חיבור בריא לגוף הנשי

פרק 1 מחזור

עולם מופלא ומחזורי

סיפור קצר

למרגלות נהר הירמוך נמצאת העיר שלי. מקום ההתיישבות הגדול ביותר בעולם. כאן חיים 2,000 תושבים. מעבר לנהר שוכנים אנשי המערות ומדי פעם פוקדים אותנו שבטים נוודים.

כמה פעמים בשנה מגיעים אלינו אנשים מכל עבר כדי לפקוד את מקדשֵי האֵלָה, האֵם הגדולה, להעלות מנחה, למצוא זיווג וגם לעשות סחר חליפין עם כלי עבודה, עם אבנים נדירות או עם צמחי מרפא ממקומות מרוחקים.

מולנו משתרע אגם גדול ומאחוריו גבעות מסתוריות שמאחוריהן, על פי הסיפורים, משתרעת ימה גדולה שאין לה סוף.

מעולם לא הגעתי לצידו השני של האגם. אומרים שהימה מתחברת עם האינסוף של הלילה, של הירח ושל הכוכבים..

ככל אישה שמגיעה לזמן הדימום הראשון שלה, למדתי על הירח. הדם מסמל את החיים והמוות השוכנים בתוכי. לדם יש קשר לגאות ולשפל של הירח, של הים ושל עונות השנה. הוא המחבר אותי למסתורי האם הגדולה. כל חודש, כשהירח מתרוקן, מתאספות כל הנשים יחד בקבוצות, מתרוקנות יחדיו מדם הווסת ומקריבות מנחה לאימא אדמה. זהו זמן מקודש. הזמן האהוב עליי בחודש. זמן חגיגי של מנוחה, צחוק, שירה. אני אוהבת להקשיב לסיפוריהן של הנשים המבוגרות. סיפורים על האֵלָה הגדולה, סיפורים על חוויות החיים, סיפורים מצחיקים עד דמעות וסיפורים מעוררי קנאה על תשוקה, על מיניות ועל אהבה. גם סיפורים על גברים, על שכנות ועל ילדים.

בזמן הזה אנחנו נחות, לעיתים מקשיבות. מתכנסות ומרפות. משחררות ומתרוקנות כדי לחזור לשגרה, להמשך המעגל המחזורי של החיים. מעגל מחזורי המתנהל על פי הקצב הנשי שלנו.

כשהירח מלא עורכים מסיבה. הנגנים יוצאים והריקודים מתחילים. אט אט נוצרים זוגות אוהבים הפורשים אל הגורן. זה הזמן הפורה, הזמן שבו נשים בשיא תפארתן, והגברים מחכים ליום הזה כל החודש.

בחברה שלנו אישה מסמלת את התהוות האֵם הגדולה. כל הפוגע בה ובכבודה עלול לעורר את זעמה. היא עלולה להמיט גשמים עזים ולהרוס את היבולים המעטים שהצלחנו ליצור בזיעת אפינו.

לכן, חשוב מאוד לשמור על נשים. נשים שחופשיות ללכת ולעשות כרצונן. כל בית הוא ביתה של האם, והאישה מגדלת את ילדיה והם תמיד יישארו בביתה. הגברים והנשים לא יודעים מי אבי התינוק ולכן הגברים דואגים לכל הילדים ולכל הנשים. הילדים הם תמיד ילדי האישה, היא מטפלת בהם, מאכילה אותם ודואגת להם.

הנשים יוצאות לצוד חיות קטנות ובעיקר ללקט מחוץ לעיר, הבנות והבנים נשארים בבית, מגדלים יבולים וחיות בר שבויתו.

הגברים המבוגרים יוצאים לצוד. הם מגינים עלינו מפני חיות טרף ותמיד חוזרים אל בית אימם.

בעיר שלנו אין חומות ואין כלי נשק.

בעיר המיוחדת שלנו החלו לפתח גידולים ולביית חיות. שבטים מכל האזורים מתפעלים מהביטחון הקיומי שהדבר מאפשר לנו. בזכות הביטחון הזה ניתנה לנו הזכות להתחיל וליצור כדים ופסלונים מחֵמר, אדמה בוצית המאפשרת יצירה.

כולנו חולקים בינינו הכול ודואגים שלאיש לא יחסר אוכל וקורת גג מעל הראש. כל הבתים אחידים, אפילו ביתה של הכוהנת הגדולה. כולנו שוות בפני אימא אדמה. הכול מתנהל על מי מנוחות. החיים בתוך העיר מוגנים, נעימים. הכוהנות הן המרפאות, הן שליחות האֵם הגדולה. הן הרחומות ואליהן הולכים להתייעץ ולקבל ברכה. הן עורכות טקסים למען כולנו. מתפללות ועובדות את האֵם הגדולה.

בזכות הקדריות והאומניות שלנו יש לכל אחת אפשרות להחזיק בביתה מזבח קטן ועליו צלמיות של האֵם הגדולה. ממש צלמית משלי, כאן בכף ידי. הכוהנת הגדולה דומה לה. עבת כרס וירכיים ושדיים מלאים וגדולים.

