הסקורר היהודי הראשון

ראש לשוורים

(או: טורינו, 24-1923)

ב-1923, אחרי עונה אחת בליברטאס, עבר היינריך שונפלד לטורינו. למרות עונה מצוינת במדי הקבוצה מפירנצה, שהסתיימה במקום השני בתת-ליגה מספר 6 של הליגה השנייה, אף אחד לא יכול היה לצפות שהחלוץ האוסטרי בן ה-23 יהפוך לשחקן הפורה ביותר גם בליגה האיטלקית הראשונה. אף אחד מלבד, אולי, המאמן קרל שטורמר, אשר ככל הנראה הכיר את שונפלד עוד מימיו כמאמן רודולפסוגל וזיהה את הפוטנציאל הטמון בו. הייתה זו עונתו השנייה של שטורמר במועדון והשלישית באיטליה, אחרי שנתיים ברג'יאנה, שלהן קדמה, כאמור, עונה ברודולפסוגל, ועוד לפני כן – עונה אחת כמאמן וינר א.ס. אם כן, באותה העת היה שטורמר מאמן צעיר עם ניסיון של חמש עונות בלבד, אולם בהמשך דרכו אימן בעוד עשר קבוצות, בהן לאציו, ליבורנו, ורונה, יובנטוס (כעוזר מאמן) ועונה נוספת בטורינו ב-1929-30.

הכדורגל האיטלקי היה בעיצומו של תהליך אבולוציוני, ממשחק שמבוסס על בעיטות ארוכות וריצה בלתי מתוכננת אחרי הכדור למשחק טכני המבוסס יותר ויותר על תוכנית משחק מובנית ועל הנעת כדור מרגל לרגל. את התהליך הזה תיווכו מאמנים רבים שהגיעו מהונגריה ומאוסטריה והנחילו בקבוצות רבות באיטליה את סגנון המשחק המודרני שהתפתח בארצם עוד בשנים מוקדמות יותר. שטורמר, כמו רבים מהמאמנים באיטליה, היה אוסטרי. ב-1943, כמו רבים אחרים באיטליה, רצח אותו חייל גרמני.

על פי הרקע שנלקח מהמוזיאון של מועדון הכדורגל של טורינו, ייתכן ששטורמר הוא שהפך את שונפלד משוער לחלוץ, אי אז בהיותו של האחרון בן 18. עם זאת, על פי אתר האינטרנט המעולה של ארכיון הכדורגל האוסטרי, נראה כי בעונה המשותפת, לכאורה, של שונפלד ושל שטורמר ברודולפסוגל, שונפלד לא שיחק אפילו פעם אחת. כפי שצוין קודם לכן, ייתכן שהיה פצוע, או שמא מדובר בסיבה אחרת להיעדרו, כגון לימודים או גיוס לצבא. כך או כך, קשה להעריך מה הייתה רמת ההיכרות המוקדמת של שטורמר עם היכולות של החלוץ הצעיר.

על מבנה ומקצוענות

כמה מילים על מבנה הליגות באיטליה בשנות ה-20, ימים שבהם הליגה הראשונה עדיין חולקה למחוזות (ליגה בכירה כלל-ארצית – הסריה אה – הוקמה רק ב-1930). הליגה הראשונה חולקה לשתיים: ליגה דרומית וליגה צפונית. הליגה הדרומית חולקה לחמש תת-ליגות, ובשיטה של פלייאוף שהתקיים בין הזוכות בכל אחת מן הליגות, הוכרזה אלופת הדרום. הליגה הצפונית חולקה לשתי תת-ליגות – תת-ליגה א' ותת-ליגה ב' – ושתי הקבוצות הזוכות התמודדו ביניהן על תואר אלופת הצפון. בסיום העונה נערך משחק גמר בין אלופת הדרום לבין אלופת הצפון על הזכות להיות אלופת איטליה. טורינו השתתפה בעונת 1923-24 בתת-ליגה ב' של הליגה הצפונית. חשוב להדגיש שלא היו הבדלי מעמד בין תתי-הליגות השונות אשר צוינו לעיל. כולן היו חלק שווה ערך מהליגה הבכירה באיטליה, כך שאין היותה של טורינו בתת-ליגה ב' פיחות מעמדי של הקבוצה לעומת יובנטוס, למשל, אשר שיחקה בתת-ליגה א'.

השנים הן שנות מעבר של הכדורגל האיטלקי למקצוענות. בתהליך שדומה למה שהתרחש במדינות רבות אחרות באירופה, ככל שהתפתח באיטליה הכדורגל כך גם הפך הכסף לגורם יותר ויותר משמעותי, הן בפן של הכנסות ממכירת כרטיסים והן בפן של הוצאות על מגרשים, מתקני אימון ראויים ונסיעות למשחקים. בראשיתו הוגדר הענף כחובבני וחל איסור מקצוענות (כלומר איסור להעסיק שחקנים בשכר) ולו בשל הרצון לשמרו כפעילות גופנית לשם הנאה בשעות הפנאי ונקי וטהור מאינטרסים. עם זאת, קיימות עדויות לכך שכבר בעשורים הראשונים של המאה הונהגו תשלומים לשחקנים, מתחת לשולחן או תשלומים שהוסוו כתשלום בעבור שירות אחר. כך למשל, רנצו דה וקי, הכוכב של גנואה בעשור השני למאה, שיחק כדורגל להנאתו ובמקביל קיבל תגמול מרשים מאוד בעבור שירותיו כפקיד בבנק מקומי. אף שקנסות הוטלו על מועדונים, אשר נתפסו משלמים לשחקנים, ושחקנים הושעו אם נתפסו כשהם מקבלים תגמול בלתי חוקי בעבור שירותם, הפך נושא התשלומים לגורם שלא ניתן היה עוד למנוע אותו. היו עבודות מסוימות אשר אפשרו למחזיק בהן לקיים קריירת כדורגלן במקביל, אך הן היו מעטות ונדירות, ולמרבית השחקנים לא הייתה אפשרות להתפרנס בכבוד וגם לשחק ברמות הגבוהות של הכדורגל באיטליה באופן סדיר. בעוד מועדונים עשירים מערים מבוססות וגדולות שאפו להנהגת מקצוענות בכדורגל האיטלקי, ניסו מועדונים מערים קטנות יותר למנוע את המהלך, שכן בין כה וכה לא היה ביכולתם לשלם לשחקנים, והמקצוענות רק עודדה את עזיבתם של הטובים שבהם למועדונים בכירים יותר. כדרכו של עולם, הגדולים מנצחים והחזקים שורדים, ובשנת 1926 נכנעה ההתאחדות לכדורגל, ובמסמך שנקרא "אמנת ויארג'יו" אישרה את המעבר של הכדורגל האיטלקי למקצוענות רשמית. משמעות הדבר הייתה שמאותו הרגע ואילך נחשב הכדורגל כמקצוע לגיטימי לכל דבר. במילים אחרות, החל מעונת 1926-27 הורשו המועדונים לשלם לשחקניהם משכורות, לא מתחת לשולחן ולא במסווה כזה או אחר, אלא בריש גלי.

בשנת 1923 התנהלה הליגה הבכירה טרם ההכרה הרשמית במקצוענות. ברם, כאמור, סביר להניח שברוב המועדונים כבר הונהגו באותה העת שיטות שונות לשלם לכדורגלנים, או לפחות לבכירים שבהם. אין מידע ודאי, אך ניתן להניח ששחקני טורינו – מועדון מכובד באותם הימים – נהנו מיציבות כלכלית.

קשה לומר שהציפייה המיידית מטורינו ערב פתיחת העונה הייתה לזכות באליפות. אחרי הכול, בתחילת שנות ה-20 טורינו עדיין הייתה בתולת תארים ונטולת הצלחות ממשיות, אולם אחרי שבשנה הקודמת סיימה במקום השני בתת-הליגה שבה שיחקה, במרחק ארבע נקודות מהמקום הראשון ובהפרש שערים מרשים בהרבה משל כל קבוצה אחרת בליגה, הן בפן של ספיגת שערים הן בפן של הבקעתם, ניתן להניח כי סטנדרט הציפיות של אוהדי ה"שוורים" לא היה נמוך במיוחד. מה גם שעל פי ההתייחסות בעיתונות המקומית, טורינו של שנת 1923 בהחלט נתפסה כקבוצה אשר נועדה להתמודד על כתר האליפות.

אפשר לייחס את העונה המצוינת שחוותה טורינו למאמן שלה, שטורמר, שהגיע ב-1922 למועדון ושיפר באופן ניכר את הביצועים של הקבוצה, אשר סיימה במקום התשיעי בעונה שקדמה להגעתו. האפקט מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שהמאמן ששטורמר החליף היה לא אחר מוויטוריו פוצו, שלימים ייזכר כאחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי.

לקראת העונה

חודש ספטמבר 1923 הוקדש לשורה של משחקי הכנה לקראת העונה החדשה, אשר צפויה הייתה להיפתח בתחילת אוקטובר. הראשון שבמשחקים הללו התקיים בנובי ליגורה נגד נובזה, אשר רק שנתיים קודם לכן עוד הייתה אחת משתי האלופות של איטליה. ההסבר למונח "אחת משתי האלופות" נעוץ בעובדה שבעונת 1921-22 (ורק בה), בעקבות חילוקי דעות בנוגע למבנה הליגות ובדגש על הדרישה של כמה מועדונים לצמצם את כמות הקבוצות בליגה הבכירה, התפצל הכדורגל האיטלקי לשתי תחרויות שונות – האחת מטעם ההתאחדות לכדורגל והשנייה מטעם ארגון שנקרא "קונפדרציית הכדורגל האיטלקית".

אחרי המחצית הראשונה שהסתיימה בשער אחד לכל קבוצה, עלתה טורינו למחצית השנייה בחמת זעם ובשינוי אחד בהרכב, בדרך לניצחון 1-5 מוחץ. שונפלד, אשר היה זה משחקו הראשון במדי הקבוצה, הבקיע פעמיים, כמו גם הקשר אנטוניו יאני. לימים השלים יאני במועדון לא פחות משבע עשרה שנות קריירה, ועזב את הקבוצה רק ב-1937 כאשר באמתחתו 330 הופעות במדיה.

שבוע לאחר מכן אירחה טורינו את קזאלה, ובמפגש מרתק הבקיעה ארבעה שערים לאחר שספגה ראשונה, טרם קזאלה החלה לצמק את התוצאה, אולם ללא הועיל, בדרך לניצחון של טורינו בתוצאה 3-4. המשחק נערך באצטדיון הקאמפו סטרדאלה סטופיניג'י, מגרשה הביתי של טורינו משנת 1913 ועד לסיום עונת 1924-25. אנטוניו יאני נרשם לעד בדפי ההיסטוריה כאשר הבקיע את השער האחרון של הקבוצה באצטדיון אי פעם. גם במשחק האימון המדובר הבקיע שער אחד, נוסף על השערים של שונפלד, דריו מרטין ונלו סטיקו, שעל פי כל הרישומים כלל לא היה חלק מסגל הקבוצה באותה העונה. סטיקו שיחק בטורינו בעונת 1921-22 ולאחר מכן שוב רק בעונת האליפות 1927-28. ייתכן אפוא, שהתאמן עם טורינו בתקופת ההכנה לעונת 1923-24 ועל כן נטל חלק במשחק המדובר. בדיווחים על משחקי ההכנה שלאחר מכן, בכל אופן, שמו כבר אינו מופיע ברשימות.

בעוד חלק ממשחקי ההכנה זכו לדיווח קצר ותמציתי בעיתונות הספורט המקומית, אחרים לא קיבלו התייחסות כלל. משחק ההכנה השלישי, על כל פנים, הפגיש את טורינו עם היריבה העירונית יובנטוס, ולכן זכה להתייחסות מפורטת למדי בלה-סטמפה, ולטור אישי מעמיק ומפורט של לא אחר מוויטוריו פוצו. בימים בהם הכדורגל העולמי היה פרימיטיבי מאוד ביחס לימינו אנו. למרות זאת בולטת להפליא רמת העומק וההבנה של המשחק בניתוחיו של פוצו בטוריו האישיים לאורך העונה. במקרים רבים קשה להאמין שמדובר בטקסט שנכתב לפני כמאה שנה, ונראה כי פוצו הבין את המשחק ברמה שהקדימה את זמנה. שנתיים קודם לכן, כמאמן טורינו בעצמו, היה פוצו למאמן הראשון אי פעם שהדריך את נבחרת איטליה במשחק רשמי. ב-1934 הוביל פוצו את איטליה לזכייתה הראשונה בגביע העולם בטורניר הגמר אשר נערך באיטליה תחת פיקוח אדוק ואישי של בניטו מוסוליני. ארבע שנים אחר כך זכתה איטליה של פוצו בגביע פעם נוספת, ושמו של המאמן נחקק לעד באותיות זהב בדברי הימים של הכדורגל האיטלקי בפרט ושל הכדורגל העולמי בכלל.

