הבלדה על דורית ומנחם

"אשתי אישה מאוד משכילה היא כל הזמן לומדת באוניברסיטה. לא מזמן הביאה דוקטורט ואני כמובן מאוד גאה כי כתוב דוקטור זילברמן על הדלת. כשאיזה סוכן דופק על הדלת ואנחנו פותחים לו, אז מה הוא יחשוב? שהבלונדינית החתיכה היא הדוקטור? לא. השמן עם המשקפיים זה הדוקטור."

זה מה שהיה למנחם זילברמן להגיד על אשתו, שזו אז הייתי אני, אחרי שבע שנות נישואים. אילו כתב וביצע את ערב היחיד שלו בשנה הראשונה לאהבתנו, נשבעת שהייתי מחניקה את פרצי היצירה שלי ומטפלת בו כמו אישה חרדית בבעלה התלמיד-חכם. ככה דמיינתי בלבב פנימה את יחסי עם הגאון. הייתי מוכנה להיות אשתו של תלמיד-חכם. אבל זה קרה רק אחרי שטענתי בפניו שעליו כתב דוסטויבסקי את הספר "הסימביוט".

"פעם התבדחתי בהופעה ואמרתי שלפי דעתי אישה לא צריכה השכלה כי עוד לא ראיתי שגבר ידחף ידיים מתחת לשמלה של אישה כדי לחפש שם את כתבי ביאליק. בינינו, אילו באמת חשבתי שאישה לא צריכה השכלה הייתי מביא נימוק יותר משכנע. אבל איך התנפלו עלי פמיניסטים והומואים ולסביות וגם כאלה שהם לא מבקרי אמנות."

סוף-סוף יצא לעצמאות הסימביוט וכתב ערב יחיד. זה היה "ערב בלי אשתי" אבל כל הערב הוא דיבר עלי.

"מה זה?! צעקו שאני שוביניסט. אני שוביניסט? זה השקר הכי גדול. אני מאוד מעריך נשים, פוחד מהן גם. נשים באמת פעם היו מקופחות אבל נוצר מצב שהן כל כך נלחמו על הזכויות שלהן עד שהן נהיו נורא שוביניסטיות בעצמן. ניסית להתקבל לנעמת בזמן האחרון? לא יקבלו אותך. (מצביע על מישהו בשורות הראשונות) אולי אותך כן."

היו למופע הזה אולי שש מאות הצגות, מתוכן בחמש מאות חמישים ושש ישבתי בקהל, הערתי הערות, ציינתי מה עבד ומה לא, איפה הקהל צחק ואיפה התעייף ("תוריד את 'החתיכה הבלונדינית זה הדוקטור? לא. השמן עם המשקפיים זה הדוקטור', זה מצחיק אבל על זה יתנפלו עליך כל הפמיניסטיות"). תיעדתי את הבדיחות החדשות שהומצאו ספונטנית על המקום. הייתי המבקרת הצמודה שלו, ניתחתי את מבנה הערב ואת הדרכים להיווצרות הומור. הרגיע אותו מאוד לדעת שאני בקהל. ככה הוא גם ידע בדיוק איפה אני בזמן שהוא עובד.

"ויש להן את הארגונים שלהן ואת החגים שלהן, יש להן יום האישה ויש יום האם ומה לנו יש? תשעה באב?!"

מנחם היה על הבמה ואני הייתי בקהל. בקהל זאת גם עבודה: להוביל פרצי צחוק ומחיאות כפיים זה סוג של מנהיגות. כשהכרתי את מנחם הייתי ביצה של סופרת, בעצם עד אז פרסמתי כמה שירים וכמה ביקורות ספרים אבל הייתי עדיין חבויה. רק בברנז'ה הספרותית החלו להיתקל בשמי. פה פרסום, שם פרס ביכורים. מתי מעט, הכול עוד היה נסתר. ובעוד כל החברים שמחו ורקעו ברגליים במסבאה של יענקל'ה בצומת ירמיהו או בבקתה של גברי בנאי בגני התערוכה, אני הייתי עסוקה בחקר כל מה שסמוי מן העין. אספתי נגיעות בלתי-חוקיות אך מלאות תשוקה מתחת לשולחן, של גבר נשוי עם גבר צעיר ורווק, הבחנתי ברומנים נסתרים, גנבתי חלקי דמויות, צברתי תנועות מוזרות של בעלי משקפיים, פגמים גופניים ודפוסי משפטים והכנסתי לשקיק הספרותי שלי.

"הן המציאו את השקר הזה שהן המין החלש. אשתי מרביצה לי מכות, תדעו לכם, לא מזמן היינו אצל חברים, האישה אמרה לאשתי: 'תרגישי כמו בבית' - נתנה בוקס לבעלה. לא שאני פראייר, לא מזמן באתי הביתה שיכור, הרבצתי לאשתי ולילדים, אבל אז התברר שזה היה בית של מישהו אחר. הן לא המין החלש, הן סתם המציאו את זה בשביל שיעזרו להן עם המזוודות. נשים הן המין החזק. עובדה שהן מאריכות חיים יותר מגברים. למה הן מאריכות חיים יותר מגברים, תסבירי לי את זה את? כי אנחנו כל הזמן מעבירים להן חלבונים. זה הכול. כל הגוף שלהן בנוי פי אלף. פינות עגולות - הן לא נתקעות בדברים; בולמי זעזועים מקדימה; אישה, יש לה מקדם גרר יותר נמוך, איברי הרבייה שלה מוגנים בתוך הגוף - אצלנו תלויים בחוץ, כל אחד יכול לבעוט בזה."