כל בוקר וכל ערב אני מתיישבת להתפלל לצלמית הפרטית שלי ומבקשת ממנה הגנה מפני איתני הטבע, פריון ובריאות.

היא נעתרת לבקשותיי, אך בידיה גם כוחות הרסניים. היא רחומה, אבל מעמידה אותנו במקום. היא בלתי צפויה ומחזורית במקביל. היא אם כל חי ואימא אדמה.

התרבות היַרמוּכִּית התגלתה באתר ארכאולוגי, סמוך לקיבוץ שער הגולן. יש שם מוזאון קטן שמספר את סיפורו של האתר ושל האזור. על פי הממצאים, זו הייתה אחת הערים הקדומות והגדולות ביותר שנמצאו בעולם ומתוארכת לתקופה הנאוליתית, לפני כ־8,000 שנה. בעיר היו כ־2,000 תושבים! התגלו שם עבודות החרס הראשונות, עדויות ראשונות לחקלאות וביות וכן אינספור פסלונים וצלמיות בגדלים שונים. הצלמיות פזורות במוזאונים ברחבי העולם, אבל חלק קטן מהן מוצג במוזאון עצמו, בלוויית סיפורו המיוחד של המקום. בחרתי להתחיל בסיפור הזה, שהוא פרי דמיוני, כדי שנוכל לדמיין לרגע עולם אחר, עולם בעל ערכים אחרים, אמונות שונות ומנהגים משונים.

אנחנו גדֵלות ומתבגרות בתוך עולם ערכים מסוים ולפעמים קשה לדמיין שקיימת אפשרות למציאות שונה כל כך. אני רוצה לפתוח את האפשרות הזאת בפנייך, בפניי ובפני כל אחת ואחת.

פעם, החברה הכי טובה שלי, שבמקרה גם למדה אנתרופולוגיה ומתגאה בזה, אמרה לי שמחזור זה סתם עול וסבל מבחינתה. האמירה הזאת חידדה אצלי את התחושה שהמצב אכן בעייתי. לא הגיוני שנשים רבות כל כך חוות משהו טבעי כל כך בגופן ובנפשן באופן דומה. למען האמת, לא המחזור עצמו מעצב את הגישה שלנו אליו, אלא החברה שבה אנו חיות ומתנהלות. חברה שנמצאת בתהליך של שינוי, אבל עדיין מורכבת מדומיננטיות גברית, גם אם לא מספרית. כשאני מדברת על דומיננטיות גברית אני מתכוונת שגופם והשקפתם של גברים הם שמכתיבים את דרך החיים שלנו כנשים ושולטים במרחב הציבורי. לכן, כשאת בעבודה וקיבלת מחזור, את מרגישה שיש בכך נטל, וכניעה למחזור משמעותה, "להיכנע לנקודת החולשה שלנו כנשים". זה המסר התת הכרתי שאנו כנשים צריכות לחיות איתו.

נדיר להזכיר את המילה מחזור ליד גבר בלי שנקבל ממנו תגובת מבוכה או אמירה חסרת טאקט בנושא. איש לא מדבר על זה, איש לא מלמד אותנו דברים נוספים על כך, ואיש גם לא מעוניין לשמוע. מגעיל לדבר על כך, וממש ילדותי לגשת לבוס לומר לו שאת במחזור, כאילו את רק רוצה להבריז משיעור ספורט בתיכון. רוב הגברים בחיי, פתוחים ככל שיהיו, לא מצליחים להתייחס לנושא ללא הבעות ילדותיות ומקניטות, המלוות בפחד וסלידה מהנושא.

וכך המסר עובר ומחלחל עד שאת לא מצליחה לראות שום דבר מעבר לכך. אנחנו מרגישות כאילו קללה רובצת עלינו. הנושא גורם לנו להתנתק מעצמנו ומגופנו.

האם ייתכן שיש עוד דרכים לראות את המחזור החודשי ולהבין שיש לו צדדים רגישים ומיוחדים? האם ייתכן שזה הזמן לחשבון נפש ושבזמן הווסת נוכל לקבל תמונה ברורה יותר על מה שמתחולל בגופנו? אולי זה הזמן שבו הרגשות שלנו מתחדדים ואנו מודעות יותר למה שנכון עבורנו? כמה שונה גישה זו מהגישה הרווחת שאם את במחזור, את קצת "משוגעת". ידעת שבזמן הביוץ אנחנו מרשימות יותר ויש לנו אנרגיה גבוהה יותר הפועלת כלפי חוץ, לעומת זמן הווסת שבו אנו מכונסות בעצמנו ואפשר לנצל זאת לחשיבה ולחידוד המסרים ששולח אלינו גופנו?

