האוצרות האבודים – דור המדבר

"קום עבד! זה לא זמן מנוחה!" אמר שוטר מצרי בעת שהצליף בשוטו על גופו הערום למחצה של העבד השרוע על גבי הקרקע. "קום עצלן, תתחיל לעבוד", ובעיטה עזה זעזעה את הגוף הדומם.

"אתה לא רואה שהוא מת?" נשמע קול צחוקו של שוטר מצרי אחר: "העצלן החליט לפרוש מהעבודה לצמיתות".

השוטר הפך ברגלו את גוויית העבד, עיניה היו פקוחות לרווחה וצל צילו של חיוך נשקף מהפנים, חיוך של אדם שנגאל מייסוריו.

"מה אתם מסתכלים?" צעק השוטר על העבדים שהאטו מצעידתם והתבוננו בגופת חברם שנפח את נשמתו. "אם לא תזדרזו, מצבכם יהיה כמו שלו!" צווח השוטר בעודו מצליף על כל סביבותיו בשוטו.

הפנים האטומות של העבדים לא הביעו עצב או כאב על חברם המת. רגילים הם היו למחזות אלו, והלב האוהב הפך נוקשה. לסיים את היום, לעבור את השבוע, לגמור את השנה, להגיע ליום המיתה, אלו היו השאיפות.

שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, נמשכה העבודה. ללא חופשות, ללא מנוחה, ללא תקווה.

"אני לא יודע מצבו של מי טוב יותר", סינן מפיו אחד העבדים שנשא את הלבנה שעל כתפו, מנסה להתחמק מצליפת השוט.

"שתוק מנוול", צעק משוטר, "תמשיך לעבוד!"

שמים אפורים, רוח עזה נושבת, מעלה בכנפיה חול מדברי צהוב השורט את הגופות החשופים. ברקע, מאדימה השמש, מבשרת על סיומו של יום. העבד נשא את הלבנה והתקדם לעבר הבניין הענק כשהוא עייף, מיואש מחייו, מייחל ליום בו ייפח גם הוא את נשמתו כחברו.

"מה יהיה הסוף? אי אפשר להמשיך להכיל את המצב. הם רק מקשים את העבודה בכל עת".

עַמְרָם ממשפחת הלוי, מניח ראשו בין ידיו, שומע את הבכיות והטענות של הנאספים ואין בידו להושיע. עיניו דומעות, צער, ייאוש ויגון ממלאים את כל ישותו. בחדר הדל בו גר עם משפחתו, התאספו כמה אנשים שבאו להתייעץ ולשפוך ליבם לפני מנהיגם.

"אנחנו מגדלים כבר דור שני של עבדים. לפני מאה עשרים ושמונה שנים ירדו יעקב ובני ביתו למצרים, וכל זמן שאחד משנים עשר בניו היה בחיים חיינו חיי נוחות ונועם. ואולם, מאז שנפטר לוי לבית עולמו, החלו המצריים לשעבד אותנו, שלושים שנות עבדות משפילה, ובחמש השנים האחרונות הטילו עלינו עבודת פרך אכזרית, בלתי אנושית ובלתי הגיונית. עוד מאתיים ושבעים שנים נוספות של עבדות צפויות לנו. רוב העם מיואשים לגמרי, ובצדק, הכול מצפים בכיליון עיניים ליום המיתה, הרבה מזרזים את היום המיוחל. בכל יום מתרבים האנשים המשליכים את עצמם ממרומי המבנים שאנו בונים. יותר ויותר אנשים מוסרים את עצמם למצריים להיות משוטרי העם ובלבד שייפטרו מהעבודה הקשה. חלקם הופכים להיות אף יותר אכזריים מהמצריים, בניסיונם לרצות אותם". דמעות זלגו מעיניו של האיש הצעיר שנולד וחי כעבד ואיבד תקווה להיות אי פעם בן חורין.

