פתח דבר
ההחלטה לכתוב את הספר הזה לא היתה קלה. תמיד האמנתי שעבודה חשובה מן הראוי שתבוצע בידי איש מקצוע, ושהמשימה האמורה אכן חשובה מאוד; מוטב אפוא לא לנסות כלל. ההשראה לקבל על עצמי לבסוף את האתגר באה לא מתוך יומרה למיומנות כתיבה, אלא מאמונה עמוקה במשמעות השנים שהותרתי מאחוריי והמאורעות שהייתי עד להם. עמוק בלבי השתוקקתי לתעד את קורותיי לבני משפחתי, לחבריי ולכל היקרים לי — שיוכלו לנצור אותם בלבם עם חלוף הזמן.
שעה שהירהרתי בדברים שאכתוב, חייתי מחדש את עברי ללא הפוגה. התרחשויות רבות מימים שהיו ואינם נפרשו לפניי עד תום. לעתים ראיתי את עצמי במראה בדמות גבר צעיר נטול פחד במדים הישנים של חברת הרכבות, נכון לעמוד באומץ בכל משימה כדי להשיג את מטרותיו. אבוי, כמה מהר חלפו להן שנות הנעורים! היום אני רואה גרסה מוגמרת ומבוגרת יותר של אותו בן חיל צעיר, שחושלה במִשברים הגועשים של החיים במהלך החתירה להישגים ולצעדים נכבדים. גם בעודי סוקר את אותות הזמן על פנַיי ונכסף אל ההתרגשות שעוררו בי אתגרי העבר, עיניי עדיין ממוקדות בעתיד ובכל המשוכות המאתגרות הנכונות לי מעבר לאופק, שידרשו אף יתר כוח וחוכמה. היטב ידוע לי שאין סוף לחלומותיו של אדם. אני עצמי מתכוון לנסות ולהגשים את אלה שלי עד הסוף ממש... עד הרגע האחרון, כשאנשום את נשימתי האחרונה.
אי אלו מבני דורי רואים בגילם המבוגר אות לעליונות על צעירים מהם. אני, לעומת זאת, מעולם לא תמכתי בנקודת המבט הזאת. לעתים קרובות ראיתי, ועודני רואה, את בני הדור הוותיק, אשר למרות גילם המתקדם ושפע הניסיון שצברו, מקובעים בגבולות הדוגמטיזם שלהם. ראיתי, ועודני רואה, גם צעירים שהודות לפתיחוּתם המחשבתית ולחשיבה החדשנית שלהם כבר עולים מכל בחינה על המבוגרים מהם. ספר זה לא נועד להשֹיא עצות לדור הצעיר אלא להעלות על הכתב את הקורות אותי, שכן רואה אני בבירור — ובעצב — כי רבים מציוני הדרך ההיסטוריים המוּכּרים לי הולכים ונמוגים, בזה אחר זה, בכל יום שחולף.
משאת נפשי היתה לכתוב ספר שינציח את זִכרם של כל אלה, אשר מעת לעת היה עליהם להעמיס את כל רכושם על עגלה, להשאיר מאחור את בתיהם, את שדותיהם ואת משלח ידם, ולנדוד ממקום למקום בחיפוש אחר ביטחון. ביקשתי לכתוב על מאבקיהן של אימהות, שגם בהיעדר כל דבר לצַפּוֹת לו בחייהן, חתרו לגדל ילדים מועילים לחברה. רציתי לכתוב על שולחנות ריקים, על נעליים קרועות, על לבבות שבורים, על השפלות ועל אפליה; למעשה, על כל אלה אשר כמו אמי עמדו בייסורים נוראיים — ולא רק עמדו בהם, אלא האריכו ימים אחריהם.
יותר מכל דבר אחר, בכתיבת הזיכרונות האלה ביקשתי להילחם בשִכחה. רצוני להתייצב מול אלה המנסים ליַיפּות את העבר במעשיות. רצוני לעמוד לצד אלה האומרים את האמת לדורות הבאים. שכן את סיפורם של יהודי איראן חייבים לספר אנחנו, יהודים איראנים.
העבר שבכוונתי להתחקות אחריו מתחיל באזורים הדרומיים של האימפריה הרוסית, נמשך ומתעצב במזרח התיכון ומסתיים באמריקה. תחילתו ב־1885, במסעו של סבי מגיאורגיה, וסופו בהווה. המרחב הגיאוגרפי העצום והתקופה ההיסטורית הארוכה של הסיקור הזה הם שעומדים ביסודם של חיי רצופי ההרפתקאות ושל חייהם של קרוביי. נדודים הם המורשת האמיתית של משפחתי המורחבת. ואמנם, כבר בגיל שמונה מספר השפות שדיברתי — פרסית, טורקית וארמית — עלה על מספר הצעצועים שהיו לי.