אנחנו נוטות (ונוטים) לקבל כמובן מאליו את צורת החיים שלנו, בלי להטיל ספק ובלי לחשוב על אינספור ההסתברויות הקיימות ביקום. האם סביבת העבודה מחייבת דחיקתו של נושא זה הצידה? האם הטכנולוגיה לא יכולה לאפשר מצב שבו ניתן לנוח פעם בחודש ולהוריד מהלחץ? האם לא יוטבו חיינו כאנשים, לא רק כנשים, במהלך המרוץ המודרני הזה? העולם משתנה ואינו עומד על כוח פיזי בלבד, אלא גם על מחשבה, על יצירתיות, על ביקורתיות ועל יוזמה מחושבת. תכונות שנשים לא נופלות בהן מגברים. אין לי ספק שדבר זה משנה באיטיות את סדר הדברים. האם נושא המחזור גם כן ישתנה? האם הלגיטימיות וצורת ההסתכלות שלנו עתידות להשתנות? האם נצליח לגדל את בנותינו לאהוב את עצמן קצת יותר, להעריך את התהליכים הטבעיים בגופן ולא רק לבקר אותם?

אני מאמינה שלנו, כנשים, יש צורך ללמוד מחדש איך להתייחס לגופנו ולמחזור שלנו. ידוע שבמהלך גיל ההתבגרות הביטחון העצמי של הבנות נמוך משל הבנים, דבר המשפיע על ההתנהלות שלהן כנשים בוגרות בהמשך הדרך. לכן אני טוענת ששלב נוסף בדרך שלנו כחֶברה וכנשים מצריך התבוננות פנימה על נושאים נשיים בלעדיים כמו המחזור החודשי שלנו, מה הקשר שלנו אליו, ואיך הוא בא לידי ביטוי בחיים המודרניים ובמרחב שבו אנו חיות.

העולם שבו אנו חיות מלא דרישות ומלחיץ, יש בו מזון מתועש וחסר ערך תזונתי וסדר יום שאינו מביא בחשבון את קצב הגוף השונה של כל אינדיבידואל, ושל נשים בפרט. יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה הן נשים, רובן מקבלות וסת ליותר ממחצית מחייהן. לפעמים הוא נחווה בצורה קלילה ואינו מפריע, אך לפעמים הוא נחווה בתוספת כאבים, עייפות, "תסמונות" למיניהן או מצבי רוח. הפרסומות מציגות לנו תחבושות נקיות לבנות ונוזל כחול וסטרילי, תמיד נקי, תמיד לא לפגוע ברגשות האחרים. בכל חודש כשאני מקבלת את הווסת שלי אני צריכה להסתיר את מעשיי ואת הפרשותיי, כי אני יודעת שלסביבה קשה להתמודד איתם וגם אני מרגישה מבוכה ובושה ביחס לנושא. כך אני גדלתי. בטלוויזיה אין כמעט אזכור של הנושא, בפרסומות הדם הוא כחול, ואני צריכה לשאול בלחש חברה אם יש לה טמפון, כדי שהנושא לא יישמע ברבים, שלא יחשבו שאני רגישה ועצבנית וישליכו את כל מה שאני אומרת או מגיבה על כך ש"אני במחזור", ועושים זאת באופן מקטין ומעצבן, בליווי העוויות גועל. כן, גועל. ממש נגעלים ממני בתקופה זו. המילה שבה אני משתמשת היא חריפה, אבל מתארת במדויק את הסיטואציה — סוג של דיכוי.

כשכבר הבנתי את הנושא וקלטתי אותו, חשתי כעס ואי צדק. אני רוצה שנוכל להרגיש חופשיות יותר ושנוכל לקבל את עצמנו טוב יותר. לי, אישית, נמאס להסתיר ונמאס להתבייש.

על עיצוב ההשקפה שלנו על המחזור אחראים הערכים שעליהם גדלנו — אנחנו צריכות להבין שאין זה מחויב המציאות. עלינו להיפתח ולחשוב מחדש על עצמנו. רובנו נגעלות, מתביישות ומסתכלות על כך כעל חולשה וכעול, כי ככה גדלנו. מותר להרגיש ככה. אבל, הצעד הראשון להשלים עם עצמנו הוא להבין שהושפענו מתפיסות עולם מסוימות. אם ניפתח קצת אולי תהיה לנו הזדמנות לא רק לסלוד ממשהו שעובר עלינו פעם בחודש. אני לא באה לומר שמעכשיו יש לחבק את המחזור ולצאת עם טמפונים משומשים לרחוב, אבל כן לחבק את עצמנו, לקבל ולהצליח לראות גם דברים חיוביים ולא רק שליליים.

אולי, אם יהיה לזה קצת יותר מקום במרחב שלנו, ייתכן שתהיה לכך השפעה על הנטל שאנו חוות. אולי לא יהיה נורא כל כך להודות במקום העבודה שאנחנו במחזור, דבר שמניסיון שלי קשה מאוד לפרוץ, בגלל המבוכה וכמובן בגלל היחס שהנושא גורר איתו.

אז איך שיניתי את דעתי כלפי המחזור?

שיניתי תזונה והופתעתי לגלות כמה היא השפיעה על כאבי המחזור שלי ועל מצבי הרוח שלי. התזונה המודרנית והמערבית לא בדיוק מיטיבה עם איש, לא עם גברים ולא עם נשים, אך אני משערת שעל נשים היא משפיעה מעט יותר. דבר ראשון, במהלך החודש צורכי הגוף והתהליכים בגוף משתנים. התחושות, הרעב, ההפרשות והחשק המיני משתנים בהתאם למחזור — מהביוץ ועד הווסת — ומושפעים מהשינוי ההורמונלי שלנו במהלך החודש.