כן, בשבע השנים שעברו עלי לצדו אני כבר התחזקתי. כבר הסתובבו באור שלושה ספרים שלי, כבר סיימתי את התואר השני, כבר הייתי בסגל הוראת הספרות של אוניברסיטת תל אביב, כבר התקבלתי לדוקטורט, כבר גידלתי שלושה ילדים. כבר מלאו לי שלושים. אבל הוא עדיין נהג לומר לי: "את עוד לא מרוויחה כסף מכתיבה, למה שלא תנצלי את הכישרון שלך ותבטלי לי דוחות חניה?" וביטלתי.

ניצלתי את היכולת שלי לבטל דוחות גם כשלימדתי בפרויקט המחוננים את הפרק "איך לכתוב מכתב רשמי" (הכול רשמי, הכול עובדות, לבזוק ביטויים כמו "לוט בזה", ובסוף המכתב משפט אחד קורע לב נוסח דיוויד קופרפילד. למשל, "בעלי לא חלם לחנות במקום אסור, אבל בדיוק ראה כלב דרוס וגוסס, ואם אדוני ישים לב, ממש ליד המקום שבו נרשם לבעלי דוח יש קליניקה של וטרינר. בעלי עצר בחריקת בלמים, אסף את הכלב ורץ איתו לקבל עזרה. בדיוק אדוני הגיע ורשם לו דוח").

"אני רציתי בן. כל הגברים רוצים בן בהתחלה. אבל פוחדים לדבר. אני אמרתי לאשתי: 'אם תיוולד בת תצטרכי להחזיר אותה מאיפה שהיא באה.' אשתי אמרה לי: 'וזה לא יכאב לך?'

"מכל הבחינות נשים שיחקו אותה. אישה בוגדת: מה הגבר מקבל? קרניים. אבל אם הגבר בוגד האישה מקבלת את הדירה, את האוטו וחצי משכורת. גבר מגיע לשיא האון המיני שלו בגיל שמונה-עשרה (למישהו רנדומלי בקהל), זוכר? אישה מגיעה לשיא האון המיני שלה בגיל שלושים וחמש. איזו קונספירציה זו שגבר יגיע לשיא האון שלו יחד עם אמא שלו."

לא פשוט לשתיל רך לבצבץ תחת עץ ותיק, ששותה לו את כל המים. ובכל זאת היה עלי לצמוח. רציתי לאהוב אותו ולפרוח. רציתי להשתרש על ידו ולהבכיר פירות לצד עץ נותן פרי ושנצליח זה לצד זה.

"מה אומר הרך הנולד ברגע שהראש שלו מציץ החוצה? 'או-הה איזה סטייל! צווארון פרווה!'"

עורכת את עצמי: רציתי לעורר את כל הפוטנציאלים הרדומים שלו (ככה ויקטור פרנקל מגדיר אהבה). רציתי שיממש את הגאונות שלו. כולם אמרו לו שהוא מתבזבז. כולם ראו שהוא יכול הרבה יותר. מיד כשהכרנו אמרתי לו, תעזוב את המשרה שלך כקופירייטר. עד שאמו והפסיכולוג בנו אותו כשכיר, עד שהוציאו אותו מכל החלומות והדמיונות על אוטוטו-הדבר-הגדול-מגיע, ואמרו לו בינתיים תביא משכורת ותחיה על הקרקע ותתפרנס, באתי אני ורציתי לחיות את החלום. את הדבר הגדול שאוטוטו מגיע. יצאתי לדרך עם חלום גדול על רבי עקיבא. אבל לא היה לי כוח לסבול כמו רחל.

"כשיצאתי עם אשתי פעם ראשונה ברח לה אחד, ואני הרי לא בן אדם נורמלי, אני אומר לה: 'דור'קה, הפלצת?' אני אומר הכי טוב להגיד לה את זה. קודם כול תרוויח נקודות כי אתה מביך אותה. ואני הכי אוהב את התירוצים. אוי התירוצים, למשל, 'לא, לא, מה פתאום עברנו נחל'; 'פתחתי את התיק ויש לי שם בגד ים מחמת גדר.' מכיר את זה. אבל אשתי הפתיעה אותי וזה דווקא דבר שמצא חן בעיני אצלה, אמרתי לה: 'הפלצת?' היא אמרה לי: 'כן. מה אתה חושב שזה הריח הקבוע שלי?!'"

על הבמה, אשתו של מנחם היתה אישה מטורללת, מגוחכת, לא רואה בעיניים, אישה אלימה שאין לה אלוהים. אישה חזקה וחריפה. אישה גשמית בלבד. עם אשתו האמיתית הוא לא יצא לטיול בנחל תנינים ולא נעליים. וככה באמת הכרנו: