אהבה צריך להשקות במילים

פעם היו שני אחים

הוא עמד שם בשירותים של לשכת הגיוס ביפו עם כוסית פלסטיק בידו. בידו השנייה כיוון את הזין אל הכוס, מקווה להשתין לתוכה, מתפלל, מעלה בזיכרונו קולות של מים זורמים, מדמיין נחלים, מפלים, מפולת שלגים, צינורות מים שהתפוצצו, גייזרים, סופות גשמים... וכלום. הוא הניח את הכוס על הניאגרה וברח משם.

***

"אתה תהיה חניך תורן," אמר לו המדריך. הוא שמח. המדריך בחר חניך תורן מבין הנערים הבולטים, אלה שחשבו את עצמם לשווים יותר, טובים מהאחרים, אבל האמת הייתה שכולם היו שקועים באותו החרא. אף אחד לא הגיע לטכני כי הוא טוב או מוכשר. לאט־לאט התברר לו שכולם היו דפוקים. היו שנפלטו מבתי ספר מכל מיני סיבות, והיו כאלה שההורים שלהם התגרשו וזה היה סידור נוח בשבילם, וכאלה שלהורים לא היה מספיק כסף כדי להחזיק את "הילד" בבית, ועוד כל מיני בעיות. כל זה התברר לו במשך הזמן. בהתחלה חשב שהם אוסף מקרי של בני שש־עשרה־שבע־עשרה.

פעם ראה בשירותים — כאלה עם חור באמצע ומקום לשים את הרגליים, שצריך לכרוע בהם כמו בטבע, "בול קליעה" קראו לזה — בשירותים האלה הוא ראה על הקיר, בין ציורים לא מוצלחים של איברי מין ושמות של בחורות שנכתב שהן "נותנות", עם מספרי הטלפון שלהן — שבטח לא היו נכונים — את הכתובת: "פעם היו שני אחים — אחד חכם ואחד הלך לטכני". אחים לא היו לו, אבל גם ככה הבין שאין לו במה להתגאות. הוא הרגיש לא נוח להסתובב במדים לפני הזמן, זאת אומרת לפני שהיה בן שמונה־עשרה והתגייס לצבא. אבל היה בכתובת הזו גם הרבה תסכול, במיוחד כשחושבים על זה שמי שכתב אותה לא חשב שהוא האח החכם.

חניך תורן היה זה שצועק "הקשב" כשהמדריך מתקרב אל הכיתה, מסדר את כולם בשלשות בכל המסדרים, ומסדרים היו כל הזמן. חוץ מהליכה לשירותים הם לא עשו צעד בלי מסדר לפני זה. על הבוקר היה מסדר השכמה — אתה קם ויוצא איך שאתה לרחבה שמחוץ למגורים, עומד, משפשף את העיניים או מסדר את הביצים, בשלשות כמובן, ואז בא המדריך ובודק שכולם נמצאים.

בהתחלה הם גרו באוהלים, אחר כך עברו לווילות, מבנים ארוכים בני קומה אחת. שבכל אחד היו כמה חדרים וגג רעפים, ואחרי זה עברו להילטון, בניין קומות ובו מסדרונות ארוכים וחדרים רבים. בהילטון הייתה מערכת כריזה שהעירה אותם בבוקר במוזיקה ערבית בקולי קולות מתחנת רדיו, כשהתדר לא היה לגמרי מכוון. מסדר השכמה היה בשש ורבע, בשבע מסדר עלייה לאוכל, ואז צעדו שמאל־ימין לחדר האוכל. אחרי ארוחת בוקר צעדו בשלשות למסדר הבוקר הכללי, הגדול, של כל הכיתות יחד, עם רס"ר הבסיס, שהיה צועק עליהם כי לא עמדו ישר, או שהגוף שלהם לא היה מתוח מספיק, תמיד מצא משהו לצעוק בגללו. הוא היה מגוהץ למשעי, אחז במקל עץ מעוגל וקצר מאחורי גבו או שהיה מכה בו מכות קצובות בכף ידו השמאלית, וזה עשה רושם רב. הרס"ר היה נמוך אך זקוף כל כך, עד שנדמה שהראש והכתפיים איימו להתנתק בכל רגע משאר הגוף. מרחבת המסדרים צעדו בשלשות לכיתות עד למסדר הבא, מסדר עלייה לחדר האוכל, הפעם לארוחת צהריים. וכל הזמן הזה החניך תורן היה צריך לדאוג שכולם יהיו מסודרים בשלשות ולצעוק "הקשב" ולתת קצב שמאל־ימין כל הדרך לחדר האוכל ולכיתות, ובכל דבר שלא דפק כמו שצריך, המדריך בא בטענות לחניך התורן. "חניך תורן, למה הם לא מסודרים בשלשות?" "חניך תורן, מה זה הקרקס הזה?" "חניך תורן, מסדר נוסף כאן עוד חמש דקות עם סכום וספל," חניך תורן... וחניך תורן. זה באמת היה זיון מוח רציני. אחרי יומיים כאלה, כשהתחיל להגיד לעצמו בלילה "חניך תורן, לך לישון, אתה עייף מת" — הפסיק להיות חניך תורן.

