דגים גדולים

לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

רחל, אֵיקַלִּפְּטוּס

הצמרות האפרפרות־ירוקות של עצי האקליפטוס היו הדבר הראשון שאבי ראה מדי שנה, כשהמעבורת כבדת התנועה של אי הדייגים החלה להאט עוד יותר את מהלכה ולהתכונן לכניסה אל מעגן הסירות. עינו תרה אחריהן מדי שנה בשנה, מרפרפת במהירות על קו האופק הירוק, המנומר בגגות אפורי־הרעפים של בתי הקיץ הגדולים, ולא נרגעת עד שמצאה אותן שם, זרות ומוכרות כמו תמיד. דבר בעצים לא נראה שייך למקום: גובהם יוצא הדופן, שגרם להם להיתמר מעל לסבך השיחים הטבעי של האי; צבעם הדהה של העלים, ששִווה להם מראה יבש למחצה, כמעט מדברי; אפילו העפר האפור שבו היו נטועים נראה שונה מהאדמה הכהה, הפוריה, של האי. ועדיין, למרות הזרות המוחלטת שלהם לאקלים ולנוף, עצי האקליפטוס סמלו עבורו יותר מכֹּל את הקשר שלו אל האי — קשר שהתחיל לפני יותר משלושים שנה, כשהוא ואשתו הראשונה, אודליה, קנו את הבית והתחילו לבלות את חופשות הקיץ שלהם שם. אבל משהו בנוף היה שונה השנה. שגרת העין של אבי הופרה. מבטו רִצד הלוך ושוב, במהירות הולכת וגוברת, על פני קו האופק — מחפש לשוא את הכתם הירקרק־כסוף. הוא לא היה שם. האקליפטוסים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, כאילו לא היו שם מעולם. אבי נתקף אי־שקט. היעלמותם של עצי האקליפטוס הפרה את תחושת הציפיה החגיגית שהיתה ממלאת אותו בכל פעם שהמעבורת התקרבה אל אי הדייגים, מנתקת אותו מדאגות היומיום ומתחלואי השגרה ומביאה אותו אל המקום השלֵו והמופלא הזה שאותו אהב ושבו הוא חש כה בנוח, למרות שהיה שונה כל כך מנופי ילדותו הרחוקה. כפות ידיו הגדולות לפתו בחזקה את המעקה הלח של המעבורת. הוא רכן קדימה והמשיך לסרוק במבטו את האופק, כאילו קִווה להחזיר בכֹּחַ רצונו את העצים האבודים למקומם. הצופר הגדול של המעבורת השמיע את צפירתו הרמה, המתכתית — מסמן לצוות החוף על ההגעה המתקרבת אל המזח. צריך היה למצוא את לורן והילד, שמן הסתם עדיין השתעשעו בהשלכה של פתותי לחם לשחפים שעפו מעל למעבורת בציפיה לשיירי מזון, ולרדת אִתם אל המכונית שחנתה בבטן האוניה. אבי התיק את עצמו מהמעקה, הביט בפעם האחרונה אל עבר המקום שבו אמורות היו צמרות עצי האקליפטוס להמצא, ופנה אל הסִפּון כדי לחפש את אשתו הצעירה ובנם בן השלוש, אלכס.

הנסיעה הקצרה מהמעבורת אל הבית עברה בשתיקה לא־נעימה. אבי, שהיה קצר רוח ונרגן, גער בלורן שהשתהתה על הסִפּון במשך דקה מיותרת: "מותק, באמת, למה אנחנו צריכים תמיד להיות האחרונים שנכנסים למכונית?!" לורן, אשה צעירה ודעתנית שלא סבלה את הגינונים הפטריארכליים שצצו אצל בעלה המבוגר בשעת כעסו, ענתה לו בחריפות צוננת, "אל תקרא לי מותק," והתכנסה באחת מהשתיקות הקודרות שלה, שהיו כה שונות מרתחנותו הקולנית שדעכה באותה מהירות שבה התלקחה. אבי נִסה לכפר על התפרצותו בדברנות מוגזמת ובנסיונות מגושמים לגרור אותה לשיחה ידידותית — אבל וִתר במהירות כשאלה נתקלו בקיר האטום של כעסה. הוא התכנס בתוך עצמו, נעץ את עיניו בכביש ונהג בשתיקה מערבה, אל עבר בית הקיץ הקטן ושופע הקסם שלהם, שנצב על גבעה המשקיפה אל האוקיאנוס האטלנטי. המחשבה על צמרות עצי האקליפטוס שנעלמו מקו הרקיע של האי חזרה לנקר במוחו. הוא המשיך לנהוג בפיזור דעת, שוכח להאט לפני תמרורי העצור שבצמתים וגורם למכונית לקרטע בכל פעם שבלם בפתאומיות — מביא את בקבוקי היין שבתא המטען להצטלצל במחאה, ולמורת הרוח של לורן להתעורר מחדש עם כל עצירה.

