אתה לא נוטש

 

לפני שנתיים

"אתה לא נוטש," היא אמרה ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "אתה ממשיך לחזור. למה?" בעצמי לא ידעתי מה התשובה. מה זה הקשר הזה? מה יש בו שגורם לי לחזור? למרות שלפעמים מה שבאמת בא לי זה להגיד, לכי לעזאזל ועופי לי מהעיניים כבר, קיבינימט.

נכנסתי על האופנוע לחנייה. תיק גדול ושחור היה על המושב האחורי, מזוודות הצד היו מלאות גם הן בציוד שלא היה לי מושג אם אזדקק לו, אבל תמיד העדפתי שיהיה: אוהל קטנצ'יק, מחצלת וערכת הקפה הנצחית. קסדה נוספת לא הייתה לי, אולי הייתה זאת מעין הצהרה. הדממתי וירדתי, חילצתי עצמות וביצים. החיסרון בלרכוב על אופנוע בקיץ הוא המעיל והכפפות שנראים לא הגיוניים בחום הזה של הארץ, אז הסתובבתי קצת במדשאה הגדולה. שאלתי בחור נחמד שנראה מקומי אם פה זה הסדנה. הוא אמר שכן, שאלתי אם זאת החנייה והוא שאל איזה אופנוע יש לי. עניתי, "ב.מ.וו."

"אם ככה אתה יכול לחנות באמצע הדשא מבחינתי." אמר.

לא חניתי באמצע הדשא, אבל קירבתי את האופנוע למקום שנראה לי די קרוב ולא מושך מדי את תשומת הלב. מקום שהתברר בהמשך השבוע כמדויק ביותר. הייתי עובר ורואה את האופנוע בזווית העין, עומד על המדשאה הגדולה, קורץ לי כמו סוס גדול באורווה, מחכה שאסיים את ענייניי, אעלה עליו שוב ונרכב יחד אל עבר השקיעה.

עוד אחזור אל האופנוע, אל הגשמת החלום הזה שאפשרתי לעצמי באמצע החיים. גם הוא קשור לסדנה הזאת שבדיוק הגעתי אליה. באתי לטפל בעצמי, לפתור לעצמי כמה סוגיות לא פתורות שבמשך החיים הפכו מטרידות וכבר מעיקות. כמו סיפור המין הזה, הסקס, הבנות, הנשים, הכוסיות, החתיכות, הזיונים, הכיבושים, הזוגיות, הרצון להפשיט כל בחורה שאני פוגש, בדמיון או שלא, לרצות לזיין כל היום, לגמור, לאונן, לשפוך, להציץ, לגעת, להוריד, לרדת, למצוץ, ללקק... לא יודע אם יש עוד מילים שקשורות לנושא הזה. בטוח יש עוד כמה שיסבירו עד כמה החיים שלי סובבים סביבו. סביב הכוס הזה שאין לו שובע, הרצון האין-סופי וחסר התכלית להיות באורגזמה נצחית כל יום, כל היום.

לפני כמה שנים התקשרתי ל'אברמסון', מכון לגמילה מהתמכרויות, ואמרתי לפקידה הנחמדה שאני רוצה להיגמל מגראס, מקפה ומסקס. היא השתנקה וכמעט נחנקה, "אנחנו יכולים לעזור לך בגמילה מגראס," היא אמרה "בקפה וב..." היא לא הצליחה לחזור על המילה, "אנחנו לא מטפלים."

"או-קיי." אמרתי, "נתחיל בזה." ואכן מאז כבר שנתיים אני לא נוגע בגראס. מהתמכרות אחת נפטרתי. על הקפה הצלחתי בקלות יחסית להשתלט, ונשארה לי רק המפלצת הזאת, מרובת הראשים ששורשיה נעוצים בעצם ההוויה שלי, במהות הזכרית שלי, במהות ההוויה שלי כגבר בוגר בעולם שלנו כיום, עם המיני, הביקיני והפורנו.

הדשא היה ירוק והפרחים היו צבעוניים ומקסימים. הים באופק היה כחול ואפילו זרם קטן פיכה לו בעדינות בצד התמונה, ולא הייתה כל חשיבות לכך שהוא מלאכותי. הוא היה מושלם. אנשים הסתובבו על השבילים, נכנסו ויצאו מאולם הקבלה. תיארתי לעצמי שגם הם חלק מהסדנה וניסיתי למרקר לעצמי טיפוסים שונים, אבל לא הצלחתי להתמקד. ניסיתי לספור כמה נשים יש ביחס לגברים, כדי שלא נהיה כמו עדר קופים מיוחמים שרבים על כמה נקבות מסכנות ומבוהלות. בסך הכול ניסיתי להירגע בעצמי, ולא הצלחתי. ההתרגשות בעבעה בי, הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות.

חיכיתי בסבלנות לתורי. נרשמתי וקיבלתי את מספר החדר שלי לשמונת הימים הקרובים, ואז התחיל מתח חדש. למעשה הוא לא היה חדש, הוא התחיל כבר ביום שבו נרשמתי און-ליין לסמינר ונכתב לי שהחדרים הזוגיים כבר תפוסים, ומה שנשאר לי היא ספה מתקפלת בחדר של שלושה. לא שאני מפונק גדול, אבל בכל זאת כמעט 190 ס"מ על ספה מתקפלת לשמונה לילות לא נשמע לי מי יודע מה... ומה זה לעזאזל 'ספה מתקפלת'?! מי מוכר היום ספות מתקפלות לבתי מלון? בדמיוני ראיתי מין ספפת נוער של עמינח ששלושה חבר'ה צעירים ומלוכלכים יושבים עליה בג'ינס הקרוע והמלוכלך שלהם ובשערות הארוכות והמלוכלכות שלהם.

בדמיוני ראיתי הרבה לכלוך מתברר, אבל כשנכנסתי לחדר 202 הוא היה משופץ ונקי, בוהק בלובנו. עם מיטה ענקית ומלכותית במרכזו, מכוסה בשמיכה רכה ומפנקת, שעליה נחו שלל כריות וכל כולה אמרה פינוק וניקיון. ליד המיטה הייתה מעין מיטה מתקפלת שעליה הונח מזרן יחיד צר ונמוך. גם הוא היה לבן ונקי, אבל קטן. מאוד קטן. ניסיתי לשכב עליו והרגשתי שאני מזיז את המיטה עם כל נשימה שלי, והחדר כולו רעד כאילו הייתי בקרוז בספינה והתקמצנתי נורא בבחירת המפלס. בלב כבד הנחתי את הציוד ליד המיטה. חשבתי שאצטרך למצוא בזריזות מישהי נחמדה שתסכים לאכלס אותי במיטתה, כי לישון אני לא אוכל בכורסה הנפתחת הזאת.

בעודי מהרהר ברוע מזלי, ועוד לפני שפגשתי את השותף שלי לחדר, שלא היה לי ספק שיהיה נוחר, קולני ומלוכלך, נכנס לחדר מאור; בחור צעיר ונמרץ שבמבט ראשון לא נראה נוחר בכלל וגם די נקי, למען האמת. בחור נאה עם זקן מטופח ובידו הוא החזיק תיק קטן.

"היי, אני מאור," אמר והושיט את ידו לשלום. בעידן הקורונה גם תנועה כזאת נחשבה חתרנית ומייד הוקל לי. לפחות הוא לא ממסדי הבחור, חשבתי ואז הוא אמר את המשפט שבגללו הוא זכה בליבי לנצח, "רוצה את המיטה הגדולה?" הוא שאל בפשטות ואני לא הבנתי מה הוא אומר. "באמת," הוא אמר, "ממש לא אכפת לי..."

ניסיתי לבדוק אותו, לראות אם הוא מושתל של איזה דוקו ריאליטי, אם זה מבחן שעושים לכולם ואם יש מצלמות בחדר, "מה?... לא... זה בסדר...." מלמלתי, "אתה בטוח?" מייד הוספתי.

"כן, אין בעיה, באמת." הוא אמר והניח את התיק שלו על המיטה הקטנה. "אמממ... תשמע, לא ממש אכפת..." אמרתי, " אבל אם באמת לא אכפת לך... אז אולי... בוא נבדוק..." נשכבתי על המיטה הזוגית הענקית שכמו פרשה אליי זרועותיה ועטפה אותי בחיבוק רך ולבן. "טוב..." אמרתי, "סבבה, בסדר, אני מוכן..." ומייד הוספתי, "רק אם אתה בטוח, כי לי ממש לא אכפת."

אני לא יודע אם הייתי משכנע באמת או שלו זה באמת לא שינה, אבל לא רציתי לבדוק את העניין לעומק, ובן רגע העברתי את הדברים שלי לאזור המיטה הגדולה וזרקתי עליה כמה בגדים, רק ליתר בטחון, אבל נראה שלמאור זה באמת לא הזיז. יש דברים קטנים בחיים שעושים לך הרגשה גדולה. דברים שעושים שינוי. וזה היה אחד כזה. מין צעד קטן ולא מודע של אדם שמחזיר לאדם אחר את האמון במין האנושי ואת שמחת החיים. נשכבתי על המיטה הענקית, שקעתי בפוך של הכריות הלבנות וחשבתי שיהיה בסדר. הסדנה תהיה בסדר, אני אהיה בסדר, החיים שלי יהיו בסדר. הכול יהיה בסדר.

אחרי סשן נהלים ארוך כגלות, אבל חשוב מאין כמוהו, בשביל לייצר את הקרקע הבטוחה למפגש שהולך להתקיים פה, נפתחה הסדנה בתרגיל הראשון שלנו כקבוצה. היה עלינו להסתובב באולם הגדול, להסתכל על החפצים המונחים בו ולהתיישב ליד אחד מהם ש'קורא' לנו, שמוצא חן בעיננו. הסתובבתי והלכתי, והאמת שאף חפץ לא קרא לי, אבל פתאום ראיתי קונכייה יפה. ים תמיד עושה לי טוב, אז התיישבתי לידה ואמרתי שאם ישאלו אותי, אגיד ששמעתי אותה קוראת לי או משהו כזה. סביב הקונכייה התקבצה חבורת גברים ובחורה אחת. ואז המורה הסביר שזה ה-POD שלנו. פוד הוא תרמיל של שעועית. כלומר, זה התרמיל שלנו. זאת החבורה שתלווה אותנו כל השבוע בתוך הכאוס הזה שנקרא הנפש שלנו, על כל מצוקותיה ותהפוכותיה. הפוד יהיה הדבר היציב הזה, המוכר, האינטימי, שם נוכל לשתף ולהשתתף. ואז בא מני והתיישב במעגל שלנו. מני הוא האסיסטנט וראש הפוד שלנו. הוא גבוה וצנום, מרכיב משקפיים עגולים על אף ארוך, ובאופן כללי נראה יותר כספרן בספרייה מאסיסטנט בסדנת טנטרה ומיניות. מתברר שזה בדיוק מה שהוא היה, ספרן, לפני שהפך מטפל בשדה המיניות. גאוני. לפעמים המציאות באמת הגיונית. אבל אני מכיר אותו, את מני. אני מכיר אותו מלפני.

לפני כמעט שנה, כשרק יצאתי מהבית שלנו, של אשתי לשעבר ושלי, ועברתי לביתי החדש, הלכתי לפסטיבל במצוקי דרגות. עברתי שם ארבעה ימי סדנאות, פגישות, מחשבות, תעופות שממש פתחו לי את התחת. ליטררלי. עברתי עיסוי בפי הטבעת שחִשמל אותי לשבועיים. בסוף הפסטיבל, כשהייתי כבר בדרך החוצה ולאוטו, התעצלתי לעשות נגלות בחום של המדבר, אז העמסתי את כל הציוד שלי – האוהל, המזרנים, המחצלות, התיקים, ערכת הקפה (אותה אחת שהבאתי גם לפה. עוד לא ממש נפטרתי מההתמכרות הזאת) ושאר פיצ'יפקס – לערמה ענקית על הראש, על הכתפיים ועל הידיים והתחלתי לצעוד לכיוון האוטו שהיה בכיוון כללי רחוק. כשעברתי ליד אחת החבורות שאלה אותי מישהי אם אני צריך עזרה.

"לא," שיקרתי, "אני בסדר," והמשכתי לצעוד בגאון לעבר הנצח.

מישהו גבוה וצנום, במשקפיים עגולים על אף ארוך ניגש אליי, תלש ממני את התיק הגדול ואת אחד המזרנים ואמר, "השאלה היא לא אם אתה צריך עזרה. השאלה היא איפה האוטו שלך?" והחל לצעוד לידי. הצבעתי בסנטרי על הכיוון הכללי והתאהבתי. זה היה מני. והוא ראש הפוד שלי. הרגשתי כמו מקלחת מים קרירים ונקיים שוטפת אותי. הכול יהיה בסדר.

אני יושב מולה. אנחנו יושבים בשתי שורות ארוכות, זוגות-זוגות. היא הנקבה, אני הזכר. משהו כמו מטר מפריד בינינו. אין מגע כלל. היא מדמיינת את הפות הקוסמי שלה, היוני-ברס שלה (יוני הוא זה השם בסנסקריט לפות, כוס) ואני מדמיין את הזין הקוסמי שלי, האסטרלינגם (לינגם היא המילה בסנסקריט לפין, זין) שלי. ואז לאט-לאט אני מתקרב אליה, בדמיוני, ולאט-לאט אני מרחיב אותה, מרטיב אותה, מלטף אותה בקצה הפין הקוסמי שלי, שבדמיוני הוא כחול עם פסים ורודים, כמו חד קרן צעצוע, אבל ענק. ואט-אט אני חודר אליה. אני מרגיש אותה נפערת לעומתי, נבקעת, מתרחבת ומתלפפת, נצמדת אליי בשפתי פותהּ, מרטיבה אותי ומחליקה אותי לאט-לאט פנימה, לתוכה. בעיניים פקוחות אני מביט בה המום, מתפעל, מוקסם. היא איתי, צוללת לתוכי. אני מרגיש שאני רועד מהתרגשות ומתשוקה. אני נכנס ויוצא ממנה, בדמיוני. הכול קורה לאט ובחושניות. אני מרגיש את הלינגם העצום שלי מחליק לתוכה, מרעיד אותה, מענג אותה ואותי. תחושה נעימה ועדינה ממלאת אותי, ואז המורה מתחיל להוריד אותנו בחזרה לקרקע המציאות, אל סוף התרגיל, אל הרגע שאחרי. ואני מתפוצץ מאנרגיה מינית, כולי זין אחד גדול. זין ענק כחול וורוד, זין קוסמי שממלא את כולי ומנפח את החזה שלי לממדים חלליים.

כשכולם נרגעים, וזה לוקח זמן, אני מתחיל להתארגן לחילוף התפקידים בינינו. אבל פתאום המורה מבקש מהראשון בשורה שלנו לעבור לקצה השורה בצד השני ומכל אחד לזוז כרית אחת שמאלה, כך שאני לא מולה עכשיו. אני מולו. עד עכשיו לא דיברתי איתו אף לא מילה כל הסדנה. אין לי מושג אפילו איך קוראים לו. אני מולו ואני הנקבה עכשיו. הוא צריך לעשות איתי אהבה ואני צריך לעשות איתו אהבה, לתת לו לחדור אליי ולמלא אותי בו.

התרגיל מתחיל ואני מדמיין את הפות הוורוד והענק שלי במרכז הבטן שלי. פות קוסמי, רטוב וחם. אני מסתכל עליו. הוא עוצם עיניים, מה שמקל עליי גם לעצום את עיניי ולשקוע בהזיה המינית הדמיונית והקוסמית שלי. ואני שוקע בה; מדמיין את הזין הקוסמי הענק, הכחול-ורוד שלו, מתנשא מעל שתי הביצים הענקיות המשתלשלות ממנו בקצהו ואני מרטיב אותי, מכין אותי לחדירה. מתחיל להיאנח ולהיפתח. אני מרגיש אותו על הקצה שלי ולאט-לאט מושך אותו אליי פנימה. אני מרגיש את קצה הזין הקוסמי שלו חודר אליי, ורעידות של עונג עוברות בגבי, מלמטה עד לקצה הגולגולת, בזרמים של חשמל. אני מושך אותו פנימה עוד ועוד והזין הכחול-ורוד מחליק לתוכי ומרעיד אותי.

מדי פעם המחשבות שלי נודדות החוצה מן הגוף אל החדר, אל האולם, אל הקולות האחרים שסביבי, והפות שלי מתייבשת. אז אני צריך לעצום עיניים ולהתחיל מההתחלה להרטיב אותי, לאחוז בו ולהכניס אותו שוב אליי. אני מבין את כל הנשים ששכבתי איתן אי פעם שפתאום אמרו לי, "אוי, איבדתי אותך, חשבתי על משהו אחר..." אני מבין אותן, כי אני הן עכשיו. אני יבשה וזין ענק וכחול תקוע בתוכי. אבל אני לא נלחץ. אני מרפה ועוצם שוב עיניים, מחזיר את עצמי אליו, אל הלינגם הקוסמי שלו ואל היוני הקוסמי שלי. אני מחזיר את המחשבות שלי אל האהבה שלנו ולאט-לאט אני מרגיש איך אני נרטב שוב, מתמלא תשוקה ואז מתחיל שוב הגל לעלות.

והנה, אני שוב על הגל, אני מושך אותו חזרה פנימה עד שהביצים הכחולות שלו מדגדגות לי את הדגדגן הקוסמי שלי. אני אוחז בהן ומושך אותן אליי ואני מרגיש את קצה הפין שלו בתוך הראש שלי, מפוצץ את המוח שלי מבפנים. ואני נותן לו לזיין אותי עוד ועוד. הרגשות מתחזקים, הנשימה מתקצרת והוא מזיין אותי. אני מרגיש אותו בכל חלל הבטן שלי, מאזור האגן ועד הראש. אני לא מפסיק, עד שלפתע אני מרגיש ממש הצפה של אושר מתפצפצת בתוך הראש שלי. עולה מן הבטן, מציפה אותי בזרמים אולטרא-חשמליים, קוסמיים אוניברסליים. אני מרגיש שכל הגוף שלי מתפוצץ ואני זועק אל השמיים, נאנח ונאנק, מתנשם ומתנשף והכול הופך זיקוקים וסוכריות מתפוצצות וחשמל ובערה. הגוף שלי מיטלטל, ואני צורח כשהזין הקוסמי הענק שלו גומר בתוכי ומשפריץ עליי זרע קוסמי לבן סמיך וחם שמכסה אותי, עוטף אותי, מרטיב את כולי בנוזל אהבה דביק שאני יכול לחוש אותו, לגעת בו, ללטף אותו וללקק אותו. והזין הענק שממלא את כל גופי נרעד בתוכי ולאט-לאט, ממש לאט, מחליק החוצה. אני מתנשף בנשימות קצרות וקולניות והוא מחליק לו החוצה. אני פוקח את העיניים והוא מולי, מזיע ורועד ולאט-לאט נשכב אחורה, מתנשף גם הוא בעיניים עצומות, נרגע לו עם עצמו.

אני יושב בישיבה מזרחית ועדיין מרגיש את השפיך הקוסמי עוטף אותי ואת הזרמים החשמליים באגן שלי ובאיבר המין שלי. אני מסתכל עליו בחיבה ורואה איך הוא נרגע, החזה שלו מתחיל להירגע, עד שאני מזהה שהוא נרדם. פשוט כך, שוכב מולי ובעייפות קוסמית פשוט נרדם, כמו אחרי מעשה אהבה אמיתי. אני מתמלא אושר וגאוה. כן, מי שמזיין אותי חייב להירדם אחר כך. כזה הוא הכוס שלי, היוני שלי. הגוף האסטרלי שלי. כן, אני בהמת מין אסטרלית. אני חיית מין יקומית. מדי פעם עוד עוברות בי רעידות של עונג, ואני מאושר.

כל בוקר מתחיל בקפה ושני פתי בר מול הנוף. יש הרגלים שלא ויתרתי עליהם, למרות הבקשה לבחון בשבוע הזה את ההרגלים שלנו ולראות על אילו מהם אנחנו מוכנים לוותר, רק בשביל ההתנסות. על הקפה החלטתי שאני לא מוותר. אולי כדי להשאיר לי משהו להתמודד איתו מאוחר יותר. אני כבר לא מרגיש כל כך קשור לקפה שלי, בעיקר מאז שהפסקתי להוסיף לו סוכר וזה די סיוט לשתות אותו. אני יודע שבאיזשהו שלב אמורים להתרגל אל המר מר מר הזה, אבל אני עוד לא שם ובלי הביסקוויטים לא הייתי עומד בזה. משהו צריך לרכך את החדות הזאת, את הדקירות בקיבה, בייחוד כשזה הדבר הראשון שאני מכניס לגוף אחרי ההשכמה. אז אני הולך לספה 'שלי', הספה ההודית הקסומה במרפסת הגדולה, מתחת לצאלון הענק, ליד מפל המים המפכה מול הנוף המטורף של היער הנשפך אל הים הכחול. 'המשרד שלי' אני קורא לספה הזאת, והיא מחזירה לי אהבה.

