מרוסקים 3: ארמון הרוס

1

קיילין ההווה

“בואו לשולחן, טרוריסטים קטנים,״ קראתי מהמטבח.

ויל הופיע ונד בראשו. “את יודעת שאני כבר לא קטן, נכון?״

אחזתי בחזה שלי בתנועה דרמטית. “אל תזכיר לי. בשבילי אתה תמיד בן שמונה.״ אבל זה לא שינה את העובדה שהגבר הקטן הזה היה כבר בן שש־עשרה. היה לו רישיון נהיגה. והוא התגלח. ואפילו לא רציתי לחשוב על כל הבנות שעשו לו עיניים כל הזמן.

התנערתי מהמחשבות שהידרדרתי אליהן במהירות. "איפה הבנות?"

"הרגע גמרתי לקלוע למיה צמות, והיא התחילה לחפש את הצמיד המושלם שיתאים לתלבושת שלה. ואווה מסדרת את התיק. מה את צריכה כאן?"

אלוהים, אח שלי היה הילד הכי טוב בעולם. טוב מדי. לא משנה כמה ניסיתי לגרום לו להשתחרר קצת, זה אף פעם לא קרה. "אתה יכול למזוג מיץ תפוזים לכולם?"

"בטח."

בזמן שוויל ארגן לכולם כוסות מיץ, אני הנחתי את שאר החביתה המקושקשת על צלחות. הטוסטר צלצל והעיף למעלה פרוסות לחם. מרחתי במהירות חמאה על הטוסטים. "בנות, אני מתחילה לספור לאחור."

"אנחנו כאן! אנחנו כאן!" מיה התנשפה. "תראי את הצמות שלי. ויל שם לי סרטים."

הסתובבתי והסתכלתי על הזיקוק הקטן שלי. "את נראית מקסים. ואני מתה על התלבושת."

מיה הייתה בקטע של כל מה שצבעוני או כולל נצנצים מסוג כלשהו. היום זו הייתה טי־שירט לבנה עם קשת מנצנצת, מכנסיים ורודים ונעליים בזהב מנצנץ. הסרטים הוורודים עם הנקודות הלבנות ושורות הצמידים על הידיים השלימו את ההופעה. "תודה." היא עשתה פרצוף. "אבל עדיין אפשר לראות את צמיד החברות, נכון?"

הדאגה על פניה של מיה גרמה לי לכרוע ברך עד שהייתי בגובה העיניים שלה. "בואי נראה." היא הרימה את זרועה לבדיקה. היו שם שורות של צמידי סיליקון, כמה צמידי חרוזים, אבל בין כל אלה הציץ צמיד החברות בצבעי הקשת.

לפני שנתיים, ערכות חרוזים מפונפנות נהפכו לצעקה האחרונה בקרב חברותיהן של אווה ומיה. הן היו יקרות להחריד, ולנו לא היה יותר מדי כסף מיותר בשביל דברים כאלה. אז כחלופה, לימדתי את הבנות איך להכין צמידי חברות פשוטים מחוטים. זו הפכה לאובססיה, ומיה הכינה לכולנו צמידים תואמים בצבעי הקשת. אפילו ויל ענד אחד.

הרמתי את שורש כף ידי והצמדתי אותו לזה של מיה. "כוח הקשת בפעולה."

פניה אורו. "יופי."

אווה הופיעה בדלת. "בוקר." קולה היה שקט, כמו הכול אצלה. הילדה הזאת הייתה הנפש הכי רגישה ועדינה שיש. הפסיכולוגית שאליה לקחתי גם אותה וגם את ויל בשנה הראשונה אחרי שקיבלתי משמורת עליהם אמרה לי שייתכן שאווה תמיד תהיה כזאת. היא גדלה בבית לא יציב שגרם לה לבחון ולאמוד את האנשים סביבה כל הזמן, להיות זהירה תמיד ולהימנע ממצבים נפיצים. למרות שליבי נחמץ, ידעתי שהאמפתיה והרגישות לזולת שיש באווה יכולות גם להיות כוח העל שלה.

"בוקר טוב, אווה." כרכתי זרוע סביבה לחיבוק מהיר. "אוקיי, קדימה. לאכול."

"פנקייק?" מיה הביעה משאלה.

ויל גיחך. "את שואלת את זה כל יום."