בשנה שאחרי השירות הצבאי נאבקתי בפטריית קנדידה, דבר שהוביל אותי לדיאטה מאוד לא גמישה. במשך שנה שלמה אכלתי על פי כללי הספר הקשוחים ביותר. הורדתי סוכרים, גלוטן, מוצרי חלב, ובאותה תקופה גם הייתי צמחונית. בקיצור, לא חזרתי לאותו תפריט, אבל התפריט הזה שינה את חיי ואת ההשקפה שלי על בלוטות הטעם וההרגלים הקולינריים שלי. יחד עם זאת, באותה שנה התקצר זמן הדימום שלי, נעלמו כל הכאבים ומצבי הרוח והכול היה רגוע. בדיעבד אני מאמינה שהיה לכך קשר גם לתזונה שלי וגם למצב הנפשי שלי, שבאותה שנה כלל הרבה רגעי שמחה והנאה.

גיליתי שמצבי הנפשי משפיע באופן ישיר על כאבי המחזור ועל מצבי הרוח שלי. כשאני בתקופה לחוצה או לא שגרתית, המחזור שלי יתריע על כך בכאבים וברגישויות עזים יותר. במצבים שבהם אני רגועה וללא לחצים המחזור שלי שקט, נעים ומאוד נחמד. כמובן, כל אחת שונה והמתחים שלה הם לא המתחים שלי. סביבה רגועה ושגרתית מביאה לי שקט וסדר רבים יותר ואילו מישהי אחרת אולי הייתה נכנסת לדיכאון מהשגרה. בכל מקרה, זמן הווסת הוא זמן טוב לכתוב לעצמך, לקחת פסק זמן ולחשוב על מה שעובר עלייך והאם את מרוצה, ואם לא, מה כדאי לשנות. חידוד הרגשות נותן לנו מתנה שאיתה אפשר לעבוד.

מאוחר יותר, עם תחילת לימודיי, התוודעתי אל הגביעונית ואל התחבושות הרב פעמיות. נחרדתי! איזה גועל — טמפון רב פעמי? איכס, איכס, איכס! זו הייתה תגובתי הראשונה, ואני חושבת שכמעט גם כל מי שהכרתי ונפגשה עם המוצרים האלו לראשונה הגיבה כך. עם הזמן שמעתי קצת יותר, למדתי על הנושא ושמעתי מחברות והתרגלתי. התרגלתי לרעיון. פתאום זה לא נראה לי נורא כל כך. היום, אם תשאלו אותי, עשיתי שינוי של מאה ושמונים מעלות. טמפונים ותחבושות חד פעמיות מעוררים בי חלחלה. לחשוב על כל החומרים הכימיים שאני מקרבת ומכניסה אל הפות שלי, לחשוב על הפלסטיק המזיע הזה יושב לו שם וגורם לי לעוד פטרייה ולעוד גרד ולעוד זיעה במקום לתת למקום לנשום, להיות נקי באמת. גיליתי גם שמה שגורם לריחות הרעים הוא בדיוק המוצרים החד פעמיים האלו ושבלעדיהם הריחות השתנו לגמרי ונהיו נעימים הרבה יותר. חברות ההיגיינה עשו לנו שטיפת מוח עם כל המלבינים והנוזלים הכחולים ועם מינימום נגיעה בדם, חלילה וחס.

גם אם בסוף תחליטי שמה שנוח לך זה טמפונים חד פעמיים, לפחות תדעי שיש עוד אפשרויות, ושאת זו שמחליטה עבור עצמך. יש היום חופש מידע מבורך, לא רק תכתיבים חברתיים או עניין רווחי של חברות ההיגיינה (אגב, הדבר נכון גם לאמצעי מניעה. חוץ מגלולות כמעט לא מלמדים אותנו על אפשרויות נוספות שנוכל לבחור ומה מתאים לנו, מתוך חופש המידע, ולא כי מישהו בעל עניין, שלא שם אותנו בראש מעייניו, החליט שמתאים לנו). בכל מקרה השימוש בגביעונית ובתחבושות הרב פעמיות (שמוקדש להן חלק בהמשך הספר, בפרק 3 של חלק א') גרמו לי להבין ולהתחבר לגופי יותר. פתאום ראיתי איך הדם שלי נראה, איזה צבע ומרקם יש לו, פתאום נגעתי בו וזה הפסיק להגעיל אותי. משהו ששייך לי ובא מתוכי חדל להגעיל אותי. זו הרגשה נפלאה. משחררת.

דבר נוסף שלמדתי על בשרי קרה בשנה שבה חוויתי משבר, ובא לידי ביטוי בכאבים ובבחילות עזות בזמן הווסת. זכיתי שיכולתי להרשות לעצמי זמן מנוחה ביום־יומיים הראשונים של המחזור. לצערי, זכות זו היא לא נחלת הכלל, אבל היא גרמה לי להבין שמגיע לגוף מנוחה. הגוף דורש מה שלוקחים ממנו. הדבר אִפשר לי להוריד הילוך ולבחון את המתחים בחיי. עברתי תהליך של בירור עצמי, מי אני ואיך הייתי רוצה שחיי ייראו. הבנתי את אורח החיים שלנו וחשבתי מה נחשב בציבור "תירוץ" טוב למנוחה, כמו מחלה או ילד חולה בבית, ומה נחשב "תירוץ עלוב".