היום, למחשבה על העקירות הבלתי פוסקות, אני מגלה כי למרות כל התהפוכות, כמה עובדות בסיסיות נשארות ללא שינוי. מה שהרחיק את סבי הלאה ממקום הולדתו בגיאורגיה לקראת סוף המאה התשע־עשרה הוא מה שהרחיק את היהודים כולם מרוסיה ומאירופה לאורך מאות שנים: הפחד מפני איום הפוגרומים והרג היהודים. למעשה, אותו הפחד שדחף אותי ואת משפחתי לעזוב את איראן ב־1979 אילץ גם מאות אלפי איראנים אחרים, בלא קשר לזהותם הדתית או האתנית, לצאת לגלוּת במרוצת יותר משלושים שנות פונדמנטליזם דתי.
מאז ראשיתה של "התנועה החוקתית" באיראן בסוף המאה התשע־עשרה, איראנים מצאו את עצמם נקרעים בין שני כוחות גאוּת מנוגדים — האחד מודרניסטי, והאחר ריאקציוני. כך, סיפור יציאתי מאיראן, למרות כל מאפייניו הייחודיים, משקף את הסיפור המר המשותף לאיראנים רבים שנאלצו לעזוב את מולדתם, והם פזורים כעת בכל רחבי תבל.
אנטישמיות היתה הסיבה העיקרית לעזיבתי את איראן, דבר שקישר בין גורלי לבין גורלם של יהודים אחרים שנמלטו מפני האידיאולוגיה המאיימת הזאת. גם אני, לאחר שנדחקתי ממולדתי, ביקשתי מקלט ביעד היחיד שיהודים עקורים כה רבים מצאו בו מקלט לפני כן — בישראל. והגירתי בסופו של דבר לארצות הברית יסודה באותם חלומות שאפתניים שמשכו קודם לכן דורות אחרים של מהגרים אל "ארץ האפשרויות".
לאחר שחייתי בשלוש יבשות יותר משמונים שנה, שרדתי שתי מלחמות וניצבתי מול מוות ומפלות כמו גם לנוכח הצלחות, הבנתי לבסוף כי אמת אינה דבר־מה מובן מאליו, כפי שמישהו עשוי להאמין; למעשה עלינו לחפש אחריה. חשוב לבקש את האמת ולהגן עליה; אם לא כן, היא תֹאבד בין המוני שקרים וסילופים. אני רואה כיום כיצד חלק עצום מדעת הקהל העולמית מתמקד בעוולות המיוחסות לישראל, בעוד שהשאלה היסודית בדבר נחיצות קיומה של ישראל נשכחת ואובדת בערפילי העולם הנפתל להחריד והמשתנה תדיר, שאנחנו חיים בו.
כיום, יותר משלושים שנים לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, כבר נכתבו ספרים אינספור ומאמרים לאלפיהם על שורשי המהפכה הזאת ועל תוצאותיה שלא ייאמנו, אבל רק לעתים נדירות ניתקל בדברים בכתב על גורלם של יהודי איראן. בין שתיקה לאדישות, קהילה עתיקת יומין שימיה כימי איראן עצמה עומדת על סף התפוררות. מתוך קהילה של מאה אלף יהודים בגבולות איראן, נותרו פחות מעשרת אלפים. כל אלה הרגילים לגַנות את ישראל על כל צעד ושעל, לעולם אינם שואלים מדוע נאלצו תשעים אלף יהודים לעזוב את בתיהם ואת איראן מולדתם. לולא מדינת ישראל החזקה, שבעִתות סכנה מגינה על יהודים מכל רחבי העולם, מה היה עולה בגורלם של יהודים חסרי מגן ואובדי עצות הנתונים בסכנה לנוכח איומים ומאורעות היסטוריים מעוררי חלחלה? יהודים איראנים כמוני מבינים בבהירות את ההכרח בקיומה של ישראל.
אנשים בכל רחבי העולם מניחים כי איראן היא מדינה מוסלמית, ובכל זאת, יהודים ישבו בארץ יותר מאלף שנים עוד לפני עליית האסלאם.
