אריזונה ונג’נס 5: טאקר

1

טאקר

"שלוש שלוש דצמבר," אני אומר לאוזנייה. "יש לי בעיה עם מד הכובע הראשי. הייתי רוצה לעלות קצת."

אני מעיף מבט אל אם־ג'יי. היא תמיד נהגה לצחקק כשהייתי אומר מד 'כובע'. רוב האנשים חושבים שזה אמור להיות 'גובה' אבל לא, קוראים לזה 'מד כובע' והיא חשבה שזה קורע מצחוק.

כמה פעמים היא ישבה בכיסא טייס המשנה של הססנה 335 והביטה אל העולם בהנאה צרופה על פניה? היא נהנית לטוס לא פחות ממני, אבל תמיד שמחה לתת לי לשלוט בבקרים. אף על פי שהיא אוהבת להיות באוויר, היא מעולם לא רצתה להיות טייסת.

מעולם לא ראיתי אותה מפחדת קודם לכן והחרדה שלי מרקיעה שחקים. היא בכלל לא מסתכלת עליי, עיניה מצומצמות ומביטות אל השמש, מנסות בכל הכוח לאתר את האופק.

הרדיו מקרקש והבקר עונה, "אני יכול לאפשר גובה רם יותר של שני מייל. קיבלת?"

"קיבלתי," אני עונה ונחוש להחזיק מעמד. אני בגובה עשרים ושישה אלף רגל, טס בערפל סמיך כמו מרק אפונה. מד הגובה שלי, אולי המכשיר החשוב ביותר בלוח המחוונים שמראה את כיוון המטוס שלי ביחס לאופק, יוצא מאיפוס. כשהשמיים לא בהירים, אי אפשר למצוא את האופק וקיימת סכנה לבלבול מרחבי. הבקשה שלי לעלות לגובה רם יותר נועדה כדי להוציא אותנו מהתסבוכת, להביא אותנו למקום מבטחים.

אני לא מסתכן בעזיבת הידית כדי לתפוס בידה של אם־ג'יי ולהרגיע אותה. במקום זאת אני אומר, "היי, את חושבת שתרשי לי להעיף מבט בשמלה שלך?"

זו הסיבה לנסיעה שלנו. אנחנו טסים מדאלאס ליוסטון בשביל המדידה האחרונה של שמלת הכלה שלה. ובעוד שבועיים בלבד, נתחתן.

אם־ג'יי, קיצור של מלודי ג'יין והכינוי שלי אליה מאז פגישתנו הראשונה בדאלאס, מסיטה את מבטה מהערפל שמקיף אותנו ומעיפה אליי מבט מהיר. "אין מצב."

אני לא מעז להסיט את מבטי אליה, רק מצליח לראות את תנועת ראשה בזווית שדה הראייה שלי, אבל אני מחייך ונהנה מהחוצפה שלה גם מול סכנה של ממש.

"ססנה 121 פאפא פאפא," אומר הבקר בקשר. "אני אצטרך לבקש ממך לפנות שמאלה לאט לכיוון דרום־מזרח, ואז לעלות לגובה שבעת אלפים רגל. אמורה להיות לך ראות של שבעה מייל אבל גם גשם קל."

"קיבלתי," אני עונה ומביט אל מד הגובה. קו האופק שטוח ומבשר לי שאני טס ישר כמו חץ. אני מקווה מאוד שהוא תקין כי אצטרך להסתמך עליו מאוד בעוד רגע אחד בלבד.

הפעם, אני מביט לרגע באם־ג'יי, והיא מסתובבת לאיטה כדי לפגוש במבטי. הפנייה שמאלה תלויה במד שמוביל אותי בתוך הערפל.

"אני אוהב אותך," אני אומר. זו לא פרידה, רק אישוש.

"גם אני אוהבת אותך," היא משיבה ואני מתחיל לסובב את המטוס.

אימה לופתת אותי בעוצמה עד שאני לא מצליח לנשום. אני מתעורר מהסיוט רטוב מזיעה. הפה שלי פעור לרווחה, אבל אף זעקה לא בוקעת ממני. לא צרחתי כשהתרסקנו, אבל אם־ג'יי כן. צרחה קולנית, צורמנית וחדורת אימה. אני שומע אותה מהדהדת באוזניי כרגע, גם אם הסיוט שלי לא הרחיק לכת הלילה.

