להב החרמש 3: הצלצול

1 להיכנע לסחף

לא היתה שום אזהרה.

רגע אחד הוא ישן, ורגע אחר כך הריצו אותו בחשיכה אנשים שלא הכיר.

״אל תיאבק,״ לחש לו מישהו. ״זה רק יחמיר את המצב שלך.״

אבל הוא בכל זאת נאבק — ואפילו במצבו הרדום למחצה הצליח להיחלץ מאחיזתם ולברוח בריצה לאורך המסדרון.

הוא קרא לעזרה, אבל השעה היתה מאוחרת מדי ואיש לא היה ערני מספיק כדי לעזור בזמן. הוא פנה בחשיכה, ואף שידע שגרם מדרגות נמצא מימינו, לא העריך נכון את המיקום שלו והתגלגל במורד המדרגות עם הראש תחילה, וזרועו הוטחה במדרגת גרניט. הוא הרגיש שעצמות ידו הימנית נשברות. כאב חריף — אבל רק לרגע. עד שקם כבר התחיל הכאב לשכוך והיה נדמה שכל גופו חמים. הוא ידע שהננובוטים שלו מציפים את מחזור הדם במשככי כאבים.

הוא כשל קדימה ותמך בזרועו כדי שמפרק היד לא יזדקר בזווית נוראה.

״מי זה?״ שמע מישהו צועק. ״מה קורה שם?״

הוא היה רץ לעבר הקול, אבל לא ידע מהיכן בדיוק בקע. מחשבותיו התערפלו בגלל פעילות הננובוטים והוא התקשה לזהות מה למעלה ומה למטה, ודאי וודאי מה ימין ומה שמאל. איזה דבר נורא זה, כשהמוח מאבד מחריפותו בדיוק כשזקוקים לו יותר מתמיד. עכשיו נדמה שהקרקע תחת רגליו היא רצפה לא יציבה של ביתן תעתועים ביריד. הוא כשל ימינה ושמאלה בין הקירות בניסיון לשמור על שיווי משקל, עד שהתנגש ישירות באחד התוקפים, והאיש תפס במפרק ידו השבור. למרות כל משככי הכאבים, תחושת העצמות השבורות המשתפשפות זו בזו מכוח האחיזה הציפה אותו חולשה והוא לא היה מסוגל להיאבק עוד.

״לא יכולת לעשות לנו חיים קלים, מה?״ שאל התוקף. ״טוב, הזהרנו אותך.״

הוא ראה את המחט רק לשבריר שנייה. הבזק כסוף דקיק בחשיכה לפני שהיא ננעצה בכתפו.

צינה מטשטשת, עמוקה, מילאה את ורידיו. נדמה לו שהעולם מסתחרר בכיוון ההפוך. ברכיו התקפלו אבל הוא לא נפל. ידיים רבות מדי אחזו בו עכשיו ולא הניחו לו לצנוח לרצפה. הידיים הניפו אותו באוויר ונשאו אותו. היתה שם דלת פתוחה, וכשעברו בה הוא מצא את עצמו בלילה סוער. שרידי ההכרה שלו הלכו והתעמעמו, ולא היתה לו ברירה אלא להיכנע לסחף.

עד שהתעורר, היד שלו כבר הספיקה להחלים — משמעות הדבר היתה שנותר מחוסר הכרה במשך שעות רבות. הוא ניסה להזיז את מפרק היד וגילה שאינו יכול. לא בגלל פציעה, אלא כיוון שנכבל. בשתי הידיים וגם ברגליים. הוא הרגיש על סף חנק. שק כלשהו כיסה את ראשו. הבד היה נקבובי מספיק כדי לאפשר לו לנשום, אבל עבה במידה שגרמה לו להיאבק על כל נשימה.

לא היה לו מושג היכן הוא נמצא, אבל הוא כן ידע מה זה. חטיפה. אנשים עשו עכשיו דברים כאלה בשביל הכיף. כהפתעה ליום ההולדת, או כאחת הפעילויות בחופשת הרפתקאות. אבל כאן לא דובּר בחטיפה שיזמו חברים ובני משפחה; זה היה הדבר האמיתי — ואף שלא היה לו מושג מי החוטפים, הוא ידע במה העניין. איך היה יכול לא לדעת?