גם ההגעה המיוחלת אל הבית לא לוּותה בתחושה החגיגית הרגילה. אבי יצא מהמכונית בכבדות, מתח את רגליו והביט סביבו — אבל שלא כהרגלו, הוא לא חש את החדווה שפעפעה בו בכל פעם שהגיע לשם. הוא לא שאף, כהרגלו, בהנאה את אויר הים המלוח אל נחיריו ולא התחיל, כהרגלו, להתרוצץ בעסקנות בין הברזים והמתקנים השונים של הבית כדי לבדוק שהם פועלים כשורה. הוא אפילו לא הוציא מתא המטען של המכונית את ארגז היינות שבחר בהנאה ובקפידה בחנות המשקאות הקבועה שלו בפרינסטון — טקס שנתי אהוב, שנכפה עליו בגלל החוקים הפוריטניים שנשתמרו במשך יותר משלוש מאות שנה בכמה מהמחוזות ומהעיירות שבמדינת מסצ'וסטס, ושאסרו על מכירתם של משקאות אלכוהוליים בחלקים נרחבים של אי הדייגים. הוא עזר ללורן, שהיתה עדיין זעופה, להכניס הביתה את התיקים שלה ושל אלכס הקטן, מלמל לעברה הסבר מבולבל שלא היה נהיר אפילו לו, נכנס חזרה למכונית ונסע חזרה אל עבר הכביש הראשי בלי שימסור לעצמו דין וחשבון על מטרתה של הנסיעה.

היותו לבדו, בלי נוכחותה המעיקה של לורן, הקלה מעט על אבי. הוא נהג באטיות והביט סביבו, מנסה לקשור את הנופים היפים שנשקפו מחלונות המכונית אל זכרונות העבר הנעימים ואל הגעגועים שתכפו עליו מדי שנה בתחילת האביב, והוליכו אותו חזרה אל האי כבר ביום הראשון של חופשת הקיץ. שלושים שנה! שלושים ושתיים, ליתר דיוק, חלפו מאז הביקור הראשון שלו באי הדייגים. הוא ואודליה הוזמנו לבקר בבית הקיץ של מי שהיה אז ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת רַטְגֶרְס. אבי התאהב מיד באי שסִמל בעיניו את התגלמותו של החלום האמריקאי, והבטיח לעצמו חצי־ברצינות שיום יבוא וגם הוא יקנה לו בית־חוף במקום הנפלא הזה. זו היתה השנה השניה שלהם בארצות הברית, והם החליטו לא לבזבז זמן וכסף על חזרה ארצה לחופשת הקיץ, אלא להִשאר באמריקה, לטייל קצת, "לראות עולם" כמו שאבי אהב לומר. הם לא תכננו אז להגר לארצות הברית, בכלל לא. הם היו צעירים כל כך, ממש ילדים, ולא חשבו יותר מדי על העתיד. אבי, שסומן כהבטחה בתחום, קבל את ההזמנה לבוא לרטגרס עוד לפני שסיים באופן רשמי את הדוקטורט — מעורר עליו את קנאתם של חבריו לספסל הלמודים, ואפילו של חלק מן הסגל הזוטר. זה התחיל כהזמנה לשנה, במסגרת תכנית הפוסט־דוקטורט, אבל כשרונו של אבי בלט בארצות הברית כמו שבלט בישראל. החוזה שלו הוארך בעוד שנתיים, דבר נדיר מאד באותם ימים, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו: התקן שהתפנה פתאום בחוג, הקביעות המוקדמת, המשא ומתן המוצלח עם החוג למדע המדינה בפרינסטון, ששם עין על החוקר הצעיר והמבטיח מישראל מאז שספרו הראשון יצא לאור וזכה לתשומת לב נרחבת כל כך. הכל קרה כל כך מהר: הפרסומים, הלידה הראשונה, הבית הראשון שלהם בפרינסטון, הלידה השניה, הספר השני, הפרופסורה. לא היה להם זמן לנשום, לעכל, להחליט בדעה צלולה. מתי החליטו סופית שהם נשארים בארצות הברית? האם היה רגע כזה? אבי האץ קצת, חש שוב את העצבנות שעקצצה בו על סִפּון המעבורת. לא, לא היה רגע כזה, לא ממש. הדברים לא עובדים ככה בחיים האמיתיים, רק בספרות ובקולנוע. המציאות היא פחות מוגדרת, פחות לינארית. אפילו להתגעגע ארצה לא היה להם זמן. אבי הופתע מהתפנית במהלך מחשבותיו. להתגעגע? מה פתאום להתגעגע? הם בקרו בארץ בכל שנה, כמעט בכל שנה. היו אמנם שנים שבהן אודליה לקחה את הקטנים לארץ, ואבי נשאר בפרינסטון ללמד בתכנית הקיץ או לסיים כתיבה של מאמרים חשובים. שלא כמו אודליה, הוא חש מיד בנוח בחוף המזרחי. הצבעים, הצורות, הממדים — הכל גרם לו משום־מה לחוש בבית. הוא נִסה לדוג מנבכי הזכרון את נופי ילדותו, אבל הוא הצליח ללכוד רק רסיסים: קיר מטויח לבן של בית הכנסת הישן של המושבה; שדות קיץ מצהיבים; דקלי וושינגטון שדופים, עטויי זקן סנסנים אפור, שגרם להם להֵראות כמו ישישים מופלגים; חורשת האקליפטוס שליד הצרכניה. אקליפטוס! אבי נֵעור משרעפיו, ירד לשולי הכביש, דומם את המנוע והביט סביבו בהשתאות. המכונית הביאה אותו, כמו מעצמה, אל המקום שבו צמחו עד לא מזמן עצי האקליפטוס שלו. אבי יצא מן המכונית וצעד, מתנודד מעט, אל עבר החורשה. לא נשאר שם שום דבר. העצים נכרתו כולם, עד האחרון שבהם, וגם גדמיהם נעקרו מהקרקע ונעלמו בלי להשאיר עקבות. חלקת האדמה שבה גדלו הוחלקה, והעפר שעליה נדחס כדי לאפשר בניה של בית חדש. הוא הביט, מזועזע, במגרש הכבוש, שקורות עץ וחבלים צבעוניים סִמנו את גבולותיו. לרגע נדמה היה לו שהוא חולם, אבל הוא הדף מיד את הנחמה המטופשת שהציע רעיון העוועים הזה. אולי הוא טעה במקום? גם נחמה זו נהדפה ממוחו מיד. הוא הכיר את המקום היטב, הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות בפני עצמו. הוא נהג הנה עשרות פעמים בעבר, מאריך לפעמים את הדרך בכמה דקות רק כדי שיוכל להציץ לרגע בעצים האפרפרים־ירוקים ובעפר האפור שבו הם היו נטועים. זה לא היה חלום, ולא טעות. החורשה נעלמה. העצים כבר לא שם, ולעולם לא יהיו. זהו, זה נגמר.

