הקריירה שלו. עכשיו זו עמדה להיות הפעם האחרונה שהוא ישחק כאן וזה נראה לא אמיתי.

בחדר ההלבשה שרר ריח של חומר חיטוי בניחוח אורן. המדים של חברי הקבוצה כבר היו תלויים במקומם. ניק הסתובב בחדר ומישש אותם ביראת כבוד מתובלת בעצב. אחרי היום הוא יהיה בחוץ. אם אי פעם יחזור לביקור, הוא יהיה זה שמתבונן באקשן, אבל לא נוטל בו חלק פעיל. מעכשיו הוא יהיה על הספסל לשארית חייו.

כאשר הגיע לחולצה שלו, שעליה התנוסס מספר שבע־עשרה האגדי, הוא התיישב ומחשבות כבדות וזיכרונות מילאו את ראשו. הוא הכריח את עצמו לחשוב על משחק ההוקרה. הוא היה ממש נרגש לקראתו. עקרונית, המשחק יהיה רגוע יותר מהמשחקים התחרותיים, אבל הוא ידע שברגע שההיתקלות מרסקת העצמות הראשונה תגיע, כל אחד מהם, כספורטאי, ירצה לנצח.

הוא הרים את תיק הספורט והוציא את תחתוני המזל שלו. הם היו בלויים כי הוא לבש אותם לכל משחק מאז קיבל אותם מאנה. כשפתח את הקיפול של התחתונים פתק התעופף לרצפה. הוא הרים אותו, שיטח את הנייר המקופל וקרא את המילים הכתובות בכתב יד מסולסל.

ניק יקירי,

תיהנה היום, אהובי. מגיע לך. עבדת קשה כדי להגיע לכאן, על המגרש וגם מחוצה לו. פשוט תהיה מי שאתה. תהיה מדהים.

אני אוהבת אותך.

נשיקות, א'

נ"ב, אל תיפצע!

הנ"ב גרם לו לחייך. לא, הוא בהחלט לא עמד להיפצע היום. זה היה רגע של שלווה, כמה שניות של רוגע בתוך מה שעומד להיות יום מטורף.

חדר ההלבשה התחיל להתמלא. קודם הגיעו הפיזיותרפיסטים ואז כל יתר השחקנים. במשך השעות הבאות שלפני המשחק, לניק בקושי היה רגע לחשוב. הוא היה צריך להתראיין לעיתונות, לומר שלום לחברים ולחברי קבוצה לשעבר ולהעלות איתם זיכרונות, לחלוק איתם רגעי שמחה וצער מחוויות משותפות, מחיים משותפים.

מאמן נבחרת אנגליה אדי ג'ונס היה שם, עם חברו של ניק מ'פניקס', ג'ייסון אודובה, שהיה אמור לשחק, אבל מתח שריר במפשעה. בן ריצ'רדס הצעיר היה שם. בן היה שקט וביישן, שחקן חדש ש'פניקס' החתימו. לניק זה נראה נכון לשלב טירון במשחק, כדרך סמלית להראות שמירה על הגחלת.

הוא גם היה צריך לפגוש וללחוץ את ידו של מנכ"ל וסט באווינג אר־אף־יו, מועדון החובבים שבו שיחק כשהיה ילד. הוא תרם למועדון מאה אלף לירות שטרלינג מהכנסות המשחק. האיש הזקן לחץ את ידו במרץ ורגש חם האיר את עיניו האדיבות.

"תודה רבה לך! חשוב לנו מאוד שזכרת אותנו. לכמה צעירים נוכל לסייע עם הכסף הזה... אין לך מושג!"

ניק הנהן במבוכה. הוא ידע מה המשמעות של תרומה בסך של מאה אלף לירות שטרלינג למועדון חובבים קטן, ושמח לתרום את הכסף, אבל למען האמת זה לא כאב לו בכיס. הוא העדיף לתרום את הכסף מאשר לתת אותו למס ההכנסה. שחקן הורשה לשמור לעצמו סכום מסויים ממכירת הכרטיסים במשחק ההוקרה שלו, וכל הכנסה מעבר לסכום שנקבע הייתה חייבת במס. ניק העדיף שהכסף ילך למועדון הישן שלו, אבל יתר ההכנסות מהמשחק היו שלו, והן היו צריכות להספיק לו לשארית חייו.

נראה כאילו חצי עולם רצו ללחוץ את ידו באותו יום, חברים ותיקים לקבוצה, כמה סלבריטאים, חברים, יריבים, וכמובן קני. הבחור עדיין היה אידיוט, אבל ניק סלח לו וזה העניק לו תחושה טובה.

