התליינים מהאדס 4: גאולה עמוקה

פרק 1 קיין

היום...

התבוננתי ישר לפנים בעיניי הנפוחות וראיתי עוד טיפת מים נושרת לרצפה. האוויר היה דביק; הלחות של טקסס האמירה לשיא. התא שלי היה שרוי בחשכה כמעט מוחלטת בגלל עוד סופה מתקרבת. הרעם נהם במרחק והתקרב יותר ויותר לציון החדשה.

דקות רבות חלפו עד שקצה סופת הברקים התחיל להאיר מדי פעם את החדר החשוך. הגשם הפך מטפטוף קל למבול אימתני ודפק על גג התא. הטיפות העדינות שטפטפו דרך החריצים הקטנים בתקרת האבן הפכו לזרם שוצף שניתך על הרצפה. הזזתי את רגליי ועיוויתי פנים בכאב כשהשרירים שלי מחו. ניסיתי לעשות את אותו הדבר בזרועותיי. נאנחתי בתסכול וכל גופי בער מכאב.

צמצמתי עיניים לעבר הקיר שמאחוריי והרקות שלי פעמו בכאב. כל מה שראיתי צף בקווים מטושטשים, מתנדנד כל הזמן על סף אובדן ההכרה.

הכרחתי את עצמי להתרכז. ספרתי את הסימונים שהצלחתי לחרוט על הקיר באמצעות קצה אבן מחודדת. שלושים וחמש. שלושים וחמש... שלושים וחמש... הייתי בתא הזה שלושים וחמישה ימים. ספגתי מכות וגירוש שדים יומיומי מידי משמר הנאמנים החדש...

“התחרט על חטאיך! התחרט על חטאיך והשתחווה לנביא!” צעק האח ג’יימס בזמן שהייתי תלוי מהתקרה בשלשלות.

“לא,” לחשתי בקול סדוק. כאב עז צרב את גבי כשחגורת העור חתכה פעם נוספת בעורי הקרוע.

“התחרט על חטאיך! חזור בתשובה והצהר על נאמנותך לנביא שלך!”

עיניי נעצמו. זרם של דם טרי נזל במורד גבי על פני רגליי המשתלשלות וניתז על הרצפה מתחתיי.

הלסת שלי התהדקה. עצמתי עיניים והתפללתי למחילה. התפללתי להיגאל מהכאב הזה... הכאב המתמיד הארור הזה...

“אתה מתחרט?” שאל האח מייקל. ליבי פעם. אחת. שתיים. שלוש פעמים, בזמן שהשאלה הדהדה במוחי.

“פשוט התחרט על חטאיך והכול ייגמר. חזור בתשובה וכל הכאב יפסיק. חזור בתשובה והצטרף לאחיך ותוביל את האנשים לגן העדן. התחרט על חטאיך ולעולם לא תראה את התא מבפנים שוב.”

הפיתוי להיענות לדרישותיו של ג’ודה נדחף אל שפתיי ועצר את נשמתי. המילים “אני מתחרט” היו תלויות על קצה לשוני. גופי השבור רצה לבטא אותן, ולוּ רק כדי לקבל מזור... אבל אז נפשי התקשחה כשנזכרתי באיחוד הקדוש שחזיתי בו... הכאב... הפחד... חטא הפדופיליה שנעשה בשמי...

שחררתי את האוויר מריאותיי והרגשתי הקלה. “לא... לעולם לא אתחרט... לעולם לא אתחרט...”

השארתי את העיניים עצומות. עצמתי אותן בחוזקה כשאגרוף קשה הוטח בצלעותיי וקרע זעקה חנוקה מגרוני הפצוע. אבל לא היה לי אכפת. לא איכנע לאחי.

לא היית מסוגל... פשוט... לא הייתי מסוגל...

