טרילוגיית IVI 2: המרד שלה

1

ג'אדג'

אני מציץ בשעוני כשהדפיקה נשמעת בדלת חדר העבודה שלי. מרים הגיעה בזמן, כפי שחזיתי. "יבוא."

"רצית לראות אותי, אדוני?" היא שואלת ומרימה את גבותיה בבלבול.

"אכן. תיכנסי ותסגרי את הדלת."

"השעה מאוחרת, אדוני. אני —"

"זה לא ייקח הרבה זמן."

היא מהנהנת, סוגרת את הדלת ונעמדת לפני השולחן. הנחתי שם כיסא אחד. כיסא עץ נמוך. לא נוח. קטן.

"שבי, מרים."

היא מתיישבת, מסדרת את השמלה השחורה הקבועה שלה על ברכיה ולבסוף מישירה אליי מבט.

אני מניח את משקולת הנייר במרכז השולחן וצופה בתגובתה ההמומה. הקול היחיד שנשמע הוא שאיפת האוויר הקלה בשעה שהצבע אוזל מפניה.

"היא לא שיקרה, מה?" אני שואל, משום מה רגוע, למרות שאני רוצה לעשות ההפך. לנהוג באלימות. חד וחלק.

"אני לא מבינה למה אתה מתכוון, אדוני." היא משכלת את רגליה בכיוון אחד ואז בכיוון השני, ואז קמה. "אני עייפה. המשמרת שלי הסתיימה. אולי נוכל —"

"פאקינג. שבי."

היא מתיישבת בברכיים רועדות.

"את הזנת את אימא שלי במידע."

"את אימא שלך? לא, אדוני. אני עובדת אצלך."

"אה, אבל את והיא, כיוון שאחיך הוא אבא של תרון... אני מתאר לעצמי שהקשר ביניכן קרוב מאוד." כך גיליתי אחרי קצת חקירות. לא נדרשו הרבה. היא השתמשה בשם של בעלה לשעבר בטופס המועמדות לפני שנים. איכשהו הדבר נעלם מעיניו של סבא שלי, למרות שאולי לא עניין אותו את מי אימא שלי רצתה להעסיק בתור מנהלת משק בית. היא כבר גרה בבית אחר אז. הרי הוא לא נאלץ לראות אף אחת מהן.

"זה לא ככה," היא אומרת בקול צרוד.

"את בעטת בה אחרי שהיא נפלה. במלוא מובן המילה."

היא בולעת את הרוק בכוח.

"היית עלולה להרוג אותה."

"אדוני —"

"ואני האמנתי לך. הסימנים הכחולים בעיניים היו משכנעים. איך עשית את זה?"

כלום.

"זה לא משנה. מה שמשנה זה מה שאני עשיתי," אני אומר בעיקר לעצמי ופחות אליה.

"אני אאסוף את החפצים שלי." היא שוב מתחילה לקום.

"שמעת אותי משחרר אותך?"

היא מתיישבת שוב.

"ולא, את לא תאספי את החפצים שלך. כי אם תעשי את זה, את תלכי ישר לכלא."

"אדוני, זאת לא הייתה הכוונה שלי. אני לעולם לא הייתי פוגעת בה."

"אה, אני חושב שכן, אבל בואי נתקדם ונדון בזה, בסדר? של מי הייתה התוכנית?"

היא מהססת. "לא, אני באמת... זאת אומרת... היא הייתה אכזרית אליי כל כך. מזלזלת כל כך. כשהבאת אותה לכאן היא ירדה קצת מהאולימפוס."

"ואת רצית להוריד אותה עוד יותר."

"היא מפונקת. אמרת בעצמך."

"איך את יודעת מה אמרתי?"

היא מביטה ברחבי החדר.

"הקירות דקים מאוד בבית הזה, כנראה."

היא מהנהנת כמו מטומטמת.

"אמרת לה שהרשיתי לה לרכוב עם תרון באותו היום?"

היא מכחכחת בגרונה.

"למה?" אני שואל.

היא מנענעת את הראש ועיניה לחות, למרות שאני בטוח שהדמעות שהיא מזילה נועדו להציל את עורה ולא להביע חרטה.

"תעני לי."

"חשבנו שאולי תרון —"

"חשבתן לדחוף את מרסדס אליו. את ואימא שלי."

היא משפילה את מבטה ארצה.

"מה עוד אימא שלי יודעת?"

היא מביטה בי בעיניה המטומטמות. היא לא המוח מאחורי המבצע הזה.

"התשובה שלך תקבע מה אני אעשה איתך, וכלא הוא אפשרות מוחשית מאוד."

"אני... נערת הליווי."

פאק.