היא הפנתה אליי עיניים מלאות תקווה, ואני לא הצלחתי לכבוש את צחוקי. "רק בסוף השבוע." ניסיתי להגביל את המאכלים עתירי הסוכר לאירועים מיוחדים.

היא צנחה לכיסאה. "ירקות?"

ניסיתי לרסן את צחוקי אל מול הדכדוך על פניה. "את תשרדי את זה. אני מבטיחה."

"אני אוהבת את המקושקשת גינה," אמרה אווה.

"אני שמחה לשמוע." המצאתי את השם הזה כי כשרק עברנו לבית השכור הקטן שלנו שתלתי גן ירק בחצר. הילדים אהבו לעזור לטפל בשתילים, וחשבתי שזה יגרום להם להתלהב יותר מאכילת הירקות שעל הצלחות שלהם. לא תמיד זה קלע, אבל אווה תמיד ניסתה לשתף פעולה.

"אני אוהבת את המקושקשת גינה," מיה חזרה אחרי אווה בקול מלגלג.

התיישבתי לשולחן ושיגרתי אליה מבט נוקב. "מיה רֵנֵה, אנחנו לא לועגים זה לזה בבית הזה."

היא גלשה נמוך יותר בכיסאה. "סליחה, אווה."

זו לא הייתה בדיוק התנצלות מכל הלב, אבל גם לא הייתה בה נימה של חוצפה, אז הסתפקתי בזה. כולם התחילו לאכול, ושפתיי התעקלו בפינות כשמיה הייתה הראשונה שסיימה מהצלחת. כשהיא קלטה את החיוך שלי היא משכה בכתפה כמו מישהי בוגרת בהרבה משבע שנות חייה. "זה היה לא רע."

"אני שמחה לשמוע." לגמתי ממיץ התפוזים שלי והסתכלתי סביבי. "אוקיי, תנו לי קצת חומר טוב. שלושה דברים."

הצבעתי על אווה.

"אה...." היא חשבה לרגע. "קיבלתי תשעים ושבע בבוחן איות."

הרמתי אליה יד לכיף. "זה אדיר! אני גאה בך שלמדת והשקעת." פניתי אל ויל.

הוא גלגל עיניים קצת. "מר הרמון היה חולה אתמול אז ראינו סרט במקום שיעור היסטוריה."

בצעתי פיסה מהטוסט שלי. "זה בהחלט דבר טוב. ומה איתך, מיס מיה?"

היא קרנה. "המאמנת היוז רוצה שאני אעבור להתאמן עם הגדולים בשבוע הבא!"

הזדקפתי בכיסאי ופיסת הטוסט נשמטה מידי לצלחת. "באמת? למה היא לא דיברה איתי?" אני אהרוג את האישה הזאת.

מיה משכה בכתפה. "היא אמרה שהיא תדבר איתך היום."

עשיתי כל שבכוחי כדי שהאחים שלי יזכו ליהנות מכל פעילות שעניינה אותם. ופחות או יותר מהרגע שמיה ידעה לדבר, היא ביקשה חוג התעמלות מכשירים. רשמתי אותה לחוג התעמלות קטנטנים כשהיא הייתה בת ארבע, והיא השתלבה מייד כמו דג במים. המאמנת אמרה לי שלמיה יש פוטנציאל אמיתי. אבל אימוני ההתעמלות למתקדמים, אפילו בשרשרת האיים הקטנה שלנו, היו יקרים.

היה לי ממש קשה לשלוח אותה לחוג של שלושה אימונים בשבוע. אם היא תעבור לתוכנית למתקדמים, השלושה יהפכו לחמישה. לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד בזה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המכתב שקיבלתי יום קודם מבעלת הבית שלנו, שהודיעה כי בכוונתה להעלות לנו את שכר הדירה. זה יהיה מספיק קשה, אבל להוסיף לזה גם את התוספת של החוג? סביר להניח שלא אצליח לעמוד בזה. ויכולתי להיפרד לשלום מהסיכוי להשתתף בקורס הבישול שעליו שמתי עין כבר כמה חודשים.

"אני יכולה לעשות את זה, נכון?" שאלה מיה.

בלעתי את הרוק בקושי. הגרון שלי נהיה פתאום יבש. "תני לי לדבר עם המאמנת, נראה מה אפשר לעשות."

"אוקיי." מיה חייכה חיוך שאמר שיש לה את כל האמון בעולם בי וביכולות שלי לפתור כל דבר. זה היה חיוך שהכאיב לי כמו אגרוף בבטן, וידעתי שאהיה חייבת למצוא דרך. אולי אבדוק איך מוכרים כליה בשוק השחור.