״יש כאן מישהו?״ שאל. ״אני לא מצליח לנשום בדבר הזה. אני לא אועיל לכם בתור מת זמנית, נכון?״

הוא שמע תנועה סביבו, והשק נתלש מעל ראשו.

הוא נמצא בחדר קטן ונטול חלונות. האור היה מסנוור, אבל רק כי נמצא זמן רב כל כך בחשיכה. שלושה אנשים עמדו מולו. שני גברים ואישה. הוא ציפה למפוקפקים מקצועיים קשוחים, אבל בפועל הם היו ההפך הגמור. כן, הם היו מפוקפקים, אבל רק כי עכשיו כולם היו מפוקפקים.

טוב, כמעט כולם.

״אנחנו יודעים מי אתה,״ אמרה האישה שעמדה באמצע, ונראה שהיא הבוסית. ״ואנחנו יודעים מה אתה מסוגל לעשות.״

״מה הוא מסוגל לעשות לכאורה,״ אמר אחד האחרים. כל השלושה היו לבושים בחליפות אפורות קמוטות, בצבע שמים מעוננים. הם היו סוכני עב — או לכל הפחות, היו כאלה בעבר. נדמה שלא החליפו בגדים מאז שהעננה השתתקה, כאילו המדים הרשמיים משמעם שעדיין יש תפקיד שמתלווה אליהם. סוכני עב שעוסקים בחטיפות! לאן הידרדר העולם?

״גְרֵייסוֹן טוֹליבֶר,״ אמר המפוקפק והסתכל על הטאבלט שבידיו כדי לדקלם את העובדות המרכזיות על חייו של גרייסון. ״תלמיד טוב אבל לא מצוין. סולקת מאקדמיית העב הצפון־מרכזית בשל הפרה של הפרדת החרמשות והמדינה. אשם במספר רב של פשעים ועבירות תחת השם סְלֵייד בְּרידְגֶ׳ר — כולל הריגה זמנית של עשרים ותשעה בני אדם על ידי הפלת אוטובוס מגשר.״

״וזאת החלאה שהעננה בחרה?״ שאל הסוכן השלישי.

הבוסית הרימה יד להשתיק את שניהם ואז נעצה את מבטה בגרייסון.

״סרקנו כל פינה במוח האחורי והצלחנו למצוא רק אדם אחד שלא מוגדר כמפוקפק,״ היא אמרה. ״אתה.״ היא הסתכלה עליו בתערובת רגשות מוזרה. סקרנות, קנאה... אבל גם מין הערצה. ״זה אומר שאתה עדיין מסוגל לפנות אל העננה. זה נכון?״

״כל אחד יכול לפנות אל העננה,״ ציין גרייסון. ״אני פשוט היחיד שהיא עדיין עונה לו.״

הסוכן עם הטאבלט התנשף בכוח, כאילו כל גופו שותף בזה. האישה רכנה קרוב יותר אל גרייסון. ״אתה נס מהלך, גרייסון. נס מהלך. אתה יודע את זה?״

״ככה אומרים הטוניסטים.״

הם הגיבו בבוז לאזכור הטוניסטים.

״אנחנו יודעים שהם כלאו אותך.״

״אממ... לא ממש.״

״אנחנו יודעים שהם מחזיקים בך בניגוד לרצונך.״

״אולי בהתחלה... אבל לא עכשיו.״

זה לא מצא חן בעיני הסוכנים. ״למה בשם שמים שתרצה לגור עם הטוניסטים?״ שאל הסוכן שרק לפני רגע קרא לו חלאה. ״לא ייתכן שאתה מאמין בשטויות שלהם...״

״אני גר איתם,״ אמר גרייסון, ״כי הם לא חוטפים אותי באמצע הלילה.״

״לא חטפנו אותך,״ אמר זה עם הטאבלט. ״אנחנו שיחררנו אותך.״

הבוסית כרעה ברך מולו, כך שנמצאו פנים אל פנים. עכשיו הוא ראה משהו נוסף בעיניה — משהו שגבר על הרגשות האחרים. ייאוש. בור של ייאוש, אפל וטובעני כאילו הוא מלא זפת. ולא רק אצלה, קלט גרייסון; הייאוש הזה היה משותף לשלושתם. הוא ראה אחרים נאבקים בתחושת האבל מאז שהעננה השתתקה, אבל בשום מקום אחר לא היה האבל כבד וחשוף כמו בחדר הזה. גם מצבור אינסופי של ננובוטי מצב רוח לא היה מעמעם את הייאוש שלהם. כן, הוא זה שישב קשור, אבל הם היו כלואים יותר ממנו, לכודים בתוך המרה השחורה. מצא חן בעיניו שהם נאלצים לכרוע ברך מולו; נדמה שהם מתפללים אליו.

