טבח כפר־קאסם: ביוגרפיה פוליטית
אדם רז
₪ 37.00
תקציר
בשנת 1956 מנה כפר־קאסם כ־2,000 תושבים, שנמנו עם שש חמולות מרכזיות. מאז סיפוחו לישראל בעקבות הסכמי שביתת הנשק (אפריל 1949), הכפר נמצא תחת ממשל צבאי שכלל גם עוצר ופיקוח על התנועה. מקורות הפרנסה העיקריים היו המחצבה והחקלאות. השכר הממוצע לצעיר היה חמש לירות ליום, ובמחצבה – פחות מכך. 350 פועלים היו מאורגנים במסגרת “ברית פועלי ישראל”. בכפר היו כ־10 מכוניות משא, ובבית־הספר למדו 550 תלמידים. ביוב וניקוז לא היו בכפר. “אנחנו אזרחים טובים”, אמר המוכתר ודיע מחמוד סרסור: “כפר־קאסם הוא כפר של עמלים שלווים ושוחרי שלום”. המוכתר השתייך למחנה “אל מעארדה” שהיווה אופוזיציה לתנועתו של המופתי. מעטים מבני הכפר השתתפו במאורעות האלימים בזמן המנדט.
טקסט על המחבר (רצוי גם תמונה) אדם רז הוא היסטוריון שתחום מחקריו הם היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. בהוצאת כרמל יצאו לאור ספריו: המאבק על הפצצה (2015) והרצל: מאבקיו מבית ומחוץ (2017, ביחד עם יגאל וגנר). בימים אלו יוצא לאור ספרו השני בטרילוגיה על ההיסטוריה הגרעינית הישראלית (משטר היד הקשה). אדם רז משלים עתה את ספרו על מחשבתו ופועלו של קרל מרקס. מאמריו של רז מתפרסמים בתדירות בכתבי־עת ובעיתונות.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 305
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 305
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
הספר הנוכחי הינו ביוגרפיה פוליטית של טבח כפר־קאסם. מדוע הדגש על התיבה פוליטית? מכיוון שהספר מתמקד בתהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לטבח ובטיפול הפוליטי בפרשה לאחר מכן. ראוי אם כן לציין במה הספר לא עוסק. הספר אינו מרבה לעסוק בתגובות הציבוריות – הן אצל ערבים והן אצל יהודים – לטבח, וכשאלו מופיעות במהלך הספר תפקידן להאיר את העיקר: המסכת הפוליטית להסתרת האירועים. הספר גם אינו דן בפרשת הטבח מאז ועד היום או בהשפעתו על הציבור הערבי בארץ. זהו נושא מרתק, אבל חורג ממטרות הדיון שעוסק במבצעי הטבח ובעיקר בנותני הפקודות. כך, הספר גם אינו עוסק ביחסי יהודים־ערבים בכללותם, אלא בעיצוב המדיניות מצד השלטונות (ומפלגת מפא"י בפרט) כלפי המיעוט הערבי בהקשר הרלוונטי לספר.
הספר מתיימר להסביר מדוע נרצחו בדם קר עשרות אזרחים ביום הראשון של מלחמת סיני (29 באוקטובר 1956) ולהצביע על הקשר בין הסיבות שהובילו לטבח למסכת המשפטית והפוליטית שהתנהלה בשנים לאחר מכן. אני מאמין שממצאי המחקר המוצגים בעמודים הבאים שופכים אור חדש על הפרשה ויותר מכך: הם חושפים היבטים לא מוכרים במדיניותה של קבוצה ספציפית במערכת הפוליטית הישראלית כלפי עתיד היחסים בין ערבים ויהודים בארץ.