במהלך אותה שנה פגשתי בגבר מקסיקני שהפתיע אותי בשיחה של שעה על המחזור. אם היה עליי לאסוף את כל השיחות שניהלתי בחיי עם גברים על מחזור אולי הייתי מגיעה למחצית מזה. אותו האיש סיפר לי שאשתו מוכרת גביעוניות, שהיא הולכת ומבקרת בכל מיני שבטי ילידים במקסיקו כדי לראות איך הם מתייחסים לזמן הווסת. הוא סיפר לי על שבט שבו כל הנשים במהלך כל הווסת לובשות זוג תחתונים מיוחד ובסוף הווסת הן הולכות לשדה התירס, סוחטות את הדם מהתחתונים על האדמה, כתפילה לאלת האדמה הפורייה, שתביא יבולים טובים. יש לי תחושה שהגישה שלהן כלפי הווסת היא שונה, אם לווסת תפקיד כה חשוב בתהליכי גידול המזון לשבט. הוא סיפר לי על עוד שבט שבו הנשים מתכסות בחצאית, אך הדם פשוט זורם לאדמה. שם הן כנראה לא נגעלות למראה הדם הניגר על רגליהן. שני סיפורים אלה עוררו בי מחשבה על האפשרויות הרבות הקיימות בעולם, בהתייחסותנו לנושא המחזור והווסת שלנו. הם גרמו לי לשוב ולחשוב כיצד התרבות מעצבת את התחושות שלנו כלפי עצמנו ואת תפיסת העצמי שלי והנוחות הסביבתית שבה אני חיה. האם אני עצמי מצניעה ומחביאה מפניי חלקים מגופי? האם זו גזרה משמיים, או שמא ניתן לעשות שינוי בחיינו ובדרך מחשבתנו?

הדתות המונותאיסטיות הרגילו אותנו לחשוב שזמן הווסת הוא זמן טומאה, ביהדות אף קיימת תקופת נידה שבה הגבר והאישה לא נוגעים זה בזה. בסיום תקופה זו האישה הולכת להיטהר במקווה. אני לא רוצה לדבר על שמירת נגיעה בתוך זוגיות או על אקט המקווה כאקט מטהר, אתייחס רק לתחושותיי באשר לתפיסת הווסת כטומאה. בעיניי זהו חלק ניכר מעיצוב התחושות שלנו כלפי עצמנו, הצנעה נוטלת מאיתנו את האפשרות לתת לווסת שלנו מקום במרחב הציבורי, במקומות העבודה או בלימודים, ואולי גם גורמת לנו לתפיסות מוטעות, בגלל חוסר התקשורת בנושא באופן מעמיק ליד נשים וגברים אחרים.

צריך לעודד נערות ונשים להכיר את גופן, לתת להן את האפשרויות לשפוט אותו, להתנהל איתו ולהעלות את הערך העצמי ואת הביטחון העצמי בקרבן. אני חושבת שכל אחת יכולה להתחיל בתהליך התחברות עם עצמה, גם אם בתחילה הדבר נעשה קצת "בכפייה" ולא בדיוק ברור מה הסיפור. ייתכן שתצאו עם עוד זווית ראייה על עצמכן שתגרום לכן למעט יותר נחת. אימהות לנערות — תחגגו את המחזור הראשון של בנותיכן, אל תצניעו אותו. לבנים יש בר מצווה, לנערה שמקבלת וסת והופכת לאישה מגיעות תשומת לב וחגיגה. יכול להיות שדבר פעוט כזה ישפיע על האופן שבו היא תגלה את גופה ואת התהליך שאותו היא תחווה פעם בחודש בעשרות השנים הקרובות.

ועכשיו, האם את הקשבת פעם למחזוריות של גופך?

אם נשלוף את עצמנו לרגע מהמרדף אחר קו ישר שהולך ומתבלה, שעליו אנחנו מתאמצות לשמור לשווא, נוכל לגלות את החדווה שבמחזוריות האינסופית שלנו. עכשיו, כשהעולם נהיה לעול כואב, מטריד ומייגע, מגיע הרגע שבו את מרשה לעצמך לחיות בצורה מחזורית ולא קווית ואת יכולה לגלות זרימה שלא ידעת עדיין.

מטרת המחזוריות היא לתת לך זמן להתנקות ולצבור כוחות ולא להתעייף. בזמן וסת תמצאי את הזמן לגלות את האינטואיציה החזקה שבך, ואז התכנסי ותנוחי, בטלי משימות מיותרות והרשי לעצמך להרפות ולשחרר. בזמן הביוץ את קורנת, מרשימה ואטרקטיבית. נצלי זאת לטובתך. היי מודעת לעוצמה שבביוץ, את במיטבך.