לפעמים, אני משחזר את כל ההתרסקות.

לפעמים, הוא רק לופ של הרגעים האחרונים בחייה של אם־ג'יי. היא לא נהרגה במקום. שנינו היינו לכודים בתוך ההריסות ונאלצתי לצפות בה גוססת במוות ארוך ומייסר. זה הסיוט הגרוע ביותר ואני חי אותו שוב ושוב.

אני משפשף את פניי בידיי ותוהה מה השעה. אין לי שעון קיר ואני לא עונד שעון בזמן השינה. הטלפון שלי מחובר למטען על הכיור באמבטיה. הדבר היחיד שיש לי בחדר השינה הוא מזרן מתנפח מכוסה בסדין, שמיכת פליז ושתי כריות.

לפי האפלולית והאור הכחלחל שבוקע מבין התריסים, אני משער שעוד מעט תזרח השמש. אני מותש. אם אשכב אולי אצליח להירדם, אבל המחשבה שאפול למערבולת סיוטי ההתרסקות של המטוס לא קוסמת לי, לכן אני יורד מהמזרן ונזהר על הגבס במפרק כף ידי השמאלית. אני סובל משבר קל בעצם הסירה בגלל ההחלטה המטומטמת שלי לנהוג בשכרות. בעוד כשבועיים אוריד את הגבס, אך אני בטוח שאוכל לשכנע את הרופא להוריד אותו מוקדם יותר.

אני קם על ברכיי ואז מתרומם על רגליי וניגש אל חדר האמבטיה הקטן במסדרון. כשעברתי לפיניקס בספטמבר, אחרי שהוונג'נס בחרו בי לקבוצה החדשה, שכרתי את הדירה הקטנה הזו במתחם דירות שהוא חורבה.

הייתי שחקן לא מרשים במיוחד שישב על הספסל במחצית השנייה של העונה שעברה בגלל התרסקות המטוס. אבל לא הפציעות שלי היו הסיבה לכך. יצאתי יחסית ללא פגע למעט כמה חתכים עמוקים. פשוט לא היה לי כוח להתחרות ולכן נשארתי בתור 'גיבוי פצוע' בקבוצת הדאלאס מוסטנגס.

לא הופתעתי כשהעמידו אותי להעברה לקבוצה אחרת. הייתי סיכון גדול מדי, אבל הוונג'נס לא חשבו ככה. הם רצו שאצטרף לקבוצה שלהם. לכן חשבתי, למה לא? לפחות תהיה לי קצת מנוחה מהשדים שלי.

מה שגיליתי כשחזרתי לשחק הוקי מקצועי הוא שכל עוד אני על הקרח, אני מצליח להדחיק את אם־ג'יי ואת המוות שלה.

ברגע שאני יורד מהקרח, היא משתלטת על הכול.

אני עושה את ענייניי בשירותים, שוטף ידיים ומנתק את הטלפון מהמטען. אחרי שאני ניגש למטבח, אני מכין לעצמי קפה. עד שהוא רותח, אני ניגש לארון ומוציא את הספל היחיד שיש לי. ספל של אריזונה ונג'נס שבחרתי בחנות המזכרות של האולם כשעברתי לגור כאן. כלי השתייה היחיד שיש לי בדירה, חוץ מבקבוקי המים הריקים בסל המִחזור.

השעה היא שש ארבעים וחמש, ואני תוהה אם אצליח להגיע לפגישה בתשע בבוקר. יש לי עוד הרבה זמן. עשר דקות לצורך מקלחת והחלפת בגדים. עשרים וחמש דקות נסיעה באובר לאולם — וזאת בגלל שלילת הרישיון שלי — וכנראה חמש דקות המתנה במשרד עד שיאפשרו לי להיפגש עם כריסטיאן רת'רפורד.

הוא המנכ"ל של אריזונה ונג'נס והוא מצפה לקבל ממני תשובה היום.

השאלה הגדולה היא — האם אבחר להמשיך לשחק בקבוצה?

