פרק 1
האנטר
הווה
"אלוהים אדירים, קייס, תראה אותך," אמרתי בגאווה כשדחפתי בעדינות את אחי הצעיר. "חזרת לאמבר, ושישה חודשים אחר כך יש לך בחורה, ועכשיו אתה מקבל חווה?"
הוא הרכין את ראשו, וחיוך עדין משך את קצות שפתיו. "אני לא מאמין."
"אני כן."
הוא הגניב אליי מבט. אותו מבט שעלה לפעמים על פניו כשחשב שהוא לא ראוי למה שהיה לו. לא ראוי לשבחים שהגיעו לו. אבל המבט התפוגג במהירות כשההתרגשות שלו השתלטה שוב. "נראה לך שאמברלי תרצה את זה?"
"קייס..." צחוק קצר נפלט מפי. "אתה יודע שכן."
התגובה היחידה שלו הייתה חיוך שנעלם במהירות כשהוא הצביע עליי. "אתה כל הזמן מעביר נושא, אבל אני לא מוכן לעזוב את זה. אני רוצה לדעת מי זו."
מבטי היה משועשע כשהתאמצתי לא לחייך. "כבר אמרתי לך. זו הייתה תרנגולת."
הוא הסתכל עליי בעלבון ובפקפוק. "גבר, שרטו אותי תרנגולות בעבר. אין שום סיכוי שתגרום לי להאמין שאת זה," הוא הצליף בעורפי, מעל צווארון החולצה שלי, "עשתה תרנגולת ארורה."
משכתי בכתפי בתגובה כשמראות מהלילה הקודם התרוצצו במוחי. "הן לא רצו להיכנס ללול," שיקרתי בלי בעיה.
אחרי כמעט עשור הטבע השני שלי היה לשקר בקשר לזה. בקשר אליה. להסיט את הנושא, אף על פי שלא הייתי צריך להסתיר יותר. אף על פי שהייתי צריך כנראה להתוודות.
הרגלים וכאלה.
"אתה כזה קשקשן." עיניו של קייסון נצצו כשהוא המשיך. "חצי מהלבבות באמבר עומדים להישבר, אבל זה היה רק עניין של זמן לפני שתיכנע לאחת הנשים שהשליכו את עצמן עליך והתחננו בפניך להיות איתן יחד לנצח."
ובדיוק אז אמברלי יצאה במהירות מברוד – בית הקפה שלה ושל אימא שלה – וזינקה לתוך זרועותיו של אחי.
לא שמתי לב שהגענו לשם כבר.
קייסון ביקש ממני לפגוש אותו בדירה שלו ושל אמברלי, כמה רחובות מרחוב מיין ומברוד, כדי לספר לי על הפגישה שלו עם גברת לאנג. היא ובעלה המנוח רצו שהוא יקבל את החווה שלהם, והיא כבר הכינה את כל הניירות לחתימה, כי היא עמדה לעבור למדינה אחרת.
הוא היה בהלם והתרגש, כמובן, אבל התקשר אליי בגלל אותו מבט שראיתי על פניו לפני דקה – בגלל אותה תחושה שהוא לא ראוי.
"לא עשיתי שום דבר כדי שזה יגיע לי. לא עבדתי בשביל זה," הוא אמר לי כשהתחלנו לצעוד לעבר ברוד.
גדלנו בחווה. לאבא שלנו היה מטע אפרסקים ועסק שהיו עכשיו בבעלותי. ידענו לעבוד קשה בשביל מה שהיה לנו.
וקייסון עבד קשה יותר מכל מי שהכרתי כדי להגיע לנקודה שאליה הגיע בחיים. הוא עדיין עבד קשה כל כך. העובדה שקיבל מתנה מאנשים שהעריצו אותו והיו אסירי תודה על נוכחותו בחייהם, לא שינתה דבר, אבל בדיוק כשאמרתי לו את זה, הוא הבחין בסימני השריטות שהחולצה שלי לא הצליחה להסתיר. כל המחשבות על החווה התפוגגו כשהוא התחיל לחקור אותי באותה דרך מקניטה ונרגשת שהייתה טיפוסית כל כך לקייסון.
שפשפתי את העורף כשמראות מהלילה הקודם רצו בראשי שוב. ליבי פעם בחוזקה וקצות שפתיי התרוממו בחיוך שנלחמתי להדחיק כשקייסון ואמברלי עמדו בערך מטר ממני ודיברו בהתרגשות על החדשות שלו.
נכון.
החדשות של קייסון.
הייתי חייב להיות נוכח בשיחה הזו.