היסטוריון פוליטי (כלומר, היסטוריון שמחקריו הם בתחום ההיסטוריה הפוליטית) שלוקח את עבודתו ברצינות הראויה לכך, מבסס את עבודתו על מסמכים היסטוריים. המסמכים הם ה"עקבות" שבעקבותיהם ההיסטוריון צועד במלאכת שיחזור המאורעות ופיענוח העשייה הפוליטית. הקונסטרוקציה ההיסטורית שההיסטוריון הפוליטי מבצע מתבססת על החומר ההיסטורי שמצוי בידו. המשוואה בעניין הזה אינה כה פשוטה והמגבלות החלות על עבודת ההיסטוריון הפוליטי הן רבות; אולם, ללא כל צל של ספק: ללא דוקומנטציה היסטורית לא ניתן לכתוב היסטוריה פוליטית ברצינות המתבקשת. דבר זה נכון במיוחד לסוגיות היסטוריות שלא נכתב עליהן דבר או כמעט דבר. אדגיש, שבכוונת מכוון הצמדתי בפסקה האחרונה למילה היסטוריון או היסטוריה את המילה פוליטית. היסטוריון שעוסק בהיסטוריה תרבותית לדוגמה, נדרש פחות ל"עקבות" שמשאירים מקבלי ההחלטות כשהם עושים את מלאכתם.
היסטוריון פוליטי יכול, לדוגמה, לכתוב ספר על דוד בן־גוריון או על מלחמת העולם השנייה בלי להזדקק לחיטוט המפרך בארכיונים. היסטוריונים רבים מסתמכים על עבודות היסטוריות אחרות והאינטגרציה שהם מבצעים – והמתודולוגיה שהם משתמשים בה – היא שהופכת (בתקווה) את מחקרם לבעל ערך. אולם, בחירה ללכת בעקבות מחקריהם של חוקרים אחרים אפשרית רק כשנושא המחקר כבר זכה לדיון. במקום שבו הדבר כמעט ולא נעשה, כדוגמת פרשת טבח כפר־קאסם, החוקר מוכרח לשאוף לחשוף חומר חדש ובאמצעותו לבנות את התמונה ההיסטורית.
הארכיונים מכילים אוקיינוסים של מידע ויש היסטוריונים שהארכיון הוא "הסביבה הטבעית" שלהם. ההיסטוריון לומד את הארכיון, תר בו אחר תיקים ומסמכים, דולה מפה ומשם (הרציניים מבין ההיסטוריונים לא דולים אלא עוברים על רובו של החומר הארכיוני בעל הערך) ובהתאם ליכולותיו ולכושרו (ובכך נכללת גם סבלנותו) הוא מרכיב מאבני הפסיפס תמונה בעלת משמעות ותוכן. אולם, מה דינו של ההיסטוריון שצריך להתמודד עם גורמים שאינם תלויים בו (או בעיקר בו)? במילים אחרות, מה דינו של ההיסטוריון שעל נושא מחקרו מוטלות הגבלות מצדה של המדינה? שהוא אינו יכול לעיין בתיקים ובמסמכים מכיוון שהממונים על כך החליטו שהחומר שמעניין אותו סגור לעיון הציבור?
על סוגיה זו בהקשר של טבח כפר־קאסם אני דן בהרחבה בפרק השישי והאחרון בספר המחזיק את הכותרת המעט פרוזאית "המאבק לחשיפת האמת בפרשת הטבח בכפר־קאסם". בפרק זה אני מתאר מה נדרש מההיסטוריון – במקרה זה המחבר – בכדי לכתוב ברצינות על נושא מסוים. אודה, שאינני מחבב במיוחד את המילה "אני" בכתיבה היסטורית. אולם, בשונה מכתיבת ספר על הרצל, לדוגמה, המחקר על טבח כפר־קאסם הפך את המחקר (והחוקר) לחלק אינטגרלי מהפרשה. ואם לדייק, ממלאכת ההסתרה והטשטוש מצדה של המדינה. הדיונים המשפטיים והתכתובת המשפטית הארוכה שעודני מקיים בדרישה לחשיפת המסמכים, הם, הלכה למעשה, חלק מפרשת הטבח. מכיוון שסוגיה זו - מבחינה כרונולוגית - נוגעת לאירועים מהשנים האחרונות היא נמצאת בסוף הספר.