הצעתו להמשיך להעסיק אותי כשחקן בקבוצה לא נעשתה ללא מחשבה ושיקול דעת. הוא נפגש עם המאמן פרון ועם דומיניק קרלסון, הבעלים של הקבוצה. הם דיברו על היתרון שאני יכול לספק ושקלו אותו לעומת הצל האיום שהטלתי על כל התוכנית שלהם בגלל התעלולים שלי.

יש בהם חמלה, אבל היא כנראה לא מוצדקת במקרה שלי.

בכל מקרה, הם העמידו בפניי הצעה ואני שוקל אותה. בשבוע שעבר כריסטיאן הזמין אותי לשיחה. התנאים שלו היו פשוטים ולא נתונים למשא ומתן.

ראשית, יקנסו אותי במאה אלף דולר על הנהיגה בשכרות. הוא רצה להעביר מסר לקהילה בפיניקס ולעולם ההוקי בכללותו שהתנהגות כזאת אינה מקובלת על הקבוצה.

העונש הזה נועד לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאשקול לעשות שוב מעשה מטופש כזה.

הדרישה השנייה לא הייתה קריטית מבחינתי — נאסר עליי לשתות שוב אלכוהול. אפילו לא טיפה. אם ימצאו ראיות לכך ששתיתי, אשוחרר מהקבוצה והחוזה שלי יבוטל. זה לא מטריד אותי. לא התכוונתי לשתות שוב כי זה מעולם לא היה הקטע שלי. אם־ג'יי לא נהגה לשתות וגם אני לא.

זה לא היה מסיבות דתיות, רוחניות או בריאותיות. פשוט לא אהבנו את התחושה שהאלכוהול עורר אצלנו. חוץ מזה, הבוקר שלמחרת ההתנגשות שלי במחסום הבטון, תוך כדי שאני מתודלק בשלושת רבעי בקבוק ג'ק דניאלס, הבהיר לי שלא אעז לגעת שוב בטיפת אלכוהול בחיי.

הדרישה השלישית להמשך העסקתי הייתה השתתפות בטיפול פסיכולוגי העוסק בהתמודדות עם אבל. התנאים היו מפורטים. אצטרך ללכת פעמיים בשבוע עד סוף העונה ואפילו הועברה לי רשימת מקומות הולמים לטיפול. אצטרך לחתום על כתב ויתור סודיות כדי שהמטפל יוכל למסור פרטים להנהלה על ההתקדמות שלי. אם לא אשתתף באופן מלא בנקודת זמן כלשהי, אשוחרר מהקבוצה והחוזה שלי יבוטל. אם אפסיד מפגש טיפולי, אשוחרר. אם לא תירשם התקדמות בריפוי הרגשי, אשוחרר.

הכול היה נוקשה מאוד, מוגדר במונחים צרים וכמעט נועד להביא אותי לכישלון אם לא אשתפר.

חלק ניכר ממני רוצה להגיד להם "לכו תזדיינו". התנאים לא יהיו קלים. המשמעות היא שאצטרך להתמודד עם השדים שלי.

וכנראה אצטרך להרפות מאם־ג'יי.

לא משנה כמה כואב לי להיזכר בה גוססת לידי במטוס ההוא, אלה הזיכרונות הכי טריים שיש לי ממנה. אני לא יודע אם אהיה מסוגל לעשות את זה.

חשבתי הרבה. התפללתי לאל היחיד שאני מכיר, האל שמעולם לא נעזרתי בו עד עכשיו. חיפשתי בנפשי את התשובה הנכונה, אבל לא מצאתי משהו ברור.

נראה שאין תשובה נכונה בשבילי...

אבל אם אגיד להנהלת הקבוצה "לכו תזדיינו", קריירת ההוקי שלי תחוסל. לטוב או לרע, זה הדבר היחיד בעולם שמעניק לי מעט אושר.

אולי אושר היא לא המילה הנכונה, אבל המשחק מעניק לי הפוגה מהכאב.

ויש לזה ערך מבחינתי.

אני מביט שוב בטלפון, השעה שש חמישים ואחת. יש לי זמן לחשוב על זה עוד קצת. אני יודע שהשעון מתקתק ואני מתקרב להחלטה שעליי לקבל — החלטה שתהיה לה השפעה אדירה על העתיד שלי.

וזו לא משימה קלה.