פרק 1
מדוע חינוך להצלחה לא תמיד מצליח
"על מנת לראות את הילדים שלנו כפי שהם באמת ... עלינו רק להיות נוכחים, לאפשר לילדינו להרגיש שאנחנו רואים אותם כפי שהם, ושנהיה שם בשבילם, לא משנה מה הם יעשו או מי הם יהיו" (ד"ר דניאל סיגל וד"ר טינה פיין-ברייסון).
חינוך למצוינות
בפרק זה נתחיל לעסוק במקורותיו של מִלכּוד המצוינות, המצויים בילדות; נתחיל להאיר את האמונות המגבילות, אשר בגיל הרך, ניטעו בלא-מודע, אותו אני מכנה מערכת ההפעלה האנושית. זאת, לא כדי להאשים מישהו, אלא על מנת שנבין את המקור לקשיים ולחסמים המתעוררים בבגרות ונלמד אותו. בהמשך, בהתבסס על תובנות אלה, נוכל ליישם את השינויים הדרושים בהווה על מנת לנטרל את אותם באגים במערכת ההפעלה, ובכך למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בנו בבגרותנו.
עוד קודם לכן, בגיל צעיר, מחנכים אותנו למצוינות, כאשר כל ההורים כמעט חולמים שילדיהם יהיו מפורסמים ומצליחים; שיהיו, לפחות, רופאה, עורך דין, רואי חשבון או מהנדסים בהייטק. המקור לעמדה זו נעוץ בנטייתם הבסיסית של ההורים להתגאות בילדיהם ובחינוך אותו הקנו להם. כיום, מרחף ברקע גם חששם של ההורים, פן גם בגיל מבוגר, הילדים ישארו תלויים בהם כלכלית; תופעה בה אנו חוזים יותר ויותר. אין, כמובן, כל רע בשאיפות אלה למצוינות מצד ההורים. יחד עם זאת, מתעוררת השאלה, אם נכון לחנך למצוינות ולהצלחה מגיל אפס או, במילים מעודנות יותר: עד כמה נכון שהורים ידגישו את המצוינות או מהי מידת המצוינות הנכונה אותה כדאי להנחיל לילדים בגילאים שונים, על מנת שגישת המצוינות תניב פרי ולא תגרום לתוצאות הפוכות?
לרוב, כאשר החינוך למצוינות מצליח, קל להבחין בתועלותיו הן להורים והן לילדיהם. זאת, בעוד שקשה יותר להבחין בנזקים להם חינוך כזה גורם. נזקים אלה הופכים ברורים ומובחנים מאוד כאשר הילדים שבגרו סובלים מחוסר ביטחון עצמי, מערך עצמי נמוך ומדימוי עצמי ירוד. או אז הם חווים אחד או יותר מהמכשולים הבאים, עת שהם מתקשים להתפרנס בכבוד; לקיים חיי זוגיות מספקים; להגשים את שאיפותיהם המקצועיות; לתקשר עם הסביבה ולחיות חיים עצמאיים ומאושרים. יחד עם זאת, קיימים גם מצבי ביניים, לפיהם הכל נראה בסדר כלפי חוץ, אך בתוך תוכם הילדים שבגרו אינם מסופקים, אינם מממשים את עצמם ולכן גם אינם מאושרים. אין מדובר במצב שחור או לבן, אלא במגוון מצבי חיים, בהם אנו מגשימים את עצמנו בצורה חלקית בלבד. לכן, כאשר מנתחים את התופעה של הצלחה חלקית בבגרות ומבקשים לשנות אותה, יש תועלת בפנייה אל שנות הילדות ובניתוח גורמים מראשית החיים, שישפיעו על ביטויים של התופעה בגיל מבוגר יותר. הסיבה לכך פשוטה: מקורן של כ-95 אחוז מהתוצאות שלנו בלא-מודע. על נושא זה ניתן לקרוא בהרחבה בפרק השישי בספרי הראשון, 'להתרגל להצליח'. משום שהחלק הלא-מודע במוח מתעצב בעיקר עד גיל שש או שבע, ולאחר מכן נסגר בפני שינויים, מן הראוי לבחון את שניטע בו עד גיל צעיר זה.