אני שותה את הקפה, טובל בו את הביסקוויטים, הולך להתקלח ואחר כך אוכל ארוחת הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר מתכנסים לישיבת הפוד היומית. כל פוד במקומו הקבוע. ומה המקום הקבוע של הפוד שלנו? נכון. ה'משרד' שלי'. אנחנו מתרגלים סדרי ישיבה שונים. בכל בוקר אנשים אחרים יושבים על הספה שמחזירה אהבה לכולם, לא רק לי. ספה פוליאמורית. מתברר שהיא המשרד לא רק שלי.

מני אוסף אותנו למעגל, וכל אחד בתורו אוסף את חפץ הדיבור ומשתף. מספר על הגיגיו, על מחשבותיו, על מה שמתחולל בו. במקום הזה אפשר לדבר באינטימיות, ברוגע יחסי. בכל יום שעובר השיתופים מעמיקים. אין מקום לחַרְטָה. לכל אחד יש רק דקה לשיתוף בסיבוב הראשון, ועוד דקה בסבב השני. "ישר לשורה השלישית," כמו שאהוד אומר. אין זמן להקדמות ולניסוחים יפים. הכול בבום. מהבטן.

אנחנו שישה גברים ואישה אחת, ניצן, מהשלישייה שלי. היא חברה של סתיו מהבית. הן שכנות ומכירות שנים. ויש בינינו מין קטע לא ברור של משיכה, אבל לא מלאה, לא מושלמת, משהו חסר. הדברים עוד לא ברורים. הם יתבהרו אט-אט, במהלך הזמן. בשיחות, במגע, בחוסר מגע.

אחרי מעגל הפוד מתכנסים באולם הגדול, ולפני שמתחילים את היום רוקדים. כן, ככה פשוט. ענבר, המורה, הכוהנת הגדולה שלנו, משמיעה מוזיקה ואנחנו חופשיים לרקוד בחלל. אני אוהב לרקוד. אני מרגיש שהגוף שלי יודע מה בדיוק עליו לעשות כדי להגיע להרמוניה בין המנגינה לבינו, איך להביע דרכו את המנגינה, לשחרר עונג ושמחה לכל כולו. ביום הראשון עוד רקדתי במכנסיים, אבל פתאום קלטתי שהם מפריעים לי, עוצרים את התנועה של הירכיים והאגן, אז הורדתי אותם, ולראשונה בחיים רקדתי ערום. מניח גם ללינגם שלי לקפץ ולקפצץ עם הקצב. רבים מאיתנו עשו כמוני, וזה נהדר לראות גברים ונשים רוקדים, זזים משוחררים, מאווררים, בלי עכבות ומעצורים.

כמה יפה הוא הגוף הנשי. כמה אסתטי הוא, חלק ונעים למראה, בייחוד כשהוא נוצץ מזיעה ומתוח בהתרגשות של תנועה וקצב. יש גם גופי גברים יפים ונעימים למראה, אך רובם לא מדויקים. קצת רופסים, שעירים, לא הרמוניים. אין מה לעשות, אני לומד על עצמי שעם כל הפתיחות והרצון שלי, אני עדיין אוהב נשים וקצת פוחד מגברים. ממיניות גברית. משהו עוד חסום בי שם ולא ברור לי אם זה בגלל חוויות העבר או שאני פשוט כזה, אוהב נשים.

כשהשתחררתי מהצבא לא רציתי לעשות מילואים. לא הסכמתי לעשות אפילו יום מילואים אחד. מבחינתי, סיימתי בשביל אבא שלי את שלוש השנים בסדיר, ובזה סיימתי את כל מחויבויותיי למדינה ולו. מספיק ודי. אז הגשתי בקשה להשתחרר על סעיף שקר כלשהו. כשהגעתי למשרד המילואים הראשי של פיקוד מרכז, לבוש במכנסיים אדומים צמודים, בחולצה צהובה גזורת שרוולים ובשיער בלונד מחומצן, החיילים שישבו שם צחקו והתעלמו ממני, אז זרקתי את התיק האישי שלי על השולחן ויצאתי החוצה לתפוס טרמפ חזרה למציאות. הרכב הראשון שעצר לי היה פיז'ו 205 של רב-סרן תימני וגבוה.

"אתה כרגע היית במשרד שלי, זרקת את התיק שלך והלכת. למה?" הוא שאל אותי מייד כשהתיישבתי. הסתכלתי עליו והבנתי שהמזל הפיל אותי לרכב של קצין המילואים הראשי של הפיקוד.

"כי אני לא מתכוון לעשות מילואים ולא בא לי להתחנן לתשומת לב," עניתי לו, "אני כבר מעבר לזה..."

"הוא בחן אותי במבט סקרן ואמר, "אני נוסע מפה לבית חולים הדסה עין כרם (שזה בדיוק בצד השני של העיר). אם אתה רוצה, יש לך את כל הנסיעה לשכנע אותי למה אני צריך לשחרר אותך."

בחנתי אותו שוב ואמרתי לו, "סבבה." אני לא זוכר על מה דיברתי, פציפיזם, אי-כשירות, חוסר רצון. אבל הוא חזר ואמר שהדרך היחידה להשתחרר היא להצהיר שאני הומו, אז באיזשהו שלב זרמתי איתו, "ואני הומו," אמרתי, "אני דוגמן ואני חי במילאנו ואין לי שום כוונה לוותר על הכול בשביל הצבא." ציטטתי איזו כתבה שקראתי ב'ידיעות' סוף שבוע.

הוא הסתכל עליי ושאל, "אתה הומו?"

"כן." עניתי בלי למצמץ. מה אכפת לי? העיקר שישחרר אותי.

היינו ליד המפלצת בקריית יובל. "אז תמצוץ לי, ואני אשחרר אותך," הוא אמר בלי להוריד ממני את העיניים.

או-קיי. הסתבכתי. הפניתי את המבט אל החלון. לקחתי כמה רגעים כדי להתארגן. "אתה, לא מגיעה לך מציצה," עניתי לו אחרי זמן מה, "אתה, מגיע לך מכות. הוצאת ממני בהפוך על הפוך שאני הומו, ועכשיו אתה בא לנצל אותי."

הוא הסתכל עליי במבט בוחן היישר לתוך העיניים. אני החזרתי לו מבט, בלי למצמץ. היה לי ברור שזה המבחן שלי.

אחרי כמה רגעים הוא החזיר את העיניים אל הכביש ואמר, "אני נכנס לבדיקה ב'הדסה'. אם אתה רוצה, אתה יכול לחכות לי. נדבר בדרך חזרה ואז אני אחליט."

"סבבה." אמרתי לו.

הוא עצר את האוטו מול מכון 'שרת', המכון האונקולוגי, ונעלם בבניין. לא זוכר כמה זמן חיכיתי, אבל כשהוא חזר הוא היה במצב רוח מרומם. לא שאלתי איזו בדיקה זו הייתה ולמה השתפר מצב רוחו, אבל מייד כשהתחלנו לנסוע הוא אמר, "תשמע. אני לא הומו וגם אתה לא הומו. זה ברור. אתה סופר אינטליגנט והסיפור שלך היה יפה ומשכנע, אבל בכל פעם שדיברת על בחורות נדלקו לך העיניים, מה שלא קרה כשדיברת על גברים." הוא הסתכל עליי בחצי חיוך והוסיף, "אז אני מעביר אותך לקב"ן הראשי ושהוא יחליט מה לעשות איתך." נסענו קצת בשתיקה עד שהוא עצר את הרכב בצומת אורה עמינדב. "בכל מקרה, היה לי נעים להכיר אותך ותודה שהעברת איתי את הנסיעה," הוא אמר והושיט לי יד ללחיצה. לחצתי לו את היד. ניסיתי להבין מה בדיוק קרה פה עכשיו. "ייצרו איתך קשר מ'שנלר'," הוא אמר כשכבר עמדתי מחוץ לאוטו, הצדיע לי במין הצדעה מצחיקה ונסע.

בגיל 15, בקיץ שבין כיתה ט' לי', יצאתי לקורס הדרכה. זה היה המחזור הראשון של המש"צים, מדריכי של"ח צעירים. אני לא זוכר כלום מהקורס עצמו, מלבד הדבר הכמעט חשוב ביותר שלמדתי בחיים. בערב הראשון של הקורס, בחדר מלא בנים, בכפר הנופש של רמות, מעל הכנרת. היינו חבר'ה מכל הארץ, אין לי מושג מי היו שם ומאיפה הם הגיעו לשם. היינו חבורה שמחה ורועשת, מלאת טסטוסטרון ושמחת נעורים. אחד החבר'ה פשוט סיבן במקלחת את הזין שלו ושפשף אותו עד שגמר והשפיך. ככה, מול כולנו, בלי להתבייש. להפך, לקול מצהלות כולם. ומאותו הרגע זה מה שעשינו במקלחות. אוננו. כולם ליד כולם, בלי להתבלבל ובלי להתבייש, כמו גורי כלבים מיוחמים. אני חושב שאוננתי שם לפחות חמש פעמים ביום. בלי בושה וללא מחשבה שזה אסור או לא בסדר.

זה היה בדיוק שלוש שנים לפני ששכבתי בפעם הראשונה עם בחורה. שלוש שנים שחייתי בתוך פנטזיה מלאת הורמונים ובועות סבון. ואז זה קרה. בגיל 18 ויום. ביום הולדת 18 שלי התחלתי לעבוד בבית הקפה הכי 'אין' בירושלים. אני מדבר על תחילת שנות ה-90 בירושלים, שיא סצנת המועדונים – 'ההנגר', ה'בלו מון', 'האמבטיה', 'הפיתגורס' ועוד ועוד. ואני נפלתי על המקום שבו הכול קורה. המקום שהתחלתי לעבוד בו היה של זוג הומואים בוהמיינים תל אביבים שעברו לירושלים והובילו את הסצנה.

ביום הראשון שלי בעבודה קניתי את החגורה הראשונה שלי בחיים – עד אז הייתי קושר את המכנסיים שתמיד היו גדולים עליי בכמה מידות בכל מיני חוטים וחבלים, עשיתי קוקו בפעם הראשונה בחיים ושכבתי עם בחורה בפעם הראשונה. אומנם טכנית זה קרה רק ביום למוחרת, אבל כבר ביום הראשון ההוא נזרעו הזרעים. נוצר הקשר. היא הייתה בת 16. פרח אמיתי. יפהפייה, קטנת קומה וזקופת שדיים. היה לה שיער בלונדיני בתספורת קצרה, בקיצור, בול מה שאהבתי. והתאהבתי מייד. בה, בסצנה, במקום, התאהבתי בחיים החדשים שגיליתי.

בסוף היום השני שלי לעבודה, כשאני, כאמור, כבר בן 18 ויום, תכננו לצאת יחד כל העובדים עם אלי וציון, הבעלים, לרקוד במועדון. אחרי העבודה היא באה איתי הביתה להחליף בגדים. נכנסנו לחדר ותוך שנייה היינו ערומים במיטה, מתלפפים ומלופפים. הכרתי הכול חוץ מאת מה שקרה ברגע הבא. היא פשוט תפסה לי את הזין והכניסה אותי לתוכה. בלי שהספקתי להבין מה קורה, כבר לא הייתי בתול. הייתי בתוכה והיא הייתה חמה ורטובה ונאנחה והיה לה טוב. היה לה כיף והזדיינו, או שבעצם, היא זיינה אותי ואני שכבתי עליה בידיים ישרות והבטתי בה בפליאה, מוקסם. היא זזה והתפתלה, נאנחה וגנחה, פקחה עיניים ועצמה אותן ואני שכבתי עליה, בתוכה והתבוננתי בה מהופנט.

לפתע היא פקחה את העיניים, הישירה את מבטה לתוך תוכי והיה לה מבט רציני, על סף הכאב. הלחיים שלה האדימו, ואם הייתי מוציא לרגע את תמונת הפנים שלה מן ההקשר של הזמן והמקום, אפשר היה לחשוב המון דברים אחרים על מה שקרה לה ברגע ההוא, אבל באותו הרגע, באותו הזמן ובאותו המקום היא תפסה בי חזק, הצמידה את האגן שלה לשלי, השמיעה קול עמוק וחרישי ונרפתה. אחרי כמה רעידות ארוכות, נהמות והתייפחויות היא נשכבה אחורה ברפיון איברים על המיטה. מדי פעם עוד טלטל רעד את גופה, ואני עדיין הייתי בתוכה. אחרי אני לא יודע כמה זמן, יצאתי ממנה ונשכבתי לידה. ליטפתי את פניה היפות והסתכלתי עליה, מוקסם לגמרי. התחבקנו והתנשקנו עוד זמן ארוך, נרגענו לאט-אט. היא הייתה מדהימה בעיניי.

לאחר מכן, בדרך חזרה העירה, למועדון, סיפרתי לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי. היא הסתכלה עליי בהלם. ואז סיפרתי לה גם שלא גמרתי. היא שאלה למה, ועניתי שאני לא יודע, כנראה שהייתי מוצף רגשות. היא שאלה אם זה מפריע לי ועניתי שממש לא. ממש ממש לא. פתאום היא התחילה לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה, והיא אמרה שעכשיו היא מוצפת רגשות. תוך כדי נסיעה התחבקנו וצחקנו ובכינו, ופתאום ניגנו ברדיו את don't you cry של guns and roses והבנו שזה רגע מיוחד. היינו כגוף אחד. דבוקים זה לזה בכל פיסת עור אפשרית, וכשהגענו בסוף למועדון הייתה סביבנו הילת כוכבים זוהרת. התפוצצנו על שמי העיר. עוד באותו הלילה שכבנו שוב והפעם גמרתי וגמרתי וגמרתי. גם היא גמרה, ומאז בכל רגע פנוי שהיה לנו הזדיינו, התחבקנו והתנשקנו. לא הצלחנו להוריד את הידיים זה מזה. לא יכולנו לעבוד יחד כי לא הצלחנו לתפקד, ולא יכולנו לא לעבוד יחד כי הפרידה הייתה ארוכה מדי. בכל לילה אחרי העבודה יצאנו לבלות יחד כל הצוות, לשתות ולרקוד, ואנחנו טסנו בשמיים בחללית שקוראים לה אהבה. היא לימדה אותי למצוץ לה והיא לימדה אותי לשכב אחורה ולקבל מציצה והזדיינו והזדיינו והזדיינו. זה היה סיפור אהבה מטורף. וקצר. אחרי שלושה שבועות הבנתי שאני רוצה עוד. עוד מאותו הדבר, אבל אחר. אני רוצה להיות עם בחורות אחרות. מיציתי את הקשר בינינו. היא הייתה בשוק. היא לא הבינה איך זה קורה.

הפרידה הייתה קשה ומכוערת. בתוך הצוות של בית הקפה היא התפרקה ואני לא איבדתי רגע ומייד עברתי למלצרית אחרת, לגלית שהייתה חיילת מבוגרת ממני. סקסית בטירוף, גבוהה, שחרחרת שלבשה ג'ינס גבוה-גבוה עד שהיה אפשר לראות את גבעת ונוס שלה נמתחת לאורך הריצ'רץ' של המכנסיים שלה, ובערך יומיים אחרי שנפרדתי מנעה, לקחתי את גלית הביתה. נעמדנו מחוץ לאוטו שלי ומשכתי אותה אליי. התנשקנו והיא ליטפה את הזין שלי בתוך המכנסיים שלי והרגשתי שאני הולך להתפוצץ שם, בחנייה, אבל היא לא הסכימה שנעלה אליה, לבית של ההורים שלה, ונפרדנו בקושי, נקרעים זה מזה. למוחרת באתי לאסוף אותה בדרך לעבודה והתפוצצנו זה בזה. היא לימדה אותי להאט, להירגע.

אבל גם איתה לא הסכמתי לעצור. מאותו הזמן, כל מה שעניין אותי בחיים היה לטעום עוד ועוד נשים ובחורות ובנות. מכל הצבעים, הגדלים, העדות והצורות. אלה היו החודשים שלפני הגיוס לצבא. גרתי אצל ההורים. עבדתי כמלצר במקום הכי 'אין' בירושלים, הרווחתי ערמות של כסף ובזבזתי את כולו על בילויים ועל הנאות חושים. דילגתי מפרח לפרח. ישנתי בבתים של נשים זרות לחלוטין. בסוף לילות ארוכים יצאתי מדירות אפלוליות שבהן חגגתי את החיים ואת הגוף שלי, את הרגע. חגגתי בתמימות מוחלטת, בלי להתעכב על מחשבות ועל חשבונות נפש. הייתי בגן עדן.

אני מסתכל סביב, בוחן את הנשים שבאולם. אני עדיין לא מצליח להפריד ביניהן, כולן נראות לי כגוש אנושי אחד גדול. אני שמח לראות שיש די נשים ביחס לגברים. כבר התחלה טובה. אנחנו מתבקשים לשבת. אני בוחר כרית במעגל ומתיישב. אט-אט כולם תופסים לעצמם מקומות ומתיישבים. אני מזכיר לעצמי שאף אחד לא מכיר אף אחד, כולם מרגישים זרים ובודדים, בדיוק כמוני. וזאת שצוחקת עכשיו בקול גדול יותר מכולנו. פתאום מתקרבת אליי בזחילה מהירה בחורה עדינה ויפה, ניגשת ממש אליי, ולמרבה ההפתעה שואלת אותי בקול מהיר ונמוך, "איך קוראים לך?"

"ראול," אני עונה לה.

"אתה מרמת יוחנן?" היא שואלת שאלה מוזרה.

"לא," אני עונה.

"לא?" היא שואלת שוב, כאילו יכול להיות שטעיתי.

"אין לי מושג איפה זה רמת יוחנן." אני מבטיח לה שאני לא מי שהיא חושבת שאני.

"או-קיי," היא אומרת, "מזל," ומחייכת אליי חיוך קצר. "אני סתיו," היא אומרת וזוחלת במהירות בחזרה למקומה, כמה כריות לשמאלי.

לא הבנתי מה בדיוק קרה הרגע, אבל הרגשתי קצת יותר רגוע. מישהו במרחב האנושי התייחס אליי, משמע אני קיים. המשכתי להתבונן סביב, משתדל לא ללטוש עיניים. בוחן ומקטלג. לא, לא, לא, אולי, לא, הו מעניין, הנה כן אחת, לא, לא, עובר בעיניים במהירות על הנשים שפניהן מופנות אליי במעגל. אנחנו יושבים בשני מעגלים, כך שחצי מן האנשים בגבם אליי. אבל ממה שאני מצליח לראות, הבחורה הזאת, השברירית למראה, סתיו, היא המעניינת ביותר מכל הנשים בסדנה. אני עובר לבחון את הגברים, היריבים הפוטנציאליים, אבל אז נכנסים המורים ומתיישבים מולנו. הסמינר מתחיל.

ישבנו יחד כל הפוד שלנו, וכל אחד שיתף בפעם הראשונה מה עובר עליו כרגע. מה הוא מרגיש עכשיו. אחר כך התבקשנו לספר כל אחד על כל פריטי הלבוש שלו, מאיפה הם ומה הסיפור של כל פריט. לגופי היו רק המכנסיים של אבא. בלי תחתונים ובלי חולצה. אז סיפרתי להם על אבא שהיה לובש את המכנסיים האלה בחופשות שלהם בתאילנד, ועד כמה זה נשמע אחרת ממה שזה באמת היה. הם באמת היו נוסעים פעם ולפעמים גם פעמיים בשנה, לאותו מלון בקוסמוי, תאילנד. אבל אין לי מושג מה הם היו עושים שם כל הזמן הזה. אני ממש מקווה בשבילם שהיה בזה יותר ממה שהם סיפרו, אבל לפי הסיפורים היו אלה חופשות קונבנציונליות של ספר על מיטת שיזוף בחוף.