"באמת נצטרך עוד מקום בקרוב," אמרה חברתו של קייסון בנימה מקניטה כשהעמידה פנים שהיא שוקלת אם כדאי להם לקחת את החווה או לא.
אבל לא שמעתי את תגובתו.
ברגע שהסתכלתי לעברם, מבטי ננעל על האישה שהייתה במרחק כמה חנויות מאיתנו.
ובהתה בנו.
בי.
היא היממה אותי כל כך עד שמעדתי כמה צעדים הצידה.
הייתי בטוח שאני הוזה. חולם. משהו. אין סיכוי שהיא הייתה אמיתית. שהיא הייתה שם.
הורדתי את כובע הבייסבול מראשי, כאילו זה יעזור לחדד את הראייה שלי, והנחתי לידי ליפול לצד גופי כשהמראה שמולי לא השתנה. היא עדיין הייתה שם.
מדיסון בלאק.
הנעורים שלי סבבו סביב משפחה ובייסבול ומדיסון. כל שנות התיכון היו טשטוש אחד גדול של התאהבות בה, שיחות בוקר מוקדמות והתגנבות החוצה מאוחר בלילה.
הבחורה שתבעתי עליה בעלות פעם אחר פעם בארגז של הטנדר שלי ותכננתי איתה עתיד גנבה את ליבי...
ואז הרסה אותו.
לילה אחד היא הייתה בזרועותיי וחלמה על החיים שלנו יחד, וכמה ימים אחר כך היא אמרה שהיא חייבת לצאת מאמבר, חייבת למצוא ערים גדולות יותר שבהן תוכל לנשום, שבהן תוכל לרדוף אחרי חלומות שמעולם לא דיברה עליהם בעבר.
ואז היא נעלמה.
הייתי אמור לבלות איתה את חיי. ידעתי את זה בכל יום בשלוש־עשרה השנים שעברו מאז שעזבה. השלמתי מזמן עם העובדה שזה לא יקרה, כי היא לא עמדה לחזור לעולם.
אלא שהיא הייתה שם.
ממש שם, לעזאזל.
עומדת על המדרכה באמבר ומנחיתה עליי אלפי זיכרונות.
פוערת חור בחזה שלי, יהלום נוצץ על האצבע שלה, והיא אוחזת בידה של ילדה קטנה שנראית ממש כמו מדיסון כשהיינו צעירים.
"האנטר?" קייסון קרא אליי וניתק אותי מההלם ומהתדהמה שאחזו בי. "מה קרה?"
רציתי להגיד לו ששום דבר לא קרה.
רציתי להגיד לו שהכול בסדר לראשונה זה הרבה מאוד זמן, לעזאזל.
כי בפעם הראשונה אחרי שלוש־עשרה שנים היא חזרה הביתה.
אבל המילים התערבבו ונתקעו על לשוני כשהשיחה שלי עם קייסון מלפני שישה חודשים הדהדה בראשי.
"אם מדיסון הייתה חוזרת לעיירה היום ואומרת שהיא עדיין אוהבת אותך, היית מקבל אותה בחזרה? לגמרי," הוא הוסיף לאחר רגע. "בלי לנטור לה על זה שהיא עזבה. בלי לחשוש שהיא שוב תעזוב. בלי לתת לזה להפריד ביניכם."
"בלי לחשוב פעמיים," לחשתי. "אם היא הייתה חוזרת, לא הייתי מבזבז רגע אחד."
וכבר בזבזתי יותר מדי שניות כשעמדתי שם.
התחלתי לצעוד לעברה, ורגליי היו כבדות כעופרת כשניסיתי להפנים את העובדה שזה אמיתי.
אבל אז קייסון הגיח, הניח את ידיו על החזה שלי וניסה לעצור אותי מלהתקדם. אנחה מסויגת נפלטה משפתיו כשאמר, "האנטר... לא."
"אמרתי לך," נאבקתי לדחוף אותו לאחור, אבל הוא אחז בי בחוזקה. "אמרתי לך, לא הייתי מבזבז רגע אחד, לעזאזל."
"יש לה ילדה, גבר," הוא התווכח.
"היא פאקינג פה," אמרתי בשיניים חשוקות ונשמעתי כמו מי שעומד לאבד את זה אם הוא לא ישחרר אותי.
אם לא אגש אליה.
ואז היא הרימה את ידה הפנויה והצמידה אותה לפיה, וכתפיה רעדו חזק כל כך עד שהרגשתי את זה בנשמתי. שום דבר לא היה יכול להרחיק אותי אחרי זה.
אני לא זוכר שחלפתי על פני קייסון.
