פרק 1
דין
מוסקבה
האנשים החשובים של הברטווה נפגשים הלילה בחדר הפרטי בקומה העליונה של תיאטרון הבולשוי. זו פגישה שאבא שלי לא יכול לפסוח עליה. הוא ייאלץ לצאת מהבית בנובל־רו בפעם הראשונה מזה חודשים.
על אף שהתרגלתי לכאוס בתוך האחוזה שלנו, עדיין הייתי בהלם כשחזרתי הביתה באביב. כלפי חוץ, חזית האבן נראתה יקרה ומתוחזקת כתמיד, אבל ברגע שפתחתי את הדלת הראשית, גל של צחנה וריקבון הכה באפי.
אי אפשר היה להיכנס לבית. אוסף האשפה של אבא שלי גלש אל הכניסה. ערמות ספרים, עיתונים, ירחונים, קופסאות, תיקים וחבילות שנערמו עד לתקרה, יצרו מבוך שאילץ אותי לנתב את דרכי מהמסדרון אל המדרגות.
הבית, שהריח מאבק ומטחב, חייב אותי עכשיו למשוך את החולצה עד לאפי, כדי לסנן סירחון של משהו שמת מתחת לערמות הזבל.
הוא סילק את המנקות לפני שנים, ואני בספק אם הן יסכימו לחזור, גם תמורת סכום נאה.
אבא שלי לא בא לפגוש אותי בשדה התעופה, וגם לא ציפיתי שיבוא. טיפסתי במדרגות בכעס ובטינה על שנתן לבית שלנו להגיע לרמות כאלה של הזנחה וריקבון. נדמה שהוא רוצה שהוא יתמוטט עליו, כדי שיוכל להיחנק מתחת להריסות.
עליתי ישר למשרד שלו. המקום הזה לפחות, תמיד היה נקי. הוא גם תמיד דאג למראה החיצוני שלו, אפילו כששאר הבית שלנו נראה כמו חורבה. אבל הפעם מצאתי אותו יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו בחלוק מטונף, בשיער גולש עד לכתפיים ועם ציפורניים ארוכות. הוא הביט בי מבולבל, העין הטובה מטושטשת והשנייה חלבית ועיוורת.
"מה אתה עושה פה?" מלמל.
"נגמרה שנת הלימודים. באתי לחופשת הקיץ."
הוא נעץ בי את מבטו, כאילו אין לו מושג באיזו שנה אנחנו ובטח שלא איזה חודש עכשיו. ואז, לאט לאט, נראה שהתחיל להבין.
"הם שלחו את הציונים שלך," אמר ונד בראשו לכיוון מעטפה אפורה וכבדה ובה תעודה כתובה בכתב יד.
"סיימתי במקום השני בכיתה שלי."
"מי היה הראשון?"
הלסת שלי התעוותה.
"אנה וילק."
"נערה?" גיחך אבא.
"היא היורשת של הברטווה של שיקגו. אתה מכיר את אבא שלה."
עכשיו היה תורו להתכווץ. מעולם לא הזכרנו את שיקגו, ובטח שלא את האנשים שעדיין חיים שם. גם לא את האנשים הקרובים לנו ביותר.
"אני מצפה ממך להיות הראשון בשנה הבאה," התפרץ.
"זה מה שאני מתכוון לעשות."
ציוני בחינות הגמר שלנו היו קרובים מאוד. לא ידענו מי ניצח עד שהתוצאות פורסמו בפומבי.
היא בירכה אותי כאילו לא הביסה אותי.
זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז... הרבה מאוד זמן.
עדיין הרגשתי לחץ בחזה כששמעתי את קולה, והעור שלי בער במקום שבו שערה הארוך נגע. מחצתי את התחושות האלה בעקביי כמו חרקים.
למדתי את הלקח שלי מההתאהבות ההיא, ולעולם לא ארשה לאהבה להחליש אותי שוב.
חששתי שאבי הזניח את העבודה כמו שהזניח את ההיגיינה שלו, אבל ערמת ספרי החשבונות שהייתה פתוחה על השולחן שלו, הצביעה על כך שלפחות לא שכח איך לעשות את עבודתו. הוא מנהל החשבונות הראשי של השטח שבשליטה שלנו במוסקבה ותחתיו נמצאת קבוצה של רואי חשבון. למזלו, זו אחת מהעבודות הבודדות בברטווה שהוא יכול לבצע מהבית.
הוא שונא שרואים אותו.
פעם, אבא שלי היה יפה. ספורטיבי, מקסים ואהוב על נשים בכל גיל. הוא לא יכול היה לחייך לאישה בלי שהיא תסמיק ותמסור לו את מספר הטלפון שלה.
מכל הבנות היפות בעולם, אף אחת לא העריצה אותו יותר מאחותו התאומה, ילנה.
ואז היא בגדה בו.
היא התחתנה עם אויבו המושבע, סבסטיאן גאלו.
סבסטיאן קשר את אבא שלי לכיסא בקומה העליונה של האחוזה שלו, וכשסבי זרק בקבוק תבערה דרך החלון, סבסטיאן השאיר את אבא שלי למות, להישרף חי בבית המתמוטט.
אבל הוא לא מת. הריאות שלו תפקדו בקושי, הבשר שלו התקלף והשיער שלו נשרף, אבל הוא שרד למרות הכול. לקחו אותו לבית החולים, שם מילאו אותו בצינורות ודחפו לו צינור הנשמה לגרון. אחות בלונדינית יפה בשם רוז קופלנד טיפלה בו.
הוא עבר עשרות ניתוחים להסרת הבשר החרוך ולניקוי שאריות האפר והלכלוך. ניתוחים שבהם חתכו את העור הבריא מחצי הגוף שלא נפגע והשתילו אותו על הפצעים הפתוחים.
הם מילאו אותו בתרופות, קוקטיילים וכדורים, והזריקו לו סמים ישר לווריד. הם לא הצליחו לעמעם את ייסורי עצביו החשופים והוא לא הפסיק לצרוח, בודד בבית החולים, כי לא נשאר מי שיבוא לבקר אותו. הוא סירב לראות את התאומה הבוגדנית שלו ואביו מת, אחרי שנרצח בידי סבסטיאן גאלו.
הנחמה היחידה שמצא הייתה באחות הבלונדינית, שנשארה והחזיקה את ידו הטובה, זו שלא נשרפה, הרבה אחרי שהמשמרות שלה הסתיימו.
הוא סבל בבית החולים הזה במשך חודשים, ואז חזר הביתה, לבית הריק של אביו. האחות באה איתו כדי להזריק לו מורפיום בלילות ולהחליף את התחבושות על פצעיו המחלימים.
היא קראה לו ספרים, וזה היה הדבר היחיד שהסיח את דעתו מהכאב. הוא לא היה מלומד גדול לפני זה והיא הכירה לו את המינגווי, הות'ורן, טולסטוי וטולקין. היא הביאה לו עשרות ספרים שהיו מסודרים על המדפים בילדותי, כשהבית שלנו היה מבריק ונקי.
עכשיו אי אפשר למצוא את המדפים האלה בין ערמות הספרים השעונים על כל קיר בבית הזה. לאבי כבר אין העדפה לספרות יפה. הוא קונה ספרים מכל הסוגים: מותחנים ומסתורין, רומנים ומדע בדיוני, ספרי עיון, ביוגרפיות וספרי זיכרונות. אבל הוא לא קורא בהם. התשוקה לקרוא התחלפה בתשוקה לאגור.
אני לא חושב שהוא עוזב את הבית בכלל ויוצא רק כדי להכניס את המצרכים שמניחים לו ליד הדלת.
אבל הלילה הוא מוכרח ללכת לתיאטרון הבולשוי והוא דרש שאתלווה אליו.
אני מתקלח היום בפעם השנייה, מוריד מעליי את ריח הטינופת ולובש את החליפה הכי יפה שלי. היא קצת לוחצת בחזה ובכתפיים, אחרי השנה שבה ביליתי זמן רב בחדר הכושר.
החליפה שלי שחורה, כמו החליפה של אבי. הוא נראה כמו כומר, עם הצווארון הפשוט כמו של איש דת והחולצה החד־גונית שלו.