נסי לארגן את חייך במסגרת האילוצים השונים כדי שתוכלי להסתנכרן עם המחזוריות שבך ולא להילחם בה.

בעולם אחר, סולם הערכים שלנו היה משרת את זה. הכול היה מותאם לך. בעולם אחר, אישה הייתה נזר הבריאה ומקור האלוהות הנשגבה. היית הולכת ומענטזת את האגן, מניעה אותו, יוצרת תנועה, וכל האחרים במקום להשפיל, להטריד ולפגוע, היו יראים ומכבדים אותך.

נסי זאת, ענטזי כשאת הולכת (במקום שבו את חשה ביטחון) וגלי את הביטחון הפנימי שלך, את החיבור לתנועה בריאה בכל אזור האגן.

העולם שלנו מושתת על ערכים אחרים, אבל זה הזמן לפקוח עיניים ולקחת את גופך בידייך. אלו זמנים משתנים ומרגשים, והם שלנו. תראי כמה כוח ובריאות בגוף ובנפש תוכלי להרוויח מכך. אני בטוחה שהעולם רק יזכה מכך שתעניקי לו את כל הפוטנציאל הגלום בך ובכל אישה. דמייני, זהו עולם שמחצית מתושביו רדומות. מה יקרה לעולם כשנדרוש את אשר מגיע לנו?

זוכרת את הווסת הראשונה שלך? איך הרגשת? מה ידעת ומה הבנת באותו רגע? מי לימדה אותך ולמי פנית? האם חגגתן את כניסתך לעולם הנשיות או שקיבלת הסבר קצר, מטריד וכמה תחבושות?

לאירוע כזה יש משמעות עצומה בתפיסה שלנו את עצמנו כנשים ובהתייחסותנו למחזור שלנו. אז קודם כול, אם טרם חגגת, חגגי את הווסת הקרובה שלך. אולי תזמיני את החברות הקרובות ותחגגו יחד את המעבר מילדות לנשיות שמעולם לא חגגתן. את יכולה לפתוח מסורת עם חברות שלך או עם האחיות שלך או עם אימא וסבתא. אולי אפילו עם הבת שלך. את יכולה לקנות לעצמך מתנה מיוחדת, אולי שרשרת זהב שתענדי במיוחד בימי הווסת או כל רעיון אחר שעולה לך. מגיע לך לחגוג את השלב שבו את נחשפת לסוד שלנו, הסוד הנשי.

לסוד הנשי יש כוח ועוצמה — אולי זו הסיבה שיש כאלה שמפחדים ממנו ומעדיפים לא לשמוע ולא לדעת עליו. אבל את — זכית. זכית להיות אישה וליטול חלק בחיבור הגדול ביותר לבריאה.

את יכולה לגלות על עצמך רבות דרך המחזור החודשי שלך. אז בואי נעשה סדר ונתחיל מהתחלה.

הקצב האישי של חייך

כל אחת והקצב שלה. הקצב הזה הוא הקצב המיוחד של החיים שלך. לעיתים את מרגישה ש"קיבלת" מוקדם מדי או נדמה לך ש"קיבלת" אחרי כולן. קבלת הווסת מתרחשת ברגע הנכון ביותר לגופך. למקצב המדויק שלך. לכל אחת רגעים משלה, לכל דבר. ייתכן שחולפת בנו מחשבה שאנחנו אמורות להתקדם בקצב אחיד — מעבר מכיתה לכיתה, סיום בית הספר, גיוס לצבא באותו הגיל, עמידה בבחינות, אך האמת היא שיש לך זמן משלך. אולי תגלי שאת בשלה מהר יותר מאחרות או אולי תגלי שאת צריכה יותר זמן; אם תדעי כבר עכשיו מה המקצב שלך, הביטחון שלך יתעצם ואיתו האמונה שלכל תהליך ולכל אחת הקצב הפרטי שלה. הדבר נוגע לכל תחום בחיים ואין צורך בהשוואות או בכעסים וחששות. זו הדרך הטובה ביותר עבורך. קבלי אותה, חבקי אותה ותני לה להיות מה שהיא, אם לפני מבחן, אם לפני אירוע חברתי, אם לפני פרויקט, או אם בכל דבר ודרך. זהו הסוד הראשון: קבלת המקצב האישי שלך.

אז מה זה בכלל מחזור?

מחזור הוא התהליך המתרחש בגופנו מתחילת הווסת הנוכחית ועד תחילת הווסת הבאה. בשפת היומיום אנחנו קוראות לזמן הדימום "מחזור", אך כאן אתייחס לזמן הזה במונח המקצועי שלה, זמן הווסת. זמן הדימום הוא רק חלק מהמחזור החודשי. את כמובן יכולה לקרוא לזה איך שנוח לך.

בתחילת גיל ההתבגרות מתחילה תגובת שרשרת המופעלת על ידי הורמונים מסוימים, ש"מתעוררים" ומתחילים להעביר מסרים למערכת הנשית שלנו.