בקצרה, הלא-מודע או, כפי שאני מכנה אותו, מערכת ההפעלה האנושית, הוא מחשב העל שלנו. הוא פועל באוטומטיות בלתי מודעת, הוא חזק פי מיליון בערך מהמודע ומהווה 83 אחוז ממסת המוח הכוללת. סוּפר מחשב בהחלט. הוא הטייס האוטומטי, האחראי על פעולות שהתרחשותן אינה דורשת את החלטתנו ומכיל פונקציות חיוניות לתפקודנו, כגון ניהול הגוף 24/7, אגירה של זיכרונות לאורך כל החיים, הכלת כל האמונות שבבסיס הווייתנו, כמו גם את כל ההרגלים המנהלים את חיינו. אך האם תכנותו של מחשב העל הזה כבר בילדותנו מקדם אותנו או מעכב? מיד נגלה.
חינוך למצוינות: טוב או רע?
התרבות שלנו מקדשת הצטיינות והצלחה: אנו אוהבים מצליחנים; התקשורת מפרגנת להם; רשימת עשירי העולם מהווה מושא להערצה עד כדי סגידה לכסף; והצלחות עוברות מפה לאוזן כשריפה בשדה קוצים. אין בכל אלה כל רע, גם בלי שנגדיר מהי הצלחה, מעבר להיותה סובייקטיבית ותלוית פרשנות. נהפוך הוא. זו מהותם של הבריאה, הטבע והיקום, כמו גם תמצית ההוויה האנושית. כפי שאני נוהג לומר: בני אדם, בכל מין וצבע, הם ככל דבר אחר בטבע; כל מה שלא עמל, צומח וגדל, קמל ונובל. לפי המסורת היהודית ולפי דתות ותנועות רוחניות אחרות, באנו לכאן כדי לעשות תיקון, כדי להתפתח, כדי להיות אנשים טובים, אוהבים ומעניקים יותר; כדי להיות אנשים שבוראים מציאות מיטיבה. אכן, מגיל צעיר מחנכים אותנו למצוינות ולהצלחה. הביטויים לכך מתחילים כאשר אנו אומרים מילים ראשונות; כאשר אנו מצליחים להתיישב לבדנו או לעמוד בכוחות עצמנו; ובוודאי כאשר אנו לומדים ללכת. במקרים אלה או בדומיהם נשמעת צהלת ההורים למרחקים. החינוך למצוינות בא לידי ביטוי בעיקר במשוב המפרגן שאנו מקבלים מהורינו, בקריאות העידוד שלהם ובשמחתם. אין כל פסול בכך, ואין ספק שהתמקדות במה שטוב ובמה שמצליח גם מגדילה את מידת ההצלחה ומעודדת אותה. ברם, השורות הבאות מבהירות כי אליה וקוץ בה.
זאת, משום שבנקודה זו עולות השאלות: האם חינוך למצוינות יכול להיות מוגזם; האם עודף חינוך למצוינות גורם לתופעות הפוכות מהכוונה המקורית או לפגיעה במצוינות ובהצלחה? התשובה הקצרה היא, כן. במאמרם, המצוטט בתחילתו של פרק זה, טוענים צמד החוקרים, סיגל ופיין-ברייסון, כי "כולנו מכירים את הקלישאה של האב שדוחף את בנו להיות כדורגלן, למרות שהילד לא רוצה; או את האם שדורשת מבִּתה ללמוד משהו שלא מעניין אותה, כי לדעתה זה נחשב להצלחה. אלה הורים שלא מצליחים לראות מי הם ילדיהם באמת". מקור הסכנה הגדולה הטמונה בגישה זו נעוץ במעמדם הנחות של הילדים מול הוריהם ובהערצת הראשונים את האחרונים. משום כך, מוותרים הילדים על רצונם, נעתרים לרצון הוריהם ומְרצים אותם. במשמעות ההרסנית של הריצוי אעסוק בפרק החמישי. בינתיים, אוסיף את הנחיותיהם של סיגל ופיין-ברייסון להורות הנכונה: "המחקר והניסיון שלנו מצביעים על כך שגידול ילדים מאושרים, בריאים [ח.ש., מצליחים] ופורחים דורש מההורים לעשות דבר אחד בלבד. לא מדובר בקריאת כל מדריכי ההורות על המדף, וגם לא ברישום ילדים לכל הפעילויות 'הנכונות'. האמת שאתם אפילו לא צריכים לדעת בדיוק מה אתם עושים. אתם פשוט צריכים להיות נוכחים". בהמשך פרק זה אפרט גם על כך.