אחרי שסיימנו את המעגל הזה, שאצלנו היה ממש קצר כי יש לנו רק אישה אחת בפוד ואצל רוב הגברים הסיפורים הסתיימו ב"אין לי מושג מאיפה החולצה הזאת, בטח אשתי קנתה לי אותה באיזשהו מקום..." באה ורוניקה ונעמדה במרכז. היא מדברת רק אנגלית ויש לה גוף אלוהי. שיער שחור חלק, רזה ויפה. היא מסבירה לנו שבתרגיל הבא עלינו להוריד את כל פריטי הלבוש שלנו ועם כל פריט שמוסר, להוריד ולהשאיר על הרצפה גם חסם שלנו שמעכב אותנו, איזושהי מחשבה כובלת ומיותרת.

היא מתחילה לנוע בחלל האולם. כולנו יושבים על הרצפה, מהופנטים אליה ואט-אט היא פושטת פריטי לבוש ומסירה תכשיטים, ועם כל פריט שיורד היא מספרת על משהו בה שהיא רוצה להיפרד ממנו. האגו, ההערכה העצמית הנמוכה, הבושה ועוד ועוד. היא פושטת את החזייה, אוחזת בשדיה המושלמים ונפרדת מן הרצון להיות מושלמת כל הזמן. אני מרגיש שעכשיו מגיע רגע האמת. האם הולכים פה עד הסוף או רק עד החצי? זה הדבר האמיתי או לא? ואז היא אוחזת בגומי של תחתוניה, תחתונים סקסיים סגולים בעלי שולי תחרה, ובתנועה אחת היא פושטת אותם, מרימה רגל אחרי רגל ומשילה איתם את הפחד מהזִקנה. אני נפעם. היא עומדת שם ערומה לגמרי, מעט שערות ערווה, שדיים קטנים וזקופים, בטן שטוחה, גוף חלק ונוצץ מזיעה ומהתרגשות ואנחנו יושבים סביבה, כל אחד שקוע במחשבותיו ואני מבין שהגעתי למקום הנכון. זה הדבר האמיתי.

ומפתיע אותי להבחין עד כמה זה לא סקסי. היא פשוט ערומה, וזה נראה הדבר הטבעי ביותר בעולם. כל כך שונה מכל בחורות הפורנו שראיתי בלי סוף מתפשטות ומופשטות, אוננתי עליהן ורציתי לראות את כל נשות העולם מתפשטות, וגם הפשטתי בעיני רוחי. והנה, זה בדיוק מה שהיא עשתה. והיא פצצה. ובכל זאת זה לא סקסי. זה לא מיני. להפך. זה רוחני לגמרי. זה מכווץ לי את הזין. זה גורם לי להבין כמה שטויות היו לי בראש כשהפכתי אותן אובייקטים מיניים כל הזמן. כמה שטוח זה, חד-ממדי וצר.

"ועכשיו תורכם," אהוד אומר ואני נוחת חזרה למציאות. אנחנו עומדים במעגלים קטנים ובזה אחר זה נכנסים פנימה לתוך המעגל ופושטים מעלינו את פריטי הלבוש שלנו. ואני בכוונה אומר פריטי לבוש ולא בגדים כי לנשים יש כל כך הרבה פריטים עשויים בד שהם לא בדיוק בגדים – מין חלוקים, סריגים, תחתוניות, עליוניות, שָל ועוד ועוד. אני פושט בתנועה אחת את המכנסיים של אבא מתאילנד ועומד ערום בתוך המעגל והזין שלי קטן-קטן, מנסה להתחבא מאחורי השערות שעכשיו אני מבין שאני אולי היחיד שעדיין יש לו בכלל שערות סביב הזין, אבל זה ממש לא אכפת לי. זה אני. זה הזין שלי. אלו השערות שלי וכזה אני. מין קוף אדם. איש גדול ומגודל שיש לו שערות על החזה, על הבטן, על הביצים ועל הרגליים. אני נפרד מהתחושה שאכפת לי מה אנשים חושבים עליי ועל הגוף שלי, ומתחיל את המסע שלי לשחרור מן האובססיה לנשים ולכיבושים.

אני נכנס לחדר שלה. 6:30 בבוקר. מזל שלכל החדרים יש את אותו הקוד. מייד כשאני סוגר מאחוריי את הדלת אני מבין את הטעות שעשיתי. הם שוכבים ערומים במיטה, ישנים. אני עומד ומביט בהם כמו דביל. לא יודע מה לעשות עכשיו. מצד אחד, להסתובב ולצאת זה ילדותי, לא מתאים. מצד שני, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס פנימה אל תוך החדר. היא מרימה את הראש מאחוריו, מציצה אליי ומסמנת לי בידה לבוא. אני מבין שאין לי ברירה ובצעדי בטון אני מתקרב אל המיטה. כשאני עובר לידו בדרך לצד שלה הוא מרים את הראש, אומר, "אבא," וחוזר לישון. ככה פתאום. ואני חושב לעצמי, וואי וואי באיזה סרט הבן אדם חי ומה קיבינימט הוא נופל עליי ככה. אני ממשיך אל הצד שלה, מקיף את המיטה ונשכב מאחוריה, בבגדים. אני רחוק ממנה. לא מסוגל לגעת בה. מניח את הראש על הכרית וחושב, זונות. כל הבנות זונות. עזבתי אותה לשנייה אחת והיא רצה אליו. איזה אידיוט אני. ואם כבר כל הבנות זונות וגם היא זונה, אז בשביל מה אני צריך את כל השטויות האלה? אני אחזור הביתה לאורית שהתגרשתי ממנה סופית ממש לפני שבועיים ונחיה יחד את מה שנשאר לנו בחיים וזהו. אם בחורה כל כך רוחנית, כל כך מודעת, כל כך מקסימה שוכבת איתו בשנייה הראשונה שאני מסובב את הגב, אז מה אני רוצה מאורית? לפחות היא לא בוגדת. לפחות היא אוהבת.

המחשבות טסות בראשי באלף קמ"ש ואני שוכב מאחוריה כמו בכפיות, אבל לא נצמד. תהום מפרידה בינינו. ואני מרגיש שאני נופל לתהום. נפילה חופשית עוד ועוד מטה, ופתאום אהוד נכנס לי למחשבות. שמנמן וחייכן, בשיער הארוך מסביב לקרחת והזקן, ואומר לי, "אתה יכול להמשיך לספר לעצמך איזה סיפור שאתה רוצה, אבל החיים הם מסיבה. אתה יכול להצטרף או ללכת לבכות לאימא שלך." ופוף, נעלם. בבת אחת אני מבין הכול. אני מבין את הסיפור הילדותי והנעלב שלי. הסיפור הבכייני של 'לקחו לי, עשו לי', הילד הקטן שבוכה לאימא ששוב מציקים לו האחים הגדולים שלו, והוא נעלב, פגוע ובוכה בצד. אני שולף את 'בריאה', החרב שלי, חרב ענקית וּויקינגית שנעוצה בחוט השדרה שלי, ובאבחה אחת חותך את הסיפור הישן והמיושן שלי. חותך אותו ומניח לו לפול לתהום, בעוד אני מרחף מעלה מעלה, החוצה אל האוויר החופשי והפתוח. אני דוחק את המחשבות על אורית. לא. אני לא חוזר אחורה. אני ממשיך קדימה. זה מה שהחיים מזמנים לי? קדימה! אני בא! בתנועה אחת אני פושט את המכנסיים, תופס את האגן שלה ומצמיד אותה אליי. היא מתמסרת בהנאה, מחכה לסימן שלי. אני מלטף אותה לכל אורכה והיא נאנחת ונצמדת אליי יותר בחוזקה. אני מנשק את עורפה, את הגב שלה, מצמיד את הזין שלי לטוסיק שלה. אני מתקשח וגדל והיא נצמדת עוד יותר. הוא מתעורר ומביט בנו בחיוך.

"סיפרת לו?" הוא שואל.

"עוד לא," היא עונה לו, "עוד מעט."

"מה?" אני שואל.

"לפעמים אין לך מושג מה החלק של הסיפור שלך בסיפור הגדול," הוא אומר ואני יודע שאין טעם להמשיך לשאול, רק לחכות בסבלנות. אני מביט בו בחיוך והוא מחזיר אליי חיוך. אני מניח עליו יד והוא מעריך את המחווה. אין בינינו משהו מיני, אבל הוא מבין את ההזמנה שלי ומלטף אותה גם הוא.

אנחנו מתלטפים ונוגעים שלושתנו ואז היא לוחשת, "אני רוצה להגשים פנטזיה, אפשר?"

"ברור," אנחנו עונים שנינו.

"אני רוצה שתרד לי," היא אומרת לו, "בזמן שאני יורדת לך," היא אומרת לי. שנינו כמובן מסכימים, והיא זוחלת מטה-מטה אל הזין שלי. הוא ניגש אל אחוריה ואני נשכב אחורה אל הכריות. היא מכניסה את הזין שלי אל פיה ומוצצת אותו בעדינות בעוד הוא עושה מה שעושה מאחוריה. כנראה שהוא עושה היטב את מה שעושה כי היא מהמהמת, מגבירה את הקצב ומגבירה את העוצמה של היד שמשפשפת לי את הזין. אני על ענן. היא גונחת ואני גונח, היא מוצצת אותי ומלטפת לי את הביצים ואת התחת, והוא שם מאחורה וכולנו נכנסים להילוך גבוה. והארוס עולה ועולה ואני מרגיש שעוד רגע אני מתפוצץ לה בפה, והיא כולה סמוקה מהנאה מביטה בי ישר בעיניים, והכול קורה והכול מדהים ונפלא ועוצמתי וחדש. ואז נכנסת ניצן לחדר וטורקת מאחוריה את הדלת.

היא עומדת בכניסה ערומה לגמרי, "היה לי הלילה את הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים," היא אומרת וארבעתנו מתפוצצים מצחוק.

כמה שחרור, כמה נינוחות, כמה שלווה יש בינינו, בין כולנו.

ניצן באנרגיה הגבוהה שלה מודיעה שהיא חייבת להתקלח לפני ארוחת הבוקר, אני קם והולך איתה למקלחת. אנחנו מפטפטים בזמן שהיא מתקלחת ואני מצחצח שיניים במשחה שלהן. היא מספרת לי על אירועי הלילה שלה ואני מקשיב בהנאה. כמה דרך היא עשתה בשמונת הימים האחרונים. כמה דרך עשינו כולנו מאז. אני מרגיש כמו תיכוניסט שמגלה עולם חדש. אני מרגיש כמו שלא חשבתי שארגיש יותר בחיים שלי. אני מרגיש חי.

אחרי שהוא הולך ואחריו ניצן, אנחנו נשארים לבד בחדר ונכנסים שוב למיטה. מתכרבלים קרוב-קרוב זה לזה, פנים אל פנים. האפים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. "מה עוד לא סיפרת לי?" אני שואל. היא נושמת עמוק ומתחילה לספר, "כשהייתי בת שמונה אימא שלי נפטרה. נשארנו שלוש אחיות, אני האמצעית. אחרי שנה בערך אבא שלי הכיר אישה אחרת, גרושה עם ילדים משלה, וטכנית עבר לחיות איתה. הוא היה חוזר כל יום אחרי הצוהריים הביתה, מתקלח, הולך לנוח, ואז קם והולך אליה, אל המשפחה החדשה שלו." היא צללה ישר פנימה בלי הקדמות. "אחותי הגדולה עזבה שנה אחר כך לפנימייה ואני ואחותי הקטנה נשארנו לבד בבית. אני גידלתי אותה. הלבשתי אותה בבוקר, הכנתי לה סנדוויצ'ים לבית ספר, הלכתי איתה לאספות הורים, הכול. קומפלט." שתקתי.

"בגדול, אבא שלי נטש אותי." אמרה. המשכתי לשתוק, אבל לאט-לאט התחלתי להבין איך הסיפור שלה קשור אליי. "איך שראיתי אותך ביום הראשון," המשיכה, "ידעתי שאני רוצה אותך. ידעתי שאותך אני רוצה. ושמתי עליך את אבא שלי. אתה היית אבא שלי כל השבוע הזה. ואתה לא נטשת."

הנשימה שלי נעתקה. הרגשתי שהחלקים של הפאזל מתחברים כמו בסוף של הרכבה, כשנשארים כבר מעט חלקים והכול קל פתאום. כל אותן פעמים שאמרה לי, "אתה לא נוטש," בפליאה, בהערכה, באהבה, ואני לא הבנתי. לא הבנתי את הכבדות שבמשפט הזה. את הגלותיות. את העומק שיצר ועמד בניגוד להיכרות השטחית, הרגעית שלנו.

"ואז," שוב אספה את עצמה, ניגבה את הדמעות והמשיכה, "כשאתמול סוף-סוף בעטת בי," אמרה בחיוך, "כשסוף-סוף בעטת בי והלכת, התפרקתי. התפרקתי לגמרי. הרגשתי שאני נופלת חזרה אל הילדה הקטנה שננטשה אז והאדמה נפערה תחתיי ולא יכולתי יותר לעמוד. אז הלכתי לספה שלנו ושם התפרקתי לרסיסים. ובכיתי בכי תהומי, בכיתי את הבכי שלא בכיתי כל השנים האלה וכל מה שרציתי זה שתחזור. שאבא יחזור." היא עצרה לרגע, נתנה לשנינו רגע לקנח את האף ולנגב את הפנים הרטובות מדמעות מעורבבות, שלה בשלי ושלי בשלה.

"ואז הוא בא, המכשף." אמרתי בחיוך.

"המכשף." חייכה אליי חזרה, "הוא בא ואני התפרקתי עליו. ובכיתי וצרחתי שאני רוצה שתחזור והוא ידע בדיוק מה להגיד, מה לשאול ואיפה לגעת. ולאט-לאט הוא גרם לי להבין את הטעות שאני עושה. את מה ששמתי עליך וזה לא הגיע לך. זה לא היה שלך. זה לא אתה. אני רוצה שאבא שלי יחזור. זה לא קשור אליך. אתה רק היית דמות שהלבשתי עליה את הסיפור שלי. אתה לא קשור לזה. וזה לא היה פייר. זה לא היה נכון. ואתה, בגלל הכתפיים הרחבות שלך והלב הענק שלך עמדת בזה כל הזמן הזה ולא העפת אותי כבר מזמן, לא בעטת אותי כבר קודם ובגלל זה אני כל כך אוהבת ומעריכה אותך." אמרה וחיבקה אותי חזק, "ואז הוא לקח אותי אל החדר שלך, היה כבר 3 בלילה. ושם, ליד המדרגות שעולות לחדר שלך, על המדרכה, עשינו טקס שאמאני ושחררנו אותך מהתפקיד שהלבשתי עליך." המשיכה את הסיפור עד סופו. "אחר כך חזרנו לחדר, התקלחנו והלכנו לישון."

"ולא...? הוא לא...? אתם לא...?" לא ידעתי איך לשאול את זה בלי להישמע חשוך וקוף.

"לא. לא שכבנו," היא ענתה לי, "לא נגענו בכלל אחד בשנייה. הלכנו לישון ואז אתה באת. חזרת. לא נטשת." אמרה וליטפה אותי, "כשראיתי אותך העולם עצר. אבא חזר," אמרה.

ואני אמרתי, "אבא..." חזרתי על המילה בטון שלו, כמו שהוא אמר כשהתעורר וראה אותי נכנס לחדר, והכול התחבר סופית. פרצתי בצחוק גדול ומדבק. "אבא... מאיפה הוא בא לי לא הבנתי," אמרתי ובכינו מרוב צחוק, משוחררים מן הכובד של הסיפור, מהכובד של השבוע והחיים האלה. היא הרגישה קלה וחופשייה ואני איתה. 'כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים', אמר הטרובדור ואנחנו בכינו וצחקנו לחילופין ולסירוגין ותוך כדי וגם וגם. בכינו והתנשקנו וחיברנו את הבטנים ואת האגנים שלנו, את הלבבות שלנו וערבבנו את הדמעות שלנו ומרחנו אותן זה על זה, ומצצתי את הפטמות שלה, והיא ליטפה לי את הזין והצמידה את הכוס שלה לירך שלי וזזנו יחד והיינו במערבולת של רגשות, של תחושות ושל זוויות.

"ועכשיו אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך," אמרה כשחזרנו לנשום. "וואו, הסיפור שלי..." ניסיתי להיזכר בו. הוא היה רחוק פתאום.

אני יושב על הספה של המורים. לידי יושבת מיקה ערומה לגמרי, נשענת עליי ומלטפת לי את הרגל. על הכורסה מולנו יושבת-שוכבת ליטל, גם היא ערומה מלבד בד לבן המכסה את ירכיה, אני מלטף את שתיהן. על הספה יושב גם רותם, האסיסטנט המופלא, השדון הכול יכול והשיחה סובבת סביב מיניות, מקדשים, תפיסות מוטעות של מציאות ועוד הגיגים. אנחנו משועשעים כולנו, מתלטפים ומתכרבלים. זה הערב האחרון של הסמינר ונעים לנו. אני מרגיש מלך העולם. פורץ לעצמי את גבולות התודעה. ואז היא באה, נעמדת מעלינו ושואלת, "נלך?"

בבת אחת הרגשתי איך החיים שלי חוזרים ללופ הנצחי שלהם. איך בשנייה אחת אני מאבד את השליטה שחשבתי שהרווחתי ביושר בשמונת ימי הסדנה הזאת, וחוזר להיות העבד של מערכות היחסים שלי. כל הקסם התפוגג באותה השנייה ועמדתי ערום ודביל מול המציאות. ומהי המציאות? שנידונו לחיות במעגלי תלות ואחריות הדדית, שנידונו להיות חלק מִשלם, שלעולם נהיה מחויבים להתפשר, להתחשב, לעולם נהיה חלק מזוג שיש בו שני אנשים שלהם שני רצונות שונים. בכל כולי רציתי להישאר ולהמשיך את הרגע היפה שהיה שם על הספה, אבל הרגע תם.

קבענו שמה שלא יהיה, את הלילה האחרון נעביר יחד. אז באי-חשק אמיתי וניכר לעין קמתי והשתרכתי אחריה החוצה מן האולם. הרגשתי שאני מתכווץ עם כל צעד שאני עושה. מתכווץ ונעלם. עמדנו מחוץ לאולם והיא אמרה שהיא צריכה להביא את הדברים שלה מהחדר שלה.

"אז ניפגש בחדר שלי," אמרתי. "בוא איתי," היא אמרה. "מה פתאום," אמרתי. "מה, מה פתאום?" שאלה, "בוא איתי." "מה פתאום?!" אמרתי שוב, "תלכי רגע לחדר שלך ותביאי את הדברים ואני אחכה לך בחדר." מה יותר פשוט מזה? אבל היא התעקשה שאעשה את הסיבוב ואבוא איתה ואז זה קרה.

פתאום השתחרר בי הכול. פתאום עמדתי מולה ולא היה קסם. לא הייתה אהבה, לא היה שיגעון, לא היה כלום. הייתה בחורה קטנה וצנומה שאני מכיר בדיוק שבוע, שפיתחה בי תלות כזאת שהיא לא מסוגלת ללכת רגע לבד להביא את המברשת שיניים המזדיינת שלה. וכל הסרט הזה שציירנו לעצמנו בשבוע הזה התפוגג והתנפץ ולא נשאר ממנו דבר. לכי ממני, עופי קיבינימט, עופו כולכן, תעזבו אותי. כולכן חבורה של משוגעות פסיכיות נרקוטיות, עופו לעזאזל ותעזבו אותי כבר בשקט, התפוצצו המילים בתוך ראשי והאוויר התחיל למלא לי את הריאות.

"אני לא בא," אמרתי בשקט, "אני חוזר לאולם."

היא הסתכלה עליי במבט מופתע, "מה?" שאלה.

"אני לא בא איתך לחדר, אני חוזר לאולם." עניתי והרגשתי איך פתאום אני מקבל את עצמי בחזרה. היא הביטה בי מזועזעת, אבל לא חיכיתי עוד. הסתובבתי ועליתי בחזרה במדרגות לאולם. היא הסתכלה עליי עוד רגע, הסתובבה גם היא והלכה לכיוון החדר שלה. נכנסתי לאולם החשוך וסגרתי את הדלת מאחוריי.