אני שמח לראות שהוא לפחות זוכר איך להתלבש. הוא התרחץ, סירק את הצד שבו עדיין צומח לו שיער וגילח את חצי הפנים שלו. הוא גם גזז את ציפורניו והתיז אפטרשייב על מפרקי כפות ידיו.
אני נעמד לשמאלו ורואה גבר פיקח, נבון וקפדן. כשהוא פונה לימין, אני רואה שיגעון. בשר מבעבע ומבוקע, זרוע מצומקת ויד דמוית טפרים, ועין אחת מחוסרת עפעף, עיוורת ובוהה.
"אתה מוכן?" הצד השמאלי של פיו זז.
אני מהנהן.
הזמנתי מכונית שתיקח אותנו לתיאטרון. אבא שלי יורד במדרגות החיצוניות, נעצר על המדרכה ומתכווץ מאורם המסנוור של פנסי הרחוב. אני לא חושב שהוא היה יכול לסבול אור שמש מלא. הצד נטול הפגמים של גופו, חיוור כמו טלק.
הוא מתכופף כדי להיכנס למכונית, נשען על מקל ההליכה שלו.
אני נכנס אחריו ושואף אל ריאותיי את ניחוח מושבי העור ואת ריח הוויסקי מהבר הפתוח. טוב בהרבה מריח הסירחון האופף את ביתנו.
אני רוצה לנקות את הבית שלנו, אבל אני חושש שאבא שלי יהרוג אותי אם אנסה. הוא נכנס להתקף זעם אם אני נוגע במשהו, אפילו באוכל שבמקרר. הכול חייב להישאר בדיוק במקום שהניח אותו. רק הוא יכול למצוא סדר בבלגן שלו.
אני לא צריך לתת לנהג את הכתובת לתיאטרון, כי כולם מכירים את הבולשוי, הוא מופיע על השטר של מאה הרובל. העמודים בסגנון הניאו־קלאסי מוכרים לכל הרוסים כמו שאנדרטת לינקולן מוכרת לאמריקאים ממטבע הפני שלהם.
הבולשוי הוא עוף החול שלנו. הוא נהרס ארבע פעמים משריפות ופעם אחת מהפצצה ובכל פעם בנינו אותו מחדש. השיפוץ האחרון שלו לא מעורר השראה ונראה כמו עבודת טלאים רוסית קלאסית. החשבון היה גבוה פי שישה־עשר מהמחיר המשוער, והקבלן הראשי קיבל סכום גדול פי שלושה לאותה עבודה בדיוק.
מיזמי בנייה ממשלתיים הם הדרך שבה אוליגרכים מעבירים כספי ציבור לכיסים שלהם. פוליטיקאים, אנשי עסקים וברטווה נחשבים אותו הדבר ברוסיה.
כרטיסים לבלט נמכרים בכמויות לסוחרים של המאפיה, שמספקים אותם לציבור במחיר כפול מהערך הנקוב. אנחנו טומנים את ידנו בכל כיס. אי אפשר לסחור בלי שהברטווה לוקחת את הנתח שלה.
הייתי בבולשוי פעמים רבות בעבר. אני מכיר את חדרי החזרות, את אחורי הקלעים ואת המעברים הסודיים כמו שאני מכיר את המבואה הראשית. אבא שלי ואני מפלסים את דרכנו בקלות בין המולת הרקדנים בטייץ הקרועים שלהם ונעליהם המרופטות, האוויר אפוף בריחות ספריי לשיער, ניילון וזיעה.
"אדריאן ודימיטרי, עבר יותר מדי זמן," דניל קוזנצוב מקבל את פנינו בחליפתו הכחולה הנאה, בשיער שחור ובזקן מטופח.
דניל הוא זה שעזר לי להתקבל לקינגמייקרס, ועל כך אני חייב לו שירות של שנתיים אחרי סיום הלימודים.
"שמעתי שאתה מצליח מאוד בבית הספר," אומר דניל וטופח על גבי.
"אני נהנה מהשיעורים," אני משיב וזה די נכון.
"עכשיו תוכל לנוח קצת. אפילו אלוהים לוקח יום חופש." הוא מגחך ומושך אותי קרוב אליו, נד בראשו לכיוונה של בלרינה יפה וקטנה שמתרוצצת בקרבתנו. "אתה רוצה לזיין אחת מאלה? אני יכול להביא לך אחת למעלה. או שתיים, אם אתה רוצה. הן יעשו הכול בשביל תפקיד בהופעה הבאה או תמורת חופן רובלים. הן לא מרוויחות כאן כמעט, או לפחות עד שהן הופכות לרקדניות הראשיות בלהקה."
"לא תודה," אני אומר בהסתייגות.
"מה קרה, אתה לא אוהב לזיין?"
"אני לא אוהב רקדניות. הן רזות מדי."
אני לא רוצה לזיין בלרינה. רק מעצם העמידה במקום הזה, אני נזכר בדברים שאני לא רוצה לזכור.
"איך שאתה רוצה," דניל מושך בכתפיו.
הוא לא טורח להציע לאבא שלי. כל הברטווה יודעים שאדריאן ינין לא מתפשט מול אף אחד. והם בטח מעדיפים שכך המצב יישאר. גם החיילים הכי קשוחים לא נהנים להסתכל על פניו של אבא שלי.
"לפחות בואו לשתות משהו," דניל מוביל אותנו אל גרם מדרגות אחורי, ובו מעלית פרטית שאיתה אנחנו עולים לקומה העליונה ביותר.
סוויטת הפנטהאוז מפוארת וזוהרת כמו שאר התיאטרון. כל סנטימטר מהחלל מכוסה בקטיפה אדומה, בזהב ובנברשות מנצנצות. אני מזהה את רוב הגברים שכבר הגיעו, כולל שלושת הבוסים של מוסקבה.
מוסקבה מחולקת לשלושה שטחים ולכל אחד מהם יש את הבוס שלו. השטח של אבא שלי מנוהל בידי אברם בלאקין. דניל הוא הסגן שלו ואבא שלי הוא השלישי בשרשרת מבחינת הסמכות, על אף שהוא לעולם לא יוכל להיות בוס בעצמו, לא עם מגבלותיו המיוחדות.
מאחר שלאברם ולדניל אין ילדים משלהם, יש אפשרות שיום אחד אני אהפוך להיות הבוס. זו הסיבה שהתקבלתי לחטיבת היורשים של קינגמייקרס. אבל המשרה שלי לא מובטחת. אצטרך להוכיח את עצמי בבית הספר, ואחרי סיום הלימודים גם בשורות הברטווה.
אברם מקבל אותי בסבר פנים חמות. הוא תמיד חיבב אותי ואת אבי, בגלל כל הכסף שאבא שלי חסך עבור הברטווה, בזכות ניהול ספרים קפדני והשקעות זהירות.
"דימיטרי, אתה נראה חזק," הוא אומר באהדה. "מאכילים אותך טוב בבית הספר."
אברם בעצמו נראה כמו מישהו שאוכל קצת יותר מדי טוב. החייטים שלו בטח גובים ממנו כפול מהרגיל עבור חליפה, עם הכמות העצומה של בד איטלקי משובח שנחוצה כדי לכסות את הבטן שלו. הלחיים שלו סמוקות מאלכוהול ואפשר היה לארוז ציוד לסוף שבוע ארוך בשקיות שיש לו מתחת לעיניים.
ההצלחה הביסה אותו כמו שאף אויב לא הצליח. הוא הפך לעצלן ושאנן, לצל של הלוחם שפעם טבח בשלושים יריבים בלילה אחד.
הוא חייב לוותר על כיסאו מתישהו בחמש או עשר השנים הקרובות, לפני שזה יילקח ממנו בכוח. אני בטוח שהוא יודע את זה. הוא מעביר נכסים מהמדינה ומקדם את הגברים שנמצאים מתחתיו.
אפשר כמעט להריח את השאפתנות של דניל, כשהוא עומד כתף אל כתף עם הבוס שלו. הוא רוצה להיות הבוס. רוצה מאוד.
ואז מי יהיה הסגן?
"אברם," אומר איגור אנטונוב. "קניתי לך את הסיגרים האלה של דון ארתורו שאתה אוהב כל כך. תעשן איתי, הבן שלי הגיע הביתה לקיץ."
איגור מושיט לאברם את הסיגר, דוחף בעדינות את אבא שלי, כדי לזכות במיקום טוב יותר ליד אברם. אבא שלי צועד לאחור, נשען על מקל ההליכה שלו, ואני מאגרף את ידי בתוך כיס המכנסיים.
אני מכיר את וניה אנטונוב מקינגמייקרס. הוא אוכף שלומד בשנה שלי, חבר של בודשקה קושניר ושל סילס גריי. הוא גבוה, שרירי, ויש לו לסת מרובעת, אף רומאי בולט ותווי פנים כהים. הוא מטה את סנטרו בהתנשאות והחיוך שלו מעושה.
"הנה עוד בחור שרירי," אומר אברם וטופח לווניה על גבו, "הלוואי שכל החיילים שלי היו מגיעים מקינגמייקרס."
"וניה חזק כמו שור ונלחם כמו דוב. הוא כיסח כמה וכמה בחורים בבית הספר."
"אה, באמת?" אני אומר בקור רוח. "לא ראיתי שנלחמת בתחרות בשנה שעברה, וניה. לא נבחרת, נכון?"
וניה מסובב את ראשו ומביט בי, תוך הרמת גבה מטופחת במיוחד. אני מתערב שהוא מורט אותן, הבן זונה המתחסד.
"לא נבחרתי," הוא מגחך. "אולי מפני שבן הדודה שלך עשה את הבחירות."
"כולנו יודעים מה קרה בסוף," נוחר איגור.
ברוסיה, נפוטיזם מגיע לרמה של אומנות.
"נבחרתי בגלל הכישרון," אני מזכיר לווניה. "ליאו גאלו ואני מתעבים זה את זה."
"אז אפילו המשפחה שלך לא אוהבת אותך," משיב וניה ומגחך.
הגברים האחרים צוחקים ואני צועד קדימה במהירות, מוציא את האגרוף מהכיס שלי. הדבר היחיד שמונע ממני להעיף את אחד האגרופים ישירות לפרצופו היהיר של וניה, הוא ידו הבריאה של אבא שלי שלוחצת על חזי.
"תשלוט בעצמך," הוא לוחש לי.
"הגעתי למקום ראשון בתחרות ולמקום שני בהישגים בלימודים," אני אומר לווניה. "בזמן שבקושי שמעתי את השם שלך מוזכר בבית הספר. כמעט שכחתי שאתה לומד שם, עד הרגע הזה."
אברם משמיע נחירה קלה שווניה שומע. עכשיו תורו להחליף צבעים, כי אין לו תשובה טובה שתמעיט בערכו של הכישלון המוחלט שלו בקינגמייקרס.
"אשמח להדגים לך כמה מהיכולות שלי ממש עכשיו," הוא נובח, העמדת הפנים המתורבתת בינינו נעלמה לחלוטין.
"ילדים, לא צריך לריב," אומר אברם בנימה משועממת. "מתוכנן לנו בידור מסוג אחר הערב."
הוא מוחא כפיים. הדלתות הכפולות בקצה הסוויטה הפרטית נפתחות לרווחה. עשרים נשים אלגנטיות נוהרות פנימה, לבושות בשמלות נוצצות ועוטות תכשיטי יהלומים. הן גבוהות ורזות, שערן המבריק אסוף לקוקו גבוה על קודקודן. הן לא סתם רקדניות, אלו הרקדניות הראשיות שמצופה מהן לשתות ולרקוד ולהתרועע בחברתם של הברטווה. כמו גיישות, הן מציעות את הקסם הנשי ברמה התרבותית הגבוהה ביותר. כשהברטווה רוצים לזיין, הם פוקדים את בתי הבושת הפרטיים שלהם. כשהם רוצים בידור, הם מביאים את הבלרינות.
את השעה הבאה הם מבלים בשתייה ובמפגש חברתי. שולחן שעומד צמוד לקיר גונח תחת משקלו של הר רגלי סרטנים, קוויאר, ביצי שליו מבושלות, סלט עלים, דגים מטוגנים וחזיר צעיר.
אני מתקרב לשולחן בכוונה לאכול, עד שאני רואה פאי תותים טרי מבצק פריך. אימא שלי נהגה להכין פאי כזה. היא ניסתה ללמוד לבשל את כל המטעמים הרוסיים המסורתיים, ששימחו את אבא שלי כשחזר הביתה לבישולים שלה.
אבא שלי היה צוחק ומנסה לבלוע את האוכל הנורא שלה אפילו שטעמו היה איום, אפילו שלבורשט שלה היה טעם דוחה. והיא הייתה מכה אותו במגבת ואומרת שהוא לא חייב לאכול ושאנחנו יכולים ללכת למסעדה בפינה. הוא היה תופס ומנשק אותה ואומר שהוא מעדיף להזמין משלוח ואז הם היו שולחים אותי למיטה מוקדם, כדי שיוכלו להיות לבד. אימא שלי הייתה מביאה לי פרוסת פאי תותים, שהייתה הדבר היחיד שיכלה להכין ברמה סבירה.
אני מסתכל על הפאי.
אני יודע שיהיה לו טעם של נסורת.
במקום זה, אני לוקח כוס וודקה צוננת, בולע אותה ונהנה מהאופן שהיא צורבת את גרוני.
לאחר שכולם באים על סיפוקם מהאוכל ומהנשים, הבלרינות חופשיות ללכת. איסיי זולין מכריז על פתיחת הישיבה. הוא שולט בשטח השני בגודלו במוסקבה. ובעוד שהנכסים שלו הם השניים בגודלם אחרי אלה של ניקולאי מרקוב, איסיי הוא בן דודו של הנשיא ולכן מחזיק לעת עתה, בתפקיד יושב ראש הברטווה.
איסיי בודק שכל הבוסים נוכחים, כולל אלו מסנט פטרסבורג. כשהוא קורא בשמו של איוון פטרוב, עונה גבר גבוה ובהיר שיער עם צלקת על הלחי השמאלית, "אני כאן, במקומו של אחי."
זהו בטח דומיניק פטרוב, מלווה בשני בניו. מעולם לא פגשתי אותם, אבל הבן הבכור, אדריק, הוא אגדה בקינגמייקרס.
"הפגישה הזו מיועדת לכל הבוסים," אומר איסיי, בפנים חמורות סבר. "ציפיתי לאיוון."
"הוא מוסר דרישת שלום," אומר דומיניק. "כמו שאתה יודע, העסק שלו באמריקה רווחי מאוד עבור כולנו, אבל דורש תשומת לב רבה. מקרה חירום עיכב אותו."
"הוא הסמיך אותך להצביע בשמו?" חוקר איסיי.
"אכן כן," משיב דומיניק ומוסיף הנהון קצר.
"אם כך נמשיך," אומר איסיי.
עכשיו מגיע החלק המייגע של הערב כשהבוסים מצביעים על דברים פעוטים בעסקי הברטווה המשותפים, כולל כמה אחוזים יחולקו מהקרן הגדולה ואיפה כדאי להשקיע את הסכום הנותר.
כל בוס בברטווה מנהל את העסק שלו, אבל אחוז מהרווחים נכנס לקרן משותפת. חלקו משמש למטרות משותפות בממשלה ובעסקים וחלקו מוקצה להוצאות מנהליות, שוחד, הגנה משפטית וכדומה.
אם הבוסים חלוקים בדעתם, הסגנים ומנהלי הכספים כמו אבא שלי מוזמנים אף הם כדי להשתתף בהצבעה. הכול נעשה באופן דמוקרטי, עד כמה שלדמוקרטיה יש תוקף כשאתה יודע שהאיש שנמצא מעליך עלול לשסף את גרונך אם דעתך לא מוצאת חן בעיניו.
אני בודק את שעון הזהב על מפרק כף ידי, מתנה מאבא שלי ליום הולדתי השמונה־עשר. מתנה מסורתית. בדרך כלל חורטים עליו הקדשה, על שלי לא חרוט כלום.
כבר הרבה אחרי חצות.
לאחר שההצבעות מסתיימות, אבי מציג אותי בפני האנשים החשובים שעוד לא פגשתי. הוא לא מעוניין לטפס בסולם הברטווה בעצמו, הוא לא רוצה מנהיגות או תוספת אחריות. אבל הוא מבין את חשיבותן של בריתות.
הבלרינות מורשות לחזור. רבים מהבוסים מושיבים אותן על ברכיהם, מעדיפים לפלרטט מאשר להמשיך לקשור קשרים.
אבל לא דומיניק פטרוב. הוא נשען על הקיר, כולו נוקשה, וידיו שלובות על החזה. הוא הודף את התקדמותן של הנשים המהממות, שהיו מעדיפות להימרח על גופו השרירי מאשר על הגופים השמנים והמזיעים של חברי הברטווה הזקנים יותר והמושכים פחות.
ברור שדומיניק לא מעוניין, אבל נראה שבנו הבכור, אדריק, היה שמח למשוך את תשומת ליבה של ג'ינג'ית אחת חמודה במיוחד, אם אבא שלו לא היה מגרש אותה משם.
"דומיניק," אומר אבא שלי ומושיט את ידו הבריאה ללחיצה. "אני רואה שאתה שומר אמונים ללארה."
"גבר לא שותה מהאסלה כשבבית מחכה לו יין משובח," משיב דומיניק בביטול.
"שאיסיי לא ישמע שאתה משווה את הפרחים של מוסקבה לאסלה," מגחך אבא.
"לא הייתי חולק עם איסיי מזלג, שלא לדבר על אישה," עונה דומיניק.
אני לא יכול שלא להתפעל מהתעוזה שלו להעליב את איסיי זולין, כשהוא מוקף בתריסר בוסים של הברטווה שיכולים לשמוע את דבריו. יש משהו נחמד בשאננות שלו וביחס המזלזל כלפי כל אישה שהיא לא אשתו. הוא מפגין כבוד כלפי הבנים שלו.
"זה דימיטרי, הבן שלך?" שואל דומיניק ומושיט יד גדולה ומיובלת ללחיצה.
"בבית הספר קוראים לי דין," אני אומר לו.
אבא שולח לעברי מבט מזהיר. רוסים לא מעריכים שמות מערביים. הוא הורה לי לא להשתמש בשם דין בקרב אנשי הברטווה. אבל זה השם שהוא ואימא שלי הסכימו עליו ואני מתרעם על כך שהוא רוצה שאמחק אותו.
"אני מתגעגע לקינגמייקרס," אומר אדריק ומסיט לאחור את רעמתו השחורה. "החיים היו פשוטים יותר בבית הספר."
אדריק לא מצטייר בעיניי כמישהו שמתרפק על נוסטלגיה. יש לו מבט פרוע ואכזרי והוא נראה כמו חיה עצבנית שחנוטה בחליפה ובעניבה.
לאחיו הצעיר מבנה גוף צנום יותר והבעתו ערנית ונבונה.
"קייד יתחיל ללמוד בקינגמייקרס בסתיו," אומר דומיניק ומניח את ידו על כתפו של בנו הצעיר.
"דימיטרי יכול להשגיח עליו," מציע אבא.
"זה יהיה נחמד מצידו," אומר דומיניק ומהנהן לאישור.
"לאיזו חטיבה תשתייך?" אני שואל את קייד.
"אוכפים. כמו אדריק," הוא עונה.
"אני יורש. אבל אני בטוח שדרכנו יצטלבו בכל מקרה."
"דניל מינה אותך ליורש שלו?" שואל אדריק, מבולבל.
"לא," אני מודה.
"מעניין," הוא אומר.
אני לא חושב שבכוונתו של אדריק ללעוג לי, ולמרות זאת, אני מרגיש שפניי מאדימות. זה נכון, לא באמת מגיע לי להיות בחטיבת היורשים בלי הכרה רשמית מאברם ומדניל. יכול להיות שהנשיא לא הבין נכון את התנאים במכתב ההמלצה של דניל, או שאולי דניל או אברם התכוונו לתת להסכם תוקף רשמי ואז התחרטו. אולי מפני שמשפחת אנטונוב זרקה להם איזו מילה.
זה רק אומר שעליי להמשיך לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של קינגמייקרס. אני מתכוון להשיג את הציונים הטובים ביותר בשנתיים שעוד נותרו לי. שום דבר ואף אחד לא יעמוד בדרכי. לא אנה וילק ובטח שלא וניה אנטונוב.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.