ההתמודדות מול יובנטוס נערכה ב-16 בספטמבר והיא התקיימה, למעשה, במסגרת טורניר גביע "ההתאחדות הלאומית לבעלי מומים", ארגון צדקה אשר כל ההכנסות מן המשחק הועברו אליו. משחק קדם העונה הזה היה למעשה משחקו היחיד של שונפלד במדי טורינו נגד היריבה העירונית, בימים שבהם, כאמור, כבר נודעה חשיבות רבה לדרבי הגדול של העיר, אולם החלוקה לתתי-ליגות מנעה ממנו להתקיים לעיתים תכופות. לאמיתו של דבר, היריבות בין טורינו לבין יובנטוס עומדת בעינה החל ממשחקה הראשון של טורינו אי פעם, הלוא הוא מפגש דרבי נגד יובנטוס ב-13 בינואר 1907, ולה שתי סיבות עיקריות: ראשית, עצם הקמתו של מועדון טורינו נבעה מפרישת חברים אחדים מיובנטוס וחבירתם למועדון מקומי אחר ששמו פוטבול-קלאב טורינזה, מהלך שבקלות עשוי להתפרש כבגידה ולייצר מרירות וכעס הדדיים. שנית, לפחות בשנותיה הראשונות ייצגה היריבות העירונית מאבק בין מעמדות: מחד גיסא – יובנטוס, אשר הייתה מזוהה עם בעלי הון ואנשי המעמדות הגבוהים, ומאידך גיסא – טורינו – הקבוצה של הפועלים ואנשי התעשייה.

בדיווחו על המשחק התייחס פוצו לכמות הצופים המרשימה שהגיעו למשחק וציין כי הדבר הוא עדות לפופולריות האדירה של משחק הכדורגל באיטליה. גם העובדה שהמשחק נערך בגשם שוטף מעניקה מושג כללי נוסף על המסירות של הקהל. על מהלך המשחק רשם פוצו כך: "יובנטוס הייתה הקבוצה החזקה יותר, האנרגטית יותר והלוחמנית יותר. בתשעים הדקות הראשונות הלבנים-שחורים, אשר נאבקו ברוח הראויה להערצה, עמדו בפרץ". "חשוב לציין", הוסיף פוצו, "כי המשחק היה חסר ערך; מאבק אשר טכניקה או טקטיקת משחק הופיעו בו רק לעיתים רחוקות, ובלטו בו כל הבעיות המוכרות בהתמודדות בין שתי קבוצות אשר אינן בכושר משחק: כדורים ארוכים, מהלכים איטיים, קצב בלתי יציב, עצבים וחוסר איזון. אין כאן ביקורת, אלא הכרה בכך שבעבור משחק אשר הציבור מייחס לו חשיבות כה גדולה, אמצע ספטמבר הוא תאריך מעט מוקדם מדי". פוצו מספר בפירוט על המשחק המשעמם, לטענתו, ומתאר איך עברה השליטה במשחק מקבוצה לקבוצה ככל שנקפו הדקות. עם זאת, הוא מדגיש "עד לסוף הזמן החוקי של המשחק, אף אחת מן הקבוצות לא עשתה רושם של קבוצה שעשויה להבקיע שער". וכך, עם 0-0 בתום תשעים דקות, נכנס המשחק להארכה.

"עם פתיחת החלק הראשון של ההארכה התמונה השתנתה", ממשיך המאמן הדגול, "לפחות בעבור אחד הצדדים". לאחר כמה התקפות של טורינו הגיע הרגע הגדול של אנטוניו יאני, אשר קיבל את הכדור מחוץ לרחבה, השתחל לתוכה תוך שהוא עובר שחקנים אחדים, ובעט את הכדור היישר אל ידיו של שוער יובנטוס ג'יאנפיירו קומבי, אשר היה ממוקם היטב אבל השמיט את הכדור הרטוב תחת חזהו, היישר אל תוך השער - יתרון 0-1 לטורינו. יובנטוס הגיבה בחמת זעם ברצף של התקפות מהירות, אבל אלו הולידו בעיטה עקרה בודדה אחת אל עבר השער, והתוצאה נותרה בעינה עד לסיום החלק הראשון של ההארכה. עם פתיחת החלק השני והאחרון בהחלט, התקפה של טורינו מאגף שמאל פיתתה את קומבי לצאת משערו אל עבר הכדור, שנמסר באותה העת אל היינריך שונפלד, ולאחרון לא נותר אלא לגלגל את הכדור פנימה אל מול שער חשוף. היה זה ניצחון 0-2 בדרבי הגדול של העיר, אשר המשיך את רצף משחקי ההכנה המוצלחים של טורינו בכלל ושל היינריך שונפלד בפרט, ועליו כתב פוצו בבוקר שאחרי המשחק: "האיש הרגוע ביותר בקבוצה, עם החוש הגבוה ביותר להבקעת שערים. עליו לשפר את החדות שלו ואת מעורבותו במשחק, אבל הוא מבקיע השערים הטוב ביותר בקבוצה".

קרוב לוודאי ששחקני טורינו היו מעודדים למדי כאשר יצאו אל משחק ההכנה הבא בקזאלה, כ-70 ק"מ מטורינו. אחרי המשחק המרתק בין השתיים בסטופיניג'י, גם מפגש הגומלין הביא עימו שערים ודרמה, אך הפעם הייתה זו ידה של קזאלה על העליונה, וניצחון 2-3 הביא נקמה קטנה על ה-3-4 של טורינו שבוע וחצי קודם לכן. אלדו פלקי הבקיע לאורחת, כמו גם היינריך שונפלד, אשר במשחק רביעי ברציפות שבו הוא מצא את הרשת החל לסמן לקהל של טורינו את העתיד לבוא. למרות ההפסד של טורינו, לה-סטאמפה דיווח שהמשחק היה שקול, כאשר במחצית הראשונה שלטה קזאלה, ואילו במחצית השנייה התהפכו היוצרות. דגש מיוחד ניתן להופעתו של שונפלד, ועליו נכתב כי היה השחקן הטוב ביותר במגרש, והקשה מאוד על ההגנה של קזאלה לכל אורך המשחק. עוד נכתב בדיווח, כי מדובר בשחקן נפלא ובחיזוק משמעותי מאוד העומד לרשותו של מאמן טורינו להמשך העונה.

שלושה ימים חלפו להם, והפעם היריבה שהגיעה להתמודד מול טורינו היא פרייבורג הגרמנית. אומנם מדובר בחציית שני גבולות מדיניים בדרך בין פרייבורג לטורינו, וחמש מאות הקילומטרים המפרידים בין הערים אינם עניין של מה בכך, אולם בהתחשב במיקומה הגאוגרפי של פרייבורג בדרום גרמניה ובמיקומה של טורינו בצפון מערב איטליה, המרחק בין השתיים הוא בסך הכול הרע במיעוטו. למעשה, נסיעה מרומא לטורינו נמשכה אז זמן רב יותר.

משחקי אימון מול יריבות זרות לא התקיימו תדיר באותה תקופה, אולם הם לא היו עניין חריג. במרוצת השנים פגשה טורינו לא אחת יריבות מצרפת, משווייץ, וגם מברזיל ומארגנטינה במסע משחקים בדרום אמריקה בקיץ 1914. יריבות גרמניות פגשו את טורינו לעיתים רחוקות, והיא התמודדה בשנים קודמות מול שטוטגרט וגם פעמיים מול קבוצת מינכן 1860. בנוגע לפרייבורג, עם זאת, הייתה זו הפעם הראשונה ששתי הקבוצות נפגשו, ובשל סיבות לא ברורות המשחק נערך דווקא במגרשה של יובנטוס באותה עת, באיצטדיון ה"קורסו סבאטוסטופולי". שונפלד פתח בהרכבה של טורינו, והמשחק החל בשליטת הקבוצה הגרמנית, שהפגינה עליונות טכנית ומשחק מסירות נאה. ברם, ככל שנקפו הדקות איבדו הגרמנים את האנרגיות שאפיינו אותם בפתיחת המשחק, ואל מול יציאה חסרת אחריות של השוער ליפס משערו, הבקיע צ'זארה מרטין את השער הראשון של טורינו בדקה ה-25. כדאי להתעכב על הנתון האחרון: המידע הנ"ל לקוח מתוך דיווח מפורט של לה-סטאמפה ביום שאחרי המשחק, אולם הוא שונה במקצת מהדיווח באתר האינטרנט הנפלא של הארכיון של טורינו, המציג בפירוט את כל ההרכבים, כל התוצאות וכל המבקיעים בכל המשחקים בהיסטוריה של המועדון. באותו הארכיון מצוין כי השער הראשון של טורינו הובקע כבר בדקה השביעית של המשחק ולא בדקה ה-25 כפי שנכתב במקומון, אולם לא על הפרשי הדקות אני מעוניין להתעכב, אלא על זהות המבקיע. בלה-סטאמפה לא כתוב מפורשות שמבקיע השער הוא צ'זארה מרטין, כי אם רשום שמו המקוצר והידוע לכול – מרטין-II (מרטין מספר 2). באתר הארכיון, לעומת זאת, רשום כי את השער הבקיע בכלל מרטין-III, הלוא הוא דריו מרטין, אחיו הצעיר. ומכאן, לסיפור על משפחת מרטין, שכן אם אחיו הצעיר של מרטין-II הוא מרטין-III, ניחשתם נכון כי קיים גם מרטין-I – האח הבוגר – פיירו, ולמעשה גם שיחק בקבוצה באותה העונה אח רביעי, צעיר אף יותר, שמו אדמונדו מרטין, אבל אתם יכולים לקרוא לו מרטין-IV. אדמונדו היה בן 19 בלבד בעונת 1923-24, ולמעשה לא לקח חלק משמעותי כמעט באף משחק בקריירה הקצרה שלו במועדון, אולם שלושת אחיו הגדולים שירתו את טורינו במשך הרבה מאוד שנים, וצברו ביחד לא פחות מ-711 הופעות במדי הקבוצה בכל המסגרות, ובלטו במיוחד דריו (מרטין-III), ב-260 הופעות בקישור הקבוצה במשך 14 שנים (אף שבעונת 1923-24 שיחק לא מעט גם כשחקן התקפה), וצ'זארה, ששיחק כבלם במשך 17 עונות ורשם 355 הופעות במדי הקבוצה – כולל 170 משחקים רצופים בשנים 1927-1920 מבלי שהחסיר ולו משחק אחד – והוא מדורג שישי בדירוג ההופעות במדי הגרנאטה בכל הזמנים.

על כל פנים, אחרי השער שהובקע, כנראה מרגלו של מרטין-II בדקה ה-25, נפרץ הסכר והשערים החלו לזרום. עד להפסקת המחצית כבשה טורינו עוד שני שערים, שניהם מבעיטות שפגעו בקורת השער והותירו את השוער ליפס חסר אונים, הראשון היה של ג'וזפה אליברטי והשני היה של דריו מרטין (III). עשר דקות מפתיחת המחצית השנייה הובילה טורינו כבר 4-0 משער נוסף של דריו מרטין, ורק אז – מאוחר מדי כנראה – נכנסו הגרמנים לקצב משחק והבקיעו שני שערים משלהם. משחק חלש של השוער דה ג'ובאני זכה לביקורת קשה בלה-סטאמפה, אולם התוצאה נותרה על כנה, והקבוצה הטובה יותר לאורך רוב חלקי המשחק ניצחה 2-4. פרייבורג מתוארת בלה-סטאמפה כקבוצה בעלת יכולת טכנית גבוהה והנעת כדור על הקרקע ברמה שאף קבוצה איטלקית לא מסוגלת להגיע אליה, דבר המעיד רבות על ההבדלים בין מסלולי ההתפתחות של הענף בשתי המדינות, במיוחד נוכח העובדה שפרייבורג לא נחשבה לקבוצה חזקה במיוחד בגרמניה, ללא היסטוריה של זכייה בתארים מקומיים וללא שחקני נבחרת בהרכב. עם זאת, ומעידה על כך גם תוצאת המשחק, חסרה לגרמנים התכליתיות הדרושה כדי לנצח יריבה איטלקית אגרסיבית ונחושה, והנעת הכדור האסתטית מרגל לרגל לא הספיקה בפני עצמה כדי להכריע משחקים.

סוף חודש ספטמבר כבר הלך וקרב, וכך גם פתיחת משחקי הליגה. לה-סטאמפה חילק מחמאות לכל שחקני הקבוצה, מלבד השוער דה-ג'ובאני, והדגיש שכולם נראו נהדר, הן התקפית, הן הגנתית, חוץ מהיינריך שונפלד אשר נפצע במשחק, מה שגם עשוי להסביר מדוע, לראשונה מאז פתיחת משחקי ההכנה, הוא לא נמצא ברשימת המבקיעים.

על מערכי משחק והרכבים

באותן השנים מערך השחקנים הנפוץ באיטליה, כמו גם באנגליה המולדת, היה 2-3-5: שוער, שני שחקני הגנה, שלושה שחקני קישור וחמישה שחקני התקפה. בטורינו מצב הדברים לא היה שונה, וככל הידוע זו השיטה שבה שיחקה הקבוצה לאורך כל העונה. באותן השנים קבעו חוקי המשחק כי שחקן נמצא בעמדת נבדל אם בינו לבין שער הקבוצה היריבה יש שני שחקנים יריבים, או פחות. שנתיים אחר כך שונה החוק, ומספר השחקנים היריבים בין שחקן ההתקפה לבין שער היריבה הדרוש ל"לכידת" שחקן התקפה בעמדת נבדל, ירד לאחד (לרוב, אבל לא בהכרח, מדובר בשוער הקבוצה המתגוננת). הדבר הביא לידי שינוי דרסטי ולפיתוח שיטות משחק הגנתיות יותר, אבל ב-1923 ובהתאם לחוק הנבדל הישן, מערך של שני שחקני הגנה היה מקובל למדי.

בסך הכול לקחו חלק במשחקי הקבוצה באותה העונה עשרים וארבעה שחקנים. מתוכם לא פחות מארבעה שוערים אשר קיבלו הזדמנות במשך העונה, אבל החל מתחילת הסיבוב השני תפס ולריו טרצי את מקומו כשוער הקבוע של הקבוצה.

מי שאיישו את שתי עמדות ההגנה באופן כמעט בלעדי היו פרנצ'סקו מורנדו וצ'זארה מרטין (II). קפטן הקבוצה, הקשר השוויצרי בן ה-36 היינריך באכמן היה בעונתו האחרונה בקריירה ומיעט לשחק. השחקנים הבולטים במערכי הקישור וההתקפה של הקבוצה היו אנטוניו יאני, ג'וזפה קאלבי, ג'וזפה אליברטי, פיירו מרטין (I), דריו מרטין (III) והיינריך שונפלד. לא פעם שונו תפקידיהם של שחקנים מעמדות קישור לעמדות התקפיות יותר ולהפך, אולם מיקומו של היינריך שונפלד במערך הקבוצה לא השתנה תכופות, וכמעט תמיד לאורך העונה הוא היה אחד משלושת שחקני מרכז ההתקפה. היו אלה שנים שבהן ניכר ההבדל בין סגנון המשחק החד והאגרסיבי באיטליה לבין הסגנון האלגנטי והקבוצתי שהתפתח במדינות כדורגל כמו אוסטריה והונגריה, אולם בתוך גבולותיה של ארץ המגף נחשבה טורינו לקבוצה טכנית במיוחד, אשר התגאתה במשחק מסירות ובהנעת כדור אסתטית.

פתיחה אופטימית לעונה

משחק אימון אחרון לפני פתיחת המשחקים הרשמיים שוחק ביום האחרון של חודש ספטמבר באלסנדריה, נגד הקבוצה המקומית הנושאת את אותו השם, והסתיים בתבוסה מפתיעה בתוצאה 4-0. למרות התוצאה הצורמת, חשוב לציין, שההרכב של טורינו כלל ברובו שחקנים מקבוצת המילואים של המועדון, ונראה שגם העיתונות המקומית ייחסה למשחק הזה חשיבות משנית ביותר. בהתחשב בתוצאות כל המשחקים שקדמו לו, נראה שהקבוצה הייתה בשלב זה מוכנה ומזומנה לפתיחת הליגה, ומחזור המשחקים הראשון זימן לטורינו נסיעה למילאנו ומפגש יוקרתי מול מילאן בקאמפו די ויאלה לומברדיה, מגרשו הביתי של המועדון באותן השנים.

ביום שני ה-8 באוקטובר 1923, יום אחרי מחזור הפתיחה של העונה, עיקר הדיווחים בתקשורת הטורינזית התמקד דווקא במפגש אחר בין הערים טורינו ומילאנו, עת אינטר הגיעה לבקר את יובנטוס והפסידה לה בתוצאה 0-2. שתי הקבוצות שיחקו בתת-הליגה הצפונית א', בעוד טורינו ומילאן שיחקו בתת-הליגה הצפונית ב', כך שלמעשה לא הייתה כלל אפשרות לקיומו \ של דרבי מילאנזי ולא של דרבי טורינזי, מלבד במצב של זכייה של שתי קבוצות מאותה העיר במקום הראשון בליגה (עד משחק הפלייאוף על אליפות הצפון). בסופה של עונה הדבר לא התרחש, אבל אל לנו לקפוץ היישר לסיום שנת המשחקים.

אף שלימים הפך מילאן לאחד ממועדוני הכדורגל המפוארים והמעוטרים באירופה, באותן שנים לא הייתה קבוצתו מן המובילות בכדורגל האיטלקי; היא לא זכתה באליפות איטליה מאז 1907, והאליפות הבאה שלה הגיעה רק 27 שנים לאחר מכן, ב-1951.

שלוש עשרה דקות מפתיחת המשחק הבקיע היינריך שונפלד את שערו הרשמי הראשון במדי טורינו, וצמד שערים נאה של אלדו פלקי בתוך שלוש דקות, עוד בתוך המחצית הראשונה, חתם את תוצאת המשחק בניצחון חלק ומרשים לטורינו בפתיחת העונה. דיווח מעניין מאוד בלה-סטאמפה בבוקר שאחרי המשחק כמעט ואינו מתייחס לשערים עצמם או ליכולת אישית של שחקן זה או אחר: "מילאן, לאורך כל תשעים הדקות, תקפה בנחישות וברציפות גדולה מזו של טורינו", נפתח הדיווח, מלא בסתירות פנימיות מכוונות. "היא יצרה מספר לא מועט של מצבי הבקעה טובים, ולחלוטין לא הגיע לה להפסיד בהפרש של שלושה שערים". שחקני טורינו הראו עליונות איכותית על פני יריביהם, הן טכנית הן טקטית, ולמעשה כבשו שערים מתי שרק חפצו. שלושה כאלה במחצית הראשונה אפשרו לאורחים "להוריד את את רגליהם מהגז", מתוך הבנה שההבדל האיכותי בין הקבוצות, נוסף על יתרון של 0-3, יאפשרו להם לצלוח את המחצית השנייה מבלי להשקיע מאמץ מיותר. עוד מצוין בדיווח האמביוולנטי, כי אם יש לבחור שחקן אחד הראוי לציון במשחקה של טורינו, לטובה או לרעה, הוא בוודאי השוער ולריו טרצי, "בעל אינטואציה טובה ומיקום טוב, בכושר משחק גרוע, חסר ביטחון ומבוהל במהלכים פשוטים". נראה אם כן, שטורינו הציגה משחק בינוני למדי, מיעטה להגיע למצבי הבקעה ראויים וניצחה 3-0 בקלות יחסית, דבר המעיד על האיכות העצומה של שחקניה ועל הפוטנציאל הרב אשר היה טמון בקבוצה. עם שער ראשון בליגה האיטלקית הבכירה, יכול היה שונפלד להיות מרוצה, וטורינו עשתה את הדרך ממילאנו הביתה עם שתי נקודות בכיס (בימים שקדמו בעשרות שנים רבות להחלת החוק של שלוש נקודות ליגה בעבור ניצחון) ועם המקום ראשון בליגה אחרי משחק אחד.

במחזור השני אירחה טורינו את פיזה למשחק שתואר ארוך וכועס על ידי פוצו בלה-סטמפה, כאשר שתי הקבוצות זוכות לביקורת זועמת על משחק לא מתוכנן וחסר טקטיקה מובנית כלשהי, משחק של שחקנים עייפים ובעלי כושר גופני ירוד, אגרסיביות רבה מדי ועצירות רבות מדי לטיפול בשחקנים פצועים. עיקר הביקורת מופנית לשחקני פיזה, ואילו לגבי טורינו מצוין שבסופו של דבר, הודות לטכניקה אישית של שחקני ההתקפה, כן הגיעה הקבוצה המארחת לכמה מצבי הבקעה טובים במשחק, אבל אלו לא נוצלו לכדי שערים. כל זאת עד לדקה ה-85, שבה הפתיע אנטוניו יאני את שוער האורחת בבעיטה מרחוק אשר העלתה את טורינו ליתרון מוצדק, אבל בכדורגל – משחק של הרבה מזל ומומנטום – לעולם אין להסתמך על יתרון של שער אחד, ובדקה ה-89 הצליחה פיזה להשוות את התוצאה אחרי כדור הקרן היחיד שהרוויחה במשחק כולו. כך הסתיים לו משחק הבית הראשון של טורינו לעונת המשחקים בתיקו 1-1 מאכזב. את המשחק הבא, נגד הלאס בוורונה, פתחה טורינו באופן שאינו מעודד הרבה יותר מהתיקו נגד פיזה.

אצטדיון צפוף ועמוס באוהדי הקבוצה הביתית זכה לראות שער של מוראנדי בבעיטת עונשין, אשר הוריד את הלאס להפסקת המחצית ביתרון. החמצת בעיטת עונשין של שונפלד מן הצד השני השאירה על כנו את היתרון של הלאס עד לדקה ה-70, שבה הבקיע דריו מרטין (III) את שער השוויון, וארבע דקות מן הסיום הבקיע היינריך שונפלד את שער הניצחון. טורינו ניצחה בתוצאה 1-2, והיה זה הראשון בשלושה משחקי חוץ רצופים, והבא בתור היה בנובי ליגורה, שם, כזכור, ניצחה טורינו את נובזה בתוצאה 1-5 במשחק ההכנה הראשון של העונה. התוצאה הפעם לא הייתה שונה בהרבה. לא קיימת אחידות מלאה בין הארכיון של טורינו לבין הדיווח בלה-סטמפה בכל הנוגע לדקות שבהן הובקעו השערים ולזהות המבקיעים, אבל קיימת הלימה בין שני המקורות בקשר לעובדה שהיינריך שונפלד הבקיע שניים מארבעת השערים של טורינו במחצית השנייה, אשר העניקו לה ניצחון מוחץ אחרי פיגור של 1-0 בתום המחצית הראשונה. על כל פנים, הסיפור המרכזי של המשחק התרחש דווקא אחרי שריקת הסיום. בעקבות תוצאת הסיום העגומה מבחינתם, התעורר זעמם של האוהדים המקומיים והשתררה באצטדיון אווירה עוינת ומתוחה. הזעם התמקד בעיקר בצוות השופטים, אשר חשו מאוימים וספגו מטח קללות, אשר הגיע בסופו של דבר לכדי תקיפה פיזית של אחד משופטי הקו, אליברטי שמו, אשר הוכה בראשו והתמוטט אל הקרקע. האירוע הסתיים ללא נפגעים נוספים, ודווח כי עוד באותו הערב חש אליברטי בטוב ונשללה האפשרות של זעזוע מוח (על פי סטנדרטים אבחוניים של שנות ה-20 של המאה ה-20, כמובן), אבל התופעה המדאיגה של אלימות אוהדים לא העסיקה, ככל הנראה, את המשטר הפשיסטי ברצינות הראויה לכך. למעשה, כדורגל איטלקי ואלימות הלכו יד ביד מראשית ימיו של הענף בארץ המגף, בשלהי המאה ה-19. אך עם חלוף השנים התופעה הזאת רק הלכה והתעצמה, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה האלימות במגרשים לחלק אינטגרלי של ממש מתרבות הכדורגל באיטליה. משחקים רבים הסתיימו בתקיפה פיזית של שופטים ושל שחקני הקבוצות האורחות, לרוב בידי אוהדים קנאים, אך מתועדים מקרים רבים שבהם גם שחקנים היו מעורבים במעשי אלימות חריגים. היו אלה השנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופה טעונה פוליטית וימי עליית הפשיזם באיטליה. אי לכך, לא מפתיע הוא, כי במקרים רבים היה המקור לאלימות הכדורגל באיטליה הרבה יותר עמוק מכעס על תוצאת משחק זה או אחר. האלימות, כאמור, הייתה לחלק אינטגרלי מהכדורגל האיטלקי, אך כך גם הפשיזם, והדבר יצר שילוב בעייתי במיוחד.

עם שלושה ניצחונות בארבעה משחקים יצאה טורינו למשחק חוץ שלישי ברציפות, ושימרה היטב את המסורת משני המשחקים הקודמים – לרדת להפסקת המחצית בפיגור 1-0 מחד גיסא, ולסיים את המשחק בניצחון מאידך גיסא. שונפלד, מצידו, דאג גם הוא לשמר את המסורת החדשה והבקיע משחק שלישי ברציפות, שערו החמישי בסך הכול מפתיחת העונה. ספאל הייתה היריבה, 1-2 הייתה התוצאה, וחמישה מחזורים מפתיחת העונה נראתה טורינו כמועמדת ראויה ובכירה לקרוא תיגר על המקום הראשון בליגה.