זה היה כישלון. הוא לא היה בנוי לזה, אף אחד בכיתה לא עשה לו חשבון, למרות שניסה להיראות קשוח. ופעם נשאר לנקות את הכיתה ואת המסדרון ואת המדרגות כי לא הספיק למנות תורן כיתה. כולם הלכו למגורים לענייניהם, והוא נשאר לנקות אחריהם עם התגים הקשיחים האלה של חניך תורן על הכתפיים, שכל כך היה גאה בהם.

בימי שישי היה להם מבחן על החומר שנלמד באותו השבוע, ומי שקיבל פחות מ־64 היה נשאר שבת. באותו יום שישי, כשעוד היה חניך תורן, קיבל 96, הציון הכי גבוה בכיתה. הוא ישב ברכבת מחיפה לתל אביב עם התגים על הכתפיים, והרגיש טוב אחרי הרבה זמן. ישב ליד החלון הגדול עם הפנים לכיוון הנסיעה, הסתכל על הים והרגיש שכל העולם מונח לרגליו, שהכול עוד אפשרי ובהישג יד, אפילו פגישה עם נאוה היפה מהגימנסיה.

נאוה למדה שנה מתחתיו, ובמסיבה האחרונה בגימנסיה שהיה בה, לפני שעף משם, פתאום נצמדה אליו והתנהגה כאילו היא החברה שלו. ישבו יחד בצד ודיברו וחייכנו זה לזה, ורקדו מדי פעם. ובכל פעם שנגמר ריקוד הוא היה מופתע מזה שהיא המשיכה לעמוד לידו, מצפה לשיר הבא או הולכת אתו הצידה כדי שימשיכו לדבר. כל מיני תלמידים שהכיר באו להגיד לו שלום ולשאול מה העניינים, בטוח שאם היה לבד הם לא היו מתקרבים; הוא הבין שבזכותה הערך שלו עלה פלאים. היא לבשה שמלה אדומה קצרה והשיער שלה גלש בגלים רטובים כאילו שיצאה עכשיו מהמקלחת, והריח שלה היה נעים וחמקמק. הוא היה בעננים. לא ידע למה היא בחרה בו מכולם. הוא לא חשב על עצמו דברים טובים, בטח לא בקטע הזה עם בנות. היה ביישן. בהתחלה חשב שזה נחמד להיות ביישן, שיש בזה אולי משהו מקסים, שזו תכונה מושכת, אבל עד שהבין שזה ממש עונש להיות ביישן, היה מאוחר מדי. כבר לא יכול היה לעשות כלום. הוא לא הצליח להשתנות.

כשהגיע הביתה אמא שלו נישקה אותו, שאלה איך הוא מרגיש, וחזרה לסירים במטבח. כשאבא שלו חזר, הוא נישק אותו על שתי הלחיים אפילו שהרגיש מוזר. חשב שאולי הם צריכים רק ללחוץ ידיים, אבל לא העז להפסיק, כי פחד שזה יתפרש כאילו הוא כועס או משהו כזה, ובאמת שלא הייתה לו סיבה להיות ברוגז עם אבא שלו, בטח לא עכשיו, כשהוא מחוץ לבית. אף אחד מהם לא שאל על התגים הרחבים האלה שיש לו על הכתפיות של החולצה הצבאית.

הם ישבו לאכול את ארוחת יום שישי על שולחן הפורמייקה המתקפל שפתח ואמא שלו שמה עליו מפה. "אני חניך תורן," אמר להם אחרי שאכלו דג ברוטב, ואמא שלו הביאה את הצלחות עם העוף־אורז־אפונה המסורתיים.

"מה זה חניך תורן?" שאל אבא שלו.

"זה אומר שנבחרתי מכל הכיתה... זאת אומרת שאני... אני לא צועד עם כולם בשלשות והולך קצת בצד אחרי המדריך," אמר ותקע לעצמו חתיכה גדולה מדי של עוף לתוך הפה.

"כל הכבוד," אמר אבא שלו. אבא שלו אמר הרבה "כל הכבוד" על כל דבר, גם אם לא היה קשור בכבוד, או בכל פעם שלא היה לו מה להגיד. אמא שלו חייכה. אחרי שאבא שלו הפגיז עם ה"כל הכבוד" שלו, לא נשאר לה מה להגיד, אלא רק לבחון את הצלחת של אביו, ולראות אם היא הולכת להתרוקן ולהציע לו עוד, שנייה לפני שיבקש בעצמו. אמא שלו ראתה בזה אות הצטיינות. היא רצתה להצטיין לא פחות ממנו, ושניהם היו זקוקים לאישורו של "אבא", כך היא קראה לו בפניו. לא "אבא שלך" או "אביך" אלא רק "אבא", כאילו שהיה גם האבא שלה.

מובן שוויתר על האפשרות ליצור קשר עם נאוה, תגי החניך תורן לא הצליחו לרומם אותו עד כדי כך. נכון שבילו נחמד יחד במסיבה ההיא, אבל מאז עבר כבר חודש, חודש שבו לא הצליח להביא את עצמו לכך שינסה ליצור אִתה קשר כלשהו. גם אם הייתה הולכת מולו ברחוב, שזה ממש מקרה אידיאלי לפגישה לא מתוכננת, שאף אחד לא יזם ואין סיכוי שמישהו ייפגע, גם אז היה בטח עובר למדרכה ממול, או נכנס לחנות הקרובה, או הופך לנמלה ונצמד לקיר. במקום זה ישב בבית וחיכה שמישהו מהחברים שלו, שהמשיכו ללמוד בגימנסיה, ייזכר בו ויזמין אותו ללכת יחד לסרט או משהו. ההורים שלו יצאו, היה לבד בבית, הסתכל על החולצה שלו שהיתה תלויה על הכיסא. הסתכל על תגי החניך תורן ובכה.

***

אלכס נבחר להיות זה שיחליף אותו בתפקיד. שנות מלכותו כחניך תורן נמשכו ארבעה ימים, כולל שישי שבת באמצע. לאלכס ויינמן היו פני סוס עם פוני. הכול היה אצלו דק וארוך — הפנים, השיניים, הגוף, הידיים, הרגליים וגם הזין. שם לב שבדרך כלל לאנשים יש זין כמו מבנה הגוף שלהם, חוץ מכמה יוצאים מין הכלל — גמדים עם זין ענק ובריונים עם בוטן. הוא חשב שאלכס בילה כנראה את החופשה הראשונה שלו אצל החייט, כי ביום ראשון כבר היו כל המדים שלו צמודים לאיבריו הדקים, והמכנסיים היו נמוכים כל כך, שלא נראה שהיו לו יותר משני כפתורים בחנות. לו זה נראה מגוחך, אך אלכס היה מאוד מרוצה מעצמו. איך שלא יהיה, הוא היה חניך תורן הרבה יותר מוצלח ממנו. התיידדו, הוא ואלכס, ובאפטר הראשון יצאו יחד לחיפה לאכול פלאפל ולראות סרט.

לאלכס הייתה הליכה משונה. הוא הלך בצעדים גדולים ואטיים והרים רגליים גבוה כאילו שהוא מדלג מעל מכשולים בלתי נראים על הקרקע. הוא אומנם נראה ארוך אבל אלכס היה גבוה ממנו רק במעט. אלכס קילל כל הזמן, "אמא שלי התחתנה לפני חצי שנה עם המזדיין הזה שחושב שהוא אבא שלי." לקח לו זמן להתרגל לרעיון שאמא של מישהו בגילם מתחתנת, לא הכיר הורים גרושים. הורים היו הורים והם היו שם לטוב או לרע מאז ומתמיד. הם לא התגרשו, לא התחתנו ולא הזדיינו, הורים לא עשו דברים כאלה, חוץ מההורים של אלכס. אחרי איזה זמן כבר התרגל לגמרי לקללות, אפילו התחיל למצוא חן בעיניו החופש הזה שלו. שום דבר לא היה קדוש בעיניו של אלכס, הוא קילל את הכול ואת כולם וגם את עצמו לא מעט, "כוס של האמא שלי, אני בן זונה דפוק, מה הייתי צריך את הטכני המזוין הזה. חברה שלי בטח מזדיינת עכשיו עם החבר הכי טוב שלי. אני רואה איך זה קורה, אתה שומע אותי, אני ממש יכול לראות את שני המזדיינים האלה צוחקים עליי מאחורי הגב. אתה שומע אותי?"

"בטח שומע," הוא אמר לו, וחשב איזה מזל יש לאלכס שיש לו חברה. לו לא הייתה חברה אף פעם, לא חברה ממש. אבל אלכס נראה סובל כל כך, עד שפתאום חשב שאולי זה טוב שאין לו חברה. אבל המחשבה הזאת לא החזיקה הרבה זמן.

ראו איזה סרט צרפתי עם רומי שניידר. מחוץ לקולנוע הציגו תמונות מתוך הסרט, והיו תמונות שבהן רומי שניידר נראתה עירומה עם הגב למצלמה, ושניהם קיוו שבסרט עצמו יראו אותה גם מלפנים. לא דיברו על זה, אבל החליטו מיד שהם רוצים לראות את הסרט הזה ואין טעם לבדוק מה יש בבתי הקולנוע האחרים בסביבה. היה סרט יפה, ובאמת ראו לרומי שניידר את השדיים, אבל הפנים שלה היו הרבה יותר יפות. הוא חשב על נאוה. היא בטח לא יודעת שהוא חושב עליה כל כך הרבה, היא גם לא יודעת לאן הוא נעלם, אם היא בכלל שואלת את עצמה. לא סיפר לה שהוא עוזב את הגימנסיה, לא רצה לקלקל לעצמו. אלכס חשב על החברה שלו, ובאמצע הסרט רכן לעברו ואמר, "חברה שלי יותר יפה." חשב שהוא בטח מגזים, הוא כנראה מאוד אוהב אותה. הוא חשב שגם נאוה יותר יפה, אבל לא אמר כלום לאלכס. נאוה לא הייתה חברה שלו.

באוטובוס חזרה לטכני הם ראו את כחלון יושב בחלק האחורי עם שתי שקיות ניילון גדולות ועמוסות. כחלון היה קונה עשרים מנות פלאפל בשני שקלים המנה ומוכר בשלושה לכל אלה שקיבלו ריתוק ולא יכלו לצאת או שסתם נעשו רעבים מאוחר בלילה. בכסף שהרוויח הוא קנה כרטיסי פיס. כחלון היה גאון בכל מה שקשור בפיס, הוא זכר את כל המספרים הזוכים שנה אחורה, מספרים בני שש ספרות, וזכר במקביל את כל המספרים של כרטיסי הפיס שקנה וציין את הפספוסים שלו. אם בכרטיס ההוא, לפני חצי שנה, היה לו בספרה השלישית שלוש במקום חמש, הוא היה עכשיו מיליונר. במקום זה בא איזה אחד מעפן מפתח תקוה ולקח לו את כל הכסף. ולפני חודשיים הוא שוב היה כל כך קרוב לזכייה. "לא תאכל את הלב?" הוא שאל, "לא תאכל את הלב?"

"תאכל. תאכל," אמר לו, עונה על שתי השאלות.

ליאור כחלון היה שחור, נמוך ומצומק, עם כרס קטנה ועם שיניים צהובות, וגם הלבן של העיניים שלו היה צהוב. הוא נראה והתנהג כמו אחד בן שלושים לפחות, החזיק בכיסים ערמות של כרטיסי פיס והראה אותם לכל מי שהתעניין וגם למי שלא. הוא דיבר רק על פיס, וזה התחיל לשעמם אחרי דקה וחצי. כולם כבר קלטו את הקטע שלו והתחילו להתרחק ממנו, אבל לא נראה שזה הפריע לו. כרטיסי הפיס היו כל עולמו. הוא התבונן בהם, מישש אותם ולמד בעל פה. הם ניחמו אותו.

"ואם היית מיליונר היית מפסיק לקנות פלאפל?" שאל אותו, מנסה להיות ידידותי.

"מה פתאום," כחלון אמר כמעט נעלב, "פלאפל זה כסף טוב."

שלושתם ירדו בתחנה ליד בתי הזיקוק. מעט הנוסעים שנשארו באוטובוס סתמו את האף והסתכלו עליהם ברחמים, איך בחורים צעירים ובריאים צריכים לרדת מהאוטובוס לתוך האוויר הדחוס והמסריח הזה. עם הזמן התרגלו, לא לסירחון אלא למבטי הרחמים. הם חצו את הכביש והלכנו בשקט בחושך לכיוון הטכני, מנסים לנשום שטוח ולא עמוק מדי. כל אחד היה שקוע בעצמו. לאלכס הייתה יכולת לירוק למרחקים והוא ירק מדי פעם קדימה, כאילו מסמן את המקום שאליו הם צריכים להגיע, לא לפני שסינן איזה "בן זונה" אחד. כחלון רשרש עם השקיות, ונראה כמו אחד שחוזר מהשוק ושעשרה ילדים רעבים מחכים לו בבית. והוא הצמיד את מבטו אל הקרקע, נזהר מאבנים גדולות. לא היה לו חשק ליפול, הרגיש מספיק מסכן גם ככה.

הם חצו את פסי הרכבת וראו את אורות הבסיס, הטכני של חיל האוויר, שום דבר משמח או חגיגי לא היה במראה הזה. הש"ג נראה מנומנם ולא גילה בהם עניין, המשיכו ללכת לכיוון הווילות. בשני חדרים עוד דלק האור, גיגי גואטה ישב על כיסא בחוץ, שומר, מחזיק על הברכיים את רשימת השמירה כמו רובה. כחלון התחיל את סיבוב הפלאפל שלו עוד בגוש הווילות הקודם. הוא לקח את הרשימה וראה שאלכס שם אותו אחרי גאון, וידע שהלילה לא יצטרך לשמור. משה גאון לא היה מסוגל לשמור. כשהיו מעירים אותו לשמור, הוא היה אומר "בסדר, בסדר," לוקח את הרשימה ונרדם עליה. גאון היה תלמיד לא רע, והכול היה בסדר אתו חוץ מהעניין הזה של השמירות. גם אם היו שולפים אותו מהמיטה, מוציאים אותו החוצה ומושיבים אותו על הכיסא, בבוקר, אחרי שלא הייתה השכמה בזמן, כולם ידעו שרשימת השמירה נמצאת אצל גאון במיטה מתחת לבטן שלו. שבועיים אחרי הלילה ההוא גאון הודח מהטכני אחרי אין־ספור אזהרות. זה היה צפוי, כולם שמחו בשבילו למרות שנראה מדוכדך בבגדים אזרחיים, גורר אחריו את הקיטבג.

***

פיני המורה למתמטיקה החזיר את המבחנים. הוא לקח את המבחן שלו, פתח בעמוד האחרון וראה את הציון — 30. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה ציון כזה, לא ידע שיש ציון מתחת ל־40. הציץ למבחן של גילי שישב לידו, הוא קיבל 45. קיפל במהירות את המבחן והטביע אותו בתוך התיק. כששאלו את גילי כמה קיבל הוא עשה פרצוף מאוכזב ואמר: 70 כרגיל. הוא לא הבין מה הקטע של גילי, תהה כמה עוד תלמידים כמוהו יש בכיתה ואיך הם מסתדרים. אותו לא שאלו כמה קיבל, לא הכיר את הילדים בכיתה, כל החברים שלו הלכו להומאנית ורק הוא התעקש ללמוד בי"א מתמטית. במשך שבוע, בתחילת השנה, לא ידע מאיפה הביא את הכוחות, שכנע את כל המורים שהוא חייב ללמוד רק במתמטית. זאת הייתה כמובן טעות. אחרי ה־30 ההוא באו עוד כמה ציונים נמוכים, ואז באספת הורים המחנך הפריח את השם "טכני" באוויר, כמו אקדח במערכה הראשונה.

אבא שלו גילה, במפתיע או אולי לא כל כך, דבקות יוצאת דופן במטרה, והסיע אותו ללשכת הגיוס ביפו לכל הבדיקות והמבדקים. בפעם הראשונה שהיה שם נתנו לו כוס פלסטיק להשתין לתוכה, והוא לא הצליח. הוא חשב שגם אם היה עומד יומיים בשירותים עם הכוס ביד והזין מכוון אליה, לא היה מצליח להוציא טיפה. עמד שם בשירותים כמו אידיוט, מנסה להיזכר איך משתינים, וכלום לא עזר. אחד שנכנס אחריו מילא במהירות את הכוס והציע למלא גם את שלו. הוא סירב כמובן. הניח את הכוס על הניאגרה, וברח משם. כל הדרך חזרה הביתה חשב על איך שהוא מאכזב את אבא שלו, שטרח להסיע אותו ללשכת הגיוס ביפו, ובאמת השתדל ועשה בשבילו הכול. למחרת קם בבוקר ונסע ללשכת הגיוס בלי להשתין, אפילו פנים לא רחץ, וכשהגיע היה כבר מת להשתין. כשהסביר לחיילת שהיה שם אתמול ושתיתן כבר את הכוס, היא התחילה לשאול אותו כל מיני שאלות. הוא הרגיש שהיא מנפחת לו את הביצים כמו בלון שעוד מעט יתפוצץ לה בפנים, אז חטף כוס מהשולחן שלידה ורץ לשירותים, ואחרי שמילא אותה המשיך להשתין לתוך האסלה עוד חצי שעה, מחזיר לפנים שלו את ההבעה הרגילה שלהן.

בבדיקות הבאות התברר שהוא לא עיוור צבעים ולא לגמרי מטומטם, ושהציונים שלו בשנים קודמות ובמבדקים שעשו לו היו מספיק טובים כדי להתקבל למגמת אלקטרוניקה. לו זה לא היה אכפת, הוא רק רצה לעוף מהבית.

***

היה בוקר גשום ועכור, ערפיח נמוך השתלט על הבסיס. הם צעדו בשלשות לכיוון הכיתות, ואלכס נתן קצב שמאל־ימין אבל הקול שלו יצא בקושי. בהפסקה הראשונה אלכס תפס אותו במרפק ולקח אותו הצידה. "אני רוצה שתחפה עליי," אמר כאילו שהם באמצע קרב בשטח בנוי.

"מה אתה רוצה?" לא היה לו מושג למה התכוון.

"אני מסתלק מפה לפני השיעור האחרון. אני חייב לתפוס את המזדיינים האלה על חם," הוא חימם לו את האוזן, "אתה תחליף אותי. ואם איזה מזדיין ישאל איפה אני תגיד שבדיוק הלכתי לחרבן על הכוּס של האמא שלו." הבין שהוא נסער, זה היה יותר מדי קללות במשפט אפילו בשביל אלכס. "תגיד שכאבה לי הבטן בגלל האוכל המסריח שמחלקים לנו פה."

"בסדר," הסכים למרות שהבין שהוא עלול להסתבך בגללו.

"אל תדאג," אמר, "אם יעלו עליי אני אגיד להם שעבדתי גם עליך."

לא השתכנע, אבל אם להסתבך אז לפחות למען מטרה טובה.

"מתי אתה חוזר?" הוא שאל.

"מחר במסדר השכמה אני פה."

"שמע," אמר, "חברה שלך בטח בסדר גמור, זה אתה סתם מטריף את עצמך."

"זה עוד נראה," אמר אלכס ונשמע צרוד.

לא היו הרבה "מזדיינים" ששאלו על אלכס. בפעם השנייה שהמדריך שאל איפה הוא, בס אמר שהוא משלשל כמו משוגע, הסתכל עליו וחייך חיוך שרק הוא ראה. הוא לא חשב שאלכס דיבר עם אבי בס, אבל בס היה אחד שלא עשה חשבון לכלום. לבס הייתה איזו בעיה בעיניים, והן היו נפוחות ועצומות כמעט לגמרי. בס היה הכי גבוה בכיתה וקצת כפוף, כאילו אי אפשר להחזיק את כל הגובה הזה זקוף. רוב הזמן הוא נראה משועמם, לא הקשיב בכיתה ולא למד אף פעם למבחן, אבל קיבל תמיד 100, אם קיבל פחות זה לא היה בגלל טעות שלו. בכל השיעורים בס ישב וצייר מטוסים וחלליות, וכשהיה לו מצב רוח טוב הוא היה מפציץ את המדריכים בשאלות, מעמיד אותם על טעויותיהם ואז ממשיך ומתעלל בהם עוד קצת עד שגם זה היה מתחיל לשעמם אותו ואז היה מנתק מגע וחוזר לחלליות. המדריכים לא התעסקו אתו ועזבו אותו לנפשו, היה ידוע שבס עושה מה שבראש שלו.

אלכס לא חזר למסדר השכמה. הוא לא חזר בכלל. אחרי שבוע בא איזה מבוגר עם מפתח לארון ולקח את החפצים האישיים שלו. יכול להיות שזה היה "המזדיין" שהתחתן עם אמא של אלכס וחשב שהוא אבא שלו.

"מה שלום אלכס?" שאל אותו כשהוא רוקן את תוכן הארון לתוך תיק שהביא.

"הוא בסדר," ענה המבוגר.

"אתה אבא שלו?" העז.

"לך הביתה, ילד," ענה במין עייפות. הוא ביקש שימסור ד"ש ממנו ואמר לו את שמו המלא לאט וברור, אך לא נראה לו שהקשיב.

לא ראה את אלכס יותר.

אחר כך היו שמועות שאלכס הרגיש לא טוב ואושפז. זה לא התאים לאלכס, הוא לא היה משתגע עד כדי כך. אבל פתאום התברר לו שלא הכיר אותו באמת, אי־אפשר להכיר מישהו ממש טוב בתקופה כל כך קצרה, למרות שהמסגרת שנמצאו בה נתנה אשליה כאילו הם אחים.

הוא חסר לו מאוד. שבועיים הלך וקילל בלב את הכול ואת כולם כמו אלכס. אבל בסוף הפסיק. זה לא היה הוא.

***

הוא ובס נהיו חברים מאז שאלכס נעלם. יצאו יחד באפטרים לאכול פלאפל ולראות סרט. בס דיבר פחות ממנו, מה שאומר שרוב הזמן שתקו. מדי פעם בס היה מפציץ אותו בנתונים על המרחקים בין כוכבים, שאת שמותיהם היה שוכח מיד אחרי שבס גמר לבטא אותם. כשבס אמר "שנת אור" הוא חשב על שנה שבה השמש לא שוקעת, יום אחד ארוך שנמשך שנה. חשב שביום כזה הכול נמתח ומתארך, ואם נכנסת לראות הצגה יומית היית יוצא אחרי שבוע. הוא הבין שבס היה רוב הזמן בחלל, הרגליים שלו הלכו על המדרכה אבל הראש שלו היה במרחק שנות אור. באחד האפטרים בס הזמין אותו לבית שלו. הוא גר עם אחותו באיזה יישוב קרוב לנהריה. עד שהגיעו, בס סיפר לו שהוריו לא בארץ, הם בשליחות בחו"ל, לא הבין אם הם יחד. הניסוח שלו היה מעורפל כנראה בכוונה. אחותו, מרגלית, הייתה בת עשרים, ועבדה במשהו שקשור למשרד החוץ. כשהגיעו, מרגלית טיגנה שניצלים.

"טוב שבאתם," היא אמרה. הוא לא ידע שהביקור שלהם היה מתוכנן.

"זה חבר שלי שסיפרתי לך עליו," אמר בס, מנסה להציג אותו באופן רשמי.

"אני מרגלית," היא אמרה בגבה אליו והרימה את כף הטיגון באוויר, "שבו. אבי, שים סלט בצלחות."

השולחן במטבח הקטן היה ערוך לשלושה. בס ישב מולו ואחותו ישבה לצדו. היא הייתה נמוכה ועגלגלה, לא דומה בכלל לבס, אבל העיניים שלה היו גם קצת נפוחות. כל זמן הארוחה הוא חש בתנועות גופה, כאילו שלחה אליו גלים בלתי נראים של חום. אבל זה היה רק הוא, לא ישב כל כך קרוב למישהי מאז נאוה במסיבה, איך הוא יכול להתרגש כל כך מכלום. ממש כלום.

"יש עוד חתיכת שניצל אם בא לך," היא אמרה, והוא הסמיק כאילו הציעה לו לבוא לישון לידה בלילה.

"לא תודה," אמר.

הוא חשב שהיה עונה ככה לכל שאלה שהיתה שואלת אותו. מאז שזכר את עצמו אמר "לא תודה" גם כשהציעו לו את המטעם שהכי חשק בו. זה היה דפוק לגמרי, חלק מהביישנות שלו, זאת החבילה שנשא ולא יכול היה לשכוח אותה בשום מקום.

כשגמרו לאכול, אחותו יצאה מהמטבח ובס והוא אספו את הכלים. בס רחץ אותם, והוא ישב במטבח וחיכה שיגמור כדי שיוכלו לצאת יחד. שמע שיר של רוד סטיוארט מהסלון, לא אהב אותו כל כך, חשב שהוא מאמץ את הקול שלו בכוונה, ואחרי שיר אחד זה היה מתחיל לעצבן. בס הפנה את הראש אליו. "אחותי מתה עליו," אמר, כאילו קרא את המחשבות שלו.

ישבו בסלון והקשיבו, מרגלית רקדה בעיניים עצומות, מחבקת את עצמה וממלמלת את המילים, מתעלמת מהם לגמרי. הסתכל על בס, ואם הבין נכון את הבעת פניו הוא אמר, "עזוב, ככה היא תמיד." החליט להירגע וליהנות, הבטן שלו מלאה אחרי ארוחה טובה, הוא יושב בכורסה נוחה ולפניו רקדה בחורה יפה בתנועות ענוגות. התחיל לעמוד לו. לקח כרית והניח אותה עליו, זה נראה טבעי לגמרי.

בלילה לא הצליח להירדם. הוא ישן בחדר של בס, חדר קטן עם המון ספרים, כל הזמן פחד שהמדפים הדקים האלה לא יחזיקו מעמד והוא ייקבר מתחת למפולת של ספרים, אבל לא בגלל זה לא הצליח להירדם, אלא בגלל המחשבה על מרגלית. בס ישן בחדר של ההורים שלו, ואחותו ישנה בחדר שלה ובכל זאת יכול היה להרגיש אותה, החום של הגוף שלה יצא מהחדר, עבר דרך המסדרון ונכנס לחדר שלו כמו ריח של תבשיל טוב שמגיע מהמטבח כשאתה מת מרעב. דמיין שהיא נכנסת לחדר בכותונת שקופה, מרימה את השמיכה ואומרת, תעשה מקום, נשכבת לידו ונצמדת אליו במיטת היחיד של בס. והכול היה כל כך אמיתי, שכל הזמן ציפה שזה יקרה, זה לא יכול היה לא לקרות, זה היה חייב לקרות.

זה לא קרה. בבוקר כשעזבו היא עוד ישנה. בדרך החוצה הציץ מעבר לכתף אל החדר שלה, הרגל שלה הייתה מחוץ לשמיכה, חלקה ורכה, היה יכול לעמוד שעות ולהסתכל עליה. "עזוב," שמע את בס אומר ופותח את דלת הכניסה.

היו בחוץ. יום חדש התחיל. זה לא נראה מבטיח כמו שזה נשמע.