אני מקפיד על פנים חתומות ואדישות, כאילו זה חסר משמעות. כי זה משמעותי מאוד. כי אם אימא שלי יודעת מה מרסדס עשתה, היא יכולה לגרום לה צרות של ממש. והיא תגרום אותן, אם זה ישרת אותה.

אני צריך לחשוב. להדביק את הפער. פישלתי כאן בענק.

"זה מה שעומד לקרות, מרים." היא נושאת את עיניה אליי ומוחה אותן ואת אפה. מושכת באף כמו חזירה. "את תעמידי פנים שהשיחה הזאת לא התקיימה מעולם."

היא מופתעת ומהנהנת בהתלהבות. "כמובן, אדוני. כמובן! תודה רבה!"

"אל תתלהבי כל כך. אם אימא שלי או תרון ישמעו על זה, אם הם יגלו מה אני יודע, אני אעיף אותך לכלא במהירות כזאת שלא תקלטי מה נפל עלייך. ברור?"

"אבל... אדוני —"

אני מרים את המשקולת ומשליך אותה מיד ליד, ופניה מאפירות בגוון שלא ידעתי שאדם חי ונושם מסוגל לעטות.

"ולפי התיק שלך," אני אומר ופותח את התיקייה היחידה שעל השולחן. "זאת לא תהיה הפעם הראשונה. כבר ישבת בכלא, על פשעים זניחים אבל לא מעטים. לא נראה לי שנהנית במיוחד. אסירות הן עם אכזר, לא?" אני נותן לשאלה דקה ארוכה לחלחל. "שום פרט ממה שקורה בבית הזה לא ידובר עם אימא שלי או אחי. ברור?"

"כן, אדוני."

אני קם על רגליי, מקיף את השולחן ונעמד מעליה. "ואם מרסדס אפילו תרגיש שאת מסתכלת עליה במבט עקום, את תשלמי מחיר יקר. אני ברור בעניין הזה, מרים?"

דפיקה בדלת קוטעת את שיחתנו. אני בקושי מספיק להתעצבן כי מי שזה לא יהיה לא מחכה שארשה לו להיכנס אלא ממשיך לדפוק ובו־זמנית פותח את הדלת.

זו לויס, ואני מופתע, אבל המבט על פניה גורם לליבי לצנוח אל קרביי.

"צאי, מרים." אני לא מחכה לתזוזה מצידה אלא תופס בזרועה ודוחף אותה בכוח אל הדלת. לויס נותנת לה את המרחב המינימלי כדי לצאת מהחדר ואני שומע אותה רצה במסדרון.

אבל מרים לא מעניינת אותי. כי לויס בוכה, רועדת, נסערת מכדי לדבר.

אני תופס את זרועותיה ולוחץ.

"מה יש? מה קרה לעזאזל?"

"היא איננה. היא פשוט —"

"מה?"

"מרסדס. היא לא הרגישה טוב ולכן פתחתי את החלון כדי שתוכל לנשום אוויר צח ו —"

"החלון?" חדרה נמצא בקומה השנייה.

לויס מהנהנת. "היא השתמשה בסדינים."

אני עובר על פניה בריצה אל החדר של מרסדס, שועט דרך הדלת ומגלה שהחדר וחדר הרחצה ריקים. החלון פתוח, ואין מצב שהוא רחב דיו כדי שאוכל להידחק דרכו, אבל מרסדס קטנה ממני וגמישה בהרבה. אבל זה לא הקטע הכי גרוע. שם, בחוץ, פאולו אוסף את הסדינים שהיא קשרה זה לזה, הסדינים שנתלשו ונפלו מהמקום שאליו חיברה אותם. הכלבים מרחרחים ונובחים ואני יוצא מהחדר במהירות ויורד במדרגות דרך המטבח אל מחוץ לדלת.

זיכרון של משהו שראיתי בביתה עולה בראשי. מגזין. יוגה. יוגה אווירית.

אבל פאק... לקשור סדינים ולהשתמש בהם בניסיון לברוח? ולברוח לאן? השער נעול. היא לא יכולה לצאת מהאחוזה, ואם כן, אז מה? אין לה כסף. אין לה אמצעי תחבורה.

למרות שיש לה חברים. חברים מחוץ לאיי־וי־איי.

ויש לה חבר באחוזה. שותף לפשע, ליתר דיוק.

תרון.

"היא נפלה?" אני שואל וליבי הולם בחזי כשאני מגיע לפאולו.

הוא מושיט את הסדין הקרוע.

"פאק!" אחי בא לאסוף אותה? האם הוא תכנן איכשהו את הבריחה שלה? האם מרים סייעה לו? למיטב ידיעתי, ייתכן שהוא ברח כדי להתחתן איתה. אבל היא לא תעשה לי דבר כזה. היא לא.