עַמְרָם הרים ראשו והתבונן בצללי האדם הניצבים מולו. שלדים מהלכים, עור על עצם, עיניים שקועות עמוק בארובותיהן, פנים שחורות מרעב, שיער המדולדל מתת תזונה, עצמות לחיים שקועות המעידות על פיות חסרי שיניים. עַמְרָם השפיל מבטו בבושה. הוא יודע שאף על פי שגילו מופלג, מראהו רחוק ממראה האנשים הצעירים המסכנים, ובכל זאת, הוא לא מסוגל להודות על החסד שנגמל עימו, בהביטו באחיו הסובלים. שבטו, שבט הלוי, היה פטור מעבודת הפרך. עַמְרָם נזכר במה שסיפר לו סבו לוי, אבי קהת. חוק שחקק יוסף בן יעקב, פטר אותו מהגורל המר. בהיות יוסף המשנה למלך מצרים, בשנות הרעב, קנה יוסף את כל תושבי מצרים לעבדים למלך פַּרְעֹה ואת כל אדמותיהם רכש תמורת המזון שניתן להם. רק את כוהני הדת, לא קנה יוסף לעבדים. ביודעו כי יום יבוא ויהיו ישראל עבדים למצרים, הכין את הקרקע לשבט לוי, שיהיו פטורים מהעבדות. "עם ישראל הוא כגוף אחד", אמר יוסף לאחיו שנים רבות קודם לכן, "נגזרה עלינו גזירה קשה, להיות משעובדים לעם זר ארבע מאות שנים. מן הסתם, כאן במצרים יהיה השעבוד. אם כל העם יהיו עבדים, לעולם לא נוכל לצאת מעבדותינו. אך אם לפחות שבט אחד יהיה בן חורין לעבוד את אלוקינו, נוכל בזכותו להיגאל מהעבדות. שבט לוי נבחר להיות השבט שיעסוק בתורה. החוק שחוקקתי במצרים כי כוהני הדת יהיו חופשיים לעולם, יחול גם עליהם. שבט לוי לא יהיה משועבד". בזכות יוסף, עַמְרָם ושבטו היו חופשיים מעבודת הפרך. גם הסיפור שסיפר לו אביו על הדרך שבה החל פַּרְעֹה להעביד את העם עלה בראשו. פַּרְעֹה ביקש מכל בני ישראל להצטרף ליום אחד של עבודה עימו, וכל עם ישראל מלבד בני שבט לוי התייצבו ביום הפקודה. פַּרְעֹה החל להכין לבנים בזריזות וביקש מכל המצטרפים אליו לעשות כמותו. האנשים הזדרזו לעשות כמעשי המלך, מנסים לרצותו. בשעת ערב, כשסיימו איש את מלאכתו, עברו אנשיי פַּרְעֹה לספור את כמות הלבנים שעשה כל אחד. "מעתה, בכל יום, שבעה ימים בשבוע, מוטל על כל אחד מכם להכין את אותה כמות הלבנים שעשה היום!" אמר פַּרְעֹה בחיוך שטני לאנשים המופתעים, "מי שלא יעשה כך, סופו ללקות עד שיעשה זאת או, לחילופין, ימות!"

"אנחנו חייבים לדעת מה לעשות!" אמר האיש לעַמְרָם כשהוא מוציאו מצלילתו אל תוך הזיכרון המר. "ככה אי אפשר להמשיך, שום דבר לא יועיל! אין לנו עוד כוח להמשיך ולסבול!"

עַמְרָם הביט באנשים בחוסר אונים, צר את צרתם ולא יכול לעזור.

"זה ממש לא הגיוני", אמר איש משבט דן: "הריבוי שלנו לא נתפס. אשתי ילדה השבוע שישה ילדים בלידה אחת, איפה נשמע דבר כזה? שישה בכרס אחת. גם חברותיה של אשתי ילדו כך. מה ה' רוצה מאיתנו? שנגדל בשביל פַּרְעֹה עדרים של עבדים?"

כל האנשים הנהנו בראשם, גם בביתם המצב דומה, ילודה בלתי טבעית ולא נתפסת בדעת דווקא בעת השעבוד המר, בעת הצרה הקשה.

"אחיי היקרים, מה אומר לכם? יודע אני את המצב ומיצר עליו כמותכם", בכי נשמע מקולו החלוש של עַמְרָם: "אל תחשבו שאיני יודע את הסבל הנורא שעמנו סובל. כאבי עליכם ועל בני משפחותיכם קשה מנשוא. ואולם חסר אונים אנוכי, עצתי ניטלה ממני ואיני יודע מה לעשות. אנא מכם ידידיי ורעיי, אף שגם את ליבי אוחז הייאוש לעיתים, אל לנו להתייאש מרחמי ה' עלינו. חייבים אנו להאמין כי יום יבוא וצרה זו תחלוף, עוד יבואו ימים טובים לנו ולבנינו. ההבטחה כי יפקוד ה' את עמנו ויוציאנו מהצרה הזאת תתקיים, אם לא בימינו, בימי זרענו. זמן השעבוד קצוב, זה יחלוף, רק אם נמשיך להחזיק באמונה", נשמע קולו של עַמְרָם כמי שאינו מאמין לדברים היוצאים מפיו.