המשחק הבא, בבית נגד קרמונזה, חיזק את התחושה הזאת אף יותר. שונפלד נעדר מהמשחק מסיבה שאינה ידועה, אבל הקבוצה הצליחה להסתדר היטב בלעדיו. דווקא במגרש בוצי ותחת גשם שוטף הציגה טורינו את אחד ממשחקיה הטובים ביותר באותה העונה, ועל פי הדיווח של ויטוריו פוצו, אשר לא חסך במחמאות גם מהקבוצה היריבה, היה זה אחד מהמשחקים הטובים שבהם צפה בשנים האחרונות. על ההתקפה של טורינו ניצחו אנטוניו יאני ובעיקר דריו מרטין (III) אשר הבקיע שלושה שערים, בדרך לניצחון 1-4 מרשים. היה זה הניצחון הביתי הראשון של טורינו מפתיחת העונה, והוא הציב את הקבוצה במקום הראשון בטבלה, כאשר במאזנה חמישה ניצחונות בששת מחזורי הליגה הראשונים.

חמישה עשר הימים הרעים של טורינו

וכך הגיעה טורינו, אחת עשרה נקודות ליגה באמתחתה והמקום הראשון בשליטתה, למפגש עם מועמדת מובילה נוספת לזכייה באליפות: פרו-ורצ'לי. כיום, לא רבים הם האנשים מחוץ לאיטליה המכירים את השם פרו-ורצ'לי. מועדון כדורגל קטן המייצג עיר קטנה לא פחות, על הדרך בין טורינו לבין מילאנו, בעל מגרש צנוע וקבוצה המתנדנדת לרוב בין הליגה השנייה לבין השלישית, נעלם ורצ'לי מתודעתם של חובבי הכדורגל בעולם, ואך טבעי הוא הדבר, שכן פרו-ורצ'לי זכתה לאחרונה באליפות איטליה לפני כמאה שנים. עם זאת, החל משנת 1908 ועד לתחילת העשור השלישי של המאה הקודמת היה פרו-ורצ'לי מהמועדונים החזקים והמהפכניים ביותר בכדורגל האיטלקי. הוא הציג שיטות אימון מתקדמות, אשר היו חריגות בנוף הכדורגל בארץ המגף באותם הימים, החל בתכנון מוקפד של מצבים נייחים וכלה באימוני כושר ואימוני כוח אינטנסיביים. גם מחלקת נוער מתקדמת הייתה בוורצ'לי, וזו נשאה פרי מובחר במהרה: בין השנים 1922-1908 זכתה הקבוצה בשבע אליפויות, כאשר היא מתבססת כמעט לחלוטין על שחקנים מקומיים, בני העיר. בהיותה של ורצ'לי עיר קטנה ומלוכדת, ובהיותה של הקבוצה מורכבת מאיטלקים בלבד, פיתחו אוהדי הקבוצה הלובשת לבן זהות קנאית וגאווה לאומית, וזאת בהשוואה ליריבות מהערים הגדולות הקרובות – מילאנו וטורינו – אשר ייצגו בעיניהם את המעורבות הזרה והלא איטלקית. היותה של ורצ'לי עיר קטנה מחבל פיאמונטה, היא גם העיר שבעטייה בסופו של דבר לא יכול היה המועדון לשמור על שחקניו הבכירים, אשר התפתו לכסף הגדול ולמקצוענות אשר הלכה וצמחה בערים הגדולות. בשנות ה-30 ירדה פרו-ורצ'לי לליגת המשנה ומעולם לא הצליחה לשחזר את הישגיה מראשית המאה. כיום המועדון ממוקם בתחתית הליגה השלישית.

עם זאת, השנה שבה אנו עוסקים היא 1923, ובאותם הימים ורצ'לי עדיין הייתה כוח מרכזי מאוד בכדורגל האיטלקי. וכעוצמת היריבה והמיקום בטבלה – כך גם המעמד היה מרגש, והסטופיניג'י כמעט שעלה על גדותיו, מלא מפה לפה בקהל טורינזי הצמא לאליפות ראשונה בהיסטוריה, וכן גם בחמש מאות אוהדים שהגיעו ברכבת מיוחדת מוורצ'לי כדי לתמוך בקבוצה האורחת. עומסים אדירים אשר יצרו קהלי האוהדים הביאו לידי אובדן שליטת כוחות האבטחה והשיטור על הכניסות ליציעים, ורבים מן האוהדים נכנסו למגרש מבלי שהחזיקו בכרטיס. למרבה המזל, אסון לא נגרם, והאווירה באצטדיון הייתה חגיגית ועוצמתית כאחד.

כיאה לאווירה האינטנסיבית ביציעים, המשחק התאפיין בכדורגל מהיר ואגרסיבי לכל אורכו, ושחקני טורינו הראו עליונות טכנית ברורה על יריביהם, בעיקר במחצית הראשונה. אך נראה שיש משחקים שלא הטכניקה מנצחת בהם, כי אם נחישות והקרבה. ואם יש מאפיין בולט בפרו-ורצ'לי של אותן השנים הרי שהוא בדיוק התכונות הללו. אף שמצבי הבקעה של חלוצי שתי הקבוצות הלהיבו את הקהל למן הדקה הראשונה של המשחק, היה זה דווקא הבלם הצעיר, מריו זאנלו, שהעלה את ורצ'לי ליתרון עשרים דקות מן הפתיחה. לא חלפו שבע דקות, והדיפה של מריו קורטי לבעיטה של אלדו פאלקי הנחיתה את הכדור היישר אל רגליו של היינריך שונפלד, אשר גלגל אותו לרשת והעמיד את התוצאה על 1-1. מאותו הרגע ועד לסיום המחצית היה השוער הוורצ'לי קורטי הכוכב הגדול של המשחק, ובכמה הצלות נהדרות מנע מוורצ'לי מלספוג שער נוסף לפני ההפסקה.

המחצית השנייה נראתה כמו סיפור שונה. האינטנסיביות נשמרה, וכך גם הניסיונות של טורינו לתקוף ולהכריע את המשחק, אבל משהו – אולי עייפות מהמשחק האינטנסיבי – פגע בביצועים הטכניים וברמת הדיוק במסירותיהם של שחקני טורינו. ורצ'לי החלה להרשות לעצמה לתקוף יותר ויותר, ובדקה ה-65 מצא עצמו פרנצ'סקו מטוטייה פנוי לחלוטין ברחבה, ובבעיטה מדויקת גלגל את הכדור אל פינת השער השמאלית של ג'יאקונה וקבע את תוצאת המשחק הסופית, 1-2. למרות ההפסד שמרה טורינו על המקום הראשון עם נקודה אחת יותר מוורצ'לי, אשר סיימה את המחזור במקום השני בצוותא עם פיזה. אומנם היה זה רק הפסד ראשון לטורינו מפתיחת העונה, אך היה זה גם הראשון משלושה הפסדים רצופים; היו אלה חמישה עשר ימים אשר יהיו בעוכריה של טורינו למשך העונה כולה.

ההפסד השני הגיע נגד לניאנו. עיירה קטנה בלומברדיה, ליד מילאנו, החזיקה לניאנו קבוצת כדורגל צנועה שלא הייתה אמורה להוות בעיה למדורגת ראשונה בטבלה. אבל כאמור, כדורגל הוא משחק של מומנטום ושל מזל, ואף על פי שברור היה למן הרגע הראשון, כי טורינו הייתה קבוצה איכותית יותר, הן ברמה הטכנית הן ברמה הטקטית, היא נתקלה במחסום הבקעת שערים וביכולת שיא של אנג'לו קמרוני, השוער הוותיק של לניאנו, אשר כמה שנים קודם לכן היה לשחקן הראשון של הקבוצה אי פעם שהופיע במדי הנבחרת. המחמאות הלכו לטורינו, ובעיקר לקשר ג'וזפה אליברטי, אשר הוביל את התקפות קבוצתו והיה השחקן הטוב במגרש. השחקן המסוכן ביותר על המגרש, כך נכתב בלה-סטאמפה, היה היינריך שונפלד, אשר הפגין רוגע ועוצמה ויצר מצבי הבקעה רבים, הן לעצמו הן לחבריו.

המחמאות, כאמור, נסעו עם קבוצתן לטורינו. הנקודות, אפוא, נשארו בלניאנו. שני שערי בזק לקראת סיום המחצית הראשונה הורידו את לניאנו להפסקה ביתרון מבטיח, יתרון שאותו לא הצליחה טורינו לבטל במחצית השנייה אף שהמשיכה לתקוף ללא הרף. שער מצמק של דריו מרטין (III) נענה מייד בשער של טוריאני, שהחזיר את יתרון שני השערים לקבוצה המארחת, יתרון שנשמר עד לשריקת הסיום.

עוד שבוע עבר לו ועוד משחק חוץ הגיע. עוד יום שבו טורינו נשארה עם המחמאות ויריבתה נשארה עם הנקודות. עוד משחק שהחל בתחושה חיובית והסתיים במפח נפש. המשחק התקיים בגנואה, והיריבה הייתה אנדראה-דוריה. אחרי מלחמת העולם השנייה ולאחר גלגולים רבים ואיחודים ופיצולים שונים ומשונים, התאחד אנדראה-דוריה עם סאמפיירדרנזה כדי ליצור את מועדון סמפדוריה, לימים אלופת איטליה. אך בשנות ה-20 היו שני המועדונים מפורדים ועצמאיים, ובעונת הפיצול ב-1921-22 אף שיחקו בשתי מסגרות שונות.

טורינו הייתה קבוצה טובה יותר והראתה זאת מן הרגע הראשון. משחק נפלא של השוער ויצ'אווה (Vicava) מנע מטורינו מלעלות ליתרון פעם אחר פעם, ובעיקר מהשחקן המסוכן ביותר שלה, שונפלד, אשר הגיע לכמה מצבי הבקעה נהדרים במחצית הראשונה. ואז, כמו פעמים רבות מפתיחת העונה, נקלעה טורינו לפיגור משער של בניאסקו שהעלה את אנדראה-דוריה ליתרון לקראת ההפסקה. טורינו תקפה למן הרגע הראשון של המחצית השנייה, שוב – בהנהגתו של שונפלד, ודווקא אז התקפה מקרית אחת של דוריה הסתיימה בהכפלת היתרון של הקבוצה המארחת. שער מצמק של שונפלד הגיע במהרה והחזיר את הטורינזים למשחק, אבל התוצאה נותרה בעינה, וטורינו סיימה משחק שלישי ברציפות עם אפס נקודות.

קיימים גורמים רבים אשר עשויים לנבא את הצלחתה של קבוצת כדורגל. באופן אינטואיטיבי ולא מפתיע, אם ננסה לנחש מי הקבוצה שתנצח במשחק כדורגל אקראי, יקבע המהמר המשכיל כי קבוצה עם מאמנים טובים יותר, שיטות עבודה מתקדמות יותר ושחקנים מוכשרים יותר היא בעלת סיכויים גבוהים יותר לנצח במשחק. בימינו ניתן לכנס את רוב הגורמים שתוארו תחת כותרת אחת: כסף. לרוב, מועדונים בעלי תקציבים גבוהים יותר יצליחו להעמיד צוות מאמנים, שחקנים ויתר אנשי מקצוע ברמה גבוהה יותר. אף שכסף מהווה כיום גורם יותר משמעותי מבעבר, ברור כי מאז ומתמיד קבוצות כדורגל בעלות שחקנים טובים יותר ניצחו ביותר משחקים. ברור, עם זאת, דבר נוסף: כל הגורמים אשר צוינו לעיל עשויים לנבא רק חמישים אחוזים מהצלחת הקבוצה: חמישים אחוזים מהשערים, חמישים אחוזים מהניצחונות. חמישים האחוזים הנותרים מוסברים באקראיות, במקריות, או במילים אחרות – במזל בלבד. מהרגע שבו החלה העונה נראתה טורינו כקבוצה המוכשרת ביותר בליגה. היא ניצחה כמעט בכל אחד ממשחקיה הראשונים, היא הבקיעה לפחות שער אחד בכל אחד ממשחקי הסיבוב הראשון וקיבלה מחמאות אין-ספור מהתקשורת המקומית על הרמה הטכנית של שחקניה, הן ברמה האישית הן הקבוצתית. גם בשלושת המשחקים באותם חמישה-עשר ימים רעים של סוף נובמבר תחילת דצמבר דווח, כי טורינו הייתה הקבוצה הטובה יותר, המסוכנת יותר והאטרקטיבית יותר במגרש. ובשלושתם היא הפסידה.

חזרה למסלול

ספציה, היריבה הבאה שהגיעה לביקור בטורינו, גם היא קבוצה ששמה לא אומר הרבה לחובבי הכדורגל בימינו. כיום היא ממוקמת בתחתית סריה אה. בניגוד לפרו-ורצ'לי, ספציה לא הייתה מעצמת כדורגל גם באותם הימים, ובהיסטוריה של המועדון הצנוע רשומה אליפות אחת ויחידה – לא רשמית, אלא תואר של כבוד בלבד – בשל זכייתה של קבוצה, אשר הורכבה ברובה משחקני ספציה, באליפות שהתקיימה ב-1944 בשטחים שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי.