אני לא זוכר שניגשתי למדיסון.
אני לא זוכר אם רצתי או הלכתי או התגנבתי אליה, הרגשות הציפו אותי... ופתאום עמדתי מטר ממנה. רעדתי ככל שהתקרבתי אליה ונעצרתי בבת אחת כשהיא נרתעה לאחור. ממני.
"מה אתה –" צליל חנוק נפלט מגרונה וקטע את המילים הבאות שלה.
"האנטר."
מצמצתי, והגבות שלי התכווצו כשהבטתי הצידה, לאדם שקרא בשמי.
גברת בלאק עמדה בכניסה לחנות לידינו והסתכלה עליי בכל האהדה שבעולם. "זה אולי לא הזמן הכי טוב עכשיו."
"אימא, בבקשה," לחשה מדיסון. "בבקשה, קחי את אוולי."
הלם שטף אותי כשתשומת ליבי חזרה לאישה שמולי. חשבתי על השם שפלטה ועל המשמעות שעומדת מאחוריו. אם שמעתי נכון בכלל. בלבול השתלט עליי כשניסיתי לחבר את מה שראיתי – ואת מה ששמעתי – עם מדיסון בלאק שהכרתי.
כי היא לא הייתה שם.
מדיסון הייתה כולה חולצות פלנל משובצות ומכנסי ג'ינס קרועים שנדחסו לתוך מגפי בוקרים. האישה שמולי הייתה אלגנטית, בעקבים ובחליפה שנראתה יקרה מאוד.
שערה החום והארוך היה תמיד אסוף בקוקו קופצני שהתאים לאישיות התוססת שלה. ועכשיו? הוא בקושי הגיע לכתפיה... והיה צבוע בבלונד פלטינה.
מדיסון שאני הכרתי הייתה כולה צחקוקים נרגשים כשהיינו מתגנבים כדי להיות לבד, נוסעים בדרכים צדדיות כשפנסי הרכב כבויים, לאורם של הירח והכוכבים, ידה בידי. תמיד עצרנו, לא משנה מה, כדי לרקוד בגשם. כל דבר בבחורה הזאת קרן כל כך והאיר את עולמי.
האישה שמולי הייתה בן אדם אחר לגמרי.
אני לא יודע למה הייתי צריך לשמוע את קולה כדי להבין את זה – כדי לראות את זה. לראות את כל מה שקייסון ניסה להכריח אותי לראות.
אולי כי הקול שלה היה הדבר שהכי זעזע אותי. כי הוא שינה אותה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה כשהסתכלה עליי שוב, וקולה נטף תדהמה וצער. המבטא הדרומי המתוק מדבש שלה, שהיה חלק בלתי נפרד ממנה, כמעט נעלם.
"יש לך ילדה," אמרתי באדישות.
"מה אתה עושה פה?" היא כמעט התחננה, ועיניה הכחולות התמלאו בכאב.
"את נשואה," מצמצתי באיטיות כשהסתכלתי לעבר דלת הזכוכית של חנות הבגדים.
לא יכולתי יותר לראות את אימא שלה או את בתה.
אבל הן היו שם בפנים.
"בת כמה הבת שלך?" שאלתי כשהיא התחילה לדבר שוב.
היסוס עמד בינינו במשך שניות ארוכות לפני שמדיסון ענתה, "חמש. היא בת חמש." עוד יבבה קטועה נפלטה מפיה. "אתה פה – תגיד לי למה אתה פה."
הנדתי בראשי, ומבטי הסתובב באיטיות וחזר אליה. "על מה את מדברת? אני גר פה... מדיסון, תמיד הייתי פה."
לא הייתי בטוח מתי התקדמתי צעד לעברה או אפילו אם אני הייתי זה שעשה את הצעד.
אבל היינו קרובים יותר.
סנטימטרים ספורים זה מזה.
ועל אף כל הבלבול – וכל השינויים שעברו עליה שסחררו את מחשבותיי – עדיין נאבקתי לא להושיט אליה את ידי.
לגעת בה.
לוודא שהיא אמיתית. לא לשחרר אותה שוב לעולם.
"את עזבת," הזכרתי לה במילים שקטות ומלאות כאב וכעס שעמדתי לסחוב כל חיי. "את לא חזרת."
הלסת שלה רעדה כשראשה התחיל להתנדנד באיטיות. "אני לא יכולה... אני לא יכולה לעשות את זה." היא פנתה לעבר דלת חנות הבגדים, ואני הגבתי.
אחזתי במפרק כף ידה והתקדמתי יותר עד שהמרחק בינינו נעלם.