בפנים הסצנה על הספה כבר התפרקה, אבל הייתה שם מאיה, הראסטפארית היפהפייה שרקדה לבדה בלב המעגל, אז הצטרפתי אליה והתחבקנו. והתנשקנו. הידיים שלנו שוטטו במעלה ובמורד גופינו המזיעים ואז היא שקעה אט-אט על ברכיה, כרעה מולי והכניסה את הזין שלי לפיה, שם במרכז האולם. מובן שלא עמד לי, אבל הרגע היה קסום בלי קשר לכך. נענעתי את האגן שלי בקצב המוזיקה כשהזין הקטנצ'יק שלי בפה שלה עד שהרימה אליי את עיניה במבט שואל. משכתי אותה מעלה לעמידה, חיבקתי אותה בחיוך ובהוקרת תודה והמשכנו לרקוד ולהתחבק. הרגשתי איך הזעם שלי מתעמעם ואת מקומו תופסת תחושת חופש ועצמאות מחודשת. חתכתי את מעגל האימה, את הדפוס המוחלט, הבסיסי, הקיומי, הנצחי שלי. הרגשתי שהשלמתי את המשימה שלשמה באתי. חתכתי אותן ממני. אני כבר לא עבד שלהן, של הנורמות שלהן, שם בחוץ. קרעתי את השרשרת שקשרה אותי אל מעגל התלות בהן, בזוגיות, בחיים הרגילים, 'הנורמליים'. שברתי את מעגל הסבל שלי והנה אני, איש חדש. חופשי. ענק. כביר. אדיר. הנה עולם חדש מחכה לי, עולם לא מוכר, לא צפוי, אבל קוסם, מרענן, מזמין, מפתה, חי. יש חיים בחוץ. יש למה לצפות. יש הפתעה. יש סקרנות. יש לאן ללכת, יש למה לצפות. הרגשתי שעם כל צעד אני נהיה קל יותר. מוריד ממני את מועקת ה'זוגיות' שקפצתי עליה גם פה בסדנה. זהו. עכשיו אני באמת משוחרר. עכשיו אני באמת קופץ מן הצוק אל הלא נודע. ואני בריחוף מופלא אל הלא נודע.

בצד השני של המעגל ראיתי את 'המכשף', ה-SEX WIZARD, כמו שקראנו לו סתיו ואני בשלישייה המיסטית שלנו. הלכתי והצטרפתי אליו. עמדנו סביב המזבח המרכזי, האלטר, על שלל פסליו ומעגל הנרות שבו.

"איפה היא?" הוא שאל.

"הלכה," אמרתי והטון שלי גרם לו להישיר אליי מבט מופתע ושואל. "אני עם זה גמרתי," אמרתי בחצי חיוך והרגשתי את העיניים המכשפות שלו חודרות לתוך הנשמה שלי, "המשימה הושלמה." סיכמתי.

"שנלך?" הוא אמר ואני הנהנתי. יצאנו יחד מן האולם, משאירים מאחורינו זוגות ואנחות במקדש האחרון של הסמינר. כשהגענו לחדר שלי התחבקנו ללא מילים. הוא חייך אליי חיוך וליטף לי את העורף. "לילה טוב," אמרנו בסוף. הוא המשיך לדרכו ואני עליתי לחדר של מאור ושלי. לשמחתי גם הלילה הוא לא ישן בחדר. נכנסתי למיטה כמו שאני, במכנסיים הקצרים של אבא. שקעתי בפוך הלבן ותוך רגע נרדמתי.

התעוררתי אחרי שלוש שעות, בשש בבוקר. פקחתי עיניים וידעתי שאני חייב לראות אותה. עכשיו. קמתי ויצאתי מהחדר. ככה, כמו שאני. הלכתי לחדר שלה, הקשתי את הקוד המשותף, פתחתי את הדלת וראיתי אותם ישנים, ערומים במיטה.

ביום שישי אני יושב עם רפאל, הגבר היחיד שמבוגר ממני בסמינר. הוא בערך בן 60. יש לו שלוש בנות, הגדולה כבר בת 32. השיחה נסובה סביב הילדים, על הקשר שלנו איתם, על הטעויות שכל הורה עושה ויעשה, על התרגיל שהיה אתמול שבו נפרדנו מהאב האוניברסלי ומאבא שלנו, כשלחשו לנו באוזן את כל המילים שרצינו שאבא שלנו יגיד לנו, והוא אף פעם לא אמר. ואז תוך כדי שיחה מתחוור לו שלא דיברתי עם הילדים שלי מאז יום ראשון. כי חשבנו, אימא שלהם ואני, שזה רק יבלבל אותם, שעדיף שלא לפתוח פתח לגעגועים. הוא היה מופתע, שלא נאמר מזועזע.

"אתה חייב ללכת עכשיו לדבר איתם," אמר לי במבטא האנגלי שלו, "עכשיו." פקד עליי, כשראה שאני מתמהמה. "אתה חייב לדבר איתם כל יום, כל יום. לא משנה איפה אתה ומה אתה עושה בשביל ההתפתחות שלך ובשביל עצמך, הם לפני הכול. הם לפניך. הם לפני כל דבר אחר בחיים שלך עכשיו. עוד עשר-עשרים שנה זה כבר יהיה סיפור אחר, אבל כשהם קטנים, בני שש וארבע כמו שלך, אתה חי בשבילם. אתה חייב להם את זה. זאת אחריותך. אתה הבאת אותם לפה, ואין מצב שאבא נעלם לשישה ימים בלי לדבר איתם מילה. אין דבר כזה."

ההחלטיות שלו שברה את כל התיאוריות שעוד איכשהו החזקתי. פשוט קמתי מהספה, הלכתי לחדר, הוצאתי מהמגירה את הטלפון שהיה כבוי כל השבוע והלכתי רחוק כדי להדליק אותו ולהתקשר אליה שתיתן לי לדבר איתם. ידעתי בדיוק מה אני הולך להגיד להם, לא היה לי שום ספק. כשהיא ענתה בהפתעה קלה לא השארתי הרבה מקום לתהיות. ביקשתי שתעביר לי את הבן שלי. הוא ענה בהפתעה ומייד כששמעתי את הקול שלו נשבר לי הלב לאלף רסיסים, אבל שמרתי על השלווה שלי. לא רציתי שהשיחה תהפוך מישמש של רגשות ודרמות. רציתי להגיד לו דברים ורציתי שיהיה מסוגל להבין ולקבל אותם, למרות הגיל הצעיר שלו.

"היי, קוקו," אמרתי. "היי, אבא," ענה. "מה שלומך קוקו?" "בסדר אבא, איפה אתה, אבא?" "אני רחוק," עניתי, "אבל עוד מעט אני חוזר, עוד מעט ימים." "מתי?" "ביום ראשון. זה ממש עוד מעט, אבל אתה שומע קוקו?" "כן, אבא."

"אני רוצה להגיד לך כמה דברים, אז אני מבקש שתתרחק רגע מאימא ומקאיה כדי שתוכל לשמוע מה אני אומר. זהו? התרחקת קצת? יופי, תשמע קוקו, אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך, ילד. אני אוהב אותך מאוד ואני גאה בך על הילד שאתה. חכם, וטוב לב, וסקרן ואח טוב לקאיה, אני יודע שאתה אוהב אותה מאוד. אני יודע שהייתה לך תקופה לא קלה, עם הפרידה של אימא ושלי, אבל אתה מתנהג מאוד בבגרות, ותדע שכשקשה לך אתה תמיד יכול לבוא להגיד לי ונדבר על זה. כי גם לי קשה לפעמים, אבל זה תמיד עושה לי טוב לדבר עם מישהו. וזה בסדר שקשה לפעמים וקצת עצובים. אז תדע שאני פה בשבילך. ואני תמיד אהיה פה בשבילך. לעולם לא אעזוב אותך," וכשאני אומר את זה הדמעות כבר זולגות מהעיניים של שנינו.

"אני אוהב אותך, אבא," הוא אומר ואני בוכה לגמרי.

"אני אוהב אותך, אהוב שלי," אני עונה לו ואנחנו בוכים קצת יחד. "טוב, אהוב שלי," אני מתעשת לאחר זמן מה, "עוד כמה ימים אני חוזר ונתחבק חזק-חזק. טוב?"

"טוב אבא," הוא עונה ומושך באף.

אני מצליח להיפרד ממנו ומבקש שיעביר לי את קאיה, בתי הקטנה, בת הארבע שאוחזת בטלפון בהתרגשות. לא יצא לה הרבה פעמים בחיים לדבר ממש בטלפון. "אבא?" היא שואלת, "למה קוקו בוכה?"

"תכף הוא יספר לך אם הוא ירצה," אני עונה, "אבל בינתיים אני רוצה להגיד לך כמה דברים, אז בבקשה תתרחקי גם את קצת, כדי שתוכלי לשמוע אותי טוב יותר." היא מתרחקת מעט ושואלת בישירות האופיינית לה, "מה, אבא?"

"אהובה קטנה שלי, אני רוצה לספר לך שאני מתגעגע אלייך מאוד."

"ואל קוקו ואימא גם?" היא שואלת.

"כן, גם אליהם," אני עונה," אבל עכשיו אני רוצה להגיד דברים לך, דברים בשבילך, טוב?"

"טוב, אבא."

אני מחכה שתתרחק רגע מההמולה, "בובה שלי, אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך מאוד. את ילדה מקסימה, חכמה ונבונה. את מצחיקה ויש לך לב גדול ואת אוהבת לעזור לילדים ולאימא ואת אחות מקסימה לקוקו, ואת חזקה." ופה אני שוב משתנק, "ואני אוהב אותך, ילדה שלי, הלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה אלייך, ואל קוקו, וכן, וגם אל אימא, בדרכים מסוימות." אני חייב להניח את דעתה.

"אני גם אוהבת אותך, אבא," היא אומרת לי ואני יודע שהיא לא אומרת סתם, היא לא אומרת שום דבר סתם הילדה הזאת, "ותודה לך על המילים היפות, אבא," היא אומרת ואני פורץ שוב בבכי.

"אוי, אהובה שלי, אני מחבק אותך חזק-חזק עכשיו, את מרגישה?"

"כן, אבא, אני מרגישה," היא אומרת בחיוך, "אני מחבקת אותך בחזרה, אבא." ואין לי שום דרך כבר לעצור את הדמעות והן פשוט זורמות ממני מרוב אהבה וגעגועים וטמטום שחיכיתי את כל הימים האלה כדי להתקשר ולדבר איתם ומה עבר לי בראש? וידעתי שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני עושה דבר כזה.

"אתה חייב לדבר איתם כל יום. כל יום. אפילו לרגע אחד קצר. להגיד שלום. אני אוהב אתכם ומתגעגע אליכם, ולהתראות בקרוב." ככה רפאל אמר וידעתי שמעכשיו זה מה שיהיה. לא משנה מאיפה ובאיזה מחיר. גם במחיר של לשבור הבטחה או קוד התנהגות מיוחד בסדנה כלשהי.

"להתראות, אהובה שלי, נתראה בקרוב."

"ביי, אבא," קאיה אמרה בקול הילדי שלה ואני התרפקתי עליו לעוד רגע לפני שהעבירה את הטלפון לאימא שלה, גרושתי.

"היי," אני אומר.

"היי," היא עונה מופתעת מסערת הרגשות של הילדים, "מה העניינים? איך הולך?"

"הולך נהדר," אני עונה, "אבל אני לא ממש יכול להרחיב עכשיו, אני כבר תכף צריך ללכת."

"או-קיי," היא אומרת קצת נעלבת.

אני קופץ מהצוק, "אבל אני רוצה להגיד לך שאני מבין המון דברים עכשיו. נדבר על זה כשניפגש, אבל אני מאוד מעריך אותך על האימא שאת, וגאה בך ואני תמיד אוהַב אותך כאימא של הילדים שלי ואני חושב שאת עושה עבודה מדהימה."

"או-קיי," היא אומרת מופתעת, "הכול בסדר?" היא שואלת חצי בבדיחות וחצי בסקרנות.

"הכול בסדר," אני עונה, "הכול מעולה. אני פשוט לומד המון דברים חדשים על עצמי, עלינו. על איך שהתנהגתי אלייך."

"טוב, בייבי," היא אומרת, "אני לא יכולה לשמוע עכשיו."

"זה בסדר. אני לא יכול לדבר עכשיו. שתהיה לכם שבת שלום. אני אוהב את כולכם ושמח מאוד שהצלחנו בכל זאת לדבר קצת. ואני שמח מאוד על מה שעשינו ועל הילדים שיש לנו."

"שבת שלום, בייבי," היא אומרת ואני יכול לשמוע את הדמעות חונקות אותה וגם אני נחנק מהתרגשות. ואז היא פונה לצעוק לילדים שייזהרו ממשהו.

"שבת שלום." אני אומר ומנתק. אני עומד מול הנוף המדהים, מניח לדמעות על הלחיים להתייבש ברוח הנעימה ואוסף את עצמי בחזרה אל המקום ואל הזמן.

"היום אני רוצה לדבר איתכם על מעגל ההסכמה," הוא פותח את ההרצאה של היום השלישי. הוא עומד במרכז המעגלים במכנסי גלישה מהוהים ובגופייה שעליה הדפס של קרישנה, ובאופן כללי נראה כמו היפי מזדקן בעיירת גולשים בקליפורניה. ואני לא יכול שלא לחשוב שכך בדיוק הוא רוצה להיראות, אבל זה לא מפריע לי להקשיב לו, להישאר פתוח וקשוב. בשביל זה באתי. "יש במעגל הזה שני חצאים," הוא מסמן בחבל מעגל גדול במרכז האולם, ואז חוצה את קוטרו של המעגל בחבל נוסף, "חצי אקטיבי וחצי פסיבי, ועכשיו תחלקו שוב את המעגל לשניים, נניח חצי עליון וחצי תחתון," הוא משתמש בחבל נוסף וחוצה את המעגל שוב לאורכו, "ותתנו לחצאים הללו את השמות 'מעניק' ו'מקבל', כך שיש לנו ארבעה רבעים עכשיו, אחד – מעניק פסיבי, שני – מעניק אקטיבי, שלישי – מקבל פסיבי ורביעי – מקבל אקטיבי."

אני מסוחרר קצת מכל ההגדרות, מה זה כל רבע? והוא ממשיך, "נתחיל מהפשוט – המעניק הפסיבי. דמיינו שאתם במסעדה ואתם יודעים בדיוק מה אתם רוצים לאכול. אתם מבקשים מהמלצר בדיוק את המנה שבא לכם עליה. הדג המעולה שחבר שלכם המליץ לכם עליו. המלצר הולך ומביא לכם את הדג הזה בדיוק. אם הוא יביא לכם סטייק במקום, מה תעשו? נכון, תחזירו לו אותו ותבקשו שיביא לכם את מה שהזמנתם, ורק אותו. נכון? יפה. אז מה המלצר כאן? הוא הנותן, נכון? הוא מביא את מה שביקשתי. מעניק. אם הוא יביא לי את הסטייק ההוא אני אכעס? לא, אני אגיד לו, אני לא רוצה סטייק, אני רוצה דג. אז הוא פסיבי, נכון? מעניק פסיבי. הוא נותן לי את מה שאני רוצה. האהובה שלי שוכבת על הבטן ואומרת לי, 'תעשה לי נעים בגב', ואני עושה בדיוק את מה שהיא מבקשת. כשאני נוגע איפה שהיא לא רוצה, היא אומרת לי, 'לא, לא, לא, תחזור לשם'. ואני מה אני עושה? אני חוזר לשם ועושה מה שהיא מבקשת. אני נותן שירות. נקרא לי ה'משרת'.

ובמסעדה, מה אתם? אתם המקבלים, נכון? אתם מזמינים ומקבלים. המלצר יכול לתת לכם את מה שהוא רוצה? לא, אלא אם כן הסכמתם לזה. אבל ברוב המסעדות, הוא יביא מה שביקשתם. זאת אומרת שאתם אקטיביים. אז אתם מקבלים אקטיביים. אני שוכב על הבטן ואני מבקש מהאהובה שלי שתעשה לי נעים בגב ואני גם מכוון אותה בדיוק איפה ואיך נעים לי. לכן קוראים לו ה'מקבל'.

אז מה נשאר לנו? יש לנו מקבל אקטיבי, 'המקבל', יש לנו את הנותן האקטיבי, 'המשרת', ועכשיו נסתכל על השניים האחרים. נתחיל במקבל הפסיבי. מי שבא למסעדה ואומר למלצר, 'תפתיע אותי. תביא לי מה שבא לך. אני סומך עליך בעיניים עצומות.' אני שוכב על הגב, אני אפילו קושר את העיניים בחתיכת בד ואני אומר לאהובתי, 'תעשי בי כרצונך. הגוף שלי שלך'. אוווו, זה מדגדג נכון? אני כבר מרגיש את ההתרגשות של הציפייה ואת המתח של הכניעות," הוא עושה לנו טיזינג, מעורר גל צחוק ועונג, "אנחנו נקרא לו ה'מאפשר'.

האחרון, הנותן האקטיבי, הוא המלצר שעושה מה שהוא רוצה. הוא מחליט מה להביא לנו. הוא האחראי, אצלו היוזמה והיכולת. אצלו הכוח. הוא המחליט, הדומיננטי. נקרא לו ה'לוקח'.

בכל מגע בין שני אנשים באים הרבעים האלה לידי ביטוי. מי שעושה, ועבור מי הוא עושה את זה. אני עושה עבורי, אני עושה עבורך, את אותה התנועה אנחנו יכולים לפרש בשתי צורות שונות. אני נוגע בך להנאתך או להנאתי. אתה עושה עבורי, אתה עושה עבורך. אם אנחנו בתוך המעגל, מעגל ההסכמה, אז הכול טוב. הכול סבבה. אני מבקש ומקבל מה שאני מבקש, אני נותן מה שאני מתבקש לתת, גם אם זה בהכוונה מדויקת וגם אם זה לפי רצוני החופשי, כשהרשות נתונה. אבל כשיוצאים החוצה מתוך המעגל, יוצאים מתוך ההסכמה, עוברים לעולם הצללים של המגע בין האנשים. מהו הצל של המקבל הפסיבי? מתי זה נהיה שלילי? נכון, כשכבר אין לו רצון משלו. תעשה בי מה שתרצה, לא אכפת לי לאיזה סרט הולכים, לא אכפת לי מה להזמין, לא אכפת לי מה תעשה בי. אתה המחליט. אני פשוט אשכב לי פה על הגב ואחכה שאתה תעשה מה שבא לך. העצלן.

מהו הצל של הנותן הפסיבי? הסמרטוט. המרַצה. אני אעשה מה שתגיד לי. אני כבר כל כך רגיל לעשות מה שאתה מבקש שאני מרגיש שהקול שלי כבר לא נשמע. אין לי קול. אתה המחליט. אתה השולט. אני המרצה. ואני כל הזמן מרחם על עצמי.

והצל של הנותן האקטיבי? מי שכל הזמן נותן שירות? נכון. גם הוא נהיה עבד. אבל כשלנותן הפסיבי נעלם הקול, אז הנותן האקטיבי עסוק כל היום בחיפוש הרצון של האחר. הוא המחזר שאף פעם לא יודע לנוח. הוא עסוק ברדיפה אחרי האדונים שלו עד שמה קורה בסוף? נכון. לאדונים שלו נמאס והם מעיפים אותו. הוא או היא, זה לא משנה.

והאחרון? כשהלוקח יוצא מאזור ההסכמה אז זה כבר בלגן, זה כבר פלילי. למה? מהו הצל של המקבל האקטיבי? הוא כבר לוקח, אבל לא מסתפק במה שנותנים לו, יש לו כבר דרישות והוא יודע מה לעשות כדי להשיג אותן. על זה העונש הוא כבר בית כלא. למה? כי איך קוראים למי שלוקח בכוח את מה שלא נותנים לו? נכון, אנס."

הוא אומר את זה ואני נרעד. זה אני. בכל חמש השנים האחרונות של הנישואים שלי לקחתי. מאז נולד הבן הבכור שלי, היא איבדה עניין בסקס ומאז אני לוקח. והיא נותנת כשבא לה. וכשלא בא לה, אני מתחנן כמו כלב או הולך לישון מתוסכל, וקם מתוסכל. ואז אני גם מתנהג כמו מתוסכל, ואז עוד פחות בא לה והיא עוד פחות נותנת, ואני עוד יותר מתוסכל והמעגל הולך ומסתחרר. הספירלה הולכת ומעמיקה. ואנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה עד שלא נשארת ברירה והאפשרות היחידה שנותרה לנו היא להיפרד.