שליטיה הפונדמנטליסטים של איראן בימינו מפיצים את הבדיה שיהודים ואיראנים אחרים הם אויבים זה לזה מקדמת דנא. הדבר פשוט חסר שחר, וגם אינו מחויב המציאות בעתיד. לא יותר מכמה עשרות שנים טרם המהפכה האסלאמית היתה איראן בדרכה להיעשות לאחת הארצות הבולטות והמוערכות בעולם. הודות לתבונת מנהיגיה בעת ההיא, איראן עמדה על סף הישגים רבי־משמעות. במקביל להתקדמות התעשייתית, הכלכלית והחברתית התפתחו במידה ניכרת וראויה להערכה גם היחסים בין אוכלוסיות דתיות ואתניות שונות, שכולן בעלות שורשים עמוקים בארץ העתיקה הזאת. הקנאות וההטיות הדתיות פסקו בהדרגה, ולאומיות והשקפת עולם חילונית התבססו בחברה. כינוי הגנאי הרווח משכבר הימים, "ג'וֹהוּד" — "יהודי מלוכלך" — כבר כמעט לא נשמע. אפליה דתית ואתנית התמעטה והלכה במנגנון הממשלתי, אנשים הועסקו על בסיס יכולותיהם ומעלותיהם האישיות, פחות או יותר, ותעשיות, מפעלים ועסקים במגזר הפרטי הובילו את החברה לנטישת האפליה הדתית.
על רקע היחס ההוגן, הכבוד וההכרה האלה, אהבתנו לארצנו הרקיעה שחקים. כולנו, בלי קשר למי ולְמה שהיינו ולאמונותינו הדתיות, היינו איראנים — והיינו גאים בכך. הפחד היומיומי העיקש מפני תהפוכות מסוכנות התחלף בגאווה לאומית עמוקה.
אין בכוונתי להכחיש את קיומה של אנטישמיות באיראן גם בעת ההיא, שהרי הנֶגע הזה הוא חולי כרוני שהאנושות לוקה בו זה עידנים, ושצלו הדֶמוֹני עדיין מעיב על חיינו, ולפרקים מטעים אותנו ממכאוביו, אולי כתזכורת לזהותנו הרת־הסכנות. עליי להדגיש, מכל מקום, כי האנטישמיות באיראן באותם ימים לוּותה רק לעתים נדירות בפראות הברברית שהופגנה באנטישמיות באירופה וברוסיה. נכון שנשיאה האחרון של איראן נהג להכחיש מרות את השואה, אולם אני חייתי באיראן שהציעה מקלט וסיוע לאלפי פליטים יהודים מפולין שנמלטו ממחנות ההשמדה הנאציים לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. אף ששליטיה הנוכחיים של איראן מכריזים השכם והערב שישראל היא אויב נצחי של איראן, זכורה לי גם איראן שראתה בישראל מדינה ידידותית.
רגעי הזוהר בתולדותיה של איראן מקבילים לרגעי הזוהר בהיסטוריה היהודית. העם היהודי חב את שרידתו בחלקה למלך כורש השני, ששלט בפרס במאה השישית לפני הספירה. בשנת 538 לפני הספירה הוא קרא דרור ליהודים שהוגלו לבבל והובלו לעבדות אחרי חורבן בית ראשון, ופתח בפניהם את גבולות האימפריה הפרסית.
האיראנים, מצדם, חייבים את השתמרותו של חלק מספרותם היקרה לאין ערוך, שעלולה היתה להיעלם מן העולם בעקבות הפלישה הערבית, במאה השביעית לספירה, לסופרים יהודים שהעתיקו ספרים לעברית ושמרו עליהם כפי ששמרו על כתבי הקודש שלהם עצמם. בדומה, המוזיקה הפרסית חבה את השתמרותה לאיראנים יהודים שנצרו אותה בלבם, ובמיוחד מאז תחילת המאה ה־16, כאשר הדת השיעית הפכה לדת הרשמית במדינה. התחייה הכלכלית, הפיננסית והפוליטית של איראן חבה גם היא את קיומה, במידה מסוימת, לשרים ולנגידים יהודים ששיקמו את הארץ החרבה בעקבות פלישת המונגולים במאה השלוש־עשרה לספירה. מתועד היטב גם מקומם החשוב של מומחים יהודים בתחומי המדע, הרפואה והאוּמנוּת, כמו גם בתעשייה, במשך מאות בשנים.
מקובל להאמין שאדם יכול לרחוש אהבה ולהפגין נאמנות למולדת אחת בלבד. אולם בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, כשגרתי בישראל עם אמי ואחי, הבנתי שהנחה זו אינה נכונה. אדם בעל שתי מולדות הוא עניין טבעי כמו ילד עם שני הורים. אני חייב את התפתחותי המקצועית לאיראן; שליטיה הנוכחיים לעולם לא יוכלו לפגוע באהבתם של יהודי איראן לארץ זו. על אף העוינות הניכרת של מנהיגי איראן כלפי מדינת ישראל ותושביה, יהודים איראנים באשר הם ממשיכים לשמֵר את אהבתם למולדתם. אני סמוך ובטוח שיבוא יום ובו איראן האהובה שלנו תזכה לכבוד ולהוקרה שהיא ראויה להם, ולוואי שהספר הזה ישמש אבוקה של אמת שתשפוך אור על כל אלה המנסים, באמצעות הַשֹנאה, למחוק את זהותה ההיסטורית של איראן.