בעצם, אם נחזור אחורה נגלה שבמובן מסוים כבר היינו קיימים עוד ברחם של סבתא שלנו מצד אימא. אצל בנים, תאי הזרע מתפתחים לראשונה רק בגיל ההתבגרות, אבל אצל עובר ממין נקבה כבר קיימות כל הביציות שילוו אותה במהלך כל חייה. תחשבי על זה, כל אחת ואחד מאיתנו היה קיים בתור ביצית בשחלה של אימא העוברית בתוך הרחם של סבתא שלנו. הגוף הנשי הוא באמת פלא פלאים.

אם כן, נשים נולדות עם כל הביציות שלהן לכל החיים. הביציות האלו מתחילות להשתחרר רק בתחילת גיל ההתבגרות. תהליך ההבשלה והשחרור של כל ביצית נקרא ביוץ, והוא מתרחש פעם בחודש, מתחילת גיל ההתבגרות ועד גיל הפסקת הווסת שמתרחש בערך בעשור החמישי לחיינו. אנו נולדות עם פלוס־מינוס מיליון ביציות (!) ועד גיל ההתבגרות נשארות עם בערך 400,000 אלף ביציות. עם הזמן מתנוונות ביציות נוספות, אך גם בהגיענו לגיל שבו הווסת נפסקת עדיין קיימות ביציות בשחלות שלנו.

מערכת המין הנשית

שחלות: מכילות את כל הביציות שלנו.

ביציות: ביצית היא התא היחיד והגדול ביותר בגוף שאפשר לראות ללא מיקרוסקופ!

חצוצרות: צינורות בעלות "שערות" דקיקות אשר עוזרות לכוון ולדחוף את הביצית הבשלה לכיוון הרחם. אם באותו הזמן גם נמצא שם זרע תקין, הם עתידים להיפגש.

הרחם: לרחם צורה של בלון. גודלו כ־4-2 ס"מ אך בגלל מבנה סיבֵי השריר שלו הוא מסוגל לגדול ולהימתח כשמתפתח בו עובר.

צוואר הרחם: החלק התחתון של הרחם שבו מיוצרים נוזלי צוואר הרחם, כשפתח צוואר הרחם משמש שער לרחם. אפשר לחוש בעזרת האצבע את פתח צוואר הרחם. התחושה תהיה כמו לגעת בכפתור, ובזמן ביוץ הפתח מתרחב כדי לאפשר כניסה של תאי זרע. ביתר הזמנים ובהיריון הפתח צר יותר ואפילו סגור לגמרי.

נרתיק: רקמה שרירית גמישה. דרכו זורמים דם הווסת והפרשות נרתיקיות. בזמן עוררות מינית מתרחב הנרתיק כדי להכין את הגוף לחדירתו של איבר המין הזכרי. בזמן הלידה הוא מתרחב והופך לתעלת הלידה שדרכה מגיח התינוק לעולם.

בגיל ההתבגרות הגוף מתחיל לאמץ מבנה שמאפשר הכלת היריון. אף על פי כן, הוא לא דורש זאת מאיתנו וגם אין פירוש הדבר שאת מוכנה לכך. בדיוק כמו שהשמש מאפשרת לנו להתעורר בבוקר אבל לא דורשת מאיתנו לעשות זאת.

מחזור תקין יכול להמשיך בין 42-21 יום והוא מתקיים מהיום הראשון של הווסת ועד היום הראשון של הווסת הבאה. באותה עת משתחררים הורמונים שונים ומתרחשים שני תהליכים עיקריים שהם, הביוץ והווסת. אפשר לחלק את המחזור לארבעה חלקים, אבל אני רוצה לעשות חלוקה פשוטה יותר: זמן הביוץ וזמן הווסת.

ביוץ

היום הראשון של המחזור החודשי נספר מהיום הראשון של הווסת. כבר אז הגוף מתחיל להכין את עצמו לקראת הביוץ. הורמון, המגרה את הזקיקים והביציות שבתוך השחלה, נשלח מן המוח לשחלה ומכאן מתחיל תהליך הבשלה של ביציות מספר. כל ביצית גדלה בתוך זקיק, כמו בתוך קן, שבו נמצא ההורמון אסטרוגן. הביצית הבשלה ביותר משתחררת לבסוף מן השחלה ואיתה משתחרר האסטרוגן. מהשחלה, הביצית נעה לכיוון החצוצרות המושכות ודוחפות אותה אל הרחם. האסטרוגן אחראי על התחושות האקטיביות והתקשורתיות שלנו בזמן הזה של החודש, מעודד ייצור חומרי סיכה טבעיים ועליית החשק המיני, פתיחה של צוואר הרחם וייצור מוגבר של נוזלי סיכה פוריים (הפרשות צמיגיות הדומות לחלבון ביצה). הזרע זקוק לטמפרטורת גוף נמוכה יותר (לכן שק האשכים נמצא מחוץ לגופו של הגבר) ולכן האסטרוגן גם מוריד את טמפרטורת הגוף של האישה כדי לאפשר לנוזלי זרע לשרוד ולהיכנס לרחם.

אורך השלב הזה עשוי להשתנות והוא מושפע גם מלחצים ומגורמים אחרים. תנאי לחץ עלולים לעכב את הביוץ. הגוף החכם שלנו מרגיש אם הזמן הולם להיכנס להיריון או לא ומחליט על פי זה האִם ומתי לבייץ.