"ועכשיו, תלכו ותעמדו ברבע שאתם חושבים שהוא הרבע שלכם. במקום שלכם בתוך המעגל." הוא אומר ואני נחרד. כולם קמים ומסתדרים בתוך המעגל. רוב הגברים והנשים מצטופפים על גבול ההסכמה של המרַצה, הנותן הפסיבי. מעטים מתמקמים במאפשר ועוד פחות במשרת. הרבע של הלוקח נשאר ריק. לאט-לאט אני הולך ונעמד שם, מעט מחוץ למעגל ההסכמה, על הגבול הפלילי. ואני נזכר בכל אותן פעמים שתפסתי אותה בכוח, הצמדתי אותה אליי, קרעתי ממנה את התחתונים ונכנסתי אליה באלימות, בכעס, בתסכול. נזכר בכל הפעמים שברחה ממני, שצעקה עליי שאעזוב אותה, בכל אותן הפעמים שהתחננתי אליה ש'תיתן לי', בכל אותן פעמים שסירבה ובכל הפעמים שאמרה לי, "טוב, אבל תגמור מהר, גמרת? נו תגמור כבר אני רוצה לישון. אוף, תגמור כבר." ואני הרגשתי כמו כלב, כמו חיה שחיה סביב הזין שלה, בהמה חסרת רגשות, מלאת צרכים חייתיים. כמה מושפל הרגשתי, כמה חסר אונים. כל החיה המופלאה הזאת שאני, הגוף מלא השרירים והעוצמה, שכותב שירים וסיפורים, שאלוף בקרטה ורץ מרתונים, כל היצור המופלא הזה מתנהג פשוט כמו כלב, כלב רחוב עזוב ומיוחם. רציתי לבכות.

עמדתי לבד ברבע 'שלי' והרגשתי כל כך בודד. אבל גם הוקרתי תודה על ההסבר שעשה לי סדר במושגים, שאפשר לי להבין שאומנם כך זה היה, אבל עכשיו אני אוכל לצאת מפה, מהמקום הזה, ולחפש את עצמי ברבעים אחרים.

וכמו קרא את מחשבותיי, נעמד אהוד במרכז המעגל ואמר, "פה במרכז יש אזור מיוחד שאני קורא לו ה-HELL YES של מעגל ההסכמה. זה האזור," הצביע עליו והמשיך, "פה באמצע, איפה שנפגשים ארבעת הרבעים, יש עוד עיגול – עיגול קטן שבו כל הרבעים מתחברים ובו יש לנו יכולת לנוע בין ארבעת החלקים, לשנות ולגוון ולהחליט שהיום אני כזה, והיום אני כזה, ועכשיו בואי נעשה ככה ועכשיו בואי נתחלף. והאזור הזה הוא אזור מודע, אזור של פתיחות ושל כנות ושל שיתוף ואהבה, לעצמנו ולפרטנרים שלנו. זה האזור שבו אנחנו רוצים להיות." הוא פשט ידיים והזמין את כולנו להצטופף איתו במעגל המרכזי. כולנו נמשכנו אל המרכז, אל החיבוק שלו, אל החיבוק של הקבוצה הענקית שעומדת עכשיו כגוש אחד גדול, מתנודדת ומתרפקת בתחושת טלטלה חזקה ובתודה על מודעות שהתעוררה.

בבוקר שאחרי שיחת הטלפון איתה ועם הילדים עליתי סוף-סוף לשתף במעגל הבוקר. הרגשתי את הלב שלי דופק עוד לפני שנעמדתי בכלל, אבל לא נסוגתי. נעמדתי בצד המעגל, איפה שיכולתי לראות את כולם, גם את המורים, וסיפרתי על שיחת הטלפון. תוך כדי שדיברתי כל הרגשות התעוררו מחדש, עלו והציפו אותי, גלשו ממני אל הגרון ואל העיניים. הדמעות שטפו אותי בלי ששמתי לב. סיפרתי על השיחה עם קוקו, שאמרתי לו כל מה שאבא שלי לא אמר לי וכל כך רציתי שיגיד, סיפרתי על השיחה עם קאיה ועל התגובה החמודה שלה. וצחקנו כולם, והרגשתי שכל אחד ואחת חושבים עכשיו על הילדים שלהם.

ואז סיפרתי גם על השיחה איתה. סיפרתי על שש שנות הנישואים שלנו, שהתחילו במשיכה מינית מטורפת שהתפוגגה לה מייד אחרי הלידה של קוקו, על הלילות והימים שהסתובבתי בעולם מושפל ורמוס, מוּנע מכוחות מיניים מודחקים והרסניים. סיפרתי על הנתק בינינו שהלך וגדל עד שהפך תהום שאי אפשר היה עוד לגשר עליה. סיפרתי על לילות ללא שינה שבהם שכבנו זה לצד זה במיטה הגדולה, לא מסוגלים להתקרב ולגעת. סיפרתי על הקור שנשב מן הבית שלנו וכיבה אותי עד שחשבתי שכבר אין טעם בחיים האלה יותר. מין מוות פנימי עמוק, תחושה מצמיתה של זרות ושל ניכור. כשאתה מסתובב בתוך הבית שלך בתחושה כזאת, לאן תלך? סיפרתי על הציניות שהשתלטה על החיים שלי, שלא יכולתי להסתכל על זוגות מאוהבים כי ידעתי שזה ייגמר להם הרבה יותר מהר מכפי שהם חושבים; כמו נביא עייף וזקן שרואה הכול, אבל לא יכול לצעוק ולהזהיר – ממש יכולתי לראות אותם רבים, מתרחקים ובוגדים. ייאוש. הרגשתי פשוט מיואש. ואבוד. בשלב הזה כל המעגל בכה איתי, נסחף בסערת הרגשות שלי.

סיפרתי על התחושה הנוראית שיש בעמידה לבד ברבע המעגל של ה'כלא', להרגיש כל כך דפוק ואלים, להיות 'לוקח'. ואז אהוד קטע אותי וביקש ממני בקול רך ללכת ולעמוד שם שוב, 'בכלא'. ניגשתי ובצעד כבד נעמדתי שם, באותה הנקודה שבה עמדתי אז. ואז הוא ביקש ממני לצאת מ'הכלא' ולהיכנס לתוך מעגל ההסכמה.

"עכשיו, כשאתה מודע, אתה כבר לא צריך להיות בכלא," אמר, "עכשיו אתה יכול להיכנס בחזרה אל תוך ההסכמה שביחסים בריאים, שמבוססים על קבלה והבנה." הוא דיבר ואני הרגשתי שהמילים שלו חוצבות בי אמת חדשה. "ועכשיו תיכנס עוד קצת פנימה," הוא ביקש ממני, "אל המרכז, אל ה-HELL YES שלנו."

דידיתי פנימה ועמדתי במרכז המעגל, מרגיש את עיניהם של כל החברים והחברות החדשים שלי, האנשים שקיבלו אותי עכשיו כמו שאף אחד מעולם לא קיבל קודם. עירום ועריה, פתוח מבפנים ומבחוץ, חושף את החולשות הכי עמוקות שלי, הנסתרות והחשוכות ביותר, את הסודות הכמוסים שלי, שאפילו בפני עצמי לא הודיתי בהם. וכולם פשטו ידיים לכיווני ונענעו את האצבעות בהזרמת אנרגיה כמו שבט אינדיאני עתיק. הרגשתי כאילו אני נולד מחדש, שם במרכז האנרגיה האדירה הזאת ששטפה אותי. הרגשתי שאני נולד מחדש. שאני משאיר שם על הרצפה אותי המת המהלך ואני עומד לצאת מן המעגל הזה חי. רך, חשוף ופגיע, אבל חי. עמדתי שם כמה שניות, נותן לעצמי להתמלא באנרגיה שקיבלתי, ואז הסתובבתי אל אהוד ובחיוך קדתי לפניו קידה עמוקה. הוא חייך אליי חיוך טוב לב וקד לי חזרה. הסתובבתי, ובצעד מרחף יצאתי מן המעגל וחזרתי אל מקום הישיבה שלי.

כשהתיישבתי, כל מי שישב סביבי התקבץ והגיע לחיבוק קבוצתי ענק. זאת הייתה תחושת עונג שלמה, מלאה. הרגשתי מחובר אל האנשים שהקיפו ומילאו אותי אהבה, אהבת אין-קץ, אהבה המכילה את כל העולם, כי כל אחד ואחת מהם פתח אליי את ליבו במלואו, וכולם היו צינורות לאהבה הקוסמית. הרגשתי מחובר אל עצמי. מרוקן ומלא באותו זמן. וידעתי שמשהו חדש קרה לי.

מה זאת משיכה מינית? מי יודע... כל כך הרבה נכתב בנושא. כל כך הרבה דובר עליו, שמי אני שאתיימר לדעת משהו בעניין. אבל אני יודע מה מפעיל אותה אצלי, וזה מעניין. מה שמפעיל בי את המשיכה אינו קשור למראה, לצבע, לגובה או לגודל של אזורים מסוימים. ככל הנראה הוא קשור איכשהו לריח, אבל לא רק. הוא קשור ל-FEEL, לגישה. הייתי עם נשים מכל הסוגים, הצבעים והטעמים. הייתי עם נשים שיש להן ציצים גדולים וקטנים, שלא היה להן ציצי בכלל, שמלבד פטמות קטנות וזקורות לא התבטאה בהן כל נשיות. הייתי עם נשים שיש להן תחת גדול, מלא ועסיסי, שיש להן טוסיק נופל, וכאלה שיש להן טוסיק מוצק של ספורטאית או של רקדנית. הייתי עם נשים מעשנות ולא, עם מסטוליות ועם צלולות, עם חלקות ועם שעירות. המשיכה אינה קשורה לדבר מכל אלה. היא קשורה למבט בעיניים, שאומר 'אני רוצה אותך', 'אני רוצה אותך רוצֶה אותי. ואני יודעת מה לעשות איתך'. אוף, כמה אני אוהב את המבט הזה. ואז אני נדלק בשנייה. ואז עומד לי עוד לפני שאני מבין מה קרה. ואז יש סקס פרוע.

ולה היה המבט הזה. לסתיו. מן הרגע הראשון. ולא יכולתי להתנגד. הצעתי לה לבוא איתי לחדר בלילה השלישי של הסמינר.

בשני הלילות הראשונים התבקשנו לא ליצור מגע אינטימי. והקפדנו למלא את הבקשה. בערב השלישי היה המקדש הראשון. מקדש הוא המקום שבו הכול קורה. המקום שחיכינו לו. בשבילו באנו. ואני לא השתתפתי. ברחתי. איתה. אליה.

לפני שהמקדש נפתח הייתה הנחיה ליצור שלישיות. הייתי עם שתי נשים יפות ונעימות. הסברתי להן מה אני מבקש והן ליטפו אותי ונגעו בי, ואני עפתי. הזין שלי התחיל להשתחרר ולהגיב למרות המהומה מסביב, למרות כל הגופים הערומים, הרעשים והרחשים. ואז פתאום התבקשנו להחליף שלישיות. הסתובבתי והצטרפתי לשלישייה שהייתה מאחוריי, בחור ואישה שלא עשתה לי את זה בכלל. מסוג הדברים שאתה יודע. ופתאום ממש לא התאימה לי כל הסיטואציה. הרגשתי נבוך וכלוא. רק רציתי ללכת משם, ולא ידעתי איך לומר את זה. נתקעתי. לפתע ראיתי אותה בצד השני של החדר מתדיינת עם המורים בשיח שנראה כמו הסבר מדוע היא לא רוצה להיות שם וכניסיונות שכנוע שלהם שתישאר. קפצתי על ההזדמנות. התנצלתי בפני חברי השלישייה החדשה שלי ורצתי אליה. אחזתי בידה ושאלתי אם תרצה לבוא איתי לחדר. היא הסתכלה עליי בתודה. המורים נרגעו שהיא תהיה שותפה באיזושהי צורה, ואני שמחתי כשהיא הנהנה. יצאנו יד ביד מן האולם והשארנו מאחורינו את הגניחות ואת האנחות.

נשכבנו על המיטה הגדולה הלבנה והמפנקת. היינו קרובים. הידיים שלנו לא שבעו. נגענו והתלטפנו, נצמדנו והתרחקנו. ואז עצרנו ועשינו את שיחת ה-RBDSM. שיחת ההיכרות של העידן החדש:

Relationships – באילו מערכות יחסים אנחנו? היא נשואה. בום. יש לה חמישה ילדים. בום-בום. הם בודקים את פתיחת היחסים שלהם. אני גרוש זה שנתיים. יש לי שני ילדים. אני חופשי ומאושר.

Desires – (ה-B וה-D החליפו מקום כדי שיהיה קל לזכור את הקיצור) מה הרצון שלנו? מהם החשקים שלנו? מה אנחנו רוצים מהקשר הזה? לא ברור. לשנינו. לבדוק. להתנסות. לגלות. לחקור.

Boundaries – מהם הגבולות של כל אחד? היא ובעלה החליטו שהגבול שלהם יהיה שהיא לא תקיים יחסי מין מלאים. זאת אומרת בלי חדירה. לי אין שום גבולות. להפך.

Sexual health – בריאות כללית, זיהומים, מחלות, אמצעי מניעה. היא בימי הדימום החודשי. אממממ. או-קיי, כיוון שלא תהיה חדירה אז זה לא משנה, אם כי בדיעבד זה הורגש ומסכנות היו המנקות שהיו צריכות להחליף את המצעים במהלך השבוע. אבל בשלב זה, הכול היה עוד רגוע ונקי. לי אין מחלות שאני יודע עליהן. עשיתי בדיקה ממש במקרה לא מזמן. ככלל אני לא משתמש בקונדומים, אבל שוב, כנראה שבכל מקרה לא יהיה צורך, אז הכול סבבה.

ואחרון, וזה נהיה כבר ארוך וקצת מייגע. Meaning – מה אנחנו מצפים שיהיה מחר בבוקר? מה המשמעות של מה שקורה פה בשבילנו? לא ידענו לומר. מה המשמעות של זה בסדנה כזאת? מה יֵלד יום? למי יש פאקינג מושג?! הדבר היחיד שידענו הוא שיש בינינו משיכה מטורפת, אבל שנינו לא מתכוונים להיסגר בפני דברים אחרים, אנשים אחרים או כל דבר אחר שיבוא. בשביל זה באנו. על זה הסכמנו.

כשסיימנו את השיחה היינו מותשים. נרדמנו מחובקים. וזה היה יותר מכל סקס שיכולתי לדמיין. זה היה יותר מכל מה שהיה לי בשנים האחרונות. לא עשינו אהבה אבל אהבנו. ככה. בחיבוק. בליטוף.

מה זה סקס? מה היא אנרגיה מינית? האם רק כשיש כוונה לגמור למעשה האהבה יש תכלית? רק אז אפשר לקרוא לזה סקס? זיון? ואיך נקרא לזה שהיא נושפת אוויר חם על הביצים ואני רועד מעונג ומהתרגשות? ולזה שאני דוקר את הפטמות שלה בקצה לשוני, רק נוגע ומרפה, מעביר את הלשון בתנועה רחבה ורטובה על הפטמה שלה תוך כדי שאני מחכך את הירך שלי באיבר המין שלה, הכוס הרטוב שלה ואני מרגיש אותה מתפתלת תחתיי, נמתחת ומתכווצת, מקשיתה את הגב בניסיון נואש לדחוף חזרה את הפטמה אל תוך פי, וכשאני מתרצה ומקבל את הפטמה הזקורה הזאת אל בין שפתיי והפה שלי אוסף אותה בחום לתוכו, יונק אותה אל תוכי והיא נאנקת בקול רווחה עמוק וסוער, אוחזת ולא מרפה מהעורף שלי כדי שלא אנתק את המגע, והאגן שלה מצייר עיגולים אדומים של הירך שלי והזין שלי כמעט מתפוצץ, מתחכך על בטנה השטוחה והחזקה שלה, מה זה? זה לא סקס? זה סקס עם האלים. זה לעשות אהבה. זה להזדיין. ולא מעניין אותי אם לא הייתה חדירה.

וככה אנחנו עושים אהבה בכל רגע פנוי שיש לנו. ברוגע. בשלווה. בתשוקה מטורפת. בסערה של התפרקות ושל מגע ושל פחדים שנמוגים בזיעה ובדם וברוק. ובלי זרע. אני לא שופך כל הזמן הזה. כל שמונת הימים של הסמינר לא שפכתי אפילו לא פעם אחת. כמו בוויפאסנה שעשיתי לפני 20 שנה. רק שפֹה, במקום להתפוגג אל תוך האנרגיה הקוסמית, אני מתפוצץ מאנרגיה מינית, מאֶרוס. אנחנו ישנים שעה שעתיים בלילה, כל לילה, ולמוחרת ערים וערניים, חדים וממוקדים כמו שלא הייתי בכל חיי הבוגרים. אולי מלבד אותם עשרת הימים של הוויפאסנה, אי שם בשנות ה-90.

תמיד פחדתי מן המיקוד הזה ומיסכתי אותו בעשן המריחואנה. הרגשתי שקשה לי להכיל את עצמי ממוקד כל כך, חד כל כך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עם כל האנרגיה הזאת. אז עישנתי את עצמי למוות. כל יום. כל היום. אולי למוות זה קצת מוגזם, אבל היו לא מעט פעמים שהרגשתי שהרגשות שלי מתים, החושים שלי קהים, שאני פשוט גוף מת המתנועע בחלל בלי כוונה, בלי יכולת. בלי רצון. אלא אם הרצון שלך הוא לעשן מריחואנה, כמו שאומר טרנטינו בג'קי בראון.

המדבר

הלכתי לבד. העבודה שלי אפשרה לי את הפריווילגיה הזאת מפעם לפעם. ופתאום עלתה בי ההכרה שאני ממורמר. שאני איש זקן וממורמר. נרגן. זעפן. ההבנה הזאת הייתה כמו תחושת גועל שעלתה ושטפה אותי. איך זה קרה? איך במקום לטרוף את העולם, במקום לחיות את החיים ששווה שיעשו עליהם סרט, במקום לחיות את היום כאילו אין מחר, הפכתי ממורמר?

ידעתי איך. אבל זה היה פחות חשוב באותו הרגע, כשהלכתי בשביל המתפתל בדרך לעין ירקעם. מה שהיה יותר חשוב זה מה אני הולך לעשות בעניין. "מה אתה צריך בשביל להפסיק להיות ממורמר? אל תתעמק יותר מדי, דבר חופשי, בשלוף," שאלתי את עצמי, ועצמי ענה לי באותו הרגע, "שלושה דברים. אחד – להתגרש. שתיים – להפסיק להיות שכיר ולהקים עסק עצמאי. שלוש – לקנות אופנוע." זהו. בום. ידעתי שכל מילה זהב. ידעתי שדיברתי אמת. ידעתי מה אני צריך לעשות. באותו רגע הכול היה ברור כמו זכוכית קריסטל שקופה ונקייה. המשכתי ללכת, ירדתי במדרגות הסלע למעיין הקדמון. ומאותו רגע השעון החל לתקתק.

פחות משנתיים מאוחר יותר אני פה. גרוש ומוקף נשים ערומות ויפות. יש לי עסק חדש ומטורף שמפחיד ומרעיד את הביצים, אבל הוא שלי. והאופנוע שלי חונה על השביל ממש מעל המדשאה הראשית, קורץ לי בכל פעם שאני עובר לידו.

ואני שוב מרגיש חי. בכל רמ"ח איבריי, שס"ה גידיי, ששת חושיי (גם החוש השישי ער ועירני), שתי ביציי ואיבר מיני האחד והיחיד. ואני אוהב את החיים האלה, שוב. אני אוהב אותם ואוהב את הילדים שלי ואוהב את השקט שלי ואת הסערות שלי, ואת הטלוויזיה שפתוחה על ערוץ הספורט בכל ערב בלי נקיפות מצפון ואת הכביסה שזרוקה בכל מקום בבית, ואוהב את העוזרת שבאה פעם בשבועיים ועושה לי סדר בחיים. אני אוהב את עצמי שוב. את הכרס, את הקרחת, את השיניים הצהובות משנים של עישון. ואני יודע ששום דבר מאלה לא משנה כלום, כי קיבלתי שוב את הניצוץ בעיניים. הניצוץ הממזרי, הטורף. ניצוץ החיים שמעיר ומסעיר ואי אפשר לעמוד בפניו.

יש לנו ארבעה מרכזים בגוף. אחד בראש – שחושב, מתכנן ומודד; אחד בלב – שם נמצאים הקשרים והחיבורים; אחד בבטן – שם נמצאים הרגשות; ואחד באיבר המין – שם נמצאת המשיכה.

כשאנחנו פוגשים מישהו או מישהי הכול מתחיל לעבוד. לפעמים אנחנו חושבים, אמממ... האדם הזה טוב לי, הוא עשיר, משכיל, הוא יהיה אבא טוב לילדים, הוא גבוה, הוא ממשפחה טובה ועוד מחשבות. כל הרצונות, השאיפות והדעות קדומות, כולם נמצאים בראש. לפעמים זה הפוך, אתה חושב לעצמך, זה מוזר. היא לא מתאימה לי, היא פְרחה, צפונית, היפית, רוחניקית, היא גרה רחוק, היא לא הטיפוס שלי, אבל יש חיבור, יש קשר. אתה לא יודע להסביר איך ולמה, אבל אתה מצליח לדבר איתה, אתה מרגיש שהיא מבינה אותך, שהיא מכירה אותך. אתה מרגיש שאתם כבר מכירים מפעם. יש ביניכם חיבור, ככה מתבטא הלב.