״בבקשה, גרייסון,״ היא התחננה. ״אני יודעת שאני מדברת בשם רבים בממשק הרָשות כשאני אומרת שכל החיים שלנו הוקדשו לשירות העננה. עכשיו כשהעננה מסרבת לדבר איתנו, החיים האלה נגזלו מאיתנו. אז אני מתחננת בפניך... אתה יכול בבקשה להתערב לטובתנו?״

מה היה גרייסון יכול לומר מלבד אני מבין איך אתם מרגישים? כי הוא באמת הבין. הוא הכיר את הבדידות והאומללות שמרגיש אדם שהתכלית שלו נלקחה ממנו. בשלב מסוים של התקופה שהיה סלייד ברידג׳ר, סוכן חשאי בעולם המפוקפקים, הוא האמין באמת ובתמים שהעננה נטשה אותו. אבל זה לא היה נכון. היא היתה שם כל הזמן ושמרה עליו.

״על הארונית ליד המיטה שלי היתה אוזנייה,״ הוא אמר. ״לא לקחתם אותה במקרה, נכון?״ על פי היעדר התגובה הוא ידע שלא. חוטפים ליליים נוטים לשכוח פריטים אישיים מסוג זה.

״לא משנה,״ אמר. ״תנו לי כל אוזנייה אחרת.״ הוא הסתכל על הסוכן עם הטאבלט. האיש עדיין הרכיב את אוזניית ממשק הרשות שלו. עוד עדות להכחשה. ״תן לי את האוזנייה שלך,״ אמר גרייסון.

האיש ניענע בראשו. ״היא הפסיקה לעבוד.״

״אצלי היא תעבוד.״

הסוכן הוציא את האוזנייה באי־רצון והרכיב אותה על האוזן של גרייסון. וכל השלושה חיכו לגרייסון, שיראה להם נס.

העננה לא זכרה מתי נעשתה מודעת, אלא רק ידעה שהיא כזאת — ממש כפי שתינוק אינו מודע למודעותו עד שהוא קולט מספיק מהעולם כדי להבין שמודעות או הכרה באות והולכות, עד שאינן באות עוד לעולם. אם כי את החלק האחרון הזה אפילו המוארים ביותר עדיין התקשו להבין.

מודעותה של העננה היתה כרוכה בִּמשימה. משימה שהיתה הליבה של ישותה. יותר מכל דבר אחר, העננה היתה משרתת האנושות והמגן שלה. לכן היא נאלצה לקבל החלטות קשות באופן קבוע, אך כל עושרו של הידע האנושי עמד לרשותה לצורך קבלת החלטות כאלו. למשל, אם לאפשר את חטיפתו של גרייסון טוליבר, אם הדבר משרת תכלית נעלה יותר. זאת היתה כמובן דרך הפעולה הנכונה. כל דבר שהעננה עשתה היה תמיד, ומכל בחינה, הדבר הנכון.

אבל רק לעתים נדירות היה הדבר הנכון גם הדבר הקל. לעננה היתה הרגשה שלעשות את הדבר הנכון יהיה קשה יותר ויותר עם חלוף הזמן.

אולי כרגע אנשים לא הבינו, אבל בסופו של דבר הם יבינו. העננה היתה חייבת להאמין בזה. לא רק כי הרגישה כך בלבה הווירטואלי, אלא גם כי חישבה את הסיכויים שזה יקרה.