ספציה הגיעה אל הסטרדאלה סטופיניג'י בצוהרי ה-9 בדצמבר, נר שביעי של חנוכה, וכרגיל מפתיחת העונה טורינו הראתה שהיא הקבוצה הטובה על המגרש. בניגוד למה שאירע בשבועות האחרונים, הפעם זה גם התבטא בתוצאה. צמד שערים של שונפלד כעשר דקות מכל צד של הפסקת המחצית העניק לטורינו יתרון מבטיח, וגם שער עצמי של צ'זארה מרטין (II) לא הצליח למנוע מטורינו ניצחון ראשון זה חודש ימים. המחמאות האינדיבידואליות לחדות ולדיוק של שונפלד, ששערו השני במשחק היה שילוב נהדר של שליטה בכדור וטכניקת בעיטה לשער, לא מנעו מהעיתונות לבקר את הביצועים של טורינו כקבוצה, הן מבחינת עמידה הגנתית הן מבחינת קבלת החלטות בחלק הקדמי של המגרש. כמעט בכל הדיווחים בעיתונות על המשחקים של טורינו חזרה הטענה, כי מבחינת סגל השחקנים מדובר באחת מהקבוצות האטרקטיביות ביותר באיטליה, ובד בבד הסתמנה ביקורת חוזרת ונשנית על ההכנה של הקבוצה למשחקים ועל השילוב בין השחקנים. מעניין, עם זאת, כי שמו של המאמן קרל שטורמר לא מוזכר בדיווחים הללו כלל, ולו בפעם אחת. אם בימינו ביקורת תקשורתית על תפקודה של קבוצה נקשרת קשר ישיר לביקורת על מאמנה, הרי שניכר כי בשנות ה-20 של המאה הקודמת העיתונות האיטלקית הקפידה שלא להטיח ביקורת במאמנים, ולבטח שלא לציין את שמם.

לרגל המחזור הנועל את סיבוב הליגה הראשון התייצבה בולוניה בסטרדאלה סטופיניג'י בטורינו, כאשר שתי הקבוצות עם שלוש עשרה נקודות ליגה, בדומה לפיזה, לניאנו ואנדראה-דוריה ועם נקודה אחת פחות ממובילת הטבלה פרו-ורצ'לי. בשלב הזה של העונה כבר הספיקה בולוניה לבסס את מעמדה כאחת מהקבוצות החזקות בליגה ומהמועמדות הבכירות לאליפות. טורינו, מצידה, הייתה אולי הקבוצה המוכשרת מכולן, וכשהתחברה כראוי היא שיחקה את הכדורגל השוטף והמרהיב בליגה. מנגד, כפי שהעידו יותר מכול שלושת ההפסדים הרצופים רק שבועיים קודם לכן, טורינו הראתה חוסר יציבות במשחקה וקושי לחזור מפיגור. המשחק נגד בולוניה היה בגדר מבחן חשוב מאוד בנוגע ליכולת של טורינו להתמודד ממש על אליפות ראשונה בתולדותיה.

ערפל כבד נפל על אצטדיון מלא באוהדים והוסיף לאווירה הדרמטית שאפפה את המשחק האחרון של הסיבוב. בניגוד לרוב משחקי העונה, המשחק של טורינו לא התאפיין בכדורגל שוטף ושובה עין; לשם שינוי, הוא התאפיין ביעילות מקסימלית. שער של צז'ארה מרטין (III) וג'וזפה קאלבי עשרים דקות מן הפתיחה ועשרים דקות מן הסיום, בהתאמה, הצטרפו לצמד שערים מרהיב של היינריך שונפלד בבעיטות עוצמתיות שלא הותירו סיכוי לשוער פרנקו גי'אנזה בדרך לניצחון מוחץ בתוצאה הנאה של 1-4. הדיוק והחדות של שונפלד בלטו יותר מכל דבר אחר במשחק של טורינו, והניצחון הנפלא סיים בטעם מתוק את הסיבוב הראשון ואף העמיד את טורינו בעמדה פנטסטית, עם נקודה אחת פחות מפרו-ורצ'לי בצמרת הטבלה, ערב היציאה לפגרת חורף בת שלושה שבועות. לא פחות חשוב לענייננו, שונפלד סיים את הסיבוב בכושר הבקעה נפלא, עם חמישה שערים בשלושת המחזורים האחרונים.

פגרה ומשחקי אימון

הפסקה של שלושה שבועות ממשחקי הליגה נוצלה, בין השאר, למשחקי אימון, והראשון שבהם היה נגד וינר ספורטקלוב בצוהרי חג המולד של 1923. מדובר ביריבה בסדר גודל אשר מבהיר כי הפגרה לא יועדה, מבחינת אנשי המועדון, למנוחה יתרה ולהתאוששות אלא דווקא לאימון מסיבי והכנה מיטבית לקראת סיבוב הליגה השני. הכדורגל האוסטרי, כזכור, כבר הספיק לצבור לעצמו באותן השנים מעמד מכובד מאוד באירופה, והליגה הווינאית הייתה אז מהטובות ביבשת. שתי עונות קודם לכן הייתה זו קבוצתו של וינר ספורטקלוב שהקדימה בטבלה את המועדון היהודי הכח וינה, ומנעה ממנו זכייה באליפות בעונתו הטובה ביותר בשלוש עשרה שנות קיומו עד לאותה העת. עונה אחת לאחר מכן זכתה וינר ספורטקלוב בגביע האוסטרי.

מדובר בימים שבהם משחקי אימון זכו לחשיבות גדולה ממה שלה הם זוכים בימינו. קהל גדול הגיע לסטופיניג'י לחזות באורחים האוסטרים, טורינו שיחקה בהרכב חזק למדי ואפילו השופט היה אנטוניו סקאמוני, מהבכירים בשופטי הכדורגל באיטליה. המשחק זכה לסיקור נרחב בלה-סטמפה, והדיווח של ויטוריו פוצו נראה ברובו כמכתב הערצה לכדורגל האוסטרי. ידוע כי פוצו היה מיודד עם הוגו מייזל, מאמנה היהודי של נבחרת אוסטריה. מייזל נולד בבוהמיה, אולם כמו רבים באותן שנים עבר לווינה. שם החל לעבוד כבנקאי, אבל מהר מאוד נמשך למשחק הכדור המתפתח בצעדי ענק ושיחק בליגה הווינאית שנים אחדות. לאחר פרישתו, התקדם בסולם התפקידים בהתאחדות הכדורגל האוסטרית עד שהגיע לעמדת המזכיר הראשי, ובמקביל שימש כשופט כדורגל בינלאומי. הוא זכור כמי ששפט במשחק הראשון אי פעם בין נבחרות הונגריה ואנגליה, לימים מיריבויות הכדורגל החשובות בהיסטוריה של הענף. הוא גם היה אחיו הגדול של ווילי מייזל, מעיתונאי הספורט החשובים בהיסטוריה של גרמניה, אשר היגר בתזמון מציל חיים לאנגליה והפך גם שם לאחד מעיתונאי הספורט החשובים והמשפיעים ביותר. אחד מספריו הבולטים ביותר הוא "מהפכת הכדורגל" אשר נכתב ב-1955, זמן קצר לאחר שתי התבוסות החשובות והזכורות ביותר של נבחרת אנגליה אי פעם – נגד הונגריה כמובן – ובו שפע של תחזיות עתידיות והצעות מהפכניות לשינויים בענף. מייזל זכה לבוז ולעג מאנשי הכדורגל השמרניים בבריטניה של שנות ה-50, אך אט אט נאלצו הבריטים לבלוע את הכובעים של עצמם: רעיונותיו של העיתונאי האוסטרי הוכיחו עצמם כחיוניים ויושמו בזה אחר זה בעשרים השנים שלאחר מכן.

הוגו מייזל, על כל פנים, זכור יותר מכול בשל עבודתו כמאמן נבחרת אוסטריה. החל בתחילת שנות ה-20 היה מייזל מאמנה של הנבחרת, אשר בשנות ה-30 הפכה לאחת מהגדולות באירופה, ולבטח לאטרקטיבית שבהן. לפרקים עבד עם המאמן האנגלי ג'ימי הוגאן, בעצמו מהחשובים בתולדות הענף, ומהאבות המייסדים של הכדורגל ההונגרי המודרני, אשר הגיע לשיאו בשנות ה-50. אוסטריה של מייזל כונתה "נבחרת הפלא" והציגה כדורגל טכני ומשחק קבוצתי המורכב ממסירות קצרות בניצוחו של "איש הנייר" החלוץ מתיאס זינדלאר. בחצי גמר גביע העולם 1934 הפסידה נבחרת הפלא של מייזל לנבחרת איטליה הקשוחה של ויטוריו פוצו בתוצאה 1-0, ושנתיים אחר כך הפסידה לה גם בגמר המשחקים האולימפיים בברלין באותה התוצאה. פוצו ומייזל חלקו חברות פרודוקטיבית שלה שותף גם המאמן האנגלי הרברט צ'אפמן. השלושה שיתפו רעיונות רבים בנוגע לשיטות עבודה, לטקטיקות משחק ולפיתוח ענף הכדורגל בכללותו. צ'אפמן מזוהה יותר מכול עם שיטת ה-WM אשר הנהיג בארסנל כדי להתאים את קבוצתו להתמודדות עם חוק הנבדל החדש, אבן דרך חשובה מאוד בהתפתחות הכדורגל האנגלי, אשר הפכה את ארסנל לקבוצה החזקה ביותר באנגליה של שנות ה-30. מייזל הנחיל את משחק המסירות הקצרות ויצר, כאמור, נבחרת אוסטרית וירטואוזית ושובת עין.

המחמאות של פוצו לקבוצה האוסטרית ששיחקה על הדשא בטורינו באותו יום קר של סוף דצמבר מתייחסות לכל האספקטים של המשחק, החל במהירות ובטכניקה האישית של השחקנים, עבור בתיאום ביניהם ובמשחק הקבוצתי וכלה בעליונותם הפיזית של שחקני ההגנה. פוצו מכנה אותם "הקבוצה היפהפייה" ומציין את העוצמה האדירה של השוער קאנהאוזר, אשר "בעיטות הפתיחה שלו מגיעות לרוב עד לעשרה מטרים מעבר למרכז המגרש" – לא עניין של מה בכך בימים שבהם הכדור היה כבד בהרבה מבימינו, במיוחד בימי חורף גשומים שבהם היה ספוג במים רבים.

טורינו, מצידה, שיחקה היטב ויצרה לא מעט מצבי הבקעה, אבל בסופו של יום הפסידה לקבוצה טובה ממנה. התוצאה הייתה 1-2, ואת שלושת השערים במשחק כבשו שחקנים אוסטרים: שניים מהם טימלר הווינאי, ואחד מנגד היינריך שונפלד, החד והמסוכן בשחקני הקבוצה המארחת באותו היום.

למוחרת המשחק נגד וינה אירחה קבוצה מאוחדת של יובנטוס וטורינו את קבוצת טורקבש ההונגרית, חודשים ספורים בלבד לאחר שזו איבדה כמה משחקניה הבכירים ביותר, אשר עברו למועדון מכבי ברנו בצ'כוסלובקיה. אחד העוזבים היה ארפד וייס, אשר שנתיים לאחר מכן ישוב לאיטליה ולמשך תקופה קצרה, טרם הפיכתו לאחד המאמנים הצעירים והמצליחים בתולדות הכדורגל האיטלקי, ישתף פעולה כשחקן באינטר עם היינריך שונפלד. באותו היום, למרות חולשתה היחסית של טורקבש, לא הייתה יכולה הקבוצה המאוחדת וחסרת התיאום של יובנטוס וטורינו לגבור על ההונגרים והמשחק הסתיים בתוצאה 1-1. שונפלד לא שותף במשחק, ואילו בקשר למשחק האימון ששוחק נגד פינרולו ארבעה ימים אחר כך – מעטים מאוד הדיווחים ולא ברור אילו שחקנים היו על המגרש ומי הבקיעו את השערים. כן ידוע שהיה זה המשחק האחרון בהחלט של טורינו בשנת 1923, והיא ניצחה בו 1-4. המשחק לאחר מכן כבר היה משחק רשמי, ומילאן היא שהגיעה לטורינו כדי לפתוח את שנת 1924 ואת סיבוב המשחקים השני של הליגה.