לפעמים אתה פוגש אותה והיא מעוררת בך חום. חיבה. אתה אוהב אותה. היא החברה הכי טובה שלך. היא חשובה לך. אין מה להגיד, היא כמו אחותך, זאת לא משיכה. אתה מספר לה על הזיונים שלך, על הבחורות שאתה פוגש ושוברות לך את הלב. היא יקרה לך, אבל אם יהיה לך זיון תבטל את הפגישה איתה ותצפה שהיא תבין ואפילו תתמוך. ככה פועלת הבטן, הרגש.

לפעמים אתה רואה מישהי שלא קשורה אליך בשיט. היא לא הסגנון שלך בכלל, אולי היא דוסית, מורה, פקידה בבנק. אין ביניכם שום קשר. וגם לא יהיה לעולם. היא אפילו קצת דוחה אותך. יש לה ריח של סיגריות, ציפורניים מתקלפות או תחת נפול, אבל משהו בה עושה לך את זה ואתה מת לזיין אותה. לפעמים אתה גם באמת מזיין אותה, איכשהו זה קורה. פתאום אתה מוצא את עצמך בידיים שלה. אתם טורפים זה את זה, אתה מסובב אותה ומרים ביד אחת את החצאית שלה, בשנייה מוריד במשיכה אחת את התחתונים שלה ותוקע את הזין שלך בכוס הרטוב שלה. ושניכם רוטטים מתשוקה. ואיך שאתם גומרים, כשהשפיך שלך עוד נוזל על הירכיים שלה, אין לכם מושג מה לעשות עכשיו. מה להגיד. לרוב פשוט נפרדים בשתיקה, והזיכרון נצרב לנצח. זה מרכז המין. התשוקה.

כל אדם שאנחנו פוגשים, לא רק מי שיש לו פוטנציאל זוגי או מיני, עובר דרך אחד או יותר מן המרכזים שלנו, או שכלל לא. אפשר להסתכל על כל העולם דרך המרכזים הללו, והעולם נהיה פשוט, קל להבנה. אימא שלי ממלאת את מרכז הלב שלי, יש בינינו קשר טוב. היא חשובה לי, אני אוהב אותה ומרכז הבטן שלי מופעל. אני יודע דרך מרכז הראש שלי שאני יכול לפנות אליה והיא תעזור לי ככל יכולתה. בשום פנים ואופן, לפחות לא במודע, אימא שלי לא קשורה למרכז המין שלי. גם הבת שלי, הבן שלי והחברים שלי לא נקשרים למרכז הזה.

עם אורית, שהייתי נשוי לה שנים, היה סקס מטורף בהתחלה. מטורף. הזדיינו כמו שפנים. צעקות נשמעו בדירת שני החדרים בלב תל אביב, ידעתי שכל השכונה שומעת ולא שמתי זין. מהשנייה הראשונה שראיתי אותה, בג'ינס הצמוד ובנעלי העקב הכחולות היא עשתה לי את זה. משיכה מינית טהורה. גם הרבה אחרי שנפרדנו עוד היינו נפגשים לסקס. וגומרים בשנייה אחת. יודעים בדיוק מה לעשות, איפה לגעת ואיך. ועד היום אני לא מבין איך התחתנתי איתה. מה עבר לי בראש?! זאת אומרת, אני יודע מה עבר לי בראש. היא הייתה מסודרת. היו לה רגליים על הקרקע. היא יציבה. ארצית. לא היפית מטורללת כמו כל החברות שלי, האומניות, הטיילות, הרחפניות. אפילו התעורר רגש, הוא אפילו עוד קיים לפעמים. רק מהעובדה שאני מתעצבן עליה וממנה, אני מבין שהיא עוד מפעילה אותי רגשית, אבל אין ולא היה בינינו קשר, חיבור או חברות. הלב מעולם לא נפתח. לא אצלה ולא אצלי. מעולם היא לא הייתה חברה שלי. לי תמיד היו החברים שלי, שהיו ביניהם גם בנות, ואותה. היא לא התערבבה איתם והם לא איתה. והייתה המשיכה המטורפת. שלושה מרכזים מתוך ארבעה. לא רע, אבל מבחינתי לא יעזור – לחיות ככה משמעותו היה לחיות בשקר.

כשכל המרכזים נפתחים, הראש, הלב, הבטן והמין זה מצב מיוחד, חיבור קוסמי. זה ה-HELL YES. הללויה. אלה החיבורים השמימיים. בדיעבד, לא היו לי הרבה כאלה בחיים. כמעט על כל קשר אני יכול להסתכל ולהגיד מה היה חסר בו. מן הסתם, אחרת הוא לא היה מסתיים, אולי.

עם סתיו פעלו כל המרכזים מלבד הראש. היא נשואה. היא חוזרת לבן זוגה מייד אחרי הסמינר. יש לה ילדים שצריכים אותה, והרבה. היא גרה שעתיים נסיעה ממני. זה לא יעבוד, לא משנה איך נהפוך את זה. וזה היה לי ברור מן הרגע הראשון. אבל כשכיבינו את הראש, את המחשבות, את העתיד, זה היה מדהים. מושלם. ישנו במיטה הגדולה והלבנה בכל לילה. מאור המקסים לא אכזב ומצא לעצמו בלילות עניינים משלו, כך שחוץ מלילה אחד או שניים היינו לבד בחדר ועשינו ככל העולה על רוחנו. ועלו על הרוח שלנו דברים. עלו. היה בינינו ארוס מטורף. משיכה מינית חזקה וברורה. הגוף שלה התאים בדיוק למידות שלי, קטן, קל, אבל בעל עוצמה וכוח. אחרי שנים של נישואין, היא התפוצצה עליי. לא היה גבול למגע שלנו. לא הצלחנו לעצור לנוח. עוד ועוד ועוד. בזריחה היא הייתה קמה ויוצאת לענייני הבוקר שלה, מקלחת ועוד דברים שיותר כיף לעשות בחדר שלך, בשקט שלך. כעבור חצי שעה-שעה היינו נפגשים בארוחת הבוקר מחודשים, רעננים ומתגעגעים. לפעמים ישבנו בנפרד, פגשנו אחרים, אבל לרוב היינו יחד, שמרנו זה לזה כיסא. והתחושה הזאת, שאתה נכנס לחדר האוכל ההומה ויודע שיש לך כיסא, שיש מישהו שחושב עליך, שומר לך, מחכה לך במבט קטן, בחיוכון, בתנועת גוף מזמינה, גורמת לך להרגיש מלך. אתה מלך.

לשמונה ימים פשוט כיבינו את מרכז הראש וחיינו את הרגע במלוא עוצמתו. חיבור מטורף, ים של רגש, משיכה חייתית. טרפנו זה את זה, והנחנו לרגשות להתפקע. כל הסמינר עסק בחפירות פנימיות עצמיות, איך להבין, לעכל, לנתח ולהרגיש, והידיעה שיש מישהו שתוכל לפרוק איתו את כל זה, נתנה לנו את הביטחון ללכת מסדנה לסדנה, ממעגל למעגל ולהיכנס עמוק יותר, להוציא עוד רפש מן הנפש, לתת לעצמנו לגדול ולהתעצם, ולתמוך זה בזה. לרוב רק במבט קטן, בנגיעה במעבר או בציפייה ללכת יחד לישון צוהריים. אושר.

האצבע שלה נעצרת על פי הטבעת שלי. אני מתבונן ישר לתוך עיניה. תוך כדי שהיא מלטפת את כל כולי בידה השנייה היא שואלת אותי במבט אם אני מוכן. אני מוכן, אני עונה לה בעיניי ומשחרר את עצמי, פותח אותי אליה, והיא מחליקה פנימה בלי להפעיל כל לחץ. היא לא חודרת אליי, אני מכניס אותה אליי. אני מקבל אותה אל תוך גופי ואני מבין מהתרחבות עיניה כשהיא נכנסת, שהיא בפנים. היא בתוכי. אני מרפה את כל הגוף, נותן לו לשקוע אל האדמה, להתחבר אל האדמה ואל השמיים, אל אנרגיית החיים שהאצבע שלה מזיזה בתוכי. כמה פעמים 'פעם ראשונה' עוד יש לי בחיים? התחושה מחשמלת אותי, מעבירה בי זרמים של עונג מהול בכאב. אני משחרר את הגרון ומרשה לעצמי לנהום ואט-אט משתחרר. היא מביטה בי וחיוך קל מתחיל להסתמן בפניה, חיוך של קִרבה ושל הקלה. אני מרגיש קרוב אליה. מחובר. לא הייתי רוצה שאף אחת אחרת תיכנס לתוכי.

היא לסבית. קשוחה. יש לה שערות על הרגליים וידיים שריריות. פנים נאות, אבל גם גבריות. היא על הגבול בין אישה לגבר. ומשהו בינינו התחבר מייד כשנפגשנו. יש בי חום לאנשים לא פתורים. הזדהות כזאת עם אאוטסיידרים, גם אם אני אולי לא נראה ככה. אני נאבק בשדים שלי כשהיא מעסה אותי מבפנים. לאט-לאט אני מזדקף ומתיישב מולה כשהאצבע שלה בתוך התחת שלי, עמוק בפנים. אני משתחרר עוד ועוד, נותן לה לזוז בתוכי ולגעת בי, הכי עמוק שמישהו אי פעם נגע בי, וזה נעים. יש לי גם תחושת צריבה קלה, אבל אני מתעלם ממנה ומתמקד בתחושות שעולות מן הנשמה. בפחדים שעולים ונמוגים. בדעות הקדומות שמתנפצות. היא עוזרת לי בידה השנייה ואני עולה ונעמד על רגליי. תחילה בברכיים מכופפות ולאט-לאט מזדקף מלוא קומתי. 185 סנטימטרים של שרירים ועוצמה עם אצבע תקועה עמוק בתוך התחת.

החוויה מרטיטה. לא עולים בי כאבים אפלים או נקודות כאב לא פתורות, רק תחושת שחרור ותענוג מגבולות שנפרצים, משערים ומסכרים שנשברים ומתפרקים וחושפים עוד חלקים בי שלא ידעתי על קיומם. או שידעתי, אבל לא נתתי להם דרור כי פחדתי ממה שיגידו. ממה שזה יגיד עליי אם אני אוהב שנוגעים לי בתחת, שמלקקים לי את פי הטבעת, שמלטפים אותי בלי להתבייש, בלי להיגעל, בלי להגיד, "זה לא," "איכס, יא מגעיל, יא סוטה." "הומו." פתאום העולם כולו על הזין שלי. אני עומד פשוט איברים, רפוי ומשוחרר, האצבע שלה בתוכי. בידה השנייה היא מלטפת את החזה ואת הבטן שלי, את הזין הרפוי והנינוח שלי. אני מרים ידיים אל השמיים וצורח, שואג אל היקום את החופש החדש שלי. את עצמי החדש שאין לו עכבות ושטויות, שמחובר לעולם ולאדם ולאדמה. היא מביטה בי ומאושרת בשבילי ומאושרת בשבילה שמילאה בשבילי את התפקיד האדיר הזה, בדרך שלי אל החופש.

ואט-אט, הכול קורה לאט-לאט כשיש לך אצבע בתוך התחת, אני מתכופף שוב וכורע על העקבים מולה ומחבק אותה. אנחנו מתחבקים רגע ארוך ויש בי רצון עז לנשק אותה, אבל אני לא מביע את הרצון הזה. אני משאיר אותו בתוכי ואת הקשר שלנו נקי מהתערבות מינית וארוטית. אני מחייך אליה חיוך רחב ונשכב אט-אט אחורה, על הגב. והיא אט-אט מוציאה את האצבע שלה מתוכי. לאט-לאט. אני מרגיש את פי הטבעת שלי נושם, מתרחב ומתכווץ, מתקשח ונרפה ולאט-לאט חוזר למקומו ולצורתו הטבעית. היא כורעת מעליי ומתבוננת בי עמוקות. אני שומר את הקשר שבינינו חי, לא מוריד ממנה את העיניים, מסדיר את הנשימה ואת הנשמה. הגוף שלי עוד רועד. גלים של עונג עוברים בי מכף רגל ועד ראש. עוד שער נפתח בי, לי. עוד מחסום הוסר. מעכשיו אני קל יותר. אנחנו צוחקים זה לזה ומתחבקים שוב.

"תודה," אני אומר לה.

"תודה לך," היא אומרת לי ואני מרגיש את החום שנובע ממנה, את החיבה, את הקרבה. אני מתענג עליה ופותח את הלב שלי להציף אותה ואותי ואת האולם כולו באהבה. ומשם, כמו קרן שפע ענקית, אל העולם כולו.

השבט שלי מתחלק לשניים, לאחים ולאחיות. לאנרגיה הנשית ולאנרגיה הגברית. כילד שגדל עם שלושה אחים ובלי אחיות, אני מכיר היטב את האנרגיה הגברית. ממש. את המלחמה. את התחרותיות. את ההישגיות. את המכות. את קרבות המוחות. הכול מהכול. אפילו לאימא שלי לא הייתה אנרגיה נשית 'רגילה'. היא תמיד הייתה מנהלת בחליפות מכנסיים, בפנים נקיות מאיפור, בלי עגילים ותכשיטים. קיבוצניקית טיפוסית. רחוקה מן הדימוי של הגוף הנשי, מן הנשיות. לפחות מעינינו הועלם כל סממן של מיניות, של נשיות, של תשוקה ושל יחסים. נשארה רק ה'משפחה': אבא. אימא. אחים. פונקציונלי. אין מין בעולם. אין נשיקה. אין מגע. אין קרבה. בין אימא לאבא הכוונה. אנחנו קיבלנו מאימא את כל מה שהיינו צריכים, חוץ מהשיעור על זוגיות מינית בריאה. אין לי מושג אם ההורים שלי קיימו אי פעם יחסי מין אחרי שהולידו אותי, אני יכול רק לשער ולקוות שכן ומאחל להם שהרבה, אבל אין לי מושג מתי ואיפה. לא שאני חושב שילדים צריכים להיות מעורבים בחיי המין של הוריהם, אבל אם זה לא היה כזה טאבו אז אולי השוק יותר מאוחר לא היה כזה גדול, כשגיליתי את חוברת הנשים הערומות מתחת למזרן של אחי הגדול. בפעם הראשונה בחיים ראיתי אישה ערומה. היו שם תמונות שאני זוכר עד היום, 35 שנה מאוחר יותר. אישה ערומה – מאז זה הפך משאת נפשי האבסולוטית. היחידה, לעיתים. נשים היו בלתי מושגות בעיניי. ערטילאיות, מין מושג מופשט, שמימי, טהור ובלתי נגיש. כולן. ואני, ילד קטן חסר ביטחון, שמנמן שהביצים רועדות לו, מילולית, בכל פעם שהוא עומד ליד בחורה או אישה.

בפעם הראשונה ראיתי בחורה ערומה כשהייתי בן 16. היא למדה בשכבה שלי, בכיתת ספרות. היה לה מעיל עור וחפיסת מרלבורו אדום, שהפכו מאז ובמשך 25 השנים הבאות הסיגריות שלי. אנחנו בורחים מבית ספר והולכים אליה הביתה. אימא שלה מורה לאומנות, אז היא מוציאה נייר ענק וצבעים, נותנת לי לצייר באצבעות ומנתחת את הקשקושים שלי. אנחנו אוכלים, ואז היא ממלאת את האמבטיה, מתפשטת ונכנסת למים. אני יושב לידה. אני המום מכל הסיטואציה. אבל זה עוד כלום לעומת מה שהיא עושה כשהיא יוצאת מהאמבטיה. היא מתנגבת במגבת גדולה, תולה אותה על הקולב, לוקחת אותי בידי, מוליכה אותי, ערומה ונוצצת ממים, בת 16 דקיקה ושברירית ומשכיבה אותי על המיטה שלה. היא מוציאה בד כלשהו וקושרת לי אותו על העיניים ואז, לאט-לאט מפשיטה אותי. היא מנשקת את כל כולי, לאט-לאט, וכשהיא מגיעה למכנסיים שלי ופושטת אותם, הלב שלי עומד להתפוצץ. בעדינות היא שולחת אצבעות קרירות ונעימות אל התחתונים שלי ובתנועת רכה פושטת אותם ממני, חושפת את כולי לאוויר הקריר, לעיניים שלה, למגע שלה, לשפתיים שלה. היא מנשקת את הזין שלי, את הביצים שלי, את הירכיים שלי ואז מכניסה אותי אל פיה. ואני בעיניים קשורות נאנק ונשנק, מתפתל מרוב עונג ומבוכה. היא נהנית מהמשחק, מתגרה בי עוד ועוד ואני על סף שיגעון. אני עוד לא גומר כשהיא משחררת את הקשר ומורידה ממני את כיסוי העיניים. אני מביט בה ולא יודע מה לעשות. היא נשכבת לידי, אבל אני לא יודע מה לעשות. בגמלוניות אני עולה עליה, אבל הרגע נגמר. לשמחתי היא עוצרת אותי וקמה מן המיטה. הכול קצת יותר מדי בשבילי. אנחנו מתלבשים, ורגע לפני שאני הולך היא נותנת לי במתנה את 'דוליטל' של הפיקסיז, ומשנה עוד כיוון קטן בחיי. אנחנו נפרדים ואני יוצא לרחוב מסוחרר. אנחנו נפגשים עוד פעם-פעמיים אחרי כן, לפגישות מפתיעות ומסעירות שמטביעות בי עוד יותר את החותם שלה, את הדמות המסתורית העל-מציאותית שיש בה את הכוח לעשות בי כרצונה.

הן עומדות ערומות, כל בנות הסמינר, כל אחת על מזרנה, מפוזרות בחלל האולם ואנו, הגברים, עוברים ביניהן ומביטים בהן. נשים. ערומות. לא מזמינות, לא מציעות, לא מפתות, לא נבוכות, לא מתביישות. פשוט נשים עומדות ערומות על מזרנים באולם גדול. חלקן צעירות, חלקן כבר לא, לחלקן יש שיער ערווה, לחלקן אין, בחזה קטן, גדול, נפול, זקוף, בטוסיק רחב, קטן, שרירי, מוצק, בצלקות – אין שום דבר מיני באישה עומדת ערומה על מזרן. אנחנו מבקשים רשות לגעת וחלקן מסכימות. המגע אינו ארוטי או מעורר, אלא מגע לומד, חש. מה זה? איך מרגיש גוף של אישה? אני מסתובב ביניהן ומבין שהחלום התנפץ סוף-סוף. הפנטזיה הנשית, המיתית, תפיסת האישה שלי משתנה ואני אסיר תודה להן, לאחיותיי לסמינר שמאפשרות לי להבין שהן בנות אדם, פשוט בנות אדם שיש להן פות במקום פין, וציצי. וזהו. חוץ מזה, הן נשים שיש להן כאבים, פחדים, חיים, עולמות גדולים הרבה יותר מן הכוס שלהן. יש להן קקי ופיפי, יש להן פצעים בגוף ובנפש, יש להן כל מה שיש לי, יותר, פחות, אחר, שונה, אבל יש להן חיים שלמים והגוף שלהן יפה כשהן רוצות שהוא יהיה כזה, כשאני רוצה שהוא יהיה כזה, ובשאר הזמן הוא רק גוף. פשוט גוף.

אבל בתוך הגוף הזה יש חלק שהוא עוד יותר סמוי, יותר מסתורי ונחשק. יש חלק שהוא המסתורין עצמו. משם נולדים ובשבילו מתים. סביבו נבנו עולמות תוכן ואידיאות, נכתבו עליו שירים, צוירו ציורים וצלמים בנו עליו קריירות שלמות במשחק העדין שבין לראותו ושלא לראותו. כי תכלס, בינינו, הוא החלק הכי מוזר מכל חלקי הגוף, החיצוניים לפחות. ומי מאיתנו באמת יודע איך החלק הזה נראה? ואולי הגיע הזמן שנקרא לחלק הזה, לאיבר הזה, בשמו? ומהו שמו? פות? שם נורא. כוס? עוד יותר נורא. איך קוראים לחלק הזה שמקים ויוצר את העולם הזה שאנו חיים בו? למה בעברית הוא נשמע כל כך קטן וזול, או שרק לי הוא נשמע כך?