הוא גיחך לעבר ניק ואז ניגש כדי ללחוץ ידיים, חייך וחשף את שתי שיניו הקדמיות המלאכותיות, תוצאה של פציעה ישנה במשחק. "תמסור ד"ש לאנה."

ניק הרים גבה כשלחץ את ידו. "תוכל לומר לה שלום בעצמך מאוחר יותר, אבל אני לא אחראי לכך אם היא תרצה לתת לך אגרוף לפרצוף."

קני צחק והלך להחליף בגדים. הרעש בחדר ההלבשה הלך וגבר וכן גם ההתרגשות והציפייה. כאשר אף אחד לא הסתכל, ניק זרק לפה כדור טרמדול, הוריד אותו עם מים ועיסה את כתפו הכואבת. כל־כך הרבה פציעות, כל־כך הרבה ניתוחים. הוא היה אמור להיות שמח על כך שזה נגמר.

המאמן ביקש מכולם להיות בשקט. "טוב, חבר'ה, כולכם יודעים למה אתם נמצאים כאן. אני מפקיד אתכם בפעם האחרונה בידי הקפטן שלכם, ניק רנשאו."

כולם הריעו בקולניות וניק חייך למראה ים הפרצופים המביטים בו בציפייה. "תודה שבאתם לשחק היום, בחורים. אני מעריך את התמיכה שלכם. אני יודע שאתם לא מקבלים על זה תשלום, אבל אני כן." כולם צחקו. "אני יודע שזה משחק ידידות, אבל בואו נהיה כנים, לא קיים כזה דבר, משחק רוגבי ידידותי." חיוכים והנהונים נראו מכל כיוון וניק חייך חיוך זדוני. "הראשון שימחוץ את קני יקבל אלף לירות שטרלינג."

הבעת פניו של קני הייתה שווה מיליונים. טוב, לפחות אלפייה.

"בלי צחוק עכשיו, תיהנו מהמשחק ובואו ניתן לאוהדים מופע אמיתי! אגב, אף אחד לא מתקיל אותי!"

הם סיימו בצחוק ובטפיחות על הגב ויצאו מחדר ההלבשה. ניק יצא אל המגרש יד ביד עם שני ילדים בני עשר ממועדון החובבים הישן שלו, שלבשו תחפושות של הקמע הקבוע. יראת הכבוד שראה על פניהם הצעירות הייתה תזכורת נוספת לכל מה שהוא נפרד ממנו.

הרעש ששרר במגרש היה חזק יותר מרכבת שועטת, חזק יותר מצונאמי המתנפץ בשאגה. מתוך המנהרה החשוכה הוא ראה את המעודדות רוקדות לצלילי Let’s Get Ready to Rumble וחייך.

אלוהים, אני אתגעגע לזה.

כשהקבוצות צעדו אל המגרש, השיר התחלף ל־Heroes של דייויד בואי, שיר הנושא של 'פניקס', קבוצתו של ניק בארבע השנים האחרונות. שאגה אדירה עלתה מהקהל, חומה של רעש גברה על המוזיקה כששמונים ושניים אלף אוהדים עמדו על רגליהם וצעקו, "רנ־שאו! רנ־שאו! רנ־שאו!"

רגש הכה בעוז במרכז חזהו של ניק. הם היו שם בשבילו. זה נראה לא אמיתי. הוא נופף לקהל והשאגה נעשתה מחרישת אוזניים. זה היה עצום, מדהים לחלוטין. יצא לניק לשחק במשחקים ענקיים, במשחקים לאומיים, במשחקים על גביע העולם, אבל הוא מעולם לא חווה שום דבר כזה, ולעולם לא יחווה את זה שוב. היה קשה להסביר את הרגשות המעורבים, ועוד יותר קשה היה להתמודד איתם.

זה היה עוצמתי. ליבו פעם בחוזקה והגאווה שחש באותו רגע תישאר איתו כל חייו.

הוא העיף מבט למקום שבו אנה ישבה עם בני משפחתו, וראה אותה מנופפת בטירוף, קופצת מעלה ומטה, פיה נפתח ונסגר בשירה עם הקהל.

ניק רץ אל עמדתו, מוצף רגש. זה היה מעבר לכוחותיו להתמודד עם כל זה, והציפייה זרמה בדמו. השופט שרק את שריקת הפתיחה והוא עשה את מה שנולד לעשות.

כעבור שעתיים, ניק היה שטוף זיעה וריאותיו התאמצו להכניס אוויר. הוא הביט מעלה אל האוהדים שעמדו על רגליהם, מחאו כף והריעו, קוראים בשמו בפעם האחרונה, "רנ־שאו! רנ־שאו! רנ־שאו!

המנחה סימן לו לבוא הצידה והחזיק ביניהם מיקרופון, קולו מהדהד ברחבי האצטדיון המסיבי. "משחק נהדר היום, ניק! איזו דרך לסיים! אני בטוח שלא היית יכול לדמיין משהו טוב יותר מזה, תפוסה מלאה בטוויקנהם! איך ההרגשה לסיים את הקריירה שלך כאן?"

ניק עצם את עיניו לרגע. רגשותיו היו עזים, מבולבלים, סוערים. הוא הכריח את עצמו להתרכז, לעשות את מה שציפו ממנו. "תודה, ג'ים. תודה על המילים האדיבות שלך." הוא חייך בכוח. "קודם כול, אני רוצה להודות לכל מי שהגיע היום! לאוהדים, למאמנים, לשחקנים. היה טוב לראות פה פרצופים מוכרים וגם כמה חדשים. תודה עצומה לחברי ועדת ההוקרה שלי, המארגנים האחראים על הכול. אני לא בדיוק יודע איך אני מרגיש: המקום הזה, האדמה הזאת... באתי לכאן כילד, ואז באתי לכאן כמבוגר וזכיתי בשני גביעי עולם – "

הקהל התפרץ וניק נאלץ לחכות עד שהתרועות יירגעו כדי שיוכל להמשיך. "קשה לי להאמין שלא אחזור. הייתה לי קריירה מדהימה והיה לי מזל גדול. דרוש יותר מאדם אחד כדי לנצח במשחק ולי היה צוות נהדר שתמך בי, ואני לא מתכוון רק לשחקנים. אני רוצה להודות למנהל שלי, למשפחתי, למאמן שלי, אדי ג'ונס. יש יותר מכמה שאני יכול למנות כאן, אבל אתם יודעים מי אתם. תודה! עד כאן מניק רנשאו, שלום לך, טוויקנהם!"

ניק נופף לאוהדים והקהל קרא בשמו שוב, בפעם האחרונה.

כשניק ירד מהמגרש השחקנים עמדו לפני המנהרה, מחאו כפיים וטפחו על גבו כשעבר ביניהם. אלה שעברו את זה כבר ידעו איך הוא הרגיש. השחקנים הצעירים יותר פשוט נהנו מהאופוריה שלאחר המשחק.

ניק השתוקק לחמש דקות של שקט כדי לסדר את הראש, אבל זה לא עמד לקרות. הוא הביט מעלה, לכיוון מושבי המשפחה והחברים, וראה את אנה עם אחותו ועם הוריו, וכולם נופפו בפראות. אפילו מהמרחק הזה יכול היה לראות שאנה בוכה כששלחה לו נשיקות באוויר.

הוא נופף חזרה בעייפות, העיף מבט אחרון באצטדיון שהיה ביתו השני ופנה לחדרי ההלבשה. זה הזמן לשורה של מקלחות חמות ושל אמבטיות קרח בזו אחר זו כדי להאיץ את תהליך ההחלמה בשריריו לאחר הפציעות שספגו. הוא לא יצטרך פיזיותרפיסט היום כי לא נפצע, תודה לאל. אנה לא הייתה מתלהבת אם הוא היה יורד מהמגרש בצליעה.

במקום להחליף לבגדיו היום־יומיים, הוא לבש חליפה, חולצה לבנה ועניבה כהה. החולצה המלוכלכת שלו, שעליה התנוסס המספר שבע־עשרה, הייתה תחובה בתיקו. הוא יחליט מה לעשות בה מאוחר יותר. חלק מהשחקנים שמרו את המדים שלהם, חלק מכרו אותם במכירה פומבית ותרמו את הרווח לצדקה.

לאחר מכן פנה אל הבר עם חבריו לקבוצה, אבל נעצר בדרך חמישים פעמים על ידי אנשים שרצו ללחוץ את ידו או לטפוח על שכמו. הוא נכנס לבר בחיוך. האישה הראשונה שראה הייתה ארוסתו לשעבר, אישה שהוא תיעב. "מה, לעזאזל?"

מולי מק'קיני חייכה אליו, עיניה הכחולות קרות כמו האישיות שלה. הנוכחות שלה העלתה זיכרונות רבים, רובם רעים. ארוסתו לשעבר הערמומית והבוגדנית גרמה ביעילות לסיום הקריירה של אנה כפסיכולוגית ספורט, כשמכרה לעיתונות מידע על מערכת היחסים האסורה של אנה עם ניק.

כשאנה עבדה עבור 'פינצ'לי פניקס' בזמן שניק שיחק שם, במועדון הייתה מדיניות שאסרה על יחסים רומנטיים בין עמיתים. אנה פוטרה ברגע שמולי חשפה בעיתונות את העובדה שהם ניהלו רומן.

