לשחק במיליונר

עיניי היו עצומות, אבל במחשבותיי כבר תכננתי את המהלך הבא, והוא לעזוב את סיאטל ולחזור הביתה.

פקחתי את עיניי לאט. שכבתי על הצד וידו הייתה כרוכה סביב מותניי. הוא היה איש טוב אך הזמן שביליתי איתו הגיע לקיצו. נייג'ל ת'ורן היה מיליונר בן חמישים שאהב לטרוף נשים צעירות. הוא היה מקסים אותן, משתמש בהן ונפטר מהן כשהתחיל להשתעמם. הוא התחיל להשתעמם במהירות ולי זה היה טוב כי לא היו לי שום תוכניות להישאר בסביבה.

אבל הוא אמר שאיתי זה אחרת. מעולה. הוא אמר שאני אחת ששווה לשמור. שיט. לכמה זמן, את זה לא ידעתי. הטעות הראשונה שלו הייתה שהוא סמך עליי. הוא ידע להקסים, אבל אני ידעתי להיות מקסימה יותר ממנו. הוא היה פתיין, אבל אני הייתי זו שפיתתה אותו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני אמרתי לו לא לדבר שטויות. הכרנו זה את זה רק קצת יותר מחודשיים, מספיק זמן בשבילי כדי לגלות את החולשות שלו ולשחק בהן. הוא קנה לי תיקים יקרים ובגדי מעצבים, וגם עגילי יהלומים וצמיד, שהיו שווים יותר מעשרים אלף דולר.

חיוך קטן חלף על שפתיו כשעיניו נפקחו וננעלו על עיניי. ידו חלפה בשערי כשהוא רכן והעביר את פיו על פי.

"בוקר טוב," הוא לחש.

"בוקר טוב," אמרתי בחיוך קטן.

"מה השעה?" הוא שאל.

"שש וחצי."

הוא התנשם בכבדות ושחרר אנחה, ואז התגלגל על גבו ושילב את ידיו מאחורי ראשו. "יש לי פגישה בשמונה. אל תשכחי שיש לנו ארוחת ערב חגיגית אצל האנדרסונים הלילה."

"לא שכחתי." העברתי את אצבעי על חזהו.

הוא נישק אותי על המצח לפני שקם מהמיטה ופסע למקלחת. "אכין לנו קפה," אמרתי ולבשתי את חלוק הסטן האדום.

"תודה, יקירתי."

הוא אהב לשתות קפה שהוכן ב'פרנץ' פרס'. אחרי שסיימתי להכין את הקפה, מזגתי ממנו לספל החום האהוב עליו, הוספתי קוביית סוכר אחת ומעט חלב רזה. נכנסתי לחדר האמבטיה והנחתי את הספל על השיש בזמן שהוא עמד מול המראה והתגלח.

"מה התוכניות שלך להיום?" שאל.

"חשבתי לצאת לקניות. אולי אקנה שמלה חדשה לארוחת הערב."

"רעיון טוב. קני שמלה שחורה, הדוקה וקצרה." הוא קרץ לי. "קחי את כרטיס האשראי שלי ואל תתקמצני."

לא הייתה לי כל כוונה להגיע לארוחת הערב הזאת כי כבר לא אהיה פה כשהוא יחזור הביתה מהמשרד. סיאטל הייתה נחמדה והכול, אבל הזמן שלי פה נגמר ואפשרויות נוספות עמדו בפניי. כשיצאתי מחדר האמבטיה הוא קרא לי.

"בֶּקָה?"

"כן?" הסתובבתי אליו.

"אני חושב שאת צריכה לעבור לגור איתי."

אוף. שנאתי שמציעים לי את זה. התקרבתי אליו, הנחתי את ידי על גבו ונעצתי בו מבט דרך המראה. "נדבר על זה אחר כך. אתה תאחר לפגישה אם לא תמהר." חייכתי.

"אני מאוהב בך, בקה רייט."

לחצתי את שפתיי אל כתפו החשופה ואז הלכתי אל חדר השינה וסידרתי בשבילו את החליפה. אחרי שהתלבש ולפני שפנה אל הדלת, נישק אותי לשלום. הוא לא ידע שהנשיקה הזאת תהיה הנשיקה האחרונה שלנו.