הפרק השני בספר – "המחלוקת במפא"י סביב היחס לערביי הארץ ותפקידו של הממשל הצבאי" משמש מעין מבוא לשלושת הפרקים שיבואו לאחר מכן המהווים את ליבו של הספר. הפרק דן במחלוקת בין שתי קבוצות מרכזיות במפלגת השלטון מפא"י ביחס למדיניות שיש לנקוט כלפי הציבור הערבי בארץ; אזרחי המדינה הערבים. אפשר לסכם את הפרק במילים הבאות: בצמרת המדינה נאבקו שתי קבוצות על הגשמת מדיניותן כלפי הערבים: קבוצה אחת נקטה מדיניות של יד־קשה כלפי הערבים, תמכה בקיום ממשל צבאי תקיף וחייבה את יציאתם של אזרחי המדינה הערבים מן הארץ, גם בדרכים של טרנספר מאורגן. מנגד, קבוצה שנייה ביכרה את שיתוף הפעולה בין העמים, דרשה לנקוט מדיניות שתביא לשילובם של הערבים בחברה הישראלית וראתה בהם אזרחים שווים לאזרחים היהודים. כל יתר אלפי המילים בפרק נועדו לתקף טענה זו. הפרק מתבסס על פרוטוקולים ומסמכים רבים ממספר ארכיונים ברחבי הארץ, ובעיקר מארכיון מפלגת העבודה בבית־ברל. חשיבותו של הפרק הוא בהבנת המרחב הרעיוני, הפוליטי, הצבאי והמדיני שבו נוצרו התנאים שאפשרו את טבח כפר־קאסם ואת תכנית "חפרפרת" – נושא שלושת הפרקים הבאים.
הפרק השלישי – "פרולוג לטבח: תכנית 'חפרפרת' והמבצע לגירוש ערביי המשולש" מביא לראשונה את סיפור השבוע שקדם לטבח ומתאר בפירוט רב את תכנית "חפרפרת", שאחת ממטרותיה הייתה גירוש ערבי המשולש. הפרק מתבסס בין היתר על חומר שעד כה לא נעשה בו שימוש ושהועמד לרשותי על־ידי משפחתו של שמואל מלינקי, מפקד גדוד 2 במשמר־הגבול, אחת מהדמויות המרכזיות בספר. הפרק מראה מה כללה בדיוק תכנית "חפרפרת", מה היו מטרותיה ואיך הן באו לידי ביטוי ברוטלי במיוחד בכפר־קאסם. הפרק מתאר באריכות את הימים והשעות שקדמו לטבח, את ההיערכות הצבאית, את הבנתם של מבצעי הפקודות הקטלניות את ההוראות שניתנו להם, את הקשר בין תכנית הגירוש למלחמה עם ירדן ועוד. הפרק גם דן בשאלה האם תכנית "חפרפרת" בוטלה בשעות שקדמו ליציאה למלחמה. כמדומני, קריאה בפרק לא יכולה להתיר ספק שטבח כפר־קאסם לא בוצע על־ידי חבורה של חיילים משולחי־רסן – כפי שנטען מאז ועד היום – אלא שמנקודת מבטם של המבצעים הם פשוט מילאו פקודה שתכליתה הייתה להביא לגירוש תושבי הכפרים.
הפרק הרביעי – "כרוניקה של טבח" – מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מביא לראשונה בפירוט רב תיאור של קציר הדמים שהתרחש בשעה שבין 17:00 ל־18:00 בכפר־קאסם. הפרק מתאר את גלי הטבח, אחד אחרי השני, ומציין את שמות הקורבנות והמבצעים. בספרות ההיסטורית אפשר למצוא שורה או שתיים על הטבח, והסגנון הוא תמיד כזה: "ביום הראשון של מלחמת סיני נרצחו על־ידי מחלקה של משמר־הגבול עשרות תושבים מכפר־קאסם" ותו לא. חשבתי שמן הראוי להביא לפני הקורא את תיאור הטבח בפרוטרוט. המוטיבציה בכתיבת הפרק לא הייתה הקמת אנדרטה לנרצחים ולנפגעים. המוטיבציה הייתה אחת: הטבח התרחש וראוי לתארו בצורה המדויקת והנאמנה ביותר לעובדות. אומר כבר עתה שזהו פרק קשה לקריאה.
החלק השני בפרק הרביעי שכותרתו "מדוע לא התבצע טבח בכפרים האחרים?", מפריך מיתוס נוסף הנוגע לטבח. כבר בזמן אמת העלו על נס את מוסריותם של מפקדי מחלקות וחיילים בכפרים אחרים בהם הוטל עוצר ושבהם לא בוצעו (כמעט) רציחות. לא לשם ניפוץ מיתוסים הפרק נכתב, אלא שבלעדיו לא ניתן היה לאשש את מה שנטען בפרק הקודם: שהחיילים הבינו שהם מבצעים תכנית גירוש. הפרק מראה שהסיבות שבגללן לא בוצע טבח ביתר הכפרים הן סיבות אובייקטיביות לחלוטין שאינן קשורות לאישיותם ו/או מוסריותם של החיילים (כפי שנטען לרוב).
הפרק החמישי – "לאחר הטבח: טיוח, הסתרה ופוליטיקה" – עוסק בהרחבה בימים, בחודשים ובשנים לאחר הטבח, ותכליתו להראות – כשם הפרק – את מלאכת הטשטוש והטיוח שנעשתה על־ידי אישים כראש־הממשלה דוד בן־גוריון, אלוף פיקוד מרכז (בזמן הטבח) צבי צור ורבים אחרים. הפרק מראה שהמטרה המרכזית של חלק אינטגרלי מהצמרת הפוליטית והצבאית הישראלית בטיפול בפרשה – על היבטיה הציבוריים, הפוליטיים והמשפטיים – הייתה למנוע את חשיפת הסיבות האמתיות לטבח כפר־קאסם. במילים אחרות, מה שהנחה את קבלת ההחלטות היה הניסיון למנוע מהציבור בארץ ובעולם לעמוד על התהליך שהוביל לטבח מכאן ולנתק את שרשרת האחריות שהובילה עד בן־גוריון ומשה דיין מכאן. לשם כך היה צריך, בין יתר הדברים, לביים את התהליך המשפטי.
היסטוריון בריטי קבע פעם ש"ההיסטוריון אינו שופט, ועוד פחות מזה – שופט תליין". יש הטוענים שהמשמעות של אימוץ טענה זו היא שהיסטוריון אינו יכול להטיל אחריות על מושאי מחקרו לגבי התרחשותו של אירוע כזה או אחר. אני חולק על כך. אנו נעקוף דיון זה, על אף העניין הרב שיש בו. די אם אציין שכהיסטוריון אינני חושב שיש בעיה עם נקיטת עמדה כלפי אובייקט המחקר. בספר שיגאל וגנר ואנוכי כתבנו, טענו שיש לדחות את הטענה שיש כתיבה החפה משיפוט ערכי וטענו שעל הכותב לציין מפורשות את עמדתו הערכית הנוגעת למושא כתיבתו. במילים אחרות, על המחבר להבהיר לקוראיו איפה הוא פורס לפניהם תיאור עובדתי ואיפה הוא מגלה את הערכתו לגבי עובדה כזו או אחרת. אין מדובר על כנות או הגינות גרידא, אלא קודם כל על מקצועיותו ומהימנותו של ההיסטוריון.
יש שרואים בשיפוט הערכי מכשלה העומדת לפני החוקר – ועל כך נכתב רבות. חבר שקרא את כתב־היד של הספר טען בפניי שאינני ביקורתי דיו כלפי חלק מנותני הפקודות ומבצעי הטבח. אתן לקורא לפסוק בעניין זה ופה רק אעלה שאלה אחת הנוגעת לתחום אחר של מחקריי: מהו ההבדל המהותי בין חייל זוטר המקבל פקודה לבצע פעולת גירוש ברוטלי, לבין, נניח, טייס בלהק המטוסים שנשלח להטיל את פצצת האטום על הירושימה או המהנדס והפיזיקאי שבנו את הפצצה? הספר הנוכחי אינו נדרש לסוגיה המעניינת הזו, אולם אני חושב שעל הקורא הביקורתי לדון בה עם עצמו. מכך עולה מאליה שאלה נוספת: האם יש להפנות את האצבע המאשימה כלפי המבצע שהורו לו לפעול או כלפי האיש שקיבל את ההחלטה לבצעה?