¤

"לא, לא, לא." קנה נופפה בידיה מול פניי. "אל תפתחי את זה ברדיוס של שישה מטרים ממני."

לאט־לאט הנחתי את חבילת הבייקון בחזרה במקרר שמתחת לדלפק. "חשבתי שאת מתה על בייקון בזמן האחרון."

ידה של קנה נשלחה לבליטה הקטנה של בטנה. "משהו השתנה השבוע. זה כל כך מוזר. פתאום אני לא מסוגלת לסבול את הריח. זה גורם לי להקיא את הנשמה תוך שניות."

בל עיקמה פרצוף והתיישבה על כיסא בר מול עמדת העבודה שלי במטבח. "תודה על התמונה המפורטת רגע לפני האוכל."

קנה משכה בכתפה. "חשבתי שעדיף להזהיר אתכן מאשר להקיא לך בתיק."

התאפקתי לא לצחוק. לעבודה שלי במרכול היו הרבה יתרונות, אבל אחד המעולים שבהם הייתה האפשרות לבשל לחברות הכי טובות שלי בכל פעם שהן קפצו לבקר. "אוקיי, בלי בייקון. אז מה כן בא לך לאכול, הקאתי פֶּרי?״

קנה הסתכלה עליי בכעס לרגע ואז הרימה מבט אל הלוח שמעל ראשי ובחנה את היצע הסלטים והכריכים. “אולי סלט קייל ותפוח עם עוף?״

“כבר מגיע. בל, את רוצה כריך בייקון־חסה־עגבנייה טבעוני?״ הצצתי אל קנה במהירות. “זה לא יגרום לך לרצות להקיא, נכון?״

“לא, נראה לי שהתחליף המשונה שלך לבשר מזויף מאגוזים יהיה בסדר.״

נדתי בראשי והתחלתי להוציא את המצרכים. “זה לא יותר משונה ממשקאות הקפה שאת שותה, עם הסוכר המזויף, אגוזי הלוז המזויפים והחלב המזויף. איך באמת את מסתדרת עם הקפה ללא קפאין בימים אלה?״

קנה הצביעה עליי עם המזלג שלה. “זה אכזרי ולגמרי מיותר.״

בל פלטה צחוק קטן. “היא יודעת איך לפגוע בדיוק איפה שכואב.״

קנה ייבבה באומללות. “אני מתגעגעת לקפה אמיתי.״

“זה יהיה שווה את זה. את לא רוצה שהתינוק הזה יזנק החוצה וידרוש את מנת הקפאין הבאה שלו.״ הנחתי קצת קייל קצוץ בקערה ולקחתי לידי את הרוטב.

“את נשמעת כמו קרוסבי. את יודעת שהוא כבר קרא את כל הספרים האלה על גידול תינוקות? הוא אפילו הצטרף לכמה פורומים של אימהות. בכל פעם שאני אפילו מסתכלת בקנאה על הקפה שלו הוא מתחיל למנות את כל תופעות הלוואי והנזקים האפשריים לעובר. הוא אפילו ניסה להגביל את צריכת השוקולד שלי.״

החזה שלי התכווץ בכאב, אבל הקפדתי להמשיך לחייך. הדבר האחרון שרציתי היה שקנה תדע שהקנאה קנתה לה בית איפשהו ליד הלב שלי. זה היה תמהיל של שמחה וכאב. אושר עילאי עבור החברה שלי, שהגיע לה סוף טוב יותר מלכל אדם אחר שהכרתי. אבל גם כאב צורב, כי רציתי בכל ליבי את מה שהיה לה — שותף אמיתי שיתמוך בי בעליות ובמורדות של החיים. מישהו שיהיה שם בשביל ויל, אווה ומיה. מישהו שיראה שהילדים האלה הם אוצר של ממש.

בל נופפה בידה מול פניי. “הלללו? כדור הארץ לקיילין. שלא תקצצי לעצמך אצבע.״

זייפתי חיוך רחב יותר. “סליחה. חלמתי.״ מיהרתי להתמקד בקיצוץ נוסף של העוף ואז התחלתי להניח את רצועות הבייקון הטבעוני במחבת.

“את נראית עייפה. את עובדת הרבה יותר שעות עכשיו, בתור מנהלת?״ שאלה קנה.