אבי חצה במהירות את הכביש השומם ונכנס בסערת נפש אל המכונית, שוכח להתניע אותה, נשען במרפקיו על ההגה ומביט קדימה בלי לראות דבר. הם לא השאירו שום שריד לחורשה שלו. לא גזע גדוע, לא צֶבֶר ענפים מתים, אפילו לא ערמה מחורבנת של שבבי עץ אפורים, מהסוג שבו משתמשים כאן לריפוד שבילים וגינות. האמריקאים האלה, עם היעילות הארורה שלהם! בארץ היו משאירים את ערמת העצים הכרותים להירקב שם במשך שנים על שנים, שתשמש מפגע סביבתי ומסתור לנחשים ולעקרבים. הוא שאף שאיפה ארוכה, מנסה לרסן את הסערה שהשתוללה בקרבו. לאן עכשיו? הביתה כמובן. לורן ואלכס מחכים לו. הוא צריך לעבור בחנות המכולת המקומית ולקנות חלב, ביצים, ככר לחם ודגני בוקר אורגניים לאלכס. "קוניג'ס". שם משונה לחנות מכולת. מעניין אם הבעלים יהודים. אבי התניע, הציץ במראה ועלה על הכביש. הוא תכנן לנסוע למכולת ומשם ישר הביתה — אבל מצא את עצמו נוהג בכִּוון ההפוך, אל עברו האחר של האי. איך קראו לבעלים של הצרכניה במושבה? ברגר, "אחים ברגר". הם היו שניים, לבושים תמיד בבגדי חאקי, הבכור חבוש בכומתה שחורה, והצעיר בכִּפָּה שהזדקרה כמו פירמידה קטנה על ראשו המקריח. כמה שנים עברו מאז שאמא שלו שלחה אותו לשם בפעם האחרונה לקנות מאה גרם זיתים, מאתיים גרם גבינה צהובה וחצי ככר של לחם אחיד? מי יודע. ארבעים וחמש שנה, אולי חמישים.