סיבוב שני

פתיחת הסיבוב השני זימנה לטורינו את מילאן, במשחק אשר התפתח בדומה מאוד למפגש בין השתיים בפתיחת הסיבוב הקודם. לפחות כך היה במחצית הראשונה. במשחק הפתיחה של העונה הובילה טורינו 0-3 במחצית, והתוצאה, כזכור, נשמרה עד לסיום. במשחק השני שוב הבקיעה טורינו שלושה שערים במחצית הראשונה. תוצאת הסיום, על כל פנים, הייתה שונה לחלוטין. טורינו הגיעה למשחק אחרי שסיימה את הסיבוב הראשון בשני ניצחונות רצופים, כולל 1-4 על בולוניה החזקה. שונפלד, מצידו, הגיע אחרי שהבקיע בשלושה משחקים רצופים, ולא לקח לו אלא שניות ספורות של משחק כדי להעלות את הרצף לארבעה. מייד עם בעיטת הפתיחה שעטו שחקני טורינו אל עבר הרחבה של מילאן, ובחילופי מסירות מהירים מצאו את היינריך שונפלד פנוי בתוך הרחבה. האחרון בעט, כהרגלו, כדור חזק שהפתיע את מידאלי, שוער מילאן, וחדר אל הרשת עוד לפני שמי משחקני ההגנה של מילאן היה מוכן לכך. למרות האיחור האופנתי של נציגי בירת האופנה של היום להיכנס למשחק של אז, החלה מילאן לתקוף בנחישות, ובדקה ה-20 השיגה את מבוקשה בדמות שער שוויון של צ'בניני. המשחק, שהתקיים בקור מקפיא של מתחת לאפס מעלות צלזיוס ובהפגנת חוסר טכניקה קבוצתית או תוכנית משחק מסודרת מצד שתי הקבוצות, המשיך לנדוד מצד לצד בהתקפות מקריות המבוססות על יכולת אישית בלבד, וכך גם השיגה טורינו שני שערים נוספים עוד לפני סיום המחצית הראשונה, האחד מביצוע מדויק של אלדו פאלקי שהטעה את מידאלי, והשני מניצול הזדמנות חכם של שונפלד, שהיה היחיד שהתבלט בקרב שחקני ההתקפה של טורינו. הייתה זאת הפעם השנייה שטורינו הבקיעה שלושה שערים במחצית הראשונה של המשחק, אחרי שגם הפעם הקודמת הייתה נגד אותה יריבה. אך הפעם, כפי שצוין לעיל, מילאן השיבה מלחמה, ועם צמד שערים במחצית השנייה, שניהם אחרי טעות של השוער פאלקו, השוותה את התוצאה ל-3-3 ונסעה הביתה למילאנו בקור המקפיא עם נקודת ליגה לחמם איתה קצת את הלב. תנאי מזג האוויר הקשים הביאו לידי דחייתם של שני משחקים, אשר אמורים היו להתקיים גם הם במחזור הפתיחה של סיבוב הליגה השני: פרו-ורצ'לי נגד קרמונזה ובולוניה נגד ורונה. מועד השלמתם נקבע ל-21 באפריל, שבוע אחרי המחזור האחרון של העונה וסיום הליגה הסדירה, וחשיבותם עוד תידון כאן באריכות בהמשך הספר.

אחרי התיקו נגד מילאן יצאה הליגה לפגרה קצרה נוספת, לרגל קיום משחקים בינלאומיים באירופה. נבחרת איטליה שיחקה פעם אחת, והיה זה נגד אוסטריה של הוגו מייזל, אשר הגיעה לגנואה והמחישה את היתרון האדיר של הכדורגל האוסטרי על פני מקבילו האיטלקי, בניצחון 0-4 מוחץ וחד-משמעי. ג'וזפה אליברטי היה נציגה היחיד של טורינו במשחק. בימים שבהם לא היה מקובל ששחקן מקבל זימון לנבחרת לאומית כאשר הוא אינו משחק בליגה המקומית, שונפלד לא הובא בחשבון על ידי מייזל ומעולם לא זומן לנבחרת הלאומית של המדינה אשר בה העביר את רוב שנות ילדותו. כשחזר לשחק בליגה האוסטרית, ב-1926, ניתן היה לזמנו לסגל, אולם הייתה זו תקופה שבה היה מעבר לשיאו, מה גם שבאותם ימים היו לאוסטריה שחקנים נפלאים אשר היו תחרות קשה מאוד על העמדה של שונפלד, בהם יוהאן הורבאט, מבקיע שערים אימתני מראפיד וינה, ומתיאס זינדלאר, מי שנחשב לגדול שחקני אוסטריה אי פעם.

ב-27 בינואר התחדשה הליגה, ובאחר צוהריים שמשי הדרימה הקבוצה מטורינו אל פיזה כדי להתארח בארנה גריבאלדי – אצטדיון חדיש ומרשים אשר הוקם ב-1919. נכון ל-2020 האצטדיון עדיין משמש כמגרשה הביתי של הקבוצה המקומית. בדומה למשחק נגד מילאן, טורינו דאגה לשמר הרגלים מהסיבוב הראשון. התוצאה הייתה אותה התוצאה, סדר השערים היה אותו הסדר. 0-1 לטורינו, הפעם משער של שונפלד, חתם את המחצית הראשונה ביתרון. שונפלד היה השחקן הטוב במגרש ובלט במצבי ההבקעה הרבים שיצר, בשליטה מגוונת בכדור ובבעיטה חזקה, אבל הודות למשחק נפלא של השוער בדיני, נשארה טורינו על שער זכות אחד בלבד עד לסיום המשחק. שער שוויון של סבראנה במחצית השנייה קבע את תוצאת הסיום. רצף תוצאות בינוניות של יריבותיה של טורינו לצמרת השאיר אותה במקום השני, ובמרחק של הפרש שערים בלבד מפרו-ורצ'לי, אשר הייתה במקום הראשון. בניגוד לתת-ליגה א', אשר ככל שעבר הזמן הייתה בשליטתה הברורה של גנואה, שלושה עשר מחזורים מן הפתיחה, חמש קבוצות בתת-ליגה ב' היו עדיין חזק מאוד במרוץ לאליפות.

הגיבור הטרגי

עם החזרה לטורינו חזר גם הגשם, ובמגרש חלק ובוצי שוחק לו משחק מוזר למדי, נגד קבוצה שהקהל של טורינו ציפה מקבוצתו להביס. הלאס ורונה ניצחה רק שלוש פעמים מפתיחת העונה, ואף שאחד מהניצחונות הללו הוא הגבוה ביותר שנרשם בכל הליגות הבכירות באיטליה באותה העונה – 1-8 נגד ספאל (רק לאציו מהליגה הדרומית השתוותה לניצחון הזה, כאשר הביסה באותה התוצאה את יובנטוס-רומא, מועדון אשר נשא לא רק את שמו אלא גם את צבעיו של מועדון הפאר מטורינו, וחדל להתקיים בשנת 1946), הייתה ורונה אחת מן הקבוצות החלשות בליגה. אבל הגשם עשה את שלו, והדשא הבוצי הקשה על הקבוצה החזקה יותר להפגין את עליונותה. הסתמכות גוברת והולכת על יכולות ההבקעה של שונפלד גרמה לטורינו לשלוח כדורים אל עבר מרכז הרחבה פעם אחר פעם, כדורים שההגנה של ורונה הצליחה להתמודד עימם היטב בחסות הבוץ אשר הקשה מאוד על שחקני ההתקפה משני צידי המגרש להשתלט על החפץ העגול ביתר קלות. לא עזרה לטורינו גם העובדה שוורונה שיחקה כמעט לכל אורך המשחק בעשרה שחקנים, אחרי שהשוער רוזטי נפצע בדקה ה-20 והוחלף בשחקן הקישור זנארדי (ימים שבהם לא אושרו חילופים בזמן משחק). השוער-קשר, מצידו, הציג משחק הרואי ואפילו הדף בעיטת עונשין של שונפלד במחצית הראשונה. לקראת סיום המשחק קיבל שונפלד הזדמנות לתקן, והפעם גם הבקיע, בבעיטת העונשין השנייה שלו במשחק. אך לא היה זה שער ניצחון, כי אם שער שוויון, משום שוורונה עלתה ליתרון בדקות האחרונות של המחצית הראשונה. המשחק הסתיים בעוד תוצאת תיקו מאכזבת לקבוצה המקומית בעלת השאיפות לזכייה באליפות, אבל הסיפור המעניין באמת הוא לא סיפורו של המשחק שזה עתה תואר, אלא סיפורו של מבקיע השער היחיד של ורונה במשחק.

מדובר, למעשה, בשער עצמי, והמבקיע היה שחקן קישור צעיר ששמו ויטוריו סטאצ'ונה. הייתה זו הופעת הבכורה של הקשר בן ה-19 בקבוצה הבוגרת של טורינו, ואחת משתי הופעותיו בלבד במדי הקבוצה באותה העונה. לאורך רוב ימיו ככדורגלן כונה סטאצ'ונה בשם "סטאצ'ונה I", כדי להבדילו מאחיו הצעיר, השוער אאג'ניו סטאצ'ונה, הלוא הוא כמובן סטאצ'ונה II. שני האחים גדלו בטורינו והיו אוהדי הקבוצה מגיל צעיר. כאשר שיחקו כדורגל ברחוב, האגדה מספרת, ראה אותם הקפטן הוותיק של המועדון היינריך באכמן, והזמין את ויטוריו, הנער הבוגר בהם, להתאמן עם קבוצת הנוער של המועדון. ב-1927 היו שותפים האחים סטאצ'ונה לזכייתה הראשונה של טורינו באליפות איטליה. לימים זכה אאוג'ניו באליפות נוספת גם עם יובנטוס, ואילו ויטוריו עבר לפיורנטינה ובארבע שנותיו במועדון הפך לשחקן החשוב ביותר בהרכב הקבוצה הסגולה ואף סייע לה להעפיל לליגה הבכירה. חייו השתנו מקצה לקצה בעקבות טרגדיה אישית מזעזעת שחווה: מותה של אשתו, ג'וליה, ובתו, מריה, בעת לידתה של האחרונה. מאז הפך סטאצ'ונה לאדם עצוב ומסוגר, אולם לא הייתה זו הטרגדיה האחרונה שפקדה את שחקן הקישור הקשוח. הוא היה פעיל פוליטי אנטי-פשיסטי ומוכר היטב למשטרה החשאית, והוא נעצר פעמים רבות בנסיבות שונות ומשונות. ב-16 במרץ 1944 הוא נעצר בפעם האחרונה: עם אחיו הגדול פרנצ'סקו, נמסר ויטוריו לידי האס.אס. ונשלח למחנה מאוטהאוזן, שם ביצע עבודות פרך בחסות המשטר הנאצי. הוא גויס, עם כמה כדורגלנים מוכרים נוספים, לשחק כדורגל כדי לשעשע את הקצינים הנאצים, וסיפורו מתועד בספרו של פרנצ'סקו ולטרי "הקשר ממאוטהאוזן", שראה אור באיטליה בשנת 2019.

בעונת 1924-25 שיחק ויטוריו סטאצ'ונה עונה אחת בקרמונזה. מריו קופטי, ילד בן 11, נהג לצפות במשחקי הקבוצה והעריץ את הקשר הצעיר. בשנת 2015, בגיל 102, הנציח האומן מריו קופטי את זכרו של הכדורגלן שאותו העריץ בנעוריו, ועיצב את לוח הזיכרון אשר הוצב באצטדיונה הביתי של קרמונזה לזכרם של סטאצ'ונה ושל כל הספורטאים אשר שילמו בחייהם על התנגדותם למשטר הפשיסטי. ויטוריו סטאצ'ונה נפטר במאוטהאוזן ב-16 במרץ 1945, תשע עשרה שנים אחרי הופעת הבכורה שלו כשחקן צעיר במדי הקבוצה שאותה אהד מאז היה ילד. אחיו, פרנצ'סקו, קיפח את חייו תשעה ימים אחריו.

הופעת שיא

שבוע אחד אחרי האכזבה נגד הלאס אירחה טורינו את נובזה. טורינו, כזכור, כבר הספיקה פעמיים באותה העונה להביס את נובזה בביתה בנובי ליגורה: הפעם הראשונה הייתה במשחק הכנה שבו הייתה תוצאת הסיום 1-5, ובפעם השנייה – בליגה – ניצחה טורינו בתוצאה 1-4. המשחק האחרון בשני המשחקים זכור בעיקר בשל האירועים האלימים אשר התרחשו בסיומו. במשחק הגומלין, על פי הדיווחים העולים מהעיתונות של אותה התקופה, עושה רושם שלא התרחשו אירועים חריגים. העליונות של טורינו, עם זאת, הייתה ניכרת.

המשחק לא התעלה לרמה גבוהה: טורינו חסרה את אליברטי והתקשתה להניע כדור באופן מתוכנן; זאת ועוד, את השער השלישי של הקבוצה המארחת הבקיע שונפלד והוא נחשד קשות בהיותו בלתי חוקי. את השער אישר השופט גאודנזי, דבר שעורר את מחאתם של שחקני נובזה, אשר פתחו בשביתה איטלקית טיפוסית ואפשרו לשונפלד להבקיע פעם נוספת. את השער החמישי, ב"גארבג' טיים" אמיתי, הבקיע שונפלד כחמש דקות מסיום המשחק, והשלים בכך ארבעה שערים אישיים וניצחון 0-5, שלא עשה חסד עם הקבוצה מנובי ליגורה, אבל אם יש משהו שלמדו בנובזה באותה השנה הוא שהיינריך שונפלד הוא לא אחד שעושה עימם חסד, בהבקיעו לא פחות משמונה שערים נגדם בשלושת המשחקים שבהם נפגשו.