לפחות היא שרדה את הנפילה. אין דם. שום דבר כזה.

אני מוציא את הטלפון שלי מהכיס ומתקשר לאחי. כעבור כמה צלצולים, השיחה עוברת לתא הקולי ואני שומע את קולו היהיר פוקד עליי להשאיר הודעה.

"איפה היא? תענה לטלפון, חתיכת אידיוט קטן!" אני מנתק ואז ממהר לאורווה כדי להביא את הסוס שלי. שטחי האחוזה מתפרשים על פני דונמים רבים והבית הדרומי שוכן בקצה המרוחק ביותר באחוזה, עם כניסה ויציאה משלו. אני צריך לעשות את העיקוף לאורוות כי יהיה מהיר יותר להגיע לשם על גב סוס מאשר ברגל.

כשאני עולה על הסוס, אני מתקשר שוב לתרון והשיחה שוב עוברת לתא הקולי אחרי כמה צלצולים.

"אם תיגע בה, אני פאקינג אהרוג אותך." אני מנתק ורוכב במהירות האור אל הבקתה, רוכן אל גבו של קנטקי לייטנינג כשאנחנו דוהרים במסלול הקצר ביותר דרך היער.

אני שומע את הכלבים במקום כלשהו, הם בטח קלטו את הריח שלה. אבל אני מופתע כשקול נביחותיהם הולך ומתרחק. כשהבקתה של תרון מופיעה לנגד עיניי, היא חשוכה. האורות לא דולקים. עשן לא עולה מהארובה. המכונית שלו נמצאת בחניה, אבל הבית ריק. אני יודע את זה. הוא לא כאן.

ופעמוני האזעקה מתגברים בתוכי. כי זה הרבה יותר גרוע מאשר אם אחי היה חוטף אותה רק כדי להרגיז אותי. אני מרגיש את החרדה בקרבי.

אני שומע ברוח את יללת הכלבים. אני מצמיד את ירכיי לגופו של קנטקי לייטנינג ומסובב אותו לכיוון שממנו הנביחות מתגברות.

אבל הן רחוקות יותר מכפי שהן אמורות להיות, בכיוון לא צפוי מבחינתי. וכשאני מתקרב למבנים החיצוניים ועובר ליד המבנה שבו החזקתי את אייווי, דמי קופא בעורקיי.

כי יש מקום אחד שאסרתי עליה. האם תלך אליו? האם הוא ייקח אותה לשם?

אני מפסיק לחשוב כשאני מתקרב אל הכניסה החשוכה, כי אני שומע צרחה מבעיתה וקרביי מתהפכים.

"מרסדס!" הרוח נושאת את קריאתי. האם היא שומעת אותי שם?

צרחה נוספת גוררת אחריה יבבה חנוקה, ואני ממהר בעיוורון בחשכה, מועד על האבנים. כשאני מגיע לדלת, הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שאין לי את המפתח, אבל זה לא משנה כי המנעול איננו. מישהו חתך אותו. אני נדחק פנימה ואני לא יודע אם זאת הצרחה שמפלחת את אוזניי או המראה שמקדם את פניי, אבל ראייתי מאפילה והמוח שלי מיטלטל בתוך הגולגולת.

כי שם, עירומה וקשורה לספסל המכוסה בעור שאני זוכר היטב, מרסדס מתרוממת על קצות אצבעותיה כי היא אינה יכולה להגיע אחרת למאחזי היד. היא בקושי מגיעה אליהם עכשיו. זרועותיה מתוחות מדי ושערה מטאטא את הרצפה המלוכלכת. אבל הגרוע מכול. פאק. הגרוע מכול הוא העור העדין והשברירי של ישבנה וירכיה, שכולו אדום מודלק, פצוע בכמה מקומות, טיפת דם ארגמני גולשת על שקע ברך אחת והיא מתייפחת כפי שלא שמעתי איש מתייפח מעולם.

ומאחוריה עומד תרון, נטול חולצה ומכוסה זיעה. בידו מקל. שוט מושלך למרגלותיו. המבט בפניו, בעיניו — זה לא האח שאני מכיר, גם לא ברגעיו האכזריים מכול. גם כשהוא תקע את הסכין בגבי.

האיש ההוא היה אנושי.

את האיש הזה אני לא מזהה.

אבל כשהוא מרים את המקל שוב, אני לא חושב. אני לא מצליח להתגבר על פרץ הדם הגועש שמחריש את אוזניי. או אולי זאת הצרחה שלי כשאני מסתער עליו. כי אני פאקינג הולך להרוג אותו.