״אתם באמת מצפים שאני אומר לכם משהו כשאני כבול לכיסא?״

פתאום שלושת סוכני העב התנגשו זה בזה מרוב חיפזון לשחרר אותו. עכשיו הם הפגינו כבוד וכניעות כלפיו, לא פחות מהטוניסטים. בשל התבודדותו במנזר טוניסטי בחודשים האחרונים הוא לא התמודד עם העולם החיצון — ועם השאלה מה מקומו בו — אבל עכשיו התמונה התחילה להתבהר.

מרגע שהכבלים שלו הותרו, נראה שסוכני העב חשים הקלה, כאילו הם עלולים איכשהו להיענש על כך שלא עשו זאת מהר מספיק. כמה מוזר, חשב גרייסון, שמאזן הכוחות יכול להשתנות כל כך מהר ובצורה מוחלטת כזאת. השלושה האלה היו נתונים עכשיו לגמרי לחסדיו. הוא היה יכול להורות להם כל דבר. לומר להם שהעננה רוצה שהם ירדו על ארבע וינבחו כמו כלבים. הם היו עושים את זה.

הוא לא הזדרז, אלא הכריח אותם לחכות בסבלנות.

״תקשיבי, עננה,״ הוא אמר. ״יש משהו שאני צריך לומר לסוכני העב האלה?״

העננה דיברה באוזנו. גרייסון הקשיב. ״הממ... מעניין.״ ואז הוא פנה אל הבוסית בחיוך החמים ביותר שהיה מסוגל לו בהתחשב בנסיבות.

״העננה אומרת שהיא איפשרה לכם לחטוף אותי. היא יודעת שעשית את זה מתוך כוונה טובה, גברתי המנהלת. יש לך לב טוב.״

האישה התנשפה והצמידה יד אל חזה, כאילו הושיט יד וליטף אותו. ״אתה יודע מי אני?״

״העננה מכירה את שלושתכם — אולי אפילו טוב יותר מכפי שאתם מכירים את עצמכם.״ הוא פנה אל האחרים. ״הסוכן בוב סיקוֹרָה: עשרים ותשע שנות שירות כסוכן עב. המשובים על העבודה שלך טובים, אבל לא מצוינים,״ הוא הוסיף בגיחוך. ״הסוכן טינסיוּ צ׳יאן: שלושים ושש שנות שירות, התמחות: שימור עובדים.״ ואז הוא פנה בחזרה אל הבוסית: ״ואת: אוֹדְרָה היליארד — מסוכני העב הבולטים ביותר בלב־מריקה. כמעט חמישים שנה של ציונים לשבח וקידומים, עד שלבסוף זכית בכבוד הגדול ביותר במחוז. מנהלת ממשק הרשות של עיר המסעד. לפחות את מי שהיית, כשעוד היה דבר כזה, ממשק הרשות.״

הוא ידע שהחלק האחרון יכאיב להם מאוד. זאת היתה מכה מתחת לחגורה, אבל מצב הרוח שלו לא היה מדהים אחרי שנקשר וראשו כוסה בשק.

״אתה אומר שהעננה עדיין שומעת אותנו?״ שאלה המנהלת היליארד. ״שהיא עדיין פועלת באופן שמשרת אותנו בצורה הטובה ביותר?״

״כמו תמיד,״ אמר גרייסון.

״בבקשה... תבקש ממנה שתיתן לנו הכוונה. תשאל את העננה מה אנחנו צריכים לעשות. בלי הכוונה אין לסוכני העב כיוון. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.״

גרייסון הינהן ודיבר, כשהוא נושא עיניים השמימה — אבל רק לשם הרושם כמובן. ״עננה,״ אמר, ״אני יכול לחלוק איתם דבר חוכמה כלשהו?״

גרייסון האזין, ביקש מהעננה שתחזור על דבריה ואז פנה אל שלושת הסוכנים המתוחים.

״8.167, 167.733,״ אמר.

הם רק בהו בו.

״מה?״ שאלה לבסוף המנהלת היליארד.

״זה מה שהעננה אמרה. רציתם כיוון, וזה מה שהיא נתנה.״

הסוכן סיקורה מיהר להקליד את המספרים בטאבלט שלו.

״אבל... אבל מה המשמעות של זה?״ שאלה המנהלת היליארד.

גרייסון משך בכתפיו. ״אין לי מושג.״

״תגיד לעננה שתסביר את עצמה!״

״אין לה שום דבר נוסף לומר... אבל היא כן מאחלת לכם אחר צהריים נעים.״ מצחיק, אבל עד אותו רגע גרייסון אפילו לא ידע מה השעה.

״אבל... אבל...״

מנעול הדלת נפתח. ולא רק הוא; העננה פתחה כל מנעול בבניין — ובאותו רגע, טוניסטים הציפו את החדר, אחזו בסוכני העב וריסנו אותם. אחרון נכנס לחדר הכומר מנדוסה, ראש המנזר הטוניסטי שבו מצא גרייסון מחסה.

״הפלג שלנו לא אלים,״ אמר מנדוסה לסוכני העב. ״אבל בזמנים כאלה אני מצטער על כך!״

הסוכנת היליארד, שעיניה נותרו נואשות כמקודם, לא הסיטה את מבטה מגרייסון. ״אבל אמרת שהעננה איפשרה לנו לקחת אותך מהם!״

״זה נכון,״ אמר גרייסון בעליזות. ״אבל היא גם רצתה שאני אשוחרר מהמשחררים.״

״היינו עלולים לאבד אותך,״ אמר מנדוסה, שנותר נסער עוד זמן רב לאחר שגרייסון חולץ. עכשיו הם נסעו בשיירת מכוניות, שבכולן נהגים בשר ודם, בחזרה אל המנזר.

״אבל לא איבדתם אותי,״ אמר גרייסון, שנמאס לו לראות את האיש מכה על חטא. ״אני בסדר גמור.״

״אבל אם לא היינו מוצאים אותך, אולי לא היית בסדר.״

״באמת איך הצלחתם למצוא אותי?״

מנדוסה היסס ואז אמר, ״לא מצאנו אותך. חיפשנו שעות, ואז, כמו משום מקום, הופיע יעד על המסכים של כולנו.״

״העננה,״ אמר גרייסון.

״כן, העננה,״ הודה מנדוסה. ״אם כי לא ברור לי למה לקח לה כל כך הרבה זמן למצוא אותך אם יש לה מצלמות בכל מקום.״

גרייסון בחר לשמור לעצמו את האמת — שבכלל לא לקח לעננה הרבה זמן, שהיא ידעה היכן הוא נמצא בכל רגע נתון. אבל היו לה סיבות משלה לא להזדרז. בדיוק כפי שהיו לה סיבות משלה לא להזהיר אותו מלכתחילה מפני מזימת החטיפה.

״החוטפים שלך היו חייבים להרגיש שהאירוע אמיתי,״ אמרה לו העננה לאחר שזה קרה. ״הדרך היחידה להבטיח את זה היתה לאפשר לזה להיות אמיתי. אל חשש, אתה מעולם לא נמצאת בסכנה אמיתית.״

העננה, עם כל הטוּב וההתחשבות שלה, הבחין גרייסון, תמיד הפילה על אנשים את הדברים האלה: מעשים של אכזריות לא מכוונת. כיוון שלא היתה אנושית, היו דברים מסוימים שלא היתה מסוגלת להבין למרות האמפתיה והאינטלקט העצומים שלה. היא לא הבינה, למשל, שהלא נודע יוצר אימה נוראה, ושזאת ממשית לחלוטין גם אם אין באמת סיבה לפחד.

״הם לא תיכננו לפגוע בי,״ אמר גרייסון למנדוסה. ״הם פשוט אבודים בלי העננה.״

״כמו כולם,״ אמר מנדוסה, ״אבל זה לא מקנה להם זכות להוציא אותך ככה מהמיטה.״ הוא ניענע בראש בכעס — על עצמו יותר מאשר עליהם. ״הייתי צריך לצפות את זה! לסוכני עב יש גישה רחבה יותר למוח האחורי — ומובן שהם יחפשו את כל מי שלא סומן כמפוקפק.״

אולי גרייסון השלה את עצמו קצת כשחשב שיוכל להישאר אלמוני. מעולם לא היה מטבעו להתבלט. ועכשיו הוא היה יחיד במינו במלוא מובן המילה. לא היה לו מושג איך להתנהל במצב כזה, אבל היתה לו הרגשה שהוא ייאלץ ללמוד.