מי מאיתנו, הגברים, ראה פעם כוס? לא בהיחבא, לא בטעות, לא ברפרוף, לא בדרך אל ולא בדרך מ, אלא פשוט הסתכל פעם לכוס בעיניים. אני יכול לשאול את השאלה הזאת גם את קהל הנשים שבינינו. אין לי ספק שגם נשים רבות לא טרחו מעולם פשוט להסתכל על הכוס שלהן. אולי בגלל שזה יותר מסובך ודורש מראה או שזה מביך ו'לא ראוי' להסתכל בכוס של מישהי אחרת, אבל אני לא בטוח שהסיבה היא טכנית.

לקח לי שנים להבין שהכוס הוא לא השיער, המשולש. מה לעשות? כמו שכבר כתבתי, לגדול בלי אחות יוצר פערים, גם באנטומיה. אז מבחינתי, כשחשבתי על כוס חשבתי על משולש השיער המקורזל שבבגרותי עוד היה לנשים על עצם הערווה. גבעת האהבה. אני חושב שראיתי את הכוס של החברה הראשונה שלי להרף עין. ואחר כך, מן הסתם, כשירדתי להן, אבל מעולם, אף פעם, לא עצרתי והתבוננתי בו. מעולם, אף פעם, לא ביקשתי מבת זוגי לשכב רגע על הגב, לפשק רגליים ולתת לי להסתכל. תמיד זה היה מביך. מסתורי. נעלם. לפעמים אפילו קצת מגעיל, לפעמים היה לזה ריח לא נעים, אז, בשנות ה-80 וה-90 כשהכול עוד היה מוקף שיער, שמאוד אהבתי, דרך אגב, ואני מתגעגע אליו היום. הסלידה שלנו משיער גוף אינה ברורה לי ואני לא שותף לאידאת הילדה בת ה-14 שתקפה את המין האנושי. אבל מילא, שאלה יהיו צרותינו. הצרה היותר גדולה, הצרה האמיתית היא, שכאמור, איש כמעט, נשים וגברים, לא טרח להתבונן אי פעם בכוס שלהן או של בת זוגם.

זין אי אפשר שלא לראות. נוגעים בו. הוא בחוץ. הוא עומד בדרך, מפריע למעבר, חוסם את שדה הראייה. כוס אתה צריך להתאמץ כדי לראות. אז באותו ערב, אחרי שראינו את הנשים שלנו, אחיותינו לסמינר, עומדות ערומות וחשנו אותן במגע ובמבט, יצאנו אנחנו, הגברים, להחזיר לעצמנו את הנשימה. כשחזרנו לאולם, הוא היה חשוך, מואר קלות באור נרות, והנשים, האחיות האהובות, המאהבות שלנו, שכבו על מזרנים מסודרים בצורת כוס, זאת אומרת מין פרוזדור צר עשוי מזרנים שנפתח ומתרחב למעגל גדול. ועל כל מזרן, על סדין פרוש ויפה, שכבה אישה, אחות למסע, מורה ערומה כביום היוולדה, בברכיים כפופות ובעיניים עצומות וחיכתה לנו. ואנחנו הגברים נכנסנו לאט-לאט אל תוך כוס הנשים הזה. כל אחד מאיתנו כרע אל מול אישה והיא, אם חשה בנוח, פתחה אט-אט את ברכיה ופישקה את ירכיה והרשתה לו לרכון קדימה ולהתבונן בפות שלה. בלי להתבייש בה. בלי לכסות אותה. בלי להסתיר אותה. זה הפות שלה. הכוס שלה. היוני שלה. לא משנה איך קוראים לה. לעיתים נדמה שאין כלל מילה שמתאימה לתיאור הדבר. וכזה הוא הדבר. כל כך מורכב ועדין.

אהוד לימד שיעור תאורטי בעזרת לוח וטוש מחיק, הסביר על החלקים וצייר סכמות. כמובן, כולנו מכירים את הציורים ואת השרטוטים וכולנו היינו בשיעורי חינוך מיני בכיתה ח', אבל זה לא דמה לכלום. זה היה משהו אחר לגמרי. היא חיה. היא נושמת. היא זרה ומוכרת באותו הזמן. היא מסקרנת ומרתיעה. מושכת ומבלבלת. והן כל כך שונות זו מזו – בצבע, בצורה, בכול.

אני יושב בחרדת קודש מול הכוס הראשונה ומתבונן בה. אני יודע שהמין של המילה כוס הוא זכר. כן, כן, למרבה ההפתעה. אבל אני לא מסוגל לקרוא לכוס בלשון זכר. זה מנוגד להיגיון ולטבע העולם. אז שייחנקו כל המקפידים על המין הדקדוקי, ואולי רק עליו, אני קורא לכוס בלשון נקבה. כמו שהיא. נקבה. ניקבה. אז אני לומד אותה. את הכוס הראשונה, בוחן את חלקיה השונים. השפתיים החיצוניות והפנימיות. הפתח הקטן של צינור השתן, פתח השופכה. בגבעה הקטנה של הדגדגן שמתחבא לו שם תחתיה וקודש הקודשים, פתח הנרתיק. החור השחור. ההתחלה והסוף. אני מרגיש שאני נשאב פנימה אל תוכו. ההתבוננות שלי מפסיקה להיות לימודית והופכת רוחנית לחלוטין. המבט שלי מצטמצם ומתמקד בעיגול השחור הזה, ואני מרגיש שהנשימה שלי נעתקת.

לאט אני חוזר אל המציאות ואל האולם מלא הגברים המסתובבים בין מזרנים ונשים ומחפש את המורה הבאה שלי. הולך אחרי הלב שמושך אותי אל עוד אחות שהיום, במבט לאחור, אין לי מושג מי היא הייתה. אני רק זוכר שהפות השלישית שהתבוננתי בה כבר כמעט בלעה אותי. כל כולי כבר רציתי להיכנס לתוכה ולחזור לרחם האוניברסלית המחבקת והעוטפת. הרגשתי מסוחרר לגמרי וכשהתחילה להישמע המנגינה העדינה והנעימה במרכז האולם, הצלילים עטפו אותי וסלסלו אותי מעלה מעלה אל פסגת היקום. פסגת החיים. אל החיבור הנצחי בינינו, בני האדם, לאימהוּת הגדולה, הקוסמית, האבסולוטית, המושלמת, ולא משנה אם אנחנו גברים או נשים. כולנו הגענו מן האימהות הזאת, באנו מן המקום הזה. החור הזה. הכוס הזה. הפות הזאת. סוף-סוף הרגשתי מחובר אליהן, כמו שלא הייתי אף פעם. הרגשתי שאני מבין מאיפה באתי. מאיפה באנו כולנו. הרגשתי ש'קודש הקודשים' נחשף, נפתח, התגלה והפך נגיש. קרוב. הרגשתי הוקרת תודה עצומה לנשים האלה, לחברות שלי שהסכימו ללמד אותי ולקרב אותי אליהן ואל האימהות הגדולה ולכלל הנשים שבעולם שמחזיקות את החיבור הזה אצלן, בקִרבן. החיבור שבין פנימיותן לחיצוניותן, הצינור מן הפנים אל החוץ. מן הרחם החם והשמור אל החוץ המחייה והמאתגר.

אני מלטף אותה מן הצוואר ומטה, יורד אל השדיים, אל הפטמות המזדקרות, משם לבטן, לאגן, לירכיים, לברכיים, לשוקיים וחזרה למעלה. אני רואה את הכוס שלה נפתחת עם המגע שלי, הנחיריים שלה מתרחבים כמו השפתיים החיצוניות שלה. היא גונחת ומרימה את האגן תחת הידיים המלטפות שלי. אני מעסה את הגוף שלה ומרגיע את הנשמה שלה, מרפה אותה ומעניק לה את הביטחון בי, באצבעות שלי, בכוונות שלי. כשהיא נינוחה לגמרי, שוכבת לפניי רפויה ופתוחה, אני נוגע באיבר המין שלה. היוני. הכוס שלה, ומלטף אותו בעדינות. לא בתנועה מינית, אני לא מחפש לענג אותה, אלא לעזור לה. כמו בכף הרגל, גם בנרתיק קועקעו צריבות של אירועים מן החיים, הצטלקויות קטנות מטראומות וזיכרונות. כשמעסים את הנקודות האלה בעדינות, מפיגים אותן. משחררים את הטראומות ואת הכאבים אל תוך הגוף וממנו, החוצה. אז הנחתי יד אחת על הבטן התחתונה שלה ואת אצבע היד השנייה הנחתי על פתח הנרתיק שלה. היא הייתה רגועה וכשהייתה מוכנה סימנה לי בראשה ואז אט-אט החדרתי אליה את האצבע שלי. האצבע החליקה פנימה, לתוכה. הרגשתי את השרירים שלה סוגרים עליה, מתכווצים ומתרפים. לאט-לאט התחלתי לעסות את השרירים הקטנטנים האלה. חיפשתי באצבעי את הנקודות הקשות יותר, המכווצות. ופתאום היא נמתחה, הגוף שלה נדרך והתקשח. נגעתי בנקודה. קולות ההנאה וההרפיה הפכו געייה והתייפחות. המשכתי להזיז את האצבע שלי במעגלים קטנים סביב מה שלתחושתי היה צלקת קטנה, ועם כל תנועה ההתייפחות התגברה עד שהפכה בכי עמוק ומטלטל. לא הרפיתי והמשכתי לעסות אותה מבפנים עד שהבכי נרגע והפך שוב יבבה ארוכה, קורעת לב וגם ממני זלגו דמעות שהתערבבו בזיעה ששטפה אותנו.

כשהיא נרגעת אני ממשיך במסע שלי בנרתיק שלה. עם כיוון השעון, אני עובר לאזור אחר והיא מגיבה אליי. הגוף שלה זז, עולה ויורד, נמתח ונרפה, קולות צחוק ונהי עולים ממעמקי גופה ונשמתה. בהמשך הסשן לא היו עוד התפרצויות כאב כאלה ואני מתפנה להתבונן לרגע בסיטואציה מבחוץ. אני יושב על הברכיים מול בחורה ערומה ואצבעי בתוכה. מסביבי עוד 30 זוגות כאלה בדיוק. האולם מלא קולות בכי וצחוק, התייפחויות ויבבות, נהמות וקריאות והאוויר מלא זיעה וכאב משוחרר. הגברים יושבים, כורעים או רוכנים בין רגליהן של נשים זזות ומתפתלות. כל אחת שקועה בעולמה, בגופה, בכאבה.

לאבא שלי הייתה מאהבת. בעצם, אני לא יודע אם היא הייתה ממש מאהבת, במובן של הסקס, אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב הוא שהייתה מישהי אחרת בחיים שלו שהוא אהב. נוסף לאמא שלי. מאז שאני זוכר את עצמי פנינה תמיד הייתה שם. בכל מוצאי שבת היא הייתה מגיעה בליפסטיק אדום ובתכשיטים כבדים. הייתה יושבת עם ההורים שלי לראות טלוויזיה ואחר כך הם היו משחקים שבץ-נא והשד יודע מה היו עושים עוד. היא הייתה ההפך הגמור מאימא שלי. היא אהבה קולנוע וקונצרטים, וכשאימא שלי נרדמה אחרי עשר דקות, הם היו נשארים ומלווים את המנצח בתנועות נמרצות. אחר כך היו משוחחים בעיניים בורקות על היצירה ועל המשמעות שלה בהתייחס למציאות העכשווית ועוד נושאים מעין אלו. היא וילדיה היו איתנו בחופשות קמפינג בכינרת והיא טסה עם ההורים שלי כל שנה לחו"ל, לחופשה השנתית שלהם. בכל האלבומים של עשרות החופשות במהלך כל השנים יש תמונות של אימא שלי ושלה עומדות על רקע נופי העולם ופלאיו, או שלה ושל אבא שלי. אין אף תמונה של אבא שלי ושל אימא שלי, כי אבא תמיד היה מצלם או נותן לאימא שלי לצלם. כן, אני יודע איך זה נראה ונשמע. אבל ככה גדלנו. כשפנינה תמיד ברקע. וזה התאים לכולם. לאימא שלי הייתה קריירה נפלאה של ניהול ואחריות לנדבך חשוב מאוד במוסדות הממשלה, והיה לה נוח לדעת שלאבא יש עם מי להיות. לאבא שלי הייתה חברה שאהבה תרבות ופנפונים, ולפנינה הייתה חבר אמת, אדם חם, חכם, מצחיק וסקרן. כל מה שהוא לא היה איתנו. אולי אני מגזים, אבל הזיכרון הוא יצור חמקמק. ככה לפחות הוא נצרב בזיכרוני. עם אימא שלי הוא דיבר על דברים קונקרטיים, על העבודה שלו ושלה, ועם פנינה הוא שוחח בהתלהבות על כל מה שהוא לא כאן ועכשיו. על תרבות ומוזיקה, על קולנוע ועל פוליטיקה. והנה אני אומר את זה, אין לי מושג אם הם היו שוכבים. לאף אחד אין מושג אם הם היו שוכבים. רק לה ולו. הוא כבר בעולם שכולו טוב, היא היחידה שיכולה לספר, אבל אף אחד לא מעז לשאול אותה.

אני יושב על קצה המזרן. מולי ערמת כריות. למדנו את שבעת הכלים לשחרור רגשי. ניעות ברכיים, ניעור ידיים, שכיבה על הגב, להכות ברגליים ובידיים במזרן, צרחה לתוך כף היד, לחבוט באמות הידיים בכרית. חסרים לי פה אחד או שניים, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהתבקשנו לעבור על הכלים הללו, לתת לעצמנו לפרוק ולהתפרק, ואז להושיב על המזרן מישהו שאנחנו רוצים לפגוש ולדבר איתו. בדמיון, כמובן. ואז להתחלף במקומות ולשבת במקום ה'דמות' הזאת ולענות לעצמנו בשמה. כן, בדמיון, מתוך האינטואיציה שלנו. מהבטן. ואני הושבתי על המזרן מולי את אבא שלי, כמובן. אחרי סשן ארוך של שחרור רגשי, רקיעות, מכות וצרחות, כשאני מזיע ומתנשם, התיישבתי לראשונה בחיי מול אבא שלי המת זה שנתיים.

"מה זה היה, אבא?" אני שואל אותו ואיך שאני מתחיל לדבר, כל רגשות האשמה על שאני מתערב לו בחיים שלו מציפים אותי. זה אסור, אסור לדבר איתו על זה. אסור לחקור. צריך לקבל את המציאות כמו שהיא, ולהגיד תודה על מה שיש. על האבא החכם והנפלא שהוא היה, החזק, קר הרוח. איש העשייה האין-סופית. מה אכפת לי מה הוא עשה איתה? ולמה הוא היה איתה ולא עם אימא שלי. מה זה משנה? קיבלנו ממנו כל כך הרבה, מי אני שאתלונן?! ובכל זאת, "מה זה היה, אבא? מה עשית איתה? מה היה שם? למה? אבא, למה?"

אני עובר לצד השני של המזרן ואחרי כמה חבטות, רקיעות וצרחות לתוך כף היד אני עונה לי, "מה אתה רוצה, בן? מה מפריע לך? הייתי שם בשבילכם כל החיים שלי, מה מפריע לך שהייתי גם איתה? במה זה פוגע בך?"

אני חוזר לצד 'שלי' במזרן, "מה זה מפריע?! למה מפריע לי שהיית איתה כל הזמן? נתת לה את כל החלק הזה שלך, ומה נשאר לנו? החיים הרגילים, המשעממים. למה רק איתה, אבא? למה לא יכולת גם לתת לנו קצת מזה?" אני כבר בוכה לגמרי.

אבא שלי מוחשי בעיניי לגמרי, יושב בתוכי ועונה לי מן הצד השני של המזרן, "אני גם הייתי צריך משהו בשביל להחזיק, בן שלי. אני גם רציתי משהו שהוא קצת יותר מהיום-יום הרגיל הזה. וזה מה שהיא הייתה בשבילי. הקצת מעבר הזה, כי אחרת אני בעצמי הייתי משתגע."

"אבל למה לא איתנו, אבא? למה שם? למה איתה? למה לא איתנו? ואנחנו כל כך רצינו, חיפשנו אותך, היית חסר לנו, היינו רואים אותך רק בסופי שבוע, תמיד בעבודה שלך, תמיד עסוק בדברים חשובים כשהצחוק והחיוך שלך היו שמורים רק לה. ומה איתנו, אבא? מה אנחנו היינו בשבילך? נטל? ומה עם אימא? איך יכולת לעשות לה את זה?"

"אהבתי את אימא עד היום האחרון שלי," אני עונה לעצמי, אולי כי זה מה שהייתי רוצה לשמוע, "אבל זה לא הספיק. אני מצטער, בן. החיים יותר מורכבים מאיך שהיית רוצה לסדר אותם לעצמך."

"אז למה ויתרת? למה לא הלכת איתה כבר וזהו? למה ויתרת על עצמך, אבא? למה לא עזבת את אימא והלכת לחיות איתה? למה התפשרת על החיים הקטנים האלה איתנו, עם ארבעת הבנים הרעשניים שלך, עם האישה שאיתך כבר מגיל 14, למה לא הלכת פשוט לחיות איתה ולעשות משהו עם החיים שלך במקום להיות חצי?!" הוא כבר לא עונה לי. "למה ויתרת? למה? יא זבל, יא חרא, יא נקניק!" יש משהו משחרר בלקלל את אבא שלך, קשה להסביר את זה. משהו שבאמת לא יכול להתקיים בשום מקום אחר בעולם מלבד על המזרן הזה, ביני לבין עצמי. ועם כל קללה אני מרגיש שאני נעשה קל יותר. "למה?!" אני מכה בידיים על הכריות בחמת טירוף, "למה, אבא?! למה ויתרת על עצמך? למה התפשרת? למה לא הלכת עם הלב שלך? איזה מין דוגמה נתת לנו?! שזה בסדר לוותר על החיים שלך, על הלב שלך, כדי לשמור על 'הסדר הטוב'. למה, אבא? למה לא קמת והלכת והשארת אותנו להתמודד עם המציאות וההשלכות שלה, אבל אז לפחות היינו יודעים מול מה אנחנו עומדים, ולא עומדים מול בבואה ריקה שלך, חצי בן אדם, כי החצי הטוב שלך הלך עם אישה אחרת. אבל אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד. לכאורה, הכול בסדר. אז את מי נאשים? ובמה?"

אני יושב על השוקיים, בישיבת סזה, המצח שלי מונח על המזרן והידיים עוטפות את הראש ואני בוכה בכי גדול וקורע לתוך המזרן שסופג את הדמעות ואת הזיעה שלי בשתיקה. אני צורח ובוכה, בוכה וצורח, משחרר את השרירים התפוסים במעמקי הבטן שלי. "אבא!!" אני צורח, "אבא!!" אני בוכה אל תוך המזרן, "למה, אבא? למה הלכת ככה? איפה אתה, אבא? אני מתגעגע אליך. אני רוצה אותך. אני צריך אותך," אני אומר את המילים שמעולם לא העזתי להגיד. "למה, אבא? למה השארת את עצמך לאישה הזאת? למה לא איתנו? למה לא איתי?"

אני כבר לא מסוגל לדבר, לא לחשוב, לא לעשות דבר. הבכי שוטף אותי ואני נשכב על המזרן ופשוט בוכה. בוכה כמו שלא העזתי לבכות כל החיים שלי. בוכה בהתפרקות מוחלטת. בוכה מבפנים החוצה. בזכות הרעש שיש באולם אני מרשה לעצמי לצעוק ולמלמל תוך כדי, להתייפח, להישטף בדמעות ובנזלת ובזיעה והכול יוצא ממני החוצה. ולאט-לאט אני מתחיל להתרוקן. הצרחות הופכות נהמות וגניחות, קולות שעולים משאול הבטן. אני לוקח את הזמן, מתרוקן ומנקה. אט-אט אני מתחיל להירגע. הבטן משתחררת מהכיווץ, הגוף המקופל מתחיל להשתחרר, אני מרגיש מרוקן ומותש. הגוף שלי עוד מטלטל לרגעים מבכי פתאומי, אבל אני מתחיל לחזור לעצמי. לאט-לאט אני מזדקף. בתנועה איטית וכאובה אני מתחיל להתיישר לישיבה זקופה. ואז מישיר מבט קדימה אל הצד השני של המזרן, אל 'אבא שלי'. אוסף את עצמי, אוסף כוחות, מזרים לתוכי את העוצמה שלו, של האיש הענק והחזק שהיה, ממלא את הריאות אוויר ולוחש בקול שקט ובטוח, "אני סולח לך, אבא." מייד כשאני מוציא את המילים האלה מן הפה, הבכי מאיים לטלטל אותי שוב, אבל אני לא מניח לו. אני מחזיק, אני חזק, אני מסוגל. "אני סולח לך, אבא." שאגה קורעת אותי, אבל אני לא עוצר, "אני אוהב אותך, אבא." הבכי שפורץ ממני עכשיו הוא אחר. הוא משוחרר. אוהב. מחבק. אני מרגיש שהגוף שלי מרחף בחלל. קל ונקי, אבל עוצמתי כפי שלא היה מעולם. כל החרא יצא. כל החרא של אין-ספור השנים שנערם והצטבר, כל השאלות שמעולם נשאלו, כל הקללות שמעולם לא הוטחו, כל האמת שמעולם לא נחשפה. הכול יצא החוצה בצעקות, בדמעות, במכות, בחבטות, בטלטלות, ונשאר רק גוף קל ונקי. אין מילים אחרות לתאר את ההרגשה, וכל ניסיון למצוא לטקסט הספרותי תארים נרדפים ומילים שונות ומגוונות, יהיו מסורבל ועקום. קל ונקי. וחזק. זהו. ככה הרגשתי. ככה הייתי. ככה אני.