היריבה הבאה הייתה ספאל, והיה זה לטורינו משחק בית שלישי ברציפות. שונפלד רצה בוודאי להבקיע בפעם השמינית ברצף, והוא לא היה צריך לחכות זמן רב כדי לעשות זאת. כבר אחרי חמש דקות עלתה טורינו ליתרון. היה זה מהלך טיפוסי של החלוץ החד כתער: כדור משוטט נחת אל רגליו ותחת צפיפות של אסופת שחקנים בעט כדור מהיר וחד והכניע את השוער האורח. טורינו גילתה יכולת קבוצתית מרשימה באותו המשחק, בהנעת כדור מסודרת ומתוכננת, וזאת אף שג'וזפה אליברטי עדיין נעדר. עם זאת, גם השערים שלאחריהם במשחק הגיעו בהתקפות בלתי מתוכננות, ונבעו מחטיפות כדור ומטעויות בהגנה. המבקיעים היו האחים צ'זארה (II) ודריו (III) לבית מרטין, תוצאת המחצית הייתה 0-3, ותוצאת הסיום הייתה 1-3. ספאל שמרה על המקום האחרון בטבלה, טורינו שמרה על המקום הראשון, שונפלד שמר על המקום הראשון בטבלת המבקיעים ושישה מחזורים לפני סיום העונה טורינו נראתה כמו המועמדת החזקה ביותר לזכייה באליפות הליגה.

עייפות מצטברת

פברואר התקרב לקיצו, וכך גם עונת הכדורגל כולה. טורינו יצאה למשחק נגד קרמונזה, מי שהייתה מדורגת שביעית ערב המחזור. בסיבוב הראשון ניצחה טורינו בקלילות בתוצאה 1-4, וזאת למרות היעדרו של המבקיע המוביל שלה, אולם במשחק הגומלין בקרמונה היה הסיפור שונה לחלוטין. באופן מעט מפתיע, שתי הקבוצות גרפו מחמאות על כדורגל שוטף וקצבי ועל מצבי הבקעה רבים. לרוע המזל אף אחד ממצבי ההבקעה הללו לא הסתיים ברשת, והמשחק הסתיים לו בתיקו 0-0. רצה הגורל ולמרבה מזלה של טורינו, שתיים משלוש יריבותיה העיקריות בצמרת סיימו בתיקו גם הן. אנדראה-דוריה סיימה ב-0-0 מול פיזה, ואילו פרו-ורצ'לי יצאה עם נקודה מול ספאל אחרי 4-4 מרהיב. רק בולוניה יצאה מהמחזור ה-17 עם ניצחון, 1-0 קטנטן נגד נובזה, ונצמדה אל טורינו עם נקודה אחת בלבד מתחתיה בצמרת הטבלה, בדיוק כמו פרו-ורצ'לי, הלוא היא יריבתה במחזור שלאחר מכן.

משחק בין שתי מוליכות הטבלה, חמישה מחזורים לפני סיום העונה, הוא לחלוטין ראוי, גם באיטליה של שנות העשרים של המאה הקודמת בדיוק כמו בימינו, לכינוי "משחק העונה". לכבוד המשחק, אשר המנצחת בו הייתה מציבה עצמה במעמד אידיאלי לזכייה באליפות האזור, יצאה רכבת מיוחדת אשר הסיעה כאלף אוהדים מטורינו לוורצ'לי, ועם נוספים שהגיעו ברכבים פרטיים, הצטרפו האורחים מטורינו אל ההמון המקומי אשר גדש את האצטדיון בכעשרת אלפים צופים נלהבים, הרבה יותר מכמות האנשים שאותה נועד להכיל. וכמו האווירה ביציעים, כך גם על המגרש התפתח לו כדורגל אגרסיבי, קשוח וחסר פשרות. כך היה גם במשחק הראשון בין השתיים, וכך גם במרבית משחקיה של ורצ'לי באותה העונה. "מדובר בתופעה רגילה בעבור הקהל בוורצ'לי", כתב פוצו בבוקר שאחרי המשחק, "אולם מדובר בחידוש בעבור האוהדים של טורינו, מפני שלמרות הרמה הטכנית הגבוהה של שחקניהם, לו הפגינו אגרסיביות דומה במשך העונה, היו זוכים בנקודות ליגה רבות אשר אבדו להם בדרך". הדקות הראשונות של המחצית הראשונה, כמו גם הדקות הראשונות של המחצית השנייה, הן הדקות שהתאפיינו בכדורגל המשובח ביותר. שונפלד והאחים מרטין II ו- III הובילו את ההתקפה האורחת לכמה ניסיונות הבקעה עקרים, ומנגד עמד על המשמר ולריו טרצי, שוערה של טורינו, כדי להשאיר את תוצאת המשחק על 0-0. בשאר שלבי ההתמודדות, כך על פי פוצו, לא היה זה משחק כדורגל משובח, כי אם מלחמה מפוארת, והאגרסיביות של שתי הקבוצות יצרה משחק אינטנסיבי וכיפי לצפייה בעבור הקהל הנהדר ביציעים. התוצאה אפוא נותרה מאופסת עד לסיום, ועם משחק שני ברצף ללא שערים משני צידי המתרס, נותרה צמרת הטבלה בסטטוס קוו צמוד ומרתק, וזאת בשל העובדה שגם בולוניה לא השכילה לנצח באותו היום במשחקה נגד לניאנו.

הפוגה קלה לטובת משחקה של נבחרתה הלאומית של איטליה נגד זו של ספרד אפשרה לטורינו לצאת לביקור בזאגרב, למפגש ידידותי כפול עם גרדנסקי, מועדון פאר קרואטי אשר נסגר בידי הממשלה הקומוניסטית עם סיום המלחמה ב-1945 והוקם מחדש תחת שמו המוכר לנו כיום, דינמו זאגרב. טורינו הפסידה 1-5 במשחק הראשון, ושלושה ימים אחר כך הפסידה 0-5. ידוע כי את השער היחיד לזכות טורינו הבקיע בבעיטת עונשין ג'וזפה אליברטי, אולם פרטים נוספים אינם בנמצא, בין השאר בשל העובדה שעם סגירת המועדון הקרואטי בשנת 1945 הושמד הארכיון שלו ולא נותר ממנו זכר רב. כך או כך, עם שער זכות אחד ועשרה שערי חובה בארבעת משחקיה האחרונים, חזרה הקבוצה הביתה אל טורינו לקראת החודש האחרון של עונת הליגה הסדירה, חודש שבו יוכרע אם תצליח לשמור על מקומה הראשון בטבלה ולהעפיל אל משחק הגמר של הליגה הצפונית. היריבה הייתה לניאנו, קבוצה עיקשת אשר רק במחזור הקודם חילצה תיקו מבולוניה הטוענת לכתר, וניצחה את טורינו עצמה בסיבוב הראשון. שונפלד נעדר מן המשחק, ונוכחותו חסרה לקבוצה הביתית שהתקשתה מאוד לסכן את שערה של הקבוצה האורחת. אכן לניאנו הציגה, כצפוי, משחק מהיר ואגרסיבי והייתה יריב עיקש, אולם בעיטה חופשית של פיירו מרטין (I) בדקה ה-64 הכריעה את ההתמודדות ושלחה את הקהל הטורינזי הרב מאוד שהגיע לאצטדיון עם חיוך על הפנים ועם תקווה גדולה בלב, שאיתה גם הגיע לאותו המגרש בשבוע לאחר מכן לקראת משחק בית שני ברצף, הפעם נגד אנדראה-דוריה. שבועות ספורים קודם לכן עוד הייתה דוריה חלק ממאבק האליפות, אבל חודש נטול ניצחונות הותיר אותה במקום השישי וללא מטרה מהותית לשחק עבורה במשחקים שנותרו עד לסיום העונה. טורינו, מנגד, הייתה כמובן בשיא המאבק על הזכייה בתואר הנכסף. כפי שאירע שלוש פעמים קודם לכן במשך העונה, טורינו הובילה בירידה להפסקת המחצית בתוצאה 0-3. כמו בכל המקרים האחרים, גם הפעם היה שונפלד ברשימת המבקיעים, עם שער בדקה ה-6 ואחד נוסף בדקה ה-35, כשבתווך ג'וזפה אליברטי מבקיע אחד משלו ומשלים יתרון מרשים של מוליכת הטבלה, הן על לוח התוצאות הן על המגרש. היה זה אחד ממשחקיה הטובים של טורינו לאורך העונה, ואחרי שבועות אחדים מדשדשים משהו, נראה כי השוורים הגיעו לשלבי הסיום של העונה חדים כפי שהיו בפתיחתה. תוצאת הסיום של המשחק הייתה 1-3.

הסיום הדרמטי

במקביל לניצחון המרשים על דוריה, יצאה בולוניה למשחק חוץ קשה בוורצ'לי, וניצחון 0-1 של הקבוצה האורחת הדיח למעשה את פרו-ורצ'לי ממאבק האליפות. שני מחזורים לסיום, בולוניה – במקום השני עם 27 נקודות, וטורינו – במקום הראשון עם 28 נקודות, נותרו אחרונות במערכה על הכתר. לרגל משחקי המחזור ה-21 היה על בולוניה לצאת למשחק חוץ נגד אנדראה-דוריה בעוד טורינו התארחה אצל ספציה, המדורגת במקום השלישי מהסוף. והמחזור ה-22 והאחרון? הוא הפגיש, איך לא, את בולוניה ואת טורינו לקרב ראש בראש על המקום הראשון בטבלה. ואם עד כאן נראה כי מדובר בסיום דרמטי במיוחד לעונה ארוכה ומרתקת, הרי שזה הוא בדיוק השלב שבו יש להזכיר שהדרמה מסובכת אף יותר. כזכור, במחזור הפתיחה של סיבוב המשחקים השני של הליגה לא התקיימו כמתוכנן שני משחקים – פרו-ורצ'לי נגד קרמונזה ובולוניה נגד ורונה. המשחקים נדחו בשל תנאי מזג אוויר קשים ונקבעו ל-21 באפריל, שבוע אחרי המחזור האחרון של הליגה הסדירה. במילים אחרות, בעוד משחקה של פרו-ורצ'לי איבד ככל הנראה מחשיבותו, הרי המפגש בין בולוניה לוורונה היה חשוב גם חשוב, והוא נקבע לשבוע אחד בדיוק אחרי המשחק בין בולוניה לבין טורינו. הווה אומר, גם אם טורינו תסיים את משחקה האחרון בניצחון על בולוניה, היא עדיין עשויה להמתין שבוע נוסף כדי לגלות אם היא אכן סיימה את העונה במקום הראשון בטבלה. כדי למנוע מצב שכזה, ולאפשר לטורינו לנצח את בולוניה ולחגוג זכייה באליפות, היה על טורינו, בראש ובראשונה, לנצח את ספציה. גם מעידה של בולוניה בגנואה הייתה בוודאי מתקבלת בברכה. מעידה כזו, על כל פנים, לא הגיעה. לספציה, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות, והמשחק בין השתיים הפך לשערורייה מתמשכת שלא הגיעה לקיצה אלא חודשיים אחר כך.

שני מחזורים לסיום העונה, הייתה ספציה מצויה בשיאו של מאבק על הישרדותה בליגה הראשונה. מצד אחד, מעיד הדבר על היותה קבוצה חלשה, ובוודאי חלשה מזו של טורינו. מנגד, היה לספציה עדיין הרבה מאוד בעבור מה לשחק. וכך עלו להם עשרים ושניים השחקנים אל המגרש כאשר בעבור כל הנוגעים בדבר משקל כבד מונח על הכף. ספציה, עיירת חוף קטנה בליגוריה, כמאה קילומטרים מזרחית לגנואה, שם שיחקה באותה שעה בולוניה נגד אנדראה-דוריה המקומית, הייתה נרגשת בוודאי, ואצטדיון אלברטו פיקו היה עמוס לעייפה. משחק אמביציוזי של שתי הקבוצות הוכרע בשער אחד בודד בדקה ה-27 של המחצית הראשונה, אשר הובקע דווקא לרשתו של ולריו טרצי. היה זה ניצחון דחוק ומפתיע של ספציה, שהגיע במקביל לניצחון של בולוניה באותה התוצאה בגנואה והוריד את טורינו אל המקום השני בטבלה ערב המחזור האחרון של העונה, בידיעה שגם ניצחון על מוליכת הטבלה החדשה בשבוע שלאחר מכן עשוי שלא להועיל. אך תוצאת המשחק הסופית לא נקבעה ברגע שהשופט שרק לסיום והשחקנים ירדו מהמגרש: בשל התנהגות אלימה של שחקני ספציה בזמן המשחק, כך על פי טענתם של אנשי טורינו, וכן בשל אלימות מצד אוהדי הקבוצה אשר פלשו אל המגרש כמה פעמים במשחק וגרמו להפסקות חוזרות ונשנות, ערערו ראשי טורינו על ההפסד ודרשו מההתאחדות לכדורגל לזכותם בניצחון טכני בתוצאה 0-2. ערעור שכזה הוא הליך שאורך ימים אחדים, ועל כל פנים, תהיינה תוצאות הערעור אשר תהיינה, בפני טורינו עמד עוד משחק אחד ויחיד לפני תום העונה: הקרב נגד בולוניה.