שלט מלבני, אדום־לבן, ציין את הכניסה אל דרך העפר הצרה שהוליכה אל הבית. חריקת החצץ המוכרת כל כך, ומראה הבית שנגלה מעבר לעקול החד של הדרך, החזירו את אבי אל המציאות. כל כך מעט השתנה כאן. קורות הבית המאפירות, הרעפים המוריקים מטחב, המשקופים ומסגרות החלונות הצבועים בלבן. גיגיות עץ עתיקות למראה, מהסוג שהגננים מכנים "חביות ויסקי", עמדו בצדי השביל. שיחי גרניום פורחים, מלאי חִיּוּת, נשפכו מתוכן בחן אל עבר האדמה החומה, הלחה. לבו של אבי האץ קצת את קצב הלמותו. הוא לא תכנן לבוא לכאן, והיה מופתע כשמצא את עצמו בבית שהיה פעם שלו ושל אודליה. הווֹלְווֹ הירוקה שלה עמדה מתחת לסככת החניה. היא בבית! הוא יצא מן המכונית, פוסע על גבי אריחי האבן האפורים שהוא עצמו הניח שם לפני מי יודע כמה קיצים כדי לרצף את שביל הגישה. אזוב ירוק רענן הקיף את תוי המתאר המחוספסים של לוחות האבן, משווה לשביל מראה של גן יפני מטופח. אבי אהב לעבוד בגינה, אהב להזיע בחולצותיו היקרות־מדי ולקלקל את נעלי העור ההדורות שבהן נהג להסתובב, אפילו בחופשת הקיץ. "תחליף בגדים, לפחות!" היתה אודליה צועקת אליו בחבּה מצדה האחר של הגינה, "לא חבל?!" ואבי היה מניף את ידו בבטול, "עזבי, בסך הכל בגדים." לאן נעלם כל זה? האינטימיות הזאת, הזכרונות, הערגות, המחוות הקטנות? הוא נער את הזכרון הענוג־מטריד ממוחו, דִלג במהירות במעלה שלוש המדרגות שלפני הדלת ונקש עליה בעדינות שלא היתה אופיינית לו.

לתדהמתו, אודליה פתחה את הדלת מיד, כאילו חכתה לו מעברה השני. המבט היודע־כל שבעיניה גרם לו לחוש שקוף ונבוך.

"היית שם, הא? בחורשת האקליפטוס שלך," נימה אכזרית נמסכה בקולה של אודליה, כמעט שמחה לאיד. "מצטערת, אף פעם לא אהבתי את העצים האלה. הם זרים כאן ממש כמו שהם זרים בארץ. עצים מכוערים עם הגזע המתקלף הזה, שנראה כאילו הוא נגוע בצרעת. אף פעם לא הבנתי מי הביא אותם לכאן, ולמה. יש להם כאן ביצות? מלריה? יתושים להרוג? מה, הם רצו לייבש את האוקיאנוס?" קרביו של אבי התכווצו בצער ובאשמה. הוא ידע היטב למה היא חסרת רחמים כל כך, וידע גם שהצדק אתה. האנוכיות שלו. הבגידות, השקרים. הקריירה שלו, שבלעה את זו שלה. השחצנות הצברית הארורה שלו, שממנה הוא לא התנער גם שנים אחרי שעברו לגור כאן. הרומן עם לורן, ההריון הבלתי צפוי, האבהות המאוחרת, הכמעט־קריקטורית שלו: עומד עם הילד בצייתנות בתור לנדנדה במגרש המשחקים המטופח שליד הספריה הציבורית, או רודף אחריו לאורך החוף כדי לוודא שלא יכנס עמוק מדי אל בין הגלים — דברים שהוא לא עשה מעולם כשתומר ודלית היו בגילו. אודליה מעולם לא סלחה לו, ואין שום סיבה שתסלח. מה הוא עושה כאן, בעצם? למה הוא בא לכאן?