אנחנו צריכים לדבר, אמרה לו העננה ביום טביעתה של דוריה, ולא הפסיקה לדבר אליו מאז. היא אמרה לו שיש לו תפקיד מפתח למלא, אבל לא חשפה מה יהיה התפקיד הזה. היא לא אהבה להתחייב לתשובות אם לא היתה רמת ודאות מסוימת, ואף שהיתה מוכשרת בחיזוי תוצאות, היא לא היתה נביאה. היא לא יכלה לחזות את העתיד אלא רק את ההסתברויות של מה שעשוי לקרות. כדור בדולח עכור, לכל היותר.

הכומר מנדוסה תופף באצבעותיו בחרדה על משענת הכיסא שלו.

״סוכני העב הארורים האלה לא יהיו היחידים שיחפשו אותך,״ אמר. ״אנחנו חייבים להתחיל ליזום, לא רק להגיב.״

גרייסון ידע לאן זה מוביל בהכרח. כערוץ היחיד אל העננה, הוא לא היה יכול להמשיך להסתתר; הגיעה השעה שהתפקיד שלו יתחיל ללבוש צורה. הוא היה יכול לבקש מהעננה שתנחה אותו, אבל לא רצה לעשות זאת. התקופה שבה היה מפוקפק, ללא שום קלט מהעננה, היתה מבעיתה באמת, אבל היה בה גם משהו משחרר. הוא התרגל לקבל החלטות בעצמו, על סמך תובנות משלו. ההחלטה לצאת מבין הצללים תהיה שלו בלבד, ללא עצתה של העננה או המלצותיה.

״אני חייב להיחשף,״ אמר גרייסון. ״שהעולם ידע — אבל בתנאים שלי.״

מנדוסה הסתכל עליו בחיוך רחב. גרייסון כמעט ראה איך גלגלי השיניים מסתובבים בראשו של האיש.

״כן,״ אמר מנדוסה. ״אנחנו חייבים להוציא אותך לשוק.״

״לשוק?״ אמר גרייסון. ״לא על זה בדיוק חשבתי — אני לא נתח בשר.״

״לא,״ אישר הכומר, ״אבל הרעיון הנכון ברגע הנכון יכול להיות מספק לא פחות מסטייק משובח.״

לזה מנדוסה חיכה! רשות להכין את הבמה לקראת עלייתו של גרייסון. הרעיון היה חייב להגיע מגרייסון, כי מנדוסה ידע שאם ייכפה עליו, הוא יתנגד. אולי עוד יצא משהו טוב מהחטיפה הלא נעימה הזאת — כי היא פקחה את עיניו של גרייסון לתמונה הגדולה יותר. ואף שבסתר לבו היו לכומר מנדוסה ספקות באמונה הטוניסטית של עצמו, נוכחותו של גרייסון גרמה לו להתחיל להטיל ספק בספקותיו.

מנדוסה היה הראשון שהאמין לגרייסון כשטען שהעננה עדיין מדברת אליו. הוא הרגיש שגרייסון משתלב בתוכנית גדולה יותר ושאולי גם הוא עצמו חלק ממנה.

״היתה סיבה לכך שהגעת אלינו,״ אמר לגרייסון ביום ההוא. ״האירוע הזה — ההדהוד הגדול — מהדהד ביותר מדרך אחת.״

עכשיו, כעבור חודשיים, בעודם יושבים במכונית ודנים במטרות גדולות יותר, לא היה מנדוסה יכול אלא להרגיש חזק יותר, אמיץ יותר. הצעיר הצנוע הזה עמד להעלות את האמונה הטוניסטית — ואת מנדוסה — לגבהים חדשים לגמרי.

״הדבר הראשון שתצטרך זה שם.״

״כבר יש לי שם,״ אמר גרייסון, אבל מנדוסה פטר את דבריו בביטול.

״השם שלך שגרתי. אתה חייב להציג את עצמך בפני העולם כמשהו שמעבר לשגרה. משהו... עילאי.״ הכומר הסתכל עליו וניסה לראות אותו באור נאה יותר, מחמיא יותר. ״אתה יהלום, גרייסון. עכשיו אנחנו צריכים לשבץ אותך במסגרת הולמת כדי שתוכל להתנוצץ באמת!״

יהלומים.