ברגע שהעור שלי נגע בשלה, הרגשתי שכל עולמי מסתדר בצורה נכונה. הרגשתי את נשמתי הארורה מתעוררת לחיים בפעם הראשונה מאז שמדיסון עזבה אותי.
אצבעותיי אחזו בעדינות במפרק כף ידה. היא יכלה בקלות להתחמק, אבל היא נעצרה במקום, והחזה שלה עלה וירד כשהיא נשמה עמוק.
הנחתי למבטי לבחון את פניה לרגע, את החלקים היחידים שעדיין הזכירו אותה, ואמרתי, "לא חזרת אפילו לחופשה, אבל את עומדת פה עכשיו אחרי שלוש־עשרה שנה."
עיניה הפקוחות לרווחה פגשו בשלי, אמרו כל כך הרבה והתחננו עוד יותר, לפני שהיא עצמה אותן בחוזקה והפנתה את ראשה הצידה.
"תגידי לי," ביקשתי בתחינה עדינה שנפלטה מקצה לשוני, "מה את עושה פה?"
לאחר שנייה ארוכה עיניה נפקחו ובהו בנקודה שבה המשכתי להחזיק בידה. כשעיניה פגשו בעיניי שוב, הן היו מלאות בלבול וכאב. "דווקא חזרתי. פעם אחת. בשבילך."
כשהיא משכה בעדינות את ידה בחזרה, לא ניסיתי להתנגד.
לא הייתי בטוח שאני יכול.
אותן מילים ספורות הכניסו אותי להלם בערך כמו לראות אותה.
קפאתי במקום וליבי פעם בחוזקה. מחשבותיי השתוללו כשניסיתי לחשוב מתי, ואיך לא ידעתי על זה.
השמועה שמדיסון בלאק הופיעה שוב באמבר הייתה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, כפי שיקרה עכשיו בוודאות. אנשים היו עושים הכול כדי לוודא שהחדשות יגיעו אליי. אבל איש לא אמר דבר.
"מתי?" התחננתי כשהיא אחזה בידית הדלת.
היא היססה לרגע, והתנגדות נחרצת הופיעה על פניה כשאצבעותיה נסגרו חזק יותר.
הצמדתי יד לדלת והתקרבתי אליה. "מתי, מדיסון?"
היא הרימה את ראשה בגבות מכווצות ובמבט מתחנן כשהודתה, "לא נשארתי הרבה זמן אחרי שגיליתי שאתה כבר לא פה. שאתה עומד להתחתן."
ליבי צנח כשאותה תקופה בחיי חלפה בראשי כמו חלום רע. כשהבנתי מה עוד נהרס.
"אני לא," אמרתי במהירות. "לא התחתנתי."
היא הנידה בראשה בתנועות עדינות. "אני לא יכולה לעשות את זה כרגע."
"מדיסון –"
"האנטר, בבקשה." עיניה נעצמו בחוזקה, ודמעות אחדות הצליחו לברוח וזלגו במורד לחייה.
כמעט התפרקתי כשראיתי אותן, כששמעתי את השם שלי על שפתיה שוב, כשזיהיתי את אותו מבטא דרומי שהתחיל סוף־סוף להתגנב בחזרה.
"אני לא יכולה לעשות את זה," היא לחשה. "אני לא יכולה להתמודד עם המפגש הזה איתך כרגע. בבקשה, תניח לי."
קולי היה צרוד ומלא כאב כשאמרתי, "עשיתי את זה פעם, וזו הייתה הטעות הכי גדולה בחיי."
עיניה נפקחו לרווחה והקרינו הלם וחרטה כשהיא בחנה אותי.
שפתיה נפתחו רק מעט ויצרו פס מתוח כשבושה חלפה על פניה. היא הנידה שוב בראשה, משכה את הידית ונכנסה פנימה ברגע שהדלת נפתחה מספיק כדי לאפשר לה לעבור דרכה.
עמדתי שם.
התבוננתי בקליפה של הבחורה שהיא פעם הייתה נאבקת לאסוף את עצמה.
כל חלק בי השתוקק ללכת אחריה. לחבק אותה. לנחם אותה.
אבל היה קול שצרח בראשי שהיא נשואה. שהילדה שלה הייתה בתוך החנות ההיא.
שלא לדבר על כך שהייתה בחיי עוד אישה שגם לה הייתה חזקה על ליבי.
אמרתי שלא אבזבז שנייה עם מדיסון. אבל בתסריט ההוא לא ציפיתי שנהיה שייכים לאנשים אחרים.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.