אני מפלל שהספר הזה גם יעניק השראה לדור חדש של יהודים שאינם נושאים זיכרונות מרים של גלות, ויודעים רק מקריאה על הזוועות שפקדו את היהודים במאה העשרים.
למרות הצרות שלי כגוֹלה, ארץ קטנה אחת קיבלה אותי בזרועות פתוחות, כפי שנהגה גם במיליוני אחרים. בתחילת המאה העשרים אמר תיאודור הרצל, "הקמתה של מדינת ישראל היא הערובה היחידה שבכוחה להגן עלינו מפני התקפות אנטישמיות ומעשי טבח המוניים." אילו הבינו היהודים את חלומותיו והצעותיו של הרצל כבר בשנים הראשונות ההן, שישה מיליון בני אדם חפים מכל פשע לא היו מאבדים את חייהם. אנחנו, היהודים, שילמנו מחיר גבוה מאוד עבור הקמתה של המדינה החדשה. מדינת ישראל החלה את חייה בזמנים שבהם לא נהנתה מתמיכתה של שום אומה אחרת. כל אחד ואחד מאיתנו סבל מאנטישמיות בדרך כזו או אחרת. כינוי העלבון הפשוט "יהודי מלוכלך", או "ג'וֹהוּד", שרבים השתמשו בו כלפינו, פילח את הלב והנשמה כפגיון. אף על פי כן, עמדנו בהשפלות ובביזוי כיוון שידענו — ועודנו יודעים — שכל ההאשמות נגדנו מקורן בבוּרוּת. בני העם היהודי אכן שילמו מחיר עצום בשהותם בגולה. ואולם, הלכידות היא שמאפיינת אותנו כעם, והיא גם סוד שרידותנו בעבר כמו גם בהווה ובעתיד.
אלה הסיבות שבשלהן עלינו להבטיח את טובתה של מדינת ישראל ולבצר את ביטחונה הפוליטי והחברתי. עלינו להכיר בערכה של המַתָת שבקיומה של מדינה עצמאית וחופשית התומכת בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ולכוון את מאמצינו לשימורה ולאריכות ימיה. חובה עלינו לדעת שכינוּנה של מדינה מעין זו אינו התרחשות שגוּרה בהיסטוריה. חובה עלינו לזכור תמיד שנדרשה מידה גדולה מאוד של מאמצים וקורבנות, כמו גם מזל, בנקודת מפנה היסטורית יוצאת מגדר הרגיל, כדי שמדינה מעין זו תבוא לעולם. לעולם לא נרשה שוב שבני עמנו יישלחו למחנות השמדה בידי מפלצות שֹטניות כמו היטלר ודומיו. משאלתי הכֵנה היא שהזיכרונות האלה, כמו פנס, יאירו את הדרך לדור חדש של יהודים שיבקשו להגן על ישראל ולתרום לשגשוגה.
הואיל ופרסית היא שפת נעוריי, כתבתי בה את הספר; המשימה כילתה יותר משמונה שנים מחיי. ההעלאה על הכתב של הזיכרונות, החוויות והשיחות היתה קשה הרבה יותר מששיערתי בתחילה. מה שמונח לפניכם הוא למעשה לקט של זיכרונות לא רק מחיי שלי, אלא גם מחייהם של אמי המנוחה גוֹלְבַּהָאר ושל אחי יוּנֶס. הודות לאהבתו ולעזרתו שאין שיעור להם, אני חב את חלק הארי של הצלחתי לאחי יונס. בעשורים הראשונים שלנו חיינו היו בלתי נפרדים, פשוטו כמשמעו, ולפיכך אין משמעות לדיבור על הזיכרונות "שלי" בלא שאכלול גם אותו ואת כוח התבוננותו. הקטעים הנושאים את הכותרת "כפי שסוּפּר מפי יונס" הם בעצם גרסותיו שלו למאורעות ולזיכרונות, גם אם ערכתי אותם על מנת לשמר את רצף הכתיבה וסגנונה. אני מקווה שהצגת העבר משתי נקודות מבט תתרום לאיכותו של חיבור זה.
פַּרְוויז נַזַריאן
קוראים כותבים
There are no reviews yet.