אודליה כמו זִהתָה את הרגש שתקף את בעלה לשעבר, והתרככה קצת, כאילו נכמרו עליו פתאום רחמיה. "בוא, שב רגע. רוצה משהו לשתות? יש לי משהו לספר לך. רוצה תה קר? כוס יין לבן?" אבי התנהל אחריה באִטיות אל חדר המגורים, שחלונותיו הגדולים השקיפו על החורש הירוק, שפס כחול עמוק של אוקיאנוס נמתח מעליו, תוחם בינו ובין תכלת השמים. הוא התיישב בזהירות על קצה הספה, חש לא בבית בחלל המוכר כל כך, שהיה פעם המקום האהוב עליו בעולם. אודליה חזרה והושיטה לו כוס עבה, ירוקה, של יין לבן. היין היה בינוני למדי, ונכּר בבקבוק שהוא נפתח כבר לפני ימים מספר. עין הנץ של אודליה קלטה את העוית הלא רצונית שלו. "אהה, שכחתי עם מי יש לי עסק, אדון־אנין! חבל שלא טלפנת, הייתי קונה בורגונדי לבן במיוחד בשבילך," אבל הלגלוג שלה היה פחות ארסי מכפי שיכול היה להיות, "אתה בטח יודע שאני מוכרת את הבית, נכון?" אבי הביט בה, המום, ולא ידע מה לומר. הוא ראה שלט של סוכנות נדל"ן על הכביש, בכניסה לדרך העפר, אבל לא טרח לקרוא מה היה כתוב בו. אודליה הביטה בו בהפתעה, "באמת? אתה רוצה להגיד לי שלא שמעת?" אבי הניד בראשו לשלילה. "אין לי יותר מה לחפש כאן," המשיכה אודליה בשיחה שמן הסתם התנהלה בינה לבין עצמה כבר זמן רב, "אין לי כאן כלום. שלושים וארבע שנים, ולא נשאר לי כאן שום דבר. אז רציתי להגיד לך שאני עוברת לקולורדו. דלית בטח לא אמרה לך שום דבר — אני יודעת שאתם לא מדברים הרבה בשנים האחרונות — אבל היא רוצה שאגור לידה, מעניין כמה זמן ייקח לה להתחרט." אודליה חייכה לעצמה במרירות והמשיכה: "חשבתי לחזור סוף־סוף לארץ. אחותי הרי מנסה לשכנע אותי כבר שנים, וגם נועה — אתה זוכר אותה, נכון? החברה שלי? אבל באיזשהו שלב הבנתי שמאוחר מדי. אני לא שייכת לשם עוד, אני כבר לא משם. קבלתי הצעה לא רעה על הבית, וסוכנת הנדל"ן שלי עובדת על הפרטים האחרונים. מזל שהמחירים כאן עלו כל כך בשנים האחרונות. הבית הזה הוא כל מה שנשאר לי, אין לי פנסיה שמנה מפרינסטון ולא תקציב מגורים. אין לי שום דבר."

השמש כבר נטתה לשקוע, מקיפה את נופיהם הירוקים של העצים בהִלה קטיפתית, כשאבי חזר הביתה — נושא בזרועותיו את שקיות הנייר החומות של "קוניג'ס". לורן, ששכחה בינתיים את המריבה הקטנה שלהם, נראתה מודאגת ושאלה לאן נעלם. הוא אִלץ את עצמו לפטפט אִתה קצת בשעה שפרקו יחד את המצרכים והכניסו אותם למזווה ולמקרר, אכול אשמה על שהשאיר אותה מחוץ למעגל מחשבותיו במשך השעות האחרונות כאילו לא היתה קיימת בעולמו כלל. הוא אפילו סיפר לה שחורשת האקליפטוס במורד הכביש נכרתה עד העץ האחרון, ושהשטח הוכשר לבניה של עוד בית מידות מפואר. לורן הביעה את המחאה המתבקשת, דיברה על בניַת־היֶתֶר באי ועל הֵעדר הכבוד למערכת האקולוגית ולצמחיה הטבעית של האזור. אבי הנהן ונהם בהסכמה, לא טורח לתקן את טעותה ולהסביר לה שהאקליפטוס הוא נטע זר באי, עץ נכרי שנעקר ממקומו הטבעי והגיע הנה בכֹּחָהּ של מין גחמת־גורל משונה. אור הערביים הלך והתכהה. ערב ירד על האי, ואִתו ירדה על אבי תחושה של ריקנות עמוקה, חסרת נחומים. הוא הביט סביבו, בוחן את קירות העץ האפורים, את גופי התאורה הזולים־אבל־מקסימים ומחצלות הקש הצהבהבות שהיו אופנתיות לפני כמה שנים, כשהוא ולורן רִהטו את הבית הקטן שהוא יכול היה להרשות לעצמו רק בקושי רב ובסיועה של משכנתא לא קטנה, אחרי תהליך הגירושין היקר והמסובך שלו ושל אודליה. איך התגלגלו כך הדברים? איך הוא הגיע לכאן? לורן יצאה לחצר, לקרוא לאלכס להכנס הביתה לפני שהיתושים יצבאו עליו בהמוניהם וינמרו בעקיצותיהם האדומות את עורו הדקיק, הלבן. אבי נגