כוח המשיכה 2: ההתנגדות לכוח המשיכה

פרק 1

אמיליה

צליל שקשוק העיר אותי והוביל את מבטי אל עבר חלון חדר השינה. היה חשוך בחוץ, מלבד כמה כוכבים מנצנצים וזוהר הירח. טלטלתי את ראשי, מקווה לנער את ערפל השינה העמוקה. זה היה נס שהצלחתי להירדם עם רעש המוזיקה והקולות שהגיעו מהקומה למעלה. ההורים שלי היו חיות מסיבה. זה לא היה יוצא דופן אצלם לערוך חגיגה אקראית באמצע השבוע כדי לחגוג כל הישג קטן שהשיגו בחברה שלהם. לקוחות, בעיקר שחקנים, מפיקים ומלהקים, היו הכול בשבילם - הלחם והחמאה שלהם. לאיש לא היה אכפת שהמתבגרת שלמטה צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר.

עיניי הסתגלו אל השעון שעל שידת הלילה שלי – השעה הייתה 3:25 בבוקר. מצמצתי שוב והבחנתי שצלילי הבס הרועש ממערכת הסטריאו נעלם עכשיו. המסיבה כנראה נגמרה, אבל צליל השקשוק נשמע שוב, ואחריו קול של הקשה על זכוכית.

הפניתי את ראשי אל עבר הדלתות הצרפתיות שהובילו אל הפטיו האחורי. עיניי נחתו על דמות שהתחננה להיכנס דרך הדלת שלי. גבוה, עם ברדס על ראשו ועיניים כחולות צלולות, שהביטו ישר אליי. הרגשתי פרפרים מתחת לצלעותיי.

חטפתי את סדין המשי שלי ממיטתי, משכתי אותו על חזי באינסטינקט. התעוררתי לגמרי והתיישבתי, רגעים אחדים אחרי שזיהיתי אותו.

טוביאס.

קפצתי ורצתי לעברו, חיוך פורח על פניי. לא יכולתי להתאפק. עברו חמישה ימים מאז הנסיעה הסודית שלנו בחופשת האביב ל'ביג סור' - שם עשינו קמפינג בטנדר שלו, רק שנינו, ובכל יום מאז שחזרנו, הוא התגנב אל החדר שלי והמשכנו איפה שהפסקנו שם על ההר.

אחרי שפתחתי את המנעול, משכתי בידית והוא נכנס לחדרי, ממלא את החלל כמו שמילא אותו תמיד, בביטחון וכוונה.

"איחרת," האשמתי אותו, כשמשך אותי לתוך זרועותיו החסונות. הוא היה כל כך גבוה, עד שראשי נח על החצי התחתון של חזהו, וגופו ממש הקיף אותי. נאנחתי לתוכו, נשמתי את הניחוח הרענן שלו, של עץ ארז וקוקוס.

"חיכיתי שהעניינים כאן יירגעו," אמר. "שלחתי לך הודעה – בה ציינתי שאני לא רוצה להסתכן בכך שיראו אותי."

הבטתי לעבר מיטתי, היכן שהטלפון שלי היה מונח, ואז זה נחת עליי. לעזאזל. שכחתי לחבר אותו למטען. "הוא כנראה הפסיק לעבוד אחרי שנרדמתי." שלחתי אליו מבט זועף מוגזם. "מאוחר מדי עכשיו לצפות בסרט." הוא גיחך ורכן, שפתיו רפרפו על אפי. "בכל מקרה אנחנו לא ממש רואים את הסרט."

הוא צדק. אף פעם לא יכולתי להתרכז בסרט, כשהייתי עסוקה בלנחש את המסע שפיו וידיו יעשו כשאנחנו שוכבים יחד. צמצמתי את עיניי ומשכתי אותו לעבר מיטתי. "אבל להעמיד פנים זה כל כך כיף."

פיו התעקל בשעשוע מופגן. "את בטוחה לגבי זה?"

סירבתי לענות, שכבתי ונתתי לשערי החום להתפזר סביבי. טוביאס בא בעקבותיי. הוא עמד עם הפנים אליי, הנמיך את גופו, עד שהוא גהר מעליי, קרוב בצורה מסוכנת.

בשבוע החולף, התרגלתי אל השגרה הזאת. התרגלתי אלינו, אבל טוביאס אף פעם לא היה אמור להיכנס אל מתחת לעורי. היינו אמורים להיות רומן אביבי חולף.

ליטפתי את לחיו כשנישק את כף ידי, בעודי משננת כל תו בפניו, אוהבת את המרקם החלק של עורו. עפעפיו נעצמו למגעי.

הפניתי את ראשי, נתתי לעיניי להבהב אל עבר הירח שמחוץ לדלתות הכפולות. שאפתי נשימה עמוקה, הנשיפה הייתה מטהרת, ולרגע שכחתי שהספירה לאחור אל הסוף שלנו תקתקה ברקע.

כשהייתי איתו, לא רציתי לחשוב על כך שהוא עתיד לעזוב בשביל הכדורסל ואני - בשביל הריקוד. רציתי לבלות כל דקה, כפיצוי על הזמן האבוד. טוביאס ואני הכרנו זה את זה מאז שהיינו ילדים; הוא היה השכן שלי וגם אחיה הגדול של החברה הכי טובה שלי, אבל אף פעם לא הכרתי אותו באמת, לא באופן שרציתי להכיר אותו עכשיו.

"מה היית לומד אם לא היה לך הכדורסל?"

הוא תהה לגבי זה לרגע, ואז נשען על מרפקו. כשהוא דיבר, הוא העביר את אצבעו על גומי המכנסיים שלי. "זה קל. ניהול ספורט. אני לא יודע אם אי פעם חשבתי על החיים שלי, בלי שיהיה בהם כדורסל. אבל כשאני חושב על העתיד שלי - כשאפרוש מהאן.בי.איי - אשמח ללמד או לאמן." עיניו נצצו אל מול עיניי. "ומה איתך? מה היית רוצה לעשות אילולא היית מחליטה שמה שאת רוצה להיות זה רקדנית באן.בי.איי?"

התעלמתי מהכנפיים שרפרפו בחזי, כשהחלום שלי הוזכר.

לרקוד באן.בי.איי, זה כל מה שרציתי לעשות מאז שהייתי ילדה קטנה. "משהו בפיזיקה, אני חושבת."

הוא התרחק קצת, והמבט בעיניו היה משועשע. "באמת?"

משכתי בכתפיי והצבעתי על החלון של חדרי - שהירח היה בדיוק באמצע המסגרת שלו. "תמיד הוקסמתי מהטבע ומהמכניקה שמאחורי כל זה. להורים שלי כבר נמאס לשמוע אותי שואלת "איך?" והם פשוט קנו לי אנציקלופדיות." צחקתי, ידעתי איך זה נשמע. "כן, אנציקלופדיות. כאשר מדובר בהורים מאוד ליברלים, שהקריירות שלהם היו בתחום המדיה התקשורתית, היה להם משהו נגד גירויי יתר לפני גיל שלוש־עשרה. בכל פעם שהייתה לי שאלה, הייתי שולפת את הספרים האלה ונכנסת למחילת הארנב כדי למצוא תיאוריות."

"תיאוריות, הא?" הוא כופף את ראשו, קרב את אפו אל צווארי והעביר אותו לאורך עורי הרגיש. אחר כך נתן לי נשיקה עדינה שם. "מה התיאוריה החביבה עלייך?"

חייכתי. "התפיסה השגויה לגבי כוחו של הירח. הירח אולי קטן, אבל יש לו מספיק עוצמה בכדי להזיז אוקיינוסים."

הוא זז כך שכעת התבונן בעיניי. "באמת?"

הנהנתי, העברתי את אצבעותיי על זרועו ושנאתי את התזכורת המנדנדת הזאת, אי שם בתוך ראשי, לכך שאחד מן הלילות הללו יהיה הלילה האחרון שלנו. "איך אתה חושב שנוצרות הגאויות באוקיינוס?"

הוא הרים גבה. "מהירח?"

"כמעט. מהמשיכה הגרוויטציונית של כדור הארץ אל הירח." חייכתי. "אני חושבת שיש משהו קסום בעוצמת המשיכה של הירח. איך פיסת סלע שחורה בשמיים מסוגלת להזיז אוקיינוסים, להאיר את שמי חוצות ולייצב את סיבובו של כוכב הלכת הארצי הגדול ביותר במערכת השמש שלנו?"

קווצת שיער נפלה לתוך עיניו במהלך ההרצאה החנונית שלי. הזזתי אותה, והשפה שלו התרוממה קצת בזווית. "את השתמשת הרגע במונח 'כוכב לכת ארצי'?"

דחפתי אותו, בצחוק. "כן, קצת כמו שאתה משתמש במילים "חדירה לסל", "חסימה" ו"יסודות קליעה"." התכווצתי מבחירת המונחים שלי, כשטוביאס זרק את ראשו לאחור וצחק.

רטנתי, דחפתי אותו על גבו וזזתי כדי להתיישב עליו. הוא החזיק את עצמו על מרפקיו, הושיט לי את ידיו ומשך אותי על ברכיו. סנטרו עלה, סנטרי ירד, והחיוכים מלאי התשוקה שלנו נפגשו.

"איך זה מרגיש להיות הנמוך?" הקנטתי אותו.

ידיו רפרפו על ירכיי. "מרגיש ממש טוב." הוא המשיך את העלייה שלו עד שכפות ידיו חפנו את ישבני דרך מכנסי היוגה שלי. "שמח ששאלת."

צחקתי, רכנתי אליו וגיריתי את שפתיו בשפתיי. "אתה יודע מה עוד מרגיש ממש טוב?"

עיניו הכחולות האפילו. "הו, יש לי רעיון."

אצבעות עדינות משכו את הרמז הקל לבד הוורוד שהציץ ממכנסיי. הבלעתי חיוך והתנדנדתי מעליו.

אפו רטט כשהוא רטן ומשך אותי קרוב יותר אליו. כשברכיי כרוכות סביבו וחזי לחוץ אל חזהו, הוא קבר את מילותיו הבאות בצווארי. "את מתגרה בי כאילו את לא חושבת שאקרע ממך את הבגדים האלה."

כל גופי התלהט, כשהנשימה הבאה שלי נקטעה. "אתה מאיים עליי, כאילו שזה יהיה משהו רע."

זווית פיו התעקלה למעלה, מרמזת על מה שקיוויתי שהוא כוונה מרושעת. "את חצופה, כשאני מפריע לך לישון. אני חושב שזה מוצא חן בעיניי קצת יותר מדי."

"אני חושבת שאני מוצאת חן בעיניך קצת יותר מדי."

הוא משך בכתפיו, עיניו הוסרו מעיניי וגלשו אל צווארי. "יכול להיות שאת צודקת, אבל זה לא משנה כלום, נכון? החלטנו לשמור את העניינים בינינו בסוד."

קלטתי משהו חדש בטון שלו, והתרחקתי קצת ממנו. "נכון. וזה היה הדבר הנכון לעשות."

מצחו התקמט, ולא יכולתי שלא לתהות אם יש לו הרהורי חרטה. אבל למה? דיברנו על "מה שיקרה בהמשך" כבר תריסר פעמים מאז שחזרנו הביתה. זו הייתה החלטה הדדית לשמור את העניינים בינינו תחת פרופיל נמוך.

בסופו של דבר, הוא הנהן. "כן, טרין תתעצבן."

זו הייתה לשון המעטה, ושנינו ידענו את זה. טריניטי, אחותו הצעירה של טוביאס וחברתי הטובה ביותר, תמיד הפגינה יחס מגונן כלפי אחיה הגדול. מכיוון שנמאס לה מכל הבנות שהתיידדו איתה רק כדי להגיע אל טוביאס, היא איימה עליי כבר לפני שנים, ואמרה לי שאחשב מתה מבחינתה, אם רק אעז לפלרטט איתו. שנים רבות כיבדתי את משאלותיה, עד הרגע שבו לא הייתה אפילו משאלה אחת בעולם שיכלה להציל אותי מלהתאהב בבן של השכנים.

לפעמים חשבתי שלא ייתכן שהיא עדיין מרגישה כמו שהרגישה כשהיינו בנות שלוש־עשרה. הפכנו כבר מספיק מבוגרות, כדי לבחור בחופשיות עם מי אנחנו רוצות להיות.

אבל ראיתי איך טריניטי שמרה על טוביאס, כאילו הוא קבר מצרי אסור, וכיצד היא דיברה עליו כאילו הוא 'בחור אבוד ומוטרד' שרק היא מסוגלת להבין אותו. השנה החולפת הייתה גרועה במיוחד. רק כשטוביאס חשף בפניי את הסוד המשפחתי הגדול במהלך הטיול הספונטני שלנו בחופשת האביב, התחלתי להבין את השינוי שחל אצל חברתי הטובה ביותר.

טוביאס אומץ כשהיה תינוק, והוריהם הסתירו את זה מכולם, כולל מילדיהם. כשהוא נתקל במסמכי האימוץ שלו בשנה שעברה, זה שינה את המסלול של כל מה שטוביאס עבד בשבילו, מאז שהיה ילד. החלומות שלו להיבחר לדראפט התנפצו כהרף עין.

הוא לא היה מסוגל להתרכז בבית הספר, בכדורסל או בכל דבר אחר מלבד בשקר שסיפר לעצמו - שהוא כבר לא שייך. הוא התייחס לזה כאל הסחרור שלו.

"לא רק האגו של טריניטי מטריד אותי," אמרתי בחיוך עצוב. "אנחנו עלולים להסתבך לגמרי ברגשות. יהיה כל כך קל ל –" פלטתי אנחה.

עיניו הפצירו בי. "מה התכוונת לומר?"

"כלום." הנדתי בראשי, יודעת שאני צריכה להתנהל בזהירות. כל דיבור על רגשות יהיה טריטוריה מסוכנת. "אתה נכנס לדראפט, ואחר כך אתה תעבור מי יודע לאן, ו –"

"תעצרי רגע, אמיליה. אני מקווה שאהיה מועמד לדראפט, וזה לא אומר שמובטח לי שאתקבל. שלחתי את המכתב שלי לפני כמה ימים, ואני אמור לקבל תשובות בעוד שבוע לפחות. עם ההיסטוריה שלי, בגלל העובדה שעזבתי לפני האליפות, הם כנראה אפילו לא ישקלו לקחת אותי ל"קומביין", וזה הופך את הסיכויים שלי לקלושים, במקרה הטוב."

"קומביין?"

"זה כמו תצוגה כזאת - שבה הקבוצות בוחנות את הכישורים של מועמדים ברמה גבוהה. רק חבורה נבחרת זוכה להגיע לשם."

הלסת שלי נשמטה. "יש לך עכשיו את הסוכן ההוא. ארון וולס. הוא מכיר את מגלי הכישרונות. הוא עזר לך להסביר למה היית צריך לעזוב כשעזבת, ועדיין יש לך את הנתונים הסטטיסטיים מהתקופה שכן שיחקת. אתה תתקבל. אתה נועדת לשחק כדורסל. הייתה סיבה לזה שארון הגיע אליך. אז, כשתקבל הזמנה ל'קומביין', מי יודע איפה תמצא את עצמך אחרי הדראפט, ואני אהיה בלוס אנג'לס."

גבותיו התקרבו זו אל זו. "נשמע שהקדשת לזה קצת מחשבה."

"ואתה לא?"

הוא לא היסס והנהן מייד. "כן, למעשה. כן. התכוונתי למה שאמרתי ב'ביג סור'. אני רוצה לקחת אותך לדייט אמיתי. לארוחת ערב, סרטים, חוף ים. לא נשאר לנו עוד הרבה זמן עד שאחד מאיתנו יעזוב, ובכנות –" הוא בלע את רוקו. "ככל שאנחנו מבלים יותר זמן יחד, כך אני יותר רוצה לספר לטרין."

חרדה לפתה את חזי, ותוך כדי כך שברה את ליבי." אנחנו לא יכולים."

"למה לא? אולי איבחר על ידי הליונס, ואז גם אני אהיה בלוס אנג'לס."

נאנחתי אנחה כבדה. "ואם לא? ומה אם נספר לטריניטי עלינו, והיא תשנא אותנו בגלל זה? זה יהרוס את הזמן שנותר לנו. האם שווה לנו להכאיב לטרין, אם אתה כן תעזוב?" אולי זה היה אנוכי מצידי, אבל לא רציתי שטוביאס יצטרך לבחור בין אחותו לביני. חששתי שזה מה שיקרה.

עיניו נעו בין עיניי כשהלסת שלו התהדקה. "אני רואה שכבר החלטת על כל העניין. תודה שהתייעצת איתי."

חפנתי את פניו בכפות ידיי. "תפסיק. אני לא רוצה שנעשה משהו שנתחרט עליו אחר כך. להיות ביחד זה מרגיש נכון, אבל ברגע שלא תהיה כאן –"

"אני משחק כדורסל רק חמישה חודשים בשנה."

"כן, ואז יש טרום עונה, ואימונים מחוץ לעונה, אימונים רגילים, קידומי מכירות. אתה חושב שיהיה לך זמן בשבילי? אתה חושב שבכלל תזכור אותי?"

"אמיליה –"

הנדתי בראשי, קטעתי את דבריו והדחקתי את רגשותיי. סירבתי לאפשר לאחד מאיתנו להתעכב על ה"מה אם". "בוא נחכה עוד שבוע. הדראפט הוא ביוני, נכון? אז אתה כבר תדע לאן אתה הולך."

הוא הביט בי למשך פרק זמן שנראה כמו נצח, עיניו היו מלאות בכל כך הרבה מילים שרציתי להוציא ממנו, אבל ידעתי שלא תהיה דרך חזרה אחרי שאשמע אותן. הדברים בינינו היו כל כך חדשים, עד שלא רציתי שמישהו מאיתנו יתחרט על ההחלטה. הרגשתי שנכון יהיה לתת לנו זמן לקבל את ההחלטות האלה.

חייכתי אליו חיוך קטן, בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר. "רק תחשוב. יכול להיות ששנינו נצטרף לאן.בי.איי בעוד כמה חודשים."

טוביאס לא חייך, וזה גרם לבטני להתכווץ, אבל הוא התחיל להנהן לאט. ההכרה הקלה הזאת הספיקה לי לצורך הנשימה הבאה, ואז עיניו התערפלו כשהטה את ראשו וקירב את פיו אל פי.

רכנתי, העברתי את שפתיי על שפתיו, רוצה נואשות שיגיב באותה להיטות שאיתה נכנס לכאן קודם. 'חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה' לא היו בגדר אפשרות עבורנו בעתיד הקרוב, אבל נכון לעכשיו, הוא היה שלי, ואני הייתי שלו. וכל רגע גנוב, היה רגע שהייתי עתידה לנסות להאריך ככל האפשר.