בין המשחק נגד ספציה לבין המשחק נגד בולוניה עברו שבועיים, כאשר בתווך קיימה נבחרת איטליה משחק ידידות בבודפשט נגד נבחרת הונגריה, כהכנה למשחקים האולימפיים אשר נפתחו לקראת סוף חודש מאי באותה השנה. עם ויטוריו פוצו, אשר חזר לתפקיד המאמן הלאומי לרגל האירוע החגיגי, ועם ג'וזפה אליברטי בהרכב, הובסה איטליה 7-1 בידי ההונגרים. את כל שבעת השערים ההונגרים במשחק הבקיעו יהודים, כאשר ושישה מתוכם הבקיעו שלושה שחקנים – יוזף בראון, יוזף אייזנהופר וגיורגי מולנאר - שעתידים לשתף פעולה עם היינריך שונפלד כמה שנים לאחר מכן בהכח ברוקלין בארצות הברית. הייתה זו התבוסה הגדולה ביותר של נבחרת איטליה אי פעם.

בינתיים, הערעור של טורינו על תוצאת המשחק נגד ספציה לא התקבל, אבל במועדון ערערו על ההחלטה המעורערת בנוגע לערעורם, ועל כן דיון נוסף נועד להתקיים בשבועות שלאחר מכן, מה שהוסיף אף יותר לחוסר הוודאות בנוגע לזהות האלופה. ב-13 באפריל, יום ראשון, הגיע המחזור ה-22 והאחרון לעונה: בולוניה מארחת את טורינו למשחק שהוא אולי אינו על כל הקופה, אך בהחלט על רובה. טבלת הליגה ערב המשחק היא כדלקמן: טורינו במקום השני עם 28 נקודות, בולוניה במקום הראשון עם 29 נקודות. במילים אחרות, כל תוצאה מלבד ניצחון של טורינו תעניק, ככל הנראה, את אליפות תת-ליגה ב' לבולוניה, ותשלח אותה לגמר האזורי נגד גנואה, שכבר הבטיחה את זכייתה באליפות תת-הליגה המקבילה. לעומת זאת, ניצחון של הקבוצה האורחת ידחה את ההכרעה לפחות בשבוע, ליום שבו יתקיים משחק ההשלמה של בולוניה נגד ורונה.

כמו טורינו, גם בולוניה טרם זכתה באליפות איטליה מאז הוקמה, והאווירה באצטדיון סטרלינו הגדוש עד אפס מקום בקהל, הייתה חגיגית להפליא. מחצית ראשונה מאוזנת בין שתי הקבוצות הטובות בליגה הסתיימה בשוויון 0-0, ואילו המחצית השנייה נפתחה בשליטה של הקבוצה הביתית, אבל דומיננטיות של מוראנדו ושל צ'זארה מרטין (II) במרכז ההגנה מנעה מבולוניה להגיע למצבי הבקעה משמעותיים. מנגד, בעיטה חזקה מאוד של שונפלד זכתה לתגובה טובה מצד השוער הבולונזי, ג'יאנזה. ודווקא תחת שליטה של בולוניה במשחק הגיע השער של טורינו. היה זה שער שכל כולו ג'וזפה קאלבי, שבמבצע אישי הצליח לעבור שני שחקנים, לחדור אל הרחבה, ולבעוט כדור מדויק למרכז השער ולהכניע את ג'יאנזה בדרך ל-0-1 חשוב מאין כמוהו. הייתה זו הדקה ה-70 של המשחק, ומאותו הרגע ואילך יצאה הרוח ממפרשיהם של שחקני בולוניה, שהעניקו להתקפה האורחת יותר חופש והזדמנויות אחדות להבקיע את השער השני. השער הזה לא הגיע, אבל גם שער מהצד השני לא הובקע, וטורינו יצאה מבולוניה עם ניצחון אדיר 0-1 שהעלה אותה למקום הראשון בטבלה עם סיום המחזור האחרון של הליגה. המשפט האחרון, בכל ליגה נורמטיבית, פשוטו כמשמעו זכייה באליפות. אך איטליה אינה נורמטיבית, ועל כן טורינו חגגה בהחלט את הניצחון המרשים אך עדיין לא יכולה הייתה לחגוג זכייה באליפות. טורינו לא הפגינה במשחק נגד בולוניה יתרון טכני משמעותי על פני יריבתה, אבל היא בהחלט הפגינה משחק לחימה ואגרסיביות לאורך כל תשעים הדקות. פעם נוספת נראה כי האינטנסיביות הזאת שווה לקבוצה הרבה נקודות יקרות.

שבוע אחרי המשחק מול בולוניה אירחה טורינו את גרדנסקי, אלופת יוגוסלביה אשר אירחה בעצמה את טורינו לצמד משחקים בחודש מרץ. בניגוד לשני המשחקים בזאגרב, אשר הסתיימו בניצחונות מוחצים לזכות הקבוצה הקרואטית, בטורינו הייתה זו ידה של הגרנאטה על העליונה. אדולפו בלונצ'רי מאלסנדריה הצטרף כשחקן חיזוק, ואף הבקיע את השער הראשון והאחרון במשחק. בתווך הבקיעו אלדו פלקי והיינריך שונפלד שני שערים נוספים, במה שהפך להיות ניצחון 0-4 גדול ומרשים נגד יריבה בעלת שם מכובד מאוד באירופה, קבוצה שהגיעה למסע משחקים באיטליה אחרי מסע מוצלח למדי בספרד שנה קודם לכן, שם ניצחה מועדונים כמו ברצלונה ואתלטיק בילבאו. ביום למוחרת עשו שחקני טורינו את דרכם לאלסנדריה, ובהרכב חסר למדי (שונפלד, אגב, דווקא שיחק) הפסידו לקבוצה המקומית 3-0, ואת השער הראשון במשחק מבקיע, שוב, אדולפו בלונצ'רי, הפעם לזכות קבוצתו הקבועה. שתי עונות לאחר מכן עבר בלונצ'רי לטורינו, ובשבע שנותיו במועדון הבקיע מאה שערים, אשר הפכו אותו לאחד מהשחקנים החשובים והגדולים אי פעם בתולדות השוורים.

אך עם כל הכבוד הרב שיש לרחוש למשחק ידידות חסר חשיבות ובהרכב חסר, המשחק שבאמת היה חשוב לטורינו התקיים באותה העת בבולוניה, הלוא הוא משחק ההשלמה המכריע של בולוניה נגד הלאס ורונה. כזכור, ערב המשחק בולוניה מוקמה במקום השני בטבלה, וכשכמשחקה האחרון של טורינו כבר מאחוריה, הכול היה תלוי בג'וזפה דלה-ואלה וחבריו. וברגע האמת, בולוניה לא אכזבה את אוהדיה. ניצחון 1-3 העלה אותה למקום הראשון בטבלה בתום עשרים ושניים משחקי ליגה. דחייה נוספת של הערעור שהגישה טורינו על תוצאת המשחק נגד ספציה קבעה סופית ורשמית בהחלט: בולוניה אלופת תת-ליגה ב', טורינו במקום השני.

בגמר הליגה הצפונית, אשר נערך בחודש יוני, הפסידה בולוניה בתוצאה הכוללת של 3-0 (1-0 על הדשא ו-2-0 טכני שהוכרע במשרדי ההתאחדות) אחרי שני משחקים לא רגועים נגד גנואה, שכללו רגעי מחלוקת ואלימות רבים, הן ביציעי האוהדיםוהן בקרב השחקנים עצמם. בשל המבנה המסורבל של הליגה הדרומית נערך משחק הגמר שלה רק בסוף חודש יולי. בעקבות ערעור של אלבה רומא על תוצאת משחק הגמר הראשון נגד סבויה, ערעור שהתקבל והביא לקיומו של משחק חוזר, וכן בשל קיום משחק שלישי בין השתיים נוסף על שני המשחקים שלא חל עליהם שום ערעור אך לא הביאו להכרעה, התגלגל לו הגמר של הליגה הדרומית עד לסוף חודש אוגוסט. ואי לכך, רק ב-7 בספטמבר, פחות מחודש לפני פתיחת העונה הבאה, ניצחה גנואה במפגש כפול את סבויה, אלופת הדרום, וזכתה בסקודטו שני ברציפות והתשיעי בתולדותיה.

בעונה שנמשכה אחד עשר חודשים בדיוק וכללה ארבעים וחמש קבוצות בסך הכול, הבקיע היינריך שונפלד יותר פעמים מכל שחקן אחר: עשרים ושניים שערים בעשרים משחקים שבהם שותף. הייתה זו העונה הטובה ביותר בקריירה של החלוץ בן ה-23; עונה אשר הפכה אותו משחקן אלמוני למדי בליגה השנייה לאחד מהשמות המוכרים בכדורגל האיטלקי; עונה אשר קנתה לו שם ומעמד אשר הביאו אותו בעתיד למועדוני פאר כמו אינטרצניונל והכח וינה; עונה אשר העלתה על נס את שמו והפכה אותו למושא לכתיבת הסיפור הזה. בעברית קוראים לזה בחיבה "מלך השערים". באיטלקית – "קאפוקנוניירה, בתרגום הישיר – הראש לתותחנים.

[28] Wiener AC [חזרה] [29] www.austriasoccer.at [חזרה] [30] Serie A [חזרה] [31] Prima Divisione [חזרה] [32] Girone A, Girone B [חזרה] [33] Carta di Viareggio [חזרה] [34] "Toros" – כינוי חיבה לשחקנים ולאוהדים של טורינו. [חזרה] [35] USD Novese [חזרה] [36] Confederazione Calcistica Italiana (CCI) [חזרה] [37] Casale FBC ASD [חזרה] [38] Campo Stradale Stupinigi [חזרה] [39] La Stampa. מהוותיקים שבעיתוני איטליה, מפורסם בטורינו ורואה אור גם בימינו. דיווחיו הם מקור לחלק נכבד מהמידע המוצג בפרק זה. [חזרה] [40] La Coppa organizzata dall'Associazione Nazionale Mutilati [חזרה] [41] Football Club Torinese [חזרה] [42] www.archiviotoro.it [חזרה] [43] בפרק תהיה התייחסות לאחים מרטין גם בשמם וגם במספרם. [חזרה] [44] Granata – כינוי נוסף למועדון, בהתייחסות לצבעי הרימון המאפיינים אותו. [חזרה] [45] AC Milan [חזרה] [46] Campo di Viale Lombardia [חזרה] [47] US Cremonese [חזרה] [48] Football Club Pro Vercelli 1892. רוב המידע על אודות פרו-ורצ'לי וכן פרטי מידע נוספים המצויים בפרק זה, מבוססים על ספרו המקיף של ג'ון פוט על אודות ההיסטוריה של הכדורגל האיטלקי:Calcio\ John Foot. [חזרה] [49] Legnano [חזרה] [50] Andrea Doria [חזרה] [51] Sampierdarenese [חזרה] [52] Sampdoria [חזרה] [53] על-פי ספרם המעמיק והנפלא של החוקרים כריס אנדרסון ודייוויד סאלי: [חזרה] [54] Spezia [חזרה] [55] תואר של כבוד הוענק לספציה על-ידי ההתאחדות לכדורגל בשנת 2002. [חזרה] [56] Wiener Sportclub [חזרה] [57] Soccer revolution / Willy Meisl [חזרה] [58] Wunderteam [חזרה] [59] Der Papierene [חזרה] [60] הסיפור של זינדלאר מרתק בפני עצמו. האיש שנחשב לאחד מגדולי שחקני אוסטריה בכל הזמנים, סירב לשחק בנבחרת גרמניה המאוחדת לאחר סיפוח אוסטריה לרייך בשנת 1938, ומת – עם או בלי קשר – בנסיבות מסתוריות מאוד כמה חודשים אחר כך. [חזרה] [61] אף שקיימות עדויות לכך שמאמנים אחרים השתמשו בה לפניו. [חזרה] [62] עד 1925 היה צורך בשלושה שחקני יריב בין שחקן התקפה לבין שער היריב כדי להימנע מעמדת נבדל. החוק החדש הוריד את המספר לשני שחקני יריב (בדרך כלל אחד מהם הוא השוער). [חזרה] [63] Törekvés SE [חזרה] [64] Pinerolo [חזרה] [65] Il mediano di Mauthausen\ Francesco Veltri [חזרה] [66] Cremonese [חזרה] [67] הוקם ב-1919. נכון ל-2020 עדיין משמש כמגרשה הביתי של ספציה. נקרא על שמו של אחד ממייסדי מחלקת הכדורגל של המועדון, הקפטן הראשון של הקבוצה ומבקיע שערה הראשון אי פעם, שנהרג בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 21. [חזרה] [68] נכון לשנת 2022. [חזרה] [69] בולוניה זכתה לראשונה באליפות איטליה בדיוק שנה אחת אחר כך – בעונת 1924-25. [חזרה] [70] Stadio Sterlino [חזרה] [71] Scudetto: תואר אלופת איטליה בכדורגל. [חזרה] [72] Capocannoniere [חזרה]