ברגע שהדלת נסגרה התקלחתי, התלבשתי והלכתי אל המשרד הביתי שלו, שם הורדתי מהקיר ציור גדול של כלב ציד שהסתיר את הכספת. הוא שמר על קוד הפתיחה שלה מכל משמר ולא הרשה לאף אחד להיכנס אל המשרד כשפתח את הכספת. הסתרתי מצלמה קטנה בין הספרים שעל המדף מול הציור.

עשרים וחמש לשמאל, עשר לימין, חמש לשמאל, שש לימין והופ, היא נפתחה. בתוכה היו ערמת שטרות, שני שעוני 'רולקס', טבעת יהלום שהייתה של סבתו ומסמכים חשובים שהיו שייכים לעסק שלו, מסמכים שהיו יכולים להרוס אותו אם מישהו אי פעם היה שם עליהם את היד.

ענדתי את טבעת היהלום שגודלו היה שלושה קראט והושטתי את ידי לפנים. סבתו גידלה אותו כל חייה ולפני שמתה הייתה האדם הכי חשוב בעולם בשבילו.

לקחתי כמה חבילות של שטרות, כמאה אלף דולר להערכתי, ואת שני שעוני ה'רולקס', וסגרתי את הכספת. כשהחזרתי את הציור אל הקיר מבטי נפל שוב על הטבעת של סבתו. אשמה החלה לשטוף אותי. ככל שרציתי לשמור לעצמי את הטבעת היפהפייה הזאת שערכה לא יסולא בפז, ידעתי שזה יהרוס אותו אם היא תיעלם. גם ככה הוא יהיה הרוס ברגע שיגלה שסידרתי אותו.

פתחתי שוב את הכספת והנחתי אותה בחזרה בקופסת הקטיפה האדומה הקטנה ששמרה עליה. הרמתי את תיק הנסיעות הקטן שהבאתי איתי, דחפתי לתוכו את הכסף ואת השעונים ויצאתי מהדירה שלו אל הדירה שלי, זו ששכרתי על בסיס שבועי.

הסרתי את הפאה הבלונדינית הקצרה שחבשתי, החלפתי אותה בפאה הברונטית והתקשרתי להזמין מונית שתיקח אותי לשדה התעופה.

כשהגעתי עשיתי צ'ק־אין והנחתי את המזוודות על המאזניים. כשהושטתי לאיש הגוץ את רישיון הנהיגה שלי הוא הביט בו ואז החזיר לי אותו בחיוך.

"טיסה נעימה לניו יורק, גברת גריבס."

"תודה." חייכתי אליו בשיניים בוהקות כמו פנינים.

נכנסתי אל המטוס, הנחתי את תיק היד מתחת למושב שלפניי במחלקה הראשונה ושקעתי במושב 2D. אני תמיד חייבת לשבת בשורה השנייה, בסמוך לחלון. אם המושב הזה תפוס, אין לי כל בעיה לשכנע את האדם היושב בו להתחלף איתי. השורה הראשונה לא באה בחשבון כי תמיד מכריחים אותך לאחסן את התיקים למעלה.

בכל שורה מעבר לשתיים הראשונות אני לא מספיקה לקבל את המנה האהובה עליי בארוחת הערב עד שהדיילת מגיעה אליי, והיא תמיד אומרת שנגמר. זה מעצבן אותי יותר מכל דבר אחר.

והחלון? אני תמיד צריכה חלון בגלל הנוף, ובגלל השלווה והשקט שאני מרגישה כשאני רואה את העננים הרכים שטים בשמיים. שלא לדבר על כך שאני לא סובלת שאנשים שמטפסים מעליי כדי להגיע אל השירותים או אל עגלות האוכל ונתקלים בי כשהדיילות הולכות הלוך וחזור במעבר.

הנחתי את ראשי לאחור ונשמתי עמוק, הפאה החומה שלי עדיין במקומה ומשקפי ה'שאנל' שלי מכסים את עיניי.

"אז את זאת שהזמינה את המקום ליד החלון," שמעתי קול חזק של גבר.

סובבתי את ראשי והורדתי מעט את משקפי השמש, מוצאת מולי חליפת 'ארמני' שחורה עשויה היטב. הוא הביט ישר בעיניי, מטר שמונים וחמש של גבר, לבוש בחליפה.

עיניי עקבו אחריו כשהניח את תיק היד שלו בתא העליון, סגר אותו ואז התיישב במושב שלידי. היה לו שיער חום בהיר וקצר, מסופר בתספורת צבאית. פשוט. מלא סגנון. אמריקאי מאוד. היו לו קו לסת חזק וגברי ומכוסה זיפים קצרים ומוקפדים, שפתיים מפתות וזוג משקפי טייסים שכיסה את עיניו. הוא הקרין משהו חם, אבל צונן במידה. מתוחכם. הרחתי ריח קל של ים עם נגיעה של שמן פאצ'ולי. והוא הסריח מרוב כסף. "סליחה?" שאלתי.

"כשהזמנתי את כרטיס הטיסה התאכזבתי לגלות שהמושב שליד החלון כבר תפוס."

זוויות פיו התרוממו קלות. חום עז הציף את התחתונים שלי ויכולתי להישבע שחוויתי אורגזמה. "מתי הזמנת את כרטיס הטיסה?" שאלתי.

"אתמול."

"אז אולי היית צריך להזמין כרטיס מוקדם יותר אם רצית את המושב שליד החלון." חייכתי.

"אולי. אבל העסקים שלי בסיאטל נגמרו מוקדם יותר מכפי שציפיתי."

"אפשר להציע לכם משהו לשתות?" שאלה דיילת צעירה ועליזה.

"טקילה עם טיפה לימון, בבקשה," עניתי.

"ובשבילך, אדוני?" חיוך ה'אני רוצה לזיין אותך' שלה התרחב.

"אקח וודקה חמוציות. לא הרבה מהחמוציות." הוא חייך.

העפתי מבט אל זרועו שהייתה מונחת על מסעד הכיסא והבחנתי בשעון 'קרטייה' שהתנוסס בגאווה על מפרק ידו. אלגנטי, חזק ויקר שלא מהעולם הזה. הוא לא הסיר את משקפי השמש שלו, אבל גם אני לא, אז לא יכולתי לומר לו משהו על זה, אבל הייתי מתה לראות את העיניים שלו. הוא לא יהיה שלם בשבילי עד שלא אראה את צבען. למעשה, הוא לא יהיה שלם בשבילי עד שאראה ממקור ראשון את החבילה שהוא מסתיר בתחתוני המעצבים היקרים שלו. הוא היה גבר מהסוג שנשים נופלות שדודות על ברכיהן לפניו, ויכולתי להבין למה. הוא היה יותר ממדהים. למעשה, אני לא חושבת שאי פעם הנחתי את עיניי על מישהו סקסי יותר ממנו. הוא נראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. שלושים ושתיים, לכל היותר.

"טקילה עם טיפת לימון בשבילך."

הדיילת חייכה כשהושיטה לי את המשקה. "תודה."

"וודקה חמוציות בשבילך, בלי הרבה חמוציות." החיוך שלה התרחב כשהושיטה לו את המשקה שלו, עם מפית.

"תודה." הוא חייך אליה חיוך פלרטטני.

גלגלתי עיניים וקירבתי את הכוס אל שפתיי. כשהוא הניח את המפית, שמתי לב שהיא כתבה את מספר הטלפון שלה עליה והוסיפה כמה מילים.

אהיה בניו יורק כמה ימים. תתקשר אליי.

נאנחתי והנחתי את המשקה על המפית. "אוי, סליחה." הרמתי אותה. "לא הייתי רוצה שהדיו יימרח." הוא שחרר צחוק קטן. לעזאזל. אפילו זה היה סקסי.

"הכול בסדר. גם אם הוא יימרח, לא אכפת לי."

"היא חמודה. לא היית רוצה לנסות אותה, ולו רק פעם אחת?" הרמתי גבה.

"היא חמודה, אבל היא לא הטיפוס שלי."

"ומה בדיוק הטיפוס שלך?" חייכתי.

"ברונטיות עם שיער גלי ארוך ועם..." הוא הושיט יד והסיר את משקפי השמש שלי מעל עיניי, "עיניים חומות עמוקות."

בהיתי במשקפי השמש שלו, חסרת נשימה. לקחתי את משקפי השמש שלי מידיו והחלקתי אותם שוב במעלה אפי.