לאחרונה נהייתי מנהלת המרכול. זה אמר שלא זו בלבד שניהלתי את המטבח, אלא שהייתי אחראית גם על שאר החנות. המשרה כללה הרבה יותר תחומי אחריות ושעות עבודה, אבל גם עלייה מסוימת במשכורת. למרבה הצער, זה עדיין לא הספיק כדי לכסות גם את העלייה בשכר הדירה וגם את התוספת לחוג ההתעמלות של מיה. זה אפילו לא התקרב. “העבודה מצוינת. אתן מכירות אותי, אני סתם חולמת לפעמים.״

קנה ובל החליפו מבטים מודאגים שגרמו לי לרסן קללה. “אני בסדר. בחיי.״

“אוקיי,״ אמרה בל. “פורד ואני רצינו לדעת באיזה ערב יהיה טוב לקחת את הילדים איתנו לרוקו.״

ידעתי שגם בל וגם קנה אוהבות את האחים שלי, אבל ידעתי גם שהן מנסות להוריד מהעומס שהוטל עליי ולאפשר לי ליהנות מערב חופשי אחד בשבוע. הן קיוו שאנצל את הזמן כדי לעשות משהו למען עצמי, אבל לרוב ניצלתי אותו כדי להספיק את כל מה שלא הספקתי בשאר השבוע — כביסה, בישול, תשלום חשבונות. אלו לא היו חיי זוהר, אבל הם היו מתגמלים בהרבה מובנים. “נראה לי שחמישי יהיה טוב.״

“נראה לי שזה יתאים גם לנו. אני אגיד לפורד שידאג שמישהו יעבוד בבר בערב הזה.״

“נשמע מצוין.״ סידרתי את הכריך של בל ואז הנחתי את שתי המנות על הדלפק. “האוכל מוכן. להביא לכן משהו לשתות?״

“אני אשמח לתה קר,״ ענתה בל.

“רק מים,״ נאנחה קנה.

שרבוב השפתיים שלה העלה חיוך על פניי. “כבר מגיע.״ הוצאתי את שני בקבוקי השתייה מהמקרר והנחתי אותם מול החברות שלי. “בבקשה. אני כבר חוזרת. רק רוצה לוודא שאף אחד לא צריך חשבון מקדימה.״

קנה נופפה לי בתנועת גירוש. “אל תדאגי לנו. אנחנו מתחילות לזלול.״

גיחכתי ועשיתי את דרכי בין המעברים. בירכתי לשלום בני זוג שנראו כמו תיירים ואמרתי להם לסמן לי כשירצו חשבון. בפנייה מאחד המעברים כמעט התנגשתי בדמות עצומת ממדים. “אוי, אופסי! אני כל כך מצטערת. לא הסתכלתי לאן אני הולכת —״ המילים גוועו בפי כשעיניי פגשו בעיניים כחולות כקרח. “גריפין.״ שמו יצא מפי בהתנשפות.

כחכחתי בגרוני. “אתה צריך חשבון?״ הצצתי בסל שלו ועשיתי פרצוף. ערמה של ארוחות קפואות. כמו תמיד. “אתה באמת צריך להתחיל להוסיף לארוחות האלה ירקות טריים.״

הוא נהם. “אני אוכל את אותו דבר כבר שנים, ועדיין חי.״

הקול שלו נשמע בדיוק כפי שניתן היה לצפות מאיש שגובהו יותר משני מטר וכתפיו כה רחבות שהתפלאתי שהוא מצליח לעבור בדלתות. הקול שלו היה נמוך ומחוספס, וגרם לי לרצות להתקרב אליו קצת, על אף שכל הווייתו של גריפין צעקה “תשמרו מרחק״.

ניערתי את ראשי כדי להיפטר מהמחשבות האלה. “להכין לך כריך או סלט לפני שאתה הולך?״

הבעת פניו התרככה מעט, או אולי זה מה שרציתי שיקרה.

“בטח. תפתיעי אותי.״ הוא צמצם אליי עיניים. “אבל כריך. בלי ירקות משונים.״

היה נדיר שהצלחתי להוציא מגריפין יותר משתים־עשרה מילים בשיחה אחת. זה כבר נהיה סוג של משחק עבורי, לנסות לחלץ ממנו את כל המילים שיכולתי. אבל בימים שבהם הצלחתי לגרום לשפתיים שלו להתעקל מעט כלפי מעלה או לעיניים שלו לנצוץ הייתי באמת על גג העולם. "מנה בהפתעה, כבר מגיעה."