"כן, כן, להאמין, במי להאמין? למה להאמין?" נזדעק אחד השליחים: "איפה האלוקים שלך? אתה אומר שהאלוקים יוציא אותנו מכאן? אני אומר לך: אין סיכוי שנשתחרר מהעבדות! אף אחד לא יצא ממצרים בעבר ואף אחד לא יצא ממנה בעתיד! מי זה האלוקים? איפה הוא? אם הוא באמת כול יכול כמו שאתה מאמין, אז למה הוא לא מוציא אותנו מכאן עכשיו?"

עַמְרָם הביט באיש בעיניים תמהות במקצת. האיש הישיר עיניו לעַמְרָם כמתריס ואומר: "אין לך תשובות!" עיניו של עַמְרָם שוטטו על פני האנשים, בציפייה למצוא מבט המזדהה עימו. עיני הכול היו מושפלות במקצת, מנסות להתחמק מהמבט החוקר.

האיש, בראותו כי כל חבריו מסכימים עימו, לחש בכעס: "אין אלוקים! אין גאולה! אין עתיד! האפשרות היחידה שיש לנו היא לנסות להתחבר אליהם, להיות כמותם".

"לא ידידי!" נזדעק עַמְרָם, מזועזע מעצם הרעיון שהאיש מביע, "אל לך לומר כן!"

"למה לא? אתה רואה שהם מצליחים בכל מה שהם עושים. אנחנו נרמסים תחת רגליהם והם חיים בשלווה ונחת. האלוהים שלהם משפיע להם כל טוב ואנחנו עבדים שלהם. אז אפילו אם יש אלוקים בעולם, כמו שאתה אומר, יכול להיות שהאלוהים שלהם חזק יותר ממנו".

עַמְרָם נע בחוסר נוחות בכיסאו: "ידידי, אין עוד אלוהים מבלעדי אלוקינו ואלוקי אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. כל הכוחות שאותם עובדים המצריים, אינם כוחות עצמאיים, אין לפסליהם כוח בפני עצמם. אם יש להם כוח כל שהוא, הכוח הזה נשפע מבוראנו, ה' יתברך. כל הצלחתם היא מרצון בוראנו, שברא את כל העולמות כולם".

"אתה מדבר שטויות!" צעק האיש כנגד עַמְרָם: "אם הבורא הוא האלוקים שלנו, אז או שהוא החליט להחליף אותנו במצריים או שהוא שונא אותנו ומתעלל בנו. אל תחזור על הדברים שאתה מנסה למכור לנו בכל פעם שאנחנו באים אליך. לך נוח! אתה לא עובד בעבודת פרך! הילדים שלך לא מקבלים מכות בכל יום! אשתך לא צריכה לסחוב לבנים על גבה! קל לך לומר: 'תאמינו', אתה לא סובל!". פני האיש האדימו בכעסו: "אני אומר לך: אם אתה רוצה תישאר בדרך שלך, אני הולך להיות מהשוטרים המצריים! לי אין יותר כוח!". האיש פנה לאחוריו, דחף בידיו את הניצבים אחריו ופילס דרכו לצאת מהחדר הקט.

עַמְרָם הליט פניו בידיו, צער כיסה את פניו. הידיעה הקשה שיותר ויותר מאנשי העם הופכים את פניהם מדרך האבות ומצטרפים להיות מעושי דברם של המצריים, הכתה בחוזקה בתוך ליבו.

"בנו הבכור מת אתמול ממלקות שהלקה בו אחד השוטרים העבריים", הפטיר בקול שפל אחד מהנאספים. "שבועיים בלבד חלפו מאז מתה אשתו, ועתה בנו בכורו. אין מה להאשים אותו, הוא התייאש לגמרי מהמצב".

"עַמְרָם, מה עלינו לעשות? אין אנו יכולים לסבול יותר! אנו מִביאים ילדים לעולם בידיעה שנגזרה עליהם עבדות עולם. אנו מולידים ילדים ביודענו שסבל, צער ומכאוב ימלאו את חייהם עד מותם. אני אמרתי לאשתי שאל לנו להביא עוד ילדים לעולם, אך היא מתעקשת ואומרת שאין זה נכון ושאנו צריכים להמשיך לפרות ולרבות וה' יעשה הטוב בעיניו", חוסר תקווה וצפייה לחידלון נשמעו בקול האיש.

עַמְרָם הרים ראשו בכבדות, הביט בפנים המיוסרות של העומדים מולו ואמר: "אחיי היקרים, אנא מכם, תנו לי לחשוב ימים מספר מה עלינו לעשות. אני אתייעץ עם שאר זקני העם ונגיע יחד להחלטה איך נמשיך את דרכנו".

האנשים הנהנו בראשם ויצאו מהחדר הדל. עַמְרָם הניח ראשו על שולחנו, וקול בכי שנוק נשמע ומילא את חלל החדר.