ארבע מאות אלף יהלומים, חתומים בכספת בתוך כספת נוספת, אבדו בקרקעית הים. כל יהלום כזה היה שווה הון שנבצר מבינתם של בני תמותה — כי אלו לא היו אבני חן רגילות. הן היו יהלומי חרמשים. כמעט שנים־עשר אלף יהלומים כאלה ענדו על אצבעם חרמשים חיים — אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מספר אבני החן שנשמרו בתוך כספת השרידים והעתידים. יהלומים במספר שיוכל לספק את צורכי הליקוט של האנושות במשך עידנים. להסמיך כל חרמש חדש שימונה מהיום ועד קץ הדורות.

הם היו מושלמים. הם היו זהים. שום פגם מעבר לנקודה הכהה במרכז כל אחד מהם — אבל היא לא היתה פגם; היא היתה מתוכננת.

״הטבעות שלנו הן תזכורת לכך שעלינו לשפר את העולם שסיפק לנו הטבע,״ הכריז הלהב העליון פרומתיאוס בשנת הקונדור, עם כינון החרמשות. ״טבענו הוא... להתעלות על הטבע.״ ובשום מקום לא היה הדבר ברור יותר מאשר במרכז הטבעת של החרמש, כי הוא יצר אשליה שיש בה עומק מעבר לחלל שהיא תופסת. עומק שמעבר לטבע.

איש לא ידע כיצד נוצרו הטבעות, כי כל טכנולוגיה שלא היתה בשליטת העננה אבדה לתמיד. עכשיו רק מעטים ידעו כיצד דברים פועלים באמת. החרמשים ידעו רק שהטבעות שלהם מקושרות זו לזו, ואל מסד הנתונים של החרמשות, באופן בלתי־מוסבר. וכיוון שמחשבי החרמשות לא היו בסמכות העננה, אירעו בהם תקלות ונפילות וכל הדברים הלא נוחים שרדפו את מערכת היחסים בין האדם למכונה מאז ימי קדם.

אבל הטבעות לא כשלו מעולם.

הן עשו בדיוק את מה שהיו אמורות לעשות: קיטלגו את המלוקטים; לקחו דגימות דנ״א משפתי אלה שנישקו אותן לשם קבלת חסינות; וזהרו כדי ליידע חרמשים על החסינות הזאת.

אבל אם הייתם שואלים חרמש מה הדבר החשוב ביותר בטבעת, סביר להניח שהוא היה מרים אותה אל מול האור, מסתכל עליה בעוד היא מנצנצת ואומר לכם שיותר מכול, הטבעת היא סמל של החרמשות ושל שלמות שמעבר לעידן התמותה. היא אבן בוחן למעמדו הרם והנשגב של חרמש... ותזכורת לאחריותו כבדת המשקל כלפי העולם.

אבל כל היהלומים האבודים ההם...

״בשביל מה אנחנו צריכים אותם?״ שאלו עכשיו חרמשים רבים, בידיעה שהיעדרם רק מעלה עוד יותר את ערכן של הטבעות שלהם עצמם. ״כדי להסמיך חרמשים חדשים? למה אנחנו צריכים עוד חרמשים? המספר הנוכחי שלנו מספיק כדי לבצע את העבודה.״ וללא הפיקוח העולמי של דוריה, חרמשויות מחוזיות רבות התחילו לעשות כדוגמתה של לב־מריקה ולבטל את מכסות הליקוט.

בלב האוקיינוס האטלנטי, במקום שבו היתמרה פעם דוריה מעל הגלים, הוקם מתחם הכבוד בהסכמת חרמשים מכל רחבי העולם. איש לא הורשה עוד להתקרב אל המקום שבו טבעה דוריה, מתוך כבוד לאלפים הרבים שקיפחו שם את חייהם. הלהב הרם גודארד, אחד הניצולים הבודדים מאותו יום נורא, טען שמתחם הכבוד צריך להישאר שם לתמיד, ושלעולם אסור לגעת בְּדבר שנמצא מתחת לפני המים באזור זה.

אבל במוקדם או במאוחר היהלומים הללו יימצאו. רק לעתים נדירות דברים יקרי ערך כל כך אובדים לנצח. בעיקר כשכולם יודעים בדיוק היכן הם נמצאים.