הסשן הזה היה מבחינתי השיא של הסמינר. יצאתי אחריו מרחף אל החוץ, אל השבילים של הקיבוץ הישן, אל עצי האורן הענקיים, אל הרוח והים. הרגשתי שהגוף שלי חזק, אבל הנפש שברירית ופגיעה, כמו זכוכית קריסטל שנוקתה ומורקה לאחר שנים של הזנחה. וכעת היא בוהקת בעדינותה, בשבריריותה. ידעתי שאני מוגן, שאני שמור, שם בסדנה, בקרב המשפחה החדשה שלי. ידעתי שבזכותם זה התאפשר ושאף אחד מהם לעולם לא יֵדע מה קרה על המזרן שלי. אף אחד לא יתעסק בזה, לא יחטט, לא ייגע בידיים מלוכלכות בזכוכית העדינה שבתוכי. ידעתי שהשכנתי שלום עם עצמי, ושהשלום הזה הוא נצחי. בכל צעד כפות הרגליים היחפות שלי נגעו ברצפה, אבל הזרם שעבר מהן אליי הגיע ממעבה האדמה, מן העולם שמעבר. הרגשתי זרם חשמלי שעבר דרכי מבטן האדמה ועד קצות הרקיע. בו זמנית הרגשתי עלה נידף וגוש של כוח ושל אור. גם החברים והחברות שלי, האחים והאחיות שלי הסתובבו בשבילים שמסביב, כל אחת שקועה בעולמה, כל אחד בעולמו. כל אחד ואחת עם מה שעברו. כל אחד ואחת יחיד במינו, יחידה במינה. וכולם יפים. איכותיים. נדירים. עלינו לתדר תודעה גבוה, אולי הגבוה ביותר שהייתי בו אי פעם. ומעתה, כל מבט עיניים יהיה לשם, אל תוך מעמקי התודעה והנשמה. כל מגע ידיים יעביר זרם חשמל קוסמי. כל חיבוק יהיה חיבור לכוחות על, הרבה מעבר לגוף, לשרירים, לעור, לשיער. כל מגע יהיה חיבור של נשמה. ריחפנו בין הארץ לשמיים. מעתה הכול קל, נקי, חזק וטהור.

אנחנו, כל הגברים של הסמינר, 30 בערך, יושבים במעגל ענק. באולם מסביב מפוזרות כל הנשים. המורה שואל מי רוצה להתחיל ועוד לפני שמישהו מספיק לזוז הבחור הראשון לוקח את המיקרופון. לבחור גוף גדול, ענק, ומעליו בייבי פייס מתוקות.

"היי," הוא מתחיל, "אני אביחי, אתם כבר מכירים אותי, אבל מה שאתם לא יודעים זה שיש לי זין קטן." הוא יורה את יריית הפתיחה למעגל השיתוף הגברי. מעגל האחים. "אין לכם מושג מה זה זין קטן," הוא ממשיך, "מה זה לחיות ככה." "כל בחורה שאתה פוגש, שאתה מסתכל עליה, שאתה רוצה, אתה יודע שבאיזשהו רגע תצטרך להתפשט לידה, ואז היא תראה ויתחיל הבלגן. כל פעם מחדש – זה כן חשוב, זה לא חשוב, זה משנה לי, זה לא משנה לי – כל הבדיחות, ההתנצלויות, הכול חוזר כל פעם מחדש. והוא קטן, ממש קטן, אין מצב שזה לא משנה ואין מצב שזה לא מפריע, וזה גם משהו שאי אפשר לשכוח. בכל פעם שאני מתקלח, יוצא לרחוב, יוצא לפאב, תמיד אני יודע שיש משהו שאני מתבייש בו. אומנם אף אחד לא רואה, אבל אני יודע. עמוק בפנים, אני יודע שיגיע הרגע והאמת תתגלה, אבל מה אני יכול לעשות?" הוא מדבר בשטף, בלי הפסקה. "זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על זה, עם זרים זאת אומרת, אתם כבר לא זרים, אבל בכל זאת..." יש לו דמעות בעיניים וגם לנו. הוא לוקח נשימה עמוקה.

זה מעגל שיתוף, לא עונים לו ולא פותחים דיון. משתפים ומעבירים הלאה את 'מקל' הדיבור. הוא מושיט את המיקרופון בתנועה מזמינה לבא בתור. אז לוקח את המיקרופון בחור אחר ומספר על התעללות מינית שעבר בילדות ושמאז הוא לא מצליח לייצר קשרים נורמליים. ואחר כך עוד בחור מספר שהוא גומר מהר, ממש מהר. ממש ממש מהר, ושתמיד בסוף זה הופך 'אישיו', וכמה שלא רוצים וכמה שיש אהבה, אי אפשר בלי להזדיין ובסוף הן הולכות. כל סיפור כמו מכה בבטן. אני מתחיל לחשוב מה אני הולך לספר? מה אני הולך לשתף?

קוראים לה מאיה. אנחנו עובדים באותה מסעדה, שני חיילים משוחררים. אני בבר, היא מלצרית. והיא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא קטנטונת, יש לה שיער שחור קארה כזה, עיניים כחולות ענקיות והיא לבושה תמיד טיפ טופ, בסגנון שהיום קוראים לו 'גותי', אבל אז הוא היה פשוט שחור, חצאיות מיני סקוטיות, איפור כבד, ציצי מושלם וחיוך מקסים שמפיל אותך מהרגליים. ואני מאוהב. כמה שאני מאוהב. עם כל ההתלהבות והתשוקה של נער מתבגר (גיל ההתבגרות מתחיל אחרי הצבא ונמשך כל החיים, תמיד הרגשתי ככה). והיא אוהבת אותי חזרה. אנחנו טסים לשמיים, מחובקים. אחרי כמה ימי גישושים מגושמים, אנחנו נוסעים אליה הביתה ונכנסים לחדר. אחרי עוד כמה רגעי מבוכה וציפייה מטורפת אנחנו סוף סוף מתפוצצים זה על זה. נשיקה ראשונה היא הדבר הכי מדהים בעולם. נקודה. סערת הטעמים, הפחדים של כל החושים. כשפתאום אתה מרגיש שאתה מסוגל לבלוע אותה, ממש פיזית, לבלוע אותה כדי להכיל את כולה, כדי לגעת בה מכל הצדדים ובכל האיברים. אין שובע ואין גבול. אנחנו נשכבים אחורה על המיטה והידיים לא שבעות. ופתאום לא ברור לנו מה זה כל הטקסטיל הזה שמפריד בינינו, אז אנחנו מפשיטים זה את זה הכי מהר שאנחנו מסוגלים, בלי להיפרד אפילו לשנייה אחת. והנה אנחנו ערומים לגמרי והיא מושלמת, פשוט מושלמת. אני נשכב לאחור על המיטה והיא מתיישבת עליי, מביטה ישר בעיניי ואומרת בדרכה הישירה והאמיתית, "ועכשיו, אחרי שנזדיין, זה ייגמר?" אני המום, אבל בלי לעצור לחשוב אני עונה לה, "מאיה, אפילו לא עומד לי..."

היא מסתכלת עליי מופתעת. גם אני מופתע מהתשובה שלי, ועוד יותר מהעובדה שבאמת לא עומד לי. רך, לגמרי. הלב שלי עומד להתפוצץ מרוב תשוקה ואהבה, אבל הזין שלי כאילו לא קשור. הוא לא במשחק. ואז עוד לא ידעתי כלום. לא ידעתי על ארבעת המרכזים, לא ידעתי שזה טבעי, שזה בסדר. היא מחייכת אליי חיוך מרגיע, חיוך שנרגע בעצמו, נשכבת עליי ומנשקת אותי. אנחנו חוזרים להתחבק, להתלפף ולהתגפף ואני מנשק אותה בפנים ובצוואר, בשקעים של הכתף ובחזה המושלם שלה, בבטן השטוחה ובפופיק הקטן שמקושט בעגיל ויורד עוד אל שיער הערווה ועוד אל הכוס שלה ומלקק אותה. אני תופס את הטוסיק הקטן שלה ומצמיד אותה אליי והיא נאנחת וגונחת. כשאני יוצא מבין רגליה הזין שלי עומד כמו האריה שעל בנין ג'נרלי, כמו מגדל אייפל, כמו חץ של רובין הוד ושל רובינזון קרוזו יחד, ואנחנו מזדיינים ברציפות שלושה חודשים. מלבד הפסקות קצרות לאוכל, שתייה, קקי ופיפי, ועוד כל מיני עניינים ארציים ולא מעניינים כמו עבודה ומשפחה. אנחנו לא מפסיקים להזדיין, בכל מקום, בכל מצב, בכל תנוחה. אבל זיכרון הפעם הראשונה ההיא לא נמחק, לעולם. והוא חוזר בכל מערכת יחסים חדשה.

התחושה הזאת שאתה רוצה והוא לא עומד, שהגוף לא נענה לך, לא מגיב לפקודות שלך, היא תחושה מצמיתה. של סוף. חוסר שליטה. פאניקה. של מבוכה. הו, המבוכה! למדתי לחיות איתה, עם המבוכה הזאת. הייתי כבר מנסח משפטים וההתנצלויות, "זה סימן טוב..." ועוד מן הסוג הזה, אבל הם לא הפחיתו מן המבוכה. מבוכת מוות. אבל מעולם אף אחת לא קמה, התלבשה והסתלקה. הן תמיד קיבלו את זה בהבנה, בחיבה, הרבה יותר טוב מהדרך שבה אני קיבלתי את זה בעצמי. כמו מאיה, שהבינה שזה סימן שאני רוצה אותה באמת, מעבר לזיון. הדבר הרך הזה, הפגיע, דווקא משדר רצון לקשר חם ואוהב, מלא יותר, עשיר יותר. אבל אם הוא ממשיך לא לעמוד, זה כבר סימן שאין מה לעשות. הקשר לא יחזיק מעמד. כי אם הוא לא עומד לאורך זמן, אז אין תשוקה אמיתית. ואז כבר לא משנה מה הראש אומר או הלב רוצה. אם אין תשוקה אפשר להישאר חברים, אבל אי אפשר להיות זוג. וגם זה קרה, לא פעם ולא פעמיים – הייתה משיכה מהראש, מהלב, אבל לא מהחלציים, מהזין, מהביצים. ואז הכול קרס אל תוך עצמו. תמיד ידעתי שאם לא עומד לי, זה סימן שמה קורה פה הוא רציני. ואם עומד לי, אז זה אחלה זיון ללילה, אבל לא מעבר לזה.

המעגל ממשיך. המיקרופון עובר מאחד לבא אחריו. ולכולם יש מה לשתף. ואז ההבנה מכה בי – כולם שרוטים. כולם. כולנו. גם אני. לכל אחד יש איזושהי שריטה, צלקת שקשורה למיניות שלו. כולנו נבוכים, מתגוננים, חיים באשליות, כולנו דפוקים. ואין דרך לברוח מזה. ולא רק למי שנמצא פה, שמלכתחילה בא לפה כי יש לו איזושהי שריטה, לא לא, אלה שכאן הם יחידי הסגולה שמודעים לשריטה שלהם ומוכנים לטפל בה, להבדיל מכל השאר שסוחבים את השריטות שלהם בחוסר מודעות מוחלט ומוּנעים מתוך המבוכה, הקושי, ההסתרה והפחד. הגברים שיושבים במעגל הזה עברו כבר יותר מחצי הדרך בטיפול בשריטה שלהם. הם כבר מתמודדים איתה בכל הרצון, הפתיחות והפחד, אבל גם מתוך הכרה שאי אפשר אחרת. אי אפשר יותר להסתובב בעולם מוכי בושה וחרטה, מבוכה ואשמה. אי אפשר יותר. אז לא עומד לי הזין. אז מה? מה אני חייב לכן בכלל?! מי אתן, שאני מרשה לכן לנהל אותי? זה הזין שלי, ואם הוא לא עומד, אני כנראה לא נמשך אלייך או להפך; אני נמשך אלייך יותר מדי, עד כדי שהלב שלי מתפוצץ מרוב רגשות. כך או אחרת, אין פה מקום למבוכה ולאשמה. רק לשמחה. כי הגוף שלי יודע לדבר והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד. אני הוא מי שלא יודע להקשיב לו, או שלא רוצה לשמוע את האמת שהוא מספר לי. המוח שלי הוא שדוחף את הזין שלי למקומות שהוא לא רוצה להיות בהם. עוד! ועוד! עוד כוס! עוד כיבוש! עוד בחורה! עוד הצלחה! למה? מי אמר שככה אני יותר גבר? כנראה שאני אמרתי את זה, מתי שהוא, איפה שהוא...

אני כבר מוכן לשתף בסיפור שלי, אבל נגמר זמן מעגל השיתוף. המורה לוקח אליו את המיקרופון ומזמין את הנשים שלנו להצטרף למעגל. הן מתקרבות נרגשות, חלקן בוכיות בהודיה גדולה ועמוקה על האפשרות להקשיב לסיפורים שלנו, להבין איך זה נראה ונשמע מהצד 'הגברי'. זאת זכות ענקית. אין אישה שהייתה נוכחת כ'זבוב על הקיר' במעגל כזה ולא יצאה נשכרת ממנו. כמה אגו אנחנו הגברים מחזיקים, כמה כוח, אבל כמה למעשה אנחנו פגיעים, רגישים, פוחדים. איזו מתנה היא לראות את זה, להבין מה מניע אותנו, להבין שמתחת לחזות המסוקסת יש רכות אין-סופית. איזו עוצמה, איזו התעוררות. כולם שרוטים.

בדלהי פגשתי את מאיה שוב, במקרה לגמרי. אחרי ששברה את ליבי, נסעה ללונדון ואני נסעתי אליה וחזרתי לבד, תכננתי כבר לנסוע לאוסטרליה והיא פתאום התקשרה ושאלה אם אני רוצה לבוא לפגוש אותה בהודו. עניתי מוכה אהבה, "כמובן," ובין רגע שיניתי את כל התוכניות. אחרי שהיא 'שכחה' להתקשר להגיד לי איפה היא תהיה בתת-היבשת ההודית, ביום הראשון שלי שם, ברחוב הראשי של ה'מיין באזאר', אחרי שאכלתי חצי טריפ עם נחצ'ה החבר שלי, ראיתי אותה. היא לבשה את השרוואל הכי זרוק שיש, חולצה גזורה בלי חזייה, בפנים מלאות חצ'קונים היא פשוט עמדה מולי, חייכה ואמרה, "היי," ואז צחקה מהמבט המופתע שלי ואמרה לי שני משפטים, "אנשים משתנים," וכשראתה שאני מזועזע שלרגליה כפכפי 'טבע', הכפכפים שכל הישראלים נעלו לפני שכל הישראלים עברו לנעול קרוקס ואחר כך בלנסטון, הם כל כך לא התאימו לה, היא תמיד לבשה בגדי מעצבים וגרביוני רשת, אז היא הוסיפה, "לפעמים מה שכולם עושים הוא טוב," ובזה סיכמה את הפגישה שלנו. נפרדנו ולא התראינו יותר. אני עדיין מעכל את מה שאמרה לי.

אני עומד ליד האופנוע. הכול כבר ארוז. אבל לפני הסוף יש עוד פרידה אחת, אחרונה. אנחנו הולכים יד ביד לחדר 'נטוש' בבית ההארחה, מתגנבים פנימה ונכנסים ישר למיטה. אנחנו מתחבקים ולא זזים. מנסים להשהות את הרגע. לעצור את הזמן. חבוקים 365 מעלות. כמה אהבה יש בינינו. כמה קִרבה. כמה הכול פתוח וזורם חופשי בין הגופים שלנו, בין הנשמות. אני לא זוכר אם נאמרה אז מילה בחדר, ואם נאמרה, אני ודאי לא יודע מה הייתה המשמעות שלה. אני רק יודע שהייתה שם סערה. ללא כאב. ללא פחד. רק טוב. אחרי זמן שנדמה היה כשנייה אחת, הרף עין או נצח, שמענו שמחפשים אותנו. בחיוך ובאהבה גדולה אנחנו מורידים ארוס, מנמיכים את הלהבה, מפרידים את הנשמות שלנו זו מזו ואט-אט מתרוממים מהמזרן ומתארגנים ליציאה. כשאנחנו יוצאים החוצה מן החדר ממתינה לנו המולת הפרידה. היא נשאבת מייד לסידורים האחרונים של הציוד שלה ואני עולה בחזרה על האופנוע שמחכה לי כנוע וצייתן, אבל אימתני ועצמאי.

אני פושט את המכנסיים של אבא, המכנסיים הקצרים הכחולים שלבשתי בכל שמונת ימי הסדנה (אפילו לא כיבסתי אותם) ועומד ערום כביום היוולדי בחנייה. אני והאופנוע שלי, הרוח מלטפת אותנו. "ראול תעשה לי ילד," צועקת חברה מעבר למדשאה וכולנו צוחקים. אני מרים ידיים ופורש אותן באוויר הפתוח, "בשמחה אהובה שלי," אני עונה לה ומתחיל להתלבש – תחתונים. מכנסיים ארוכים. גרביים. נעליים. חולצה. ולבסוף מעיל הרכיבה הכבד. כפפות. קסדה – בדיקה אחרונה שהכול קשור ומחובר כמו שצריך. אני עולה ומתיישב על החיה הרעה שלי ובלחיצת כפתור מעורר את המנוע הגרמני שמתעורר בשמחה, ברעש, בצלצולים ובקרקושים. אני מרים את הרגלית, מכניס בנקישה להילוך ראשון וסוחט באיטיות מרבית את ידית הגז. אנחנו מחליקים לאט-לאט מהחנייה ומשתלבים בכבישי הקיבוץ. אני חולף ליד מכוניות החברים והחברות שלי שיוצאים מהסדנה. מלאים תיקים ודיבורים הם נכנסים לקופסאות הברזל, ואני מאושר להיות איפה שאני. ככה, כמו שאני. תוך כדי נסיעה אני מניף יד לברכת שלום, מקבל חזרה כמה צפצופי פרידה, לוחץ על הגז ונעלם בפיתולי היער.

הכביש פנוי וריק, השמש עדיין נעימה, רוח קלה נושבת למרות אמצע הקיץ. אני עף הביתה, בחזרה אל הילדים, אל החיים ה'רגילים'. ואני יודע ששום דבר לא יהיה רגיל עכשיו. לפחות כמה ימים אם לא כמה שבועות. הילדים שלי עוד קטנים ואני חייב לנחות למציאות לפני שאני פוגש אותם. הם לא בנויים לקבל אבא מסטול מאהבה ומגילויים עצמיים. הם צריכים אותי על הקרקע. אני יודע את זה ומכין את עצמי לנחיתה. יודע שאצטרך את כל ניסיון החיים שלי כדי שהנחיתה הזאת תהיה רכה ונעימה, לא התרסקות כואבת. ואני יודע שאוכל, שאצליח. אני יודע שזה לא היה קסם. זאת הייתה מציאות. מציאות חדשה ונפלאה, אבל מציאות. הכול היה אמיתי וטבעי. הכול נמצא אצלי, בתוכי. לא השארתי דבר מאחור, כלום. הכול אצלי. עליי. שלי. ואז אני נזכר שבעצם לא אמרתי לה שלום.

אני צוחק וסוחט את הידית, משתלב בתנועה בדרך הביתה.