לאחר מכן, הביצית מופרית או מתנוונת. הרחם ממשיך להכין את עצמו לקליטת היריון ובשלב זה נכנס לפעולה ההורמון פרוגסטרון. חום הגוף עולה כדי לייצר סביבה חמימה עבור העובר העתיד להתפתח, צוואר הרחם נסגר וההפרשות נהיות סמיכות יותר ולא פוריות ומשמשות כקוטל זרע טבעי. זהו שלב של התכנסות פנימה וירידה בחשק המיני. שלב זה נמשך בין 16-12 יום ולרוב לא משתנה.

אם בסוף שלב הביוץ המוח והגוף מבינים שאין היריון ואין הפריה, רירית הרחם מתנוונת ונפלטת החוצה עם דם הווסת.

הווסת

אל הרחם מגיע דם באופן תמידי, כמו אל כל חלק אחר בגופנו. מתחילת המחזור מצטברת בדפנות הרחם שכבה של רירית המתעבה לקראת הבשלת הביצית. הרירית הזאת שקופה ודומה לכל רירית אחרת בגופנו ותפקידה לספק הזנה ותמיכה לביצית המופרית, עד שתיווצר השליה. כשהרחם מקבל מסר שאין היריון הרירית הזאת מתחילה להתנוון. כחלק מתהליך התנוונות הזה היא מפסיקה לקבל אספקת דם מכלי הדם הזורמים אליה, לכן הדם נאגר ומצטבר בדפנות הרחם. כאשר מצטברת כמות גדולה של דם ו"נגמר" המקום הוא מתחיל לזרום ולשטוף את הרירית המנוונת אל מחוץ לרחם, אל הנרתיק. ברגע שכל הרירית נשטפת החוצה הדם מפסיק לזרום החוצה וחוזר להזין רירית מתחדשת. הפרשות הווסת הן צירוף של רירית הצבועה בדם ושרידי כלי דם זעירים שהצטברו בדפנות הרירית המנוונת.

ככל שניתוק הרירית מדפנות הרחם נמשך זמן רב יותר, כך זרימת הדם תהיה ארוכה וכבדה יותר. הדם מנסה לשטוף את שאריות הרירית המנוונת כדי שכלי הדם יתפנו להזרים דם לרחם וכדי שהרחם יוכל לייצר רירית חדשה.

התרגלנו לחשוב שהרירית היא דם שנוזל החוצה בסוף הווסת, אך הבנת הפעולה עוזרת לנו להבין מה בדיוק מתחולל בגופנו ומסייעת לנו "לעזור" לגוף לשטוף את הרירית החוצה בקלות ובמהירות.

לחץ, כיווץ השרירים והרחם ומצבים נוספים, שעליהם ארחיב בהמשך, יכולים לעכב את התהליך וליצור כאבים, תקיעויות ודימומים כבדים וארוכים שלא לצורך.

שלב הדימום יכול להימשך בין 7-2 ימים. אורך הדימום יכול להיות מושפע מגורמים כמו לחץ, כיווץ של הגוף, התנהלות לא נכונה של הגוף עקב אמונות מוטעות, תזונה לקויה ועוד.

תרגילים לחיזוק הקשר בינך ובין גופך

הניחי שתי ידיים על הבטן התחתונה, כשהאגודלים מחוברים בטבור והאצבעות חוברות בצורת לב כלפי מטה. כאן נמצא הרחם שלך. נשמי והרגישי אותו.

בחרי לעצמך זמן לבד, בחדרך או במקום שבו את מרגישה בטוחה שלא יפלשו לפרטיות שלך ויניחו לך להיות עם עצמך.

שבי או שכבי על הגב, תוכלי לשים מוזיקה מרגיעה ונעימה ולעמעם את האורות, אם את רוצה. שימי יד אחת על הלב ויד שנייה הניחי על הפות. תרגיל זה יכול להיות עם בגדים או בלי — ככל שתרגישי בנוח.

כעת, כשיד אחת על הפות ויד אחת על הלב נשמי ותהיי נוכחת עם עצמך. תרגיל זה אולי נראה מוזר, אבל הוא מסייע לך להעניק תשומת לב ואהבה לגופך. לִמדי להיות קשובה ומלאת חמלה לגופך ונוכחת בסיטואציה.

[1] אתר מוזאון התרבות הירמוכית: https://www.myc.org.il [חזרה] [2] שיטת המודעות לפוריות, טוני וושלר [חזרה] [3] גופה של אישה תבונתה של אישה, הדרך לבריאות גופנית ורגשית, ד"ר כריסטיאן נורת'רופ [חזרה] [4] שיטת המודעות לפוריות, טוני וושלר [חזרה] [5] איילת מקבלת, דפנה שריר [חזרה] [6] שיטת המודעות לפוריות, טוני וושלר [חזרה] [7] שיטת המודעות לפוריות, טוני וושלר [חזרה] [8] שיטת שרמן [חזרה] [9] שיטת שרמן [חזרה]