אנה גם בילתה לילה במעצר בגלל השקרים של מולי, שהאשימה אותה בשבועת שקר במשפט. מאוחר יותר התברר שזו האשמת שווא, אבל הנזק כבר נעשה.

מולי צעדה לכיוונו. שדיה היו גדולים עוד יותר מכפי שהיו בפעם האחרונה שראה אותה, והשמלה הכחולה הזוהרת שלבשה התקשתה להכיל אותם. "היי, ניקי! איזה משחק! היית משהו!"

היא התקרבה כדי לנשק אותו, אבל ניק צעד לאחור המום, פיו מעוות בסלידה. היא הייתה האדם האחרון שהוא ציפה לראות. "את כאן בשביל קני?" הוא שאל.

זאת לא הייתה שאלה לא הגיונית, אבל פניה של מולי האדימו והיא כיווצה את עיניה. "אתה צוחק? הלוזר הזה! באתי בשבילך, ניקי. לזכר הימים הטובים וכל זה. היה לנו טוב יחד."

למרבה המזל, הישועה הגיעה בדמות אנה וברנדן לפני שמולי הצליחה להרגיז את ניק עוד יותר.

"תתחדשי על הציצים," עקץ ברנדן, "תיזהרי לא לחטוף מהדלת על הקים קרדשיאן שלך כשאת יוצאת."

"מה היא עושה כאן?" אנה לחשה.

ניק הניד בראשו, מבולבל. "אין לי מושג," הוא אמר בכנות.

"אשמח להעיף את התחת השדוף שלה מכאן," הציע ברנדן בהתלהבות.

ניק כמעט התפתה, אבל אז הניד בראשו. "לא, היא בטח תשמח לעשות סצנה. פשוט תתעלמו ממנה, היא יודעת שהיא לא רצויה כאן." הוא הציץ לעבר מולי וראה אותה נדחקת לפינה על ידי קני, שנראה אפילו פחות שמח ממנו לראות אותה, אם זה בכלל אפשרי. הם שוחחו בלהיטות והיא שחררה את זרועה מאחיזתו ותקעה אצבע בחזהו.

"עדיף הוא מאשר אני," ניק מלמל.

מישהו דחף כוס שמפניה לידו וניק שכח ממולי. המשקאות המשיכו לזרום לשולחן ושתי כוסות היין שתכנן לשתות היו מזמן נחלת העבר. אנשים המשיכו לקנות לו עוד ועוד משקאות. שוטים, בירה, עוד יין, עוד בקבוק שמפניה. הוא הודה לכל מי שקנה לו משקה, אבל מסר את הכול לשחקנים האחרים והמשקאות נעלמו די מהר.

הוא בקושי נגע בארוחה הטעימה בת שלוש המנות שהוגשה, ומאוחר יותר לא זכר דבר ממה שנאמר לו. ואז התחילו הרמות הכוסית וכל העיניים היו נשואות אליו. ניק שתה כוס אחת, ואז עוד אחת ועוד. הוא עבר מזמן את מכסת שני המשקאות והכול התחיל להיטשטש. הוא היה צריך להפסיק, הוא ידע את זה, אבל כבר לא היה לו אכפת.

עבר זמן רב מאז שתה הרבה כל־כך, ואנה התבוננה בו בדאגה. היא לא יכלה להאשים אף אחד ברצון לקנות לניק משקה כדי לחגוג איתו, ורק מעטים ידעו שהייתה לו בעיית שתייה רצינית מתישהו במהלך הקריירה שלו.

היא לא אמרה דבר, אבל יכול להיות שבעטה בו מתחת לשולחן. ניק רק גיחך, חיוכו רופף ועיניו מזוגגות. המנחה אותת לסיים את הברכות, הודה לכולם ואז עבר על רגעי השיא בקריירה של ניק והעניק לו מפתחות ל'ריינג' רובר ספורט' חדשה, מתנה מנותני החסות שלו.

בתמורה, ניק אמר כמה מילים והצליח למסור צ'ק על סך של מאה אלף לירות שטרלינג למועדון החובבים הישן שלו. "אדיוס, אמיגוס," הוא פלט, "להתראות קריירה, שלום פרישה."

אנה לקחה ממנו את מפתחות המכונית החדשה וכרכה את זרועה סביב מותניו. "כל הכבוד, מותק, אני גאה בך. עכשיו תניח את המשקה ותכניס את התחת הסקסי שלך למונית. מחכה לך עולם שלם של כאב מחר."

במילים שלה הייתה אמת.