הספר הנוכחי מבצע קונסטרוקציה של האירועים שהובילו לטבח ולמה שהתרחש אחריו. יחד עם זאת הוא מבצע דה־קונסטרוקציה לתהליך המשפטי. למעשה, כפי שהקורא ייווכח בהמשך, המשפט עצמו אינו מעניין אותי במיוחד ואני נדרש לו בכדי לתאר את השתלשלות העניינים הנחוצה למטרותיי המחקריות. גם נקודה זו דורשת ממני לומר כמה מילים מתחום התיאוריה או המתודולוגיה של ההיסטוריון. מהו ההבדל בין היסטוריון ושופט? האם שניהם נדרשים לאמת? האם מושג האמת של ההיסטוריון שונה מהותית ממושג האמת של השופט? האם יש הבדל משמעותי בין המגבלות הפועלות על השופט ואלו הפועלות על ההיסטוריון? ואם נבצע קונקרטיזציה של השאלות הללו לפרשת טבח כפר־קאסם נצטרך לשאול: מדוע ההיסטוריון הקונקרטי אדם רז (מחבר הספר) מגיע למסקנות כה שונות מהשופט בנימין הלוי (אב בית־הדין במשפט 11 החיילים) או מהשופט מרדכי (מכס) קנת (השופט במשפטו של יששכר שדמי) בנוגע לסיבות שהובילו לטבח?
אפשר לפתור את השאלות הבאות בתשובה קצרה אחת: להיסטוריון יש פרספקטיבה שאין לשופט. אולם בכך נפספס הרבה. אין זה המקום לדון בכך ברצינות הנדרשת, אולם בכל זאת נחוץ לומר על כך כמה דברים. על אף שהשדה ההיסטורי הוא שדה שיש בו מגבלות, הוא שונה מהותית מהשדה המשפטי. היסטוריון אידיאלי חותר לאמת ובשביל להשיגה הוא יפעיל את הכלים העומדים לרשותו. כלים אלו הם תמיד מוגבלים, אולם, לשיטתי, הם מוגבלים פחות מארגז הכלים שעומד לרשותו של השופט. השופט שופט. זו קביעה טריוויאלית, אולם תפקידו של השופט לפסוק בנוגע להאשמה כזו או אחרת שלא הוא שם אותה על השולחן (כלומר, על סדר יומו של בית־הדין). השופט אינו מנסח את השאלה עליה יש לענות (כלומר לשפוט), אלא הפרקליטות, לדוגמה, עושה זאת עבורו. בנוסף, הכלים של השופט נוצרו והועמדו לרשותו על־ידי אלו המייצרים את החוקים – והוא תלוי בהם ומוגבל על־ידם. מנגד, ההיסטוריון האידיאלי הוא שמנסח את השאלה (כתב־האישום בהקבלה המשפטית), הוא בוחר את הכלים ומעצב אותם בהתאם לצרכיו וליכולותיו.
ההיסטוריון איננו נתון בתוך הסד המשפטי. לכך יש משמעויות רבות גם במקרה הספציפי של כפר־קאסם. אתן דוגמה אחת להבהרת העניין: במהלך משפט החיילים התקיים "משפט זוטא" (משפט קטן המתנהל בתוך משפט בנוגע לקבילותה של הודאה כזו או אחרת) בנוגע לעדויות שנתנו החיילים בשעות לאחר הטבח. עורכי־הדין של החיילים טרחו רבות בכדי לטעון שהעדויות אינן קבילות והתובע הצבאי התנגד לכך. בסופו של דבר השופטים פסקו לטובת התביעה; אולם, במידה ולא היו עושים זאת – האם העובדה שאחת העדויות נלקחה בשטח לאור פנס המכונית, בתנאים הרחוקים מתנאים אידיאליים, הופכת מנקודת המבט של ההיסטוריון ללא מהימנה? על כך אין תשובה נתונה מראש, אולם יש בכך בכדי להסביר שהשופטים פועלים בתוך מסגרת שונה מזו של ההיסטוריון. דיו אם נסכם דיון זוטא זה בכך שמושג האמת (המשפטי) של השופט מוגבל יותר מהאמת של ההיסטוריון.
לדברים האחרונים שהובאו יש להוסיף הערה אחרונה: ההיסטוריון, כמו השופט, יכול להיות מניפולטור או נתון למניפולציה. אולם, ההיסטוריון כותב על השופט (או על פרשה היסטורית־משפטית) והשופט לא כותב על ההיסטוריון. במילים אחרות, ההיסטוריון יכול להוכיח שהשופט עשה מניפולציה בתהליך המשפטי, אולם הדבר כמעט לא קורה להפך (היו מקרים בודדים בארץ ובעולם שהיסטוריון עמד על כיסא הנאשם בבית־המשפט). כמובן שזו טענה בנאלית, אולם היא חשובה לעניינו. לדוגמה, בהמשך נראה שהשופט בנימין הלוי התמנה לשופט במשפט מכיוון שבן־גוריון דרש זאת על אף שלא היה הדבר בסמכותו, ולמעשה היה בכך הפרה של החוק. כמו כן נראה שהשופטים במשפטו של יששכר שדמי נבחרו גם על־ידו (ועל־ידי שדמי) והם היו נתונים להשפעתו של אלוף הפיקוד צבי צור. האם ניתן להניח שהם ביצעו כהלכה את עבודתם בחשיפת האמת? לדעתי, התשובה שלילית. אין ספק שיחסי־כוח בולטים ונוכחים הרבה יותר בבית־המשפט מאשר במרחב העבודה של ההיסטוריון.
חלק גדול מהמסמכים שנעשה בהם שימוש בספר הועלו לאתר אינטרנט ייעודי על־ידי מכון "עקבות" ששיתוף הפעולה בינינו סייע להשלים את הספר (ראו את התודות בפתח הספר). אתר האינטרנט מגשים מספר מטרות: ראשית, הוא מנגיש עבור הציבור שאינו עוסק ביום־יום במחקר את המסמכים. שנית, בתקווה, הוא מראה את החשיבות האדירה בחשיפת מסמכים והנגשתם לציבור. שלישית, עבור אלו שיהיו מעוניינים בכתיבת מחקרים על הנושא הוא יקל את המלאכה. רביעית, הוא יקל מאוד את מלאכת ההתפלמסות עם המחבר.
הנקודה האחרונה היא חשובה במיוחד. לרוב, אין לציבור (או למלומדים) אפשרות ממשית להגיע למסמך כזה או אחר המוזכר במחקר. במידה וטענה כזו או אחרת מרגיזה או אינה משכנעת את הקורא הוא יכול להתעלם ממנה, לפסול אותה כמופרכת או לנקוט בטכניקות שונות המאפשרות לו להתעלם או לקפוץ מעליה. לעיתים הדבר נוח לחוקר: הוא מפנה למסמך כלשהו הנמצא בארכיון מתוך ידיעה שרק מתי מעט יגיעו למסמך עצמו. מכל מקום, הדבר לוקח זמן והפולמוס על פרשנות כזו או אחרת המתבסס על מסמך כזה או אחר מתבצע בכתבי־עת אקדמיים וכדומה. מפאת הטענות שיופיעו בעמודים הבאים היה נראה לי נכון שהמידע יהיה נגיש בלחיצת עכבר. מי שמעוניין להתפלמס עם המחבר ולבדוק את פרשנותו צריך רק לפנות לעצמו זמן, להיכנס לאתר האינטרנט ולהתחיל לקרוא.
בהוצאת הספר בשתי שפות – לטובת שני העמים היושבים בארץ – ובהעלאת חלק גדול מהמסמכים לאתר האינטרנט, יש יומרה של המחבר לומר (ולבצע) משהו על מצבו של המחקר ההיסטורי בארץ. הטכנולוגיה מאפשרת לצמצם את הפער בנגישותו של הציבור לחומר היסטורי ולהציב את ההיסטוריון בתוך בית מזכוכית – שם מקומו.
אדם רז,
בית־ברל/קציר, יולי-אוגוסט, 2018.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.