ראייתי היטשטשה שוב וניערתי את ראשי ההולם בניסיון להישאר בהכרה. נמאס לי להתעורר מבולבל ובודד בחשכה. נמאס לי מהעצמות הכואבות, מהעור הקרוע ומההקאות. נמאס לי להקשיב לאחי מטיף את דרשות אחרית הימים ההיסטריות שלו ברמקולים הפזורים ברחבי הקומונה.

ציפורניי שרטו את רצפת האבן כשניסיתי להכריח את עצמי לעמוד. ציוויתי על רגליי לפעול אבל הן לא צייתו לי. ניסיתי שוב והצלחתי להתרומם לזחילה על ברכיי. אבל השרירים החלשים שלי קרסו מחוסר יכולת לתמוך במשקל גופי ונחתּי בחבטה על גבי. האוויר ברח מריאותיי כשעמוד השדרה שלי הוטח ברצפה הקשה. שאפתי אוויר דרך האף והתסכול התגבר בתוכי. דמעה בוגדנית זלגה מזווית עיני הימנית כשתחושת החורבן השתלטה עליי. היצור האפל שהתחפר לו תמיד בבטני התחיל לנעוץ שוב את ציפורניו.

חריקת רמקול נשמעה מבחוץ. “אנשי ציון החדשה!” עצמתי את עיניי העייפות כשקולו של ג’ודה הסתנן אל התא השקט שלי. “הסופה הקשה והחשכה שמעלינו מסמלות את הסוף. שלא תטעו, סוף העולם מגיע! המבול מתקרב אל ביתנו, המצוקות שאנחנו סובלים מהן מדי יום כשאנו הולכים בדרכו של האל... כולן מובילות אותנו לגאולה. עבדו קשה במטלות שניתנו לכם. התפללו בדבקות רבה יותר. ידנו תהיה על העליונה!”

מוחי המעורפל נאטם בפני המשך דבריו של ג’ודה. אבל זה לא שינה דבר. הוא אמר את אותו הדבר בכל יום. אחי הוביל את אנשינו לטירוף מבעית. הוא החדיר פחד לכל דקה בכל יום.

זה מה שג’ודה הצטיין בו.

כתמים ריחפו מול עיניי ושפתיי נסדקו מרוב יובש. לא יכולתי יותר לחוש את זרועותיי לצידי גופי וידעתי שבקרוב אשקע. יכולתי לחוש בו, בכוח שבא למשוך אותי מטה. אבל נלחמתי בו. בכל יום נלחמתי בהשפעות העונשים.

המאבק שבתוכי היה הדבר היחיד שנותר לי.

“אנשי השטן מגיעים! ימינו ספורים! עלינו להציל את עצמנו!” המשפט האחרון של ג’ודה הצליח להסתנן דרך הצלצול הרועם שבאוזניי. אצבעותיי נקמצו לאגרופים ורעדו מזעם.

לפני שנים רבות הטיף הנביא דיוויד שסוכני השטן יפלשו יום אחד לקומונה שלנו וינסו לטהר את הארץ מהעם הנבחר. רק באמצעות הנביא אפשר היה להגיע לגן העדן. רק באמצעות ציות לכל מילה מדבריו אפשר היה להציל את הנשמה. כשהתליינים פלשו והרגו את דודי, רבים מהאנשים חשבו שזה היה הסוף. אבל זה לא היה. עכשיו ג’ודה מטיף שהם יבואו שוב.

רעם חזק התפוצץ ממש מעליי. נרעדתי כשהוא עקר אותי ממחשבותיי הקודרות. כל מחשבותיי היו קודרות בימים אלו. ספק, הכלי הטוב ביותר של השטן, חנק את ליבי ואת נשמתי כמו סרטן. טעם המלח התפוצץ על לשוני. שערי החום הארוך דבק ללחיי; החום המחניק שטף את עורי בזיעה.

ליקקתי את שפתיי הסדוקות והצטערתי שאין לי מים. הנחתי שיביאו לי אוכל ומים בקרוב. האכילו אותי פעמיים ביום, כמו שעון. נשים שלא הכרתי היו מגיעות לתאי ומניחות לרגליי מגש עם אוכל. הן היו נותנות לי זמן מוגדר לאכול ואז חוזרות, בדממה, לאסוף את המגש. בימים טובים הן היו רוחצות אותי במבט ריק ומנותק בעיניהן. ואז הייתי נשאר לבד עד שהנאמנים חזרו להעניש אותי. המעגל היה מתחיל שוב.

עדיין לא ראיתי את ג’ודה.

נראה שהוא ריכז את מאמציו בדרדור הקומונה לתוהו ובוהו היסטרי. טווה רשת של שקרים כדי לעודד את מה שאני סירבתי לעשות. הוא רצה מלחמת קודש. הוא רצה שהתליינים ימותו.

מצאתי את עצמי חצוי. מצד אחד, לא היה לי אכפת אם כל התליינים יישרפו באש הגיהינום התמידית של השטן. מצד שני כשחשבתי על שלוש האחיות המקוללות, שלוש האחיות שג’ודה התכוון להכניע שוב או פשוט להרוג, היה לי קשה לנשום.

מרה עלתה בגרוני כשדמיינתי את החיים שייאלצו לחיות תחת שלטונו של אחי התאום. הבחילה גברה כשדמיינתי את פניה המצולקות של דליילה המקוללת, את שערה הגזוז. כשחשבתי על מה שג’ודה עשה לה על גבעת האבדון. אני, הנביא, לא ידעתי מה ג’ודה תכנן. בדיעבד הבנתי שלא היה לי מושג למה הוא מסוגל. לו מישהו היה מספר לי מה קרה לדליילה, פשוט לא הייתי מאמין. אבל ראיתי את פניה. ראיתי את הפחד בעיניה כשהייתה כלואה בתחנת הרוח הישנה. זה קרה. לא היה לי ספק.

ואני לא עשיתי דבר כדי לעצור את זה.

מחשבותיי נדדו אל מיי ואל הדבר האחרון שאמרה לי. כששחררתי אותה ואת אחיותיה. “תמיד האמנתי בך, ריידר... תמיד האמנתי שאתה אדם טוב, עמוק בפנים.”

מילותיה של מיי השאירו חותם במוחי, ובכל פעם שחשבתי עליה הוצפתי בגל של כאב. לעולם לא אשכח איך האחיות המקוללות הביטו בי. הן פחדו ממני ותיעבו אותי בו־זמנית. וגרוע מכול, מיי הייתה מאוכזבת ממני. היא חשבה שאני אדם טוב יותר מהמעשים שביצעתי.

היא טעתה.

הייתי שני אנשים בחיי, וכעת התחלתי להבין שאיש מהם לא היה אמיתי. שניהם היו מתחזים מושלמים. ריידר העמיד פנים שהוא תליין, אבל תמיד עמד בשוליים והביט פנימה. קיין העמיד פנים שהוא נביא, הפגין כוח כלפי חוץ אבל טבע בפחד מבפנים. אבל אם שני האנשים האלה היו שקר, מי לעזאזל הייתי אני? מי הוא האני האמיתי?

לא היה לי שמץ של מושג.

קול צעדים נשמע מחוץ לתא. אור חדר דרך הסדק בדלת הכבדה וריח אוכל הגיע לנחיריי. הקיבה שלי קרקרה מרוב צורך במזון, פי הזיל ריר מרוב צורך במים.

המנעול הסתובב ואישה נכנסה בחשכה. ראשה היה מורכן ופניה מופנות הצידה. היא לבשה שמלה אפורה ארוכה שכיסתה את גופה מהצוואר ועד לרגליים ושביס לבן כיסה את שערה. כשהניחה את המגש על הרצפה הצלחתי לראות את פניה. עיניי התרחבו בהפתעה כשראיתי קצוות שיער חומקת החוצה מתחת לשביס. כתום. כתום בוהק. לחייה ואפה היו מכוסים בנמשים ועיניה היו בצבע כחול עז.

אני מכיר אותה...

פיבי.

פיבי הניחה את מגש האוכל על הרצפה. היא נמנעה מכל קשר עם עיניי. במשך ימים על גבי ימים, אותן שתי נשים הביאו לי אוכל וניקו את פצעיי. פיבי מעולם לא באה אליי.

פניה של פיבי היו חתומות. בלי לפנות אליי או אפילו להביט בפניי המופנות אליה היא הזדקפה ויצאה מהחדר.

ליבי פעם מהר יותר. מישהי שלא פגשתי קודם לכן נכנסה לתא שלי... ליבי האט ולבסוף שקע. היא לעולם לא תאמין שאני קיין האמיתי.

היא תוכנתה להאמין בכל מה שהנביא אמר לה.

זה היה חסר תועלת.

הייתי לבד.

הכרחתי את עצמי להתיישב וחשקתי את שיניי כשאיבריי החלו לרעוד מרוב מאמץ. עיניי הנפוחות סרקו את תוכן המגש: מרק ירקות, פרוסת לחם וכוס מים. הושטתי את ידי למים לפני הכול ובלעתי את הנוזל הפושר בזמן שיא. התנשפתי מרוב הקלה. התעלמתי מידי הרועדת, השקעתי את הכף במרק וקירבתי אותה אל שפתיי. עורי הפצוע צרב למגע הנוזל החם והמלוח. אבל עצמתי את עיניי כשהאוכל הגיע אל הקיבה המורעבת שלי.

פיבי חזרה עם קערה וסמרטוט. היא כרעה לצידי והתחילה לשטוף את הדם מעורי. היא שפשפה אותו ביסודיות ובדממה. התבוננתי בה כל זמן שעבדה. היא הקפידה להרכין את ראשה והתחמקה מתשומת ליבי. היא נראתה שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותה. השמלה שלה הייתה צנועה עוד יותר. עורה חיוור מדי. צמצמתי את עיניי לעבר מה שנראה כמו חבורה דהויה על לחייה. היה קשה לראות את הפרטים בראייתי המטושטשת.

ידה של פיבי עברה לשערי. חלקו עדיין היה דבוק ללחיי, חלקו האחר נצמד לחזי בקווצות ארוכות ומסובכות והסתיר את פניי. הזקן החום שלי ארך וגם הוא היה סבוך. לא ראיתי את פניי כבר חמישה שבועות אבל ידעתי שבקושי אפשר יהיה לזהות אותי.

היא הפנתה את תשומת ליבה לזרועותיי. ראיתי אותה מתכווצת כשהלכלוך והדם נשטפו מעורי. תגובתה הייתה קלה, אבל זיהיתי אותה. הקעקועים שלי – שרידים מימיי בתליינים – נחשפו באיטיות. הלב שלי פעם מהר יותר בזמן שהמתנתי שתאמר משהו. כשהייתי נביא, לבשתי גלימה. היה מצופה ממני לכסות את גופי. אנשיי לא ידעו שיש לי קעקועים. אבל פיבי הכירה כל סנטימטר בגופו של ג’ודה... את עורו הנקי מקעקועים...

גבותיה התכווצו אבל היא המשיכה לעבוד. כשהייתי נקי, פיבי התרוממה על רגליה, אספה את הקערה והסמרטוט ויצאה במהירות מהחדר.

גופי נשמט בתבוסה.

הרעם התגלגל מעליי וגל נוסף של סערה עזה התקרב. קרסתי על הרצפה, עצמתי את עיניי וניסיתי להכריח את עצמי לישון. ידעתי שיהיו לי רק שעות מעטות עד שהנאמנים יחזרו להעניש אותי.

הצמדתי את לחיי לרצפת האבן הקשה ונתתי לחשכה לקחת אותי.

אם יהיה לי מזל, אולי לא אתעורר שוב.