סבתי על עקביי וגריפין המשיך בקניות שלו. לא ידעתי למה אני מפיקה הנאה מגוחכת כזאת מההזדמנות לספק לאיש הזה ארוחה בריאה ומלאה כמה פעמים בשבוע, אבל זה מה שהרגשתי.

בקצה המעבר עיניי קלטו את פטי ג'נקינס. קפאתי במקום. היא בהתה בגריפין ששלח יד להוריד משהו מאחד המדפים. יכולתי ממש לראות את גלגלי המוח הצמא לרכילות שלה מתגלגלים. כשהוא קלט את מבטה הממוקד בו היא מלמלה משהו בינה לבינה ומשכה את הפעוט שלה במעבר, מתרחקת מגריפין במפגיע. הוא נדרך, אבל לא אמר מילה, רק בחן את שקיות הצ'יפס שמולו בתשומת לב יתרה.

ריסנתי את הקללה שרצתה לברוח לי מהפה וחזרתי לעמדת הבישול שלי. האישה הייתה חטטנית וקרצייה שיפוטית. הייתה לה בת שלמדה עם מיה בשכבה והיא תמיד הציעה לי עזרה ועצה בטון מתנשא ומלא חשיבות. אבל כשראיתי אותה מפנה את אותה שיפוטיות כלפי גריפין, זה הרתיח אותי.

"זה היה גריפין?" שאלה בל כשנכנסתי מאחורי הדלפק.

שלחתי לעברה מבט מצמית. יותר מדי אנשים באי הזה דיברו על האיש המסתורי מאחורי גבו, ולא רציתי שהחברות שלי יצטרפו לעדר.

היא הרימה שתי ידיים. "הוא עזר להוציא את הארוס שלי מהים אחרי שמישהו ניסה לרצוח אותו. אני לגמרי בעד גריפין."

קנה הרימה מזלג עמוס בסלט. "הוא נתן לגרנט אגרוף ועשה לו פנס מהמם, אז את יודעת שגם אני מעריצה שלו." אבל אז הבעת פניה השתנתה. "רק תיזהרי."

נהמתי לעברה. "הוא איש טוב." לא יכולתי לדעת את זה בוודאות מלאה, אבל כל מה שכן ידעתי הצביע על כך. הוא היה מנומס, גם אם קצת מחוספס. אבל אפשר היה להבין את החזות העוקצנית, לנוכח כל מה שהאיש הזה עבר.

בל חייכה. "ולא מזיק גם שבא לך לטפס עליו כמו על עץ."

הסמקתי. "ששש! הוא ישמע אותך." כן, גריפין לוקווד היה יפה תואר באופן לגמרי מוגזם. נאה עד כדי כך שהוא גרם לך להחסיר פעימה ולהתנהג כמו סתומה. אבל הוא לא היה בשבילי. פשוט הרגשתי איזו שותפות גורל עם האיש המהורהר הזה. יכולתי לדעת איך הוא מרגיש, שכמעט כולם באי הקטן שלנו שפטו אותו והתלחששו מאחורי גבו רק בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו.

אבל נדמה היה שלגריפין זה לא ממש מזיז. הוא התבודד בבית החווה הגדול והרעוע שלו בצד המרוחק של האי ונכנס לעיירה רק כשהיה לו צורך במשהו. אף פעם לא סתם כדי לשבת לאכול בבית קפה או לשתות בירה עם המקומיים. הוא בא והלך, והשאיר אחריו שובל של שאלות ורינונים.

"הכריך שלי מוכן?"

הקול המחוספס גרם לכולנו לקפוץ בבהלה. הייתי בטוחה שהפנים שלי עטו גוון דומה לזה של העגבנייה שעמדתי לפרוס. "אה... אני.. אה, בדיוק מחליטה מה לשים בו. יש לנו עגבניות נהדרות מזן רומא, והתרד סופר טרי. אולי אני אכין לך מוצרלה ועגבנייה עם קצת בלסמי ופרושוטו." הפה שלי המשיך לפלוט עוד ועוד קשקושים וקנה ובל עשו כל מה שביכולתן כדי לכבוש את צחוקן.

"זה יהיה מוכן עוד רגע," מיהרתי לשים סוף ללהג שלי. ממש אחרי שנעלתי את עצמי בחדר הקירור בכוונה שלא לצאת משם לעולם.