מצדו השני של מטבע העידוד למצוינות, עולות השאלות: מה קורה כאשר הילדים הרכים אוהבים את הכיוון שמכתיבים להם הוריהם, כאשר הם טורחים ומתאמצים, אך אינם מצטיינים; כמה סבלנות יש להורים לעודד אותם ולתמוך בהם; מה קורה כאשר הילדים מתנגדים להוריהם, מתעקשים ועושים הפוך ממה שהם מצפים; האם ההורים מבקרים את ילדיהם ושופטים אותם כשאינם פועלים או מצליחים בהתאם לקריטריונים שהציבו להם? לצערי, המציאות התזזיתית של העידן המודרני ונסיבות החיים המאתגרות, יחד עם העדר ההכשרה להורות ראויה, גורמים להורים רבים וטובים לחטוא בנקודות אלה. זאת, לא משום שטבעם של הורים אלה רע, אלא משום שהם אינם יודעים כיצד לגדל את ילדיהם בדרך לפיה הם נוכחים, תומכים ומעצימים. רוב ההורים למדו חינוך וגידול ילדים מהוריהם. לרוב, גם האחרונים למדו זאת מהוריהם שלהם. כך, דורות של הורים מחנכים את ילדיהם בדרך שירשו מאבותיהם; דרך שאינה בהכרח הטובה או הנכונה ביותר. כמו כן, הזמנים משתנים ודורות חדשים נוצרים, בהם דור ה-y ודור ה-z. דורות חדשים אלה שונים מהותית מהדורות של הוריהם, ודורשים גישה חינוכית שונה מזו שרווחה בעבר. גם אם שיטות חינוך ישנות, המבוססות על סמכות הורית ועל משמעת, רשמו הצלחות בעבר, הן אינן אפקטיביות כיום.
לצד התמודדות זו לעתים, האתגרים הרגשיים עמם נדרשים הורים להתמודד במציאות המודרנית, כגון ריבוי משימות, לחצים, צרכי הפרנסה, איזון בית-עבודה וכדומה, גורמים להם להגיב אוטומטית, מתוך מצב רגשי שלילי. פעמים רבות, ההורים מצטערים על פגיעה רגשית בילדיהם כאשר כבר מאוחר מדי. זאת, משום שבינתיים נחרטו בלא-מודע של הילדים הרכים אמונות מגבילות, אשר לעתים נשארות שם לעד. לדעתי, כך, אמנם בלי כוונה ובאופן בלתי מודע, פוגעים הורים, באופן המשמעותי ביותר, בפוטנציאל ההצלחה של ילדיהם. על אמונות מגבילות אלה ארחיב בפרק השני. את מערכת היחסים הזו היטיב לבטא המשורר הלבנוני-אמריקאי, ג'ובראן חליל ג'ובראן, באחד משיריו, כשהציג אמות מידה להורות נכונה: "ילדיכם אינם ילדיכם, כי אם פרי געגועי החיים אל עצמם. באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שייכים לכם. תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. אתם יכולים לארח אותם פיזית בבתיכם, אך לא את נפשותיהם, כי המה מתגוררות בבית המחר, אשר אינכם יכולים לבקר בו, אפילו לא בחלומותיכם. אפשרו לכם לחפוץ להיות כמותם, אך אל תדרשו מהם להיות כמותכם".
טרם אביא תת-פרק זה לסיומו, אדגיש, כי אין בכוונתי להאשים אף אחד או אחת מההורים בחינוך שגוי של ילדיהם. הרי גם אני עשיתי את כל הטעויות האפשריות בחינוך ילדיי, זמן רב לפני שלמדתי את העקרונות שאותם אני חולק בספר זה. הנחת היסוד שלי היא, כי הורים עושים את הטוב ביותר שהם יודעים ויכולים בכל שלב ותמיד מבקשים את טובת ילדיהם, גם אם התוצאות לא תמיד לטובת ילדיהם. כולנו עשינו את מיטב מאמצינו על מנת להיות הורים טובים וחלקנו אף הצלחנו בכך. זאת ועוד, לא יכולנו ליישם את אשר לא ידענו. לכן, בנקודה זו עולה השאלה, כיצד נוכל, בבגרותנו, לשפר את מידת מיצוי הפוטנציאל הטמון בנו ובסובבים אותנו; כיצד נוכל להתגבר על עכבות ילדות, כמו גם על תקיעויות אחרות, כדי להצטיין, לשגשג ולהצליח? בתשובה על כך אעסוק בהמשך.
השוואה לאחרים
נראה, כי השוואה לאחרים היא ההרגל הקלוקל ביותר אותו מנחילים הורים ומורים, כמו גם התרבות והתקשורת, לילדי הדור הבא. מצד אחד, השוואה למודלים מצטיינים עשויה לעורר השראה ומוטיבציה. מצד שני, השוואה כזו עלולה לרפות ידיים ולעורר תחושת כישלון, משום שאין לה גבול. הרי, תמיד יהיה מישהו מוצלח ממני. לכן, ההשוואה האינסופית לאחרים עלולה להוביל אל מסע נטול נקודת סיום. אם משמעותה של הצלחה היא להיות כמו יוסי, לאחר מכן כמו דוד, אחר כך כמו דניאל וכן הלאה, אזי חייהם של המבקשים להצליח הופכים למרוץ אינסופי, כאשר קו הגמר מתרחק שוב ושוב כל העת. אם חציית קו הסיום היא המטרה החשובה ביותר, אזי מטרה נעה זו עלולה לגרום לתסכול ואף לייאוש לאורך נתיב ההתקדמות. חינוך כזה ימנע מהילדים להיות מאושרים לזמן ממושך, משום שהאושר תלוי בחציית קו גמר, אשר לעולם אינו מושג. כך, הילדים לא לומדים ליהנות מהדרך. לכן, בנקודה זו, הגישה הנכונה לדעתי היא, קודם להיות שבע רצון בהווה, לשמוח במה שיש, ובד בבד, לשאוף ליותר. לא זו אף זו, במקום להשוות לאחרים, הבה ונשווה בין עצמנו בהווה לבין עצמנו בעבר. הבה נעודד את ילדינו להשתפר אל מול העבר שלהם, במקום בהשוואה לאחרים. זהו מודל חינוכי בריא יותר, מקדם ונושא פרי. חוויתי את המודל ואת יתרונותיו לראשונה במהלך לימודיי בארגון מיכא"ל. מצד ההורים והמורים, הדרך הנכונה ליישם זאת היא לעודד, לשבח, למדוד ולתגמל את המאמץ של הילדים ולא את התוצאה. גישה זו מעודדת עשייה, חריצות, התמודדות עם קשיים, למידה מטעויות, השתפרות הדרגתית והנאה מהדרך, בו זמנית להסרת המיקוד מהמניע התחרותי ומההשוואה לאחרים. לפני סיומו של תת-פרק זה, עליי להדגיש, כי אין כל רע בתחרותיות בריאה. אך כאשר היא ניצבת במרכז והניצחון מקודש, התוצאה עלולה להוביל לכשלים מנטליים בגיל צעיר, עם השלכות מסוכנות בגיל מבוגר.
סוגסטיות בגיל הרך
בשנת 2016, פנתה המורה והמחנכת הישראלית, חן מילר, בכנס לחינוך מתקדם של 'מכללת סמינר הקיבוצים', למורים, למנהלים ולאנשי חינוך ואמרה, "המילים והמחשבות שלכם על הילד, הופכים להיות המילים והמחשבות שהילד חושב על עצמו". כשנחשפתי לדבריה, מיד חשבתי לעצמי, וואו, איזו עוצמה כבירה יש במילים הללו. בשפה המקצועית מכנים זאת סוגסטיות. לפי מילון אבן שושן, סוגסטיות הן "הַשָּׁאָה, הַשְׁפָּעָה נַפְשִׁית עַל מִישֶׁהוּ, בְּאֹפֶן שֶׁדַּרְכֵי הִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל הַמֻּשְׁפָּע מְבֻצָּעִים אַךְ וְרַק לְפִי רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמַּשְׁפִּיעַ. הַהִיפְּנוֹזָה הִיא אַחַת מִדַּרְכֵי הַסּוּגֶסְטִיָּה". משום שילדים, בכל גיל ובעיקר בגיל הרך, מושפעים מאוד ממבוגרים בחייהם, הם נוטים להפנים את אשר ברי הסמכא ויודעי הדבר המנוסים אומרים להם. דבריהם החוזרים ונִשנים הופכים לסוגסטיות. גם אם הילדים לא מקבלים את דברי המבוגרים ולא מאמינים להם, אט אט, מחלחלות הסוגסטיות שבדברי המבוגרים ללא-מודע של הילדים והופכות לאמונות. בדיסציפלינה הפסיכולוגית מכנים זאת 'אפקט פיגמליון'. במקרה זה, ציפיותיו של בעל הסמכות מהכפוף לו הופכות לאמונות שמגשימות את עצמן, לטוב או לרע. על מנת שאמונות אלה יגשימו עצמן לטוב, חשוב למלא בחיוביות אחר מִצוותה של מילר בציטוט לעיל.
חשבו על מספר הפעמים בהן הורים ממוצעים מעודדים את ילדיהם ותומכים בהם בהתמודדות עם קשיים, לעומת מספר הפעמים בהן ההורים גוערים בילדיהם ומבקרים אותם או אף שופטים אותם. לפי התפישה החינוכית השכיחה והשגויה, בה אוחזים הורים רבים ובה נפגשתי במהלך עבודתי לאורך השנים, ביקורת הורית חיונית על מנת שהילדים ילמדו. אני מסכים עם תפישה זו במקרה בו הביקורת בונה. לצערי, לרוב, היא אינה בונה. מחירה של ביקורת כזו הוא הרסני עבור הילדים. הגישה ההורית הרווחת היא, כי על מנת שהילדים ידעו להבחין בין טוב לרע, על ההורים להראות להם את הרע. כבר בנקודה זו טמונה משמעות סובייקטיבית, משום שרע עבור ההורים אינו רע בהכרח עבור הילדים. בנוסף, זו טעות קריטית, משום שההתמקדות ברע מעצימה אותו. יתרה מכך, ילדים שסופגים ביקורת עסוקים בהתנגדות ובהתגוננות, וחווים רגשות שליליים, כגון תסכול, אכזבה, פחדים ולעתים, גם כעסים. מצב כזה מקשה עליהם ללמוד מהמקרה ולבחור אחרת בעתיד. באותו רגע, מאבדים הילדים מהיצירתיות שלהם, מה-IQ שלהם ומיכולתם המובנית למצוא פתרונות. החוויה השלילית עלולה ללמד אותם דווקא לא להתאמץ ולא לקחת סיכונים, כדי להימנע מטעויות. זאת, משום שאם הילדים אכן השתדלו, התאמצו, ניסו והתמודדו, והתוצאה לה זכו מהוריהם היא מקלחת של צוננים, הם יאמרו לעצמם כי המאמץ אינו כדאי. כתוצאה מכך, בעתיד, עלולים הילדים להימנע מחוויות שליליות כאלה בדרך של היעדר פעולה, מחשש לטעויות חוזרות ולביקורות נוספות. הפועל היוצא מכך הוא הפוך מכוונת המשורר, לחנך למצוינות ולהצלחה, על כך ארחיב בפרק הבא.
כללי עשה ואל תעשה בחינוך ילדים
לדידם של סיגל ופיין-ברייסון, "מחקרים על התפתחות ילדים מלמדים שאחד המנבאים הטובים ביותר להפיכתם למבוגרים מאושרים, מפותחים חברתית ורגשית, שיכולים לתחזק מערכות יחסים משמעותיות ואפילו להצליח מבחינה אקדמית ומקצועית — הוא גידולם בסביבה רגישה ותומכת בשלב מוקדם של חייהם". איני עוסק בחינוך ילדים ואיני מתיימר להיות גורו חינוכי. יחד עם זאת, אני רואה שוב ושוב את נזקי החינוך הפגום שקיבלו לקוחותיי הבוגרים בילדותם; אני חוזה באמונות השווא שניטעו אז בלא-מודע שלהם ומנהלות את חייהם הבוגרים כבמִלכוד, ללא ידע וללא יכולת פרקטית למגר אותן. לכן, תמיד עוררה אותי האפשרות להאיר את הרגלי החינוך הקלוקל בעבר, על מנת לשנות אותם בהווה. אעשה זאת כאן, בקצרה, בכמה כללי 'עשה ואל תעשה' עבור הורים, על מנת לתרום להצלחת ילדיהם. זאת, משום שגם אם כבר מאוחר מדי עבור הבוגרים, יש בכך רלבנטיות רבה לתִפקוּדם כהורים לטובת ילדיהם:
מומלץ להורים להבין שהתנהגות תומכת ומעודדת כלפי ילדיהם חיונית ליכולתם להצליח כמבוגרים. לכן, כדאי להימנע מהתנהגות פוגעת, שמעוררת רגשות שליליים בילדים. זה לא אומר שאסור להורים להציב גבולות ושאסור לילדים לחוות רגשות שליליים. אך אלה, עדיף שיגיעו מתוך תחושותיהם הפנימיות של הילדים, ולא כתוצאה מיחס פוגע של ההורים. תפקידם של ההורים במקרים כאלה הוא דווקא לפרגן ולחזק. הצבת גבולות לילדים בלי להביע תגובות שליליות מצד ההורים, היא משימה מאתגרת, אך אפשרית בהחלט. בסרטון הבא תוכלו להתרשם מדרך אחת יצירתית לשכנע ילד להתקלח: youtu.be/Kg5vQB39fWU.
מומלץ להורים ללמוד כיצד לשאת באחריות על תגובותיהם כלפי הילדים ולהישאר חיוביים בעצמם, למרות הנסיבות המאתגרות. למידה כזו מחייבת אימון והתפתחות אישית של כל הורה.
עדיף להורים לוותר על הדרך בה מרבית הוריהם ומוריהם נהגו בהם: לעורר רגשות אשם בקרב הילדים. אני מכנה זאת 'חרקירי פולני'.
מומלץ להורים להימנע מלהלביש את חרדותיהם על הילדים, וללמוד להבליג במקרים בהם הילדים בוחרים בסיכונים סבירים, תוך עידוד, תמיכה וחינוך לתעוזה.
מומלץ להורים להרשות לילדיהם לטעות, וללמד אותם, בפירגון ובאהדה, כיצד להימנע מהטעות הבאה.
מומלץ להורים לגלות אהבה ללא פשרות כלפי ילדיהם ולעודד את יצר הסקרנות שלהם, ואת רצונם ללמוד ולהתפתח. זאת, גם במחיר של לקיחת סיכונים מחושבים.
מומלץ להורים
להאמין בילדים וביכולותיהם; לדעת שבכל ילד או ילדה 'מופרעים' יש ילד או ילדה חכמים, שמתמודדים עם קשיים; להיות רגישים לקשיים של הילדים; לחשוב עליהם מחשבות טובות ולומר להם דברים טובים. כך, ניתן להפעיל את אפקט פיגמליון החיובי.
אם כך, כהורים וכמורים אנו מבקשים לנהוג בילדינו בדומה לכוהנים בבית המקדש, כאשר הילדים הם המקדש. בכל פעם כשאנו פורקים לחצים, תסכולים או כעסים על ילדינו, אנו מלבישים עליהם את כל הטעויות שעשו הורינו בתהליך החינוך שלנו. כך, אנו נשמעים בדיוק כמו ההורים שלנו, הן בעיני עצמנו והן בעיני אחרים שמכירים אותנו. אנו מנציחים, מדור לדור, את שושלת תפישות העולם אשר עלולות להקשות על ההצלחה שלנו. סיגל ופיין-ברייסון סיכמו את הדברים בארבעת האֵסים [S]: "המבוגרים האלה [ח.ש., עם החינוך הנכון לפי משנתם של החוקרים] עוזרים לילדים להרגיש: (1) בטוחים [Safe] — הם חשים מוגנים ובטוחים מפני נזק. (2) נראים [Seen] — הם יודעים שאכפת למישהו מהם וששמים אליהם לב כפי שהם באמת. (3) מנוחמים [Soothed] — הם יודעים שהוריהם יהיו שם בשבילם כשהם כואבים. (4) מוגנים [Secure] — זהו סעיף שמתפתח מה-S האחרים ומגיע כאשר הילדים סומכים עלינו המבוגרים שנעזור להם באופן צפוי להרגיש 'בבית' בעולם".
בשלב זה, ודאי עולות השאלות לאן מובילים הדברים האמורים; מה קורה כאשר תהליך החינוך אינו מתנהל ברוח ארבעת האֵסים; וכיצד תהליך זה משפיע על הילדים בילדותם ובבגרותם? על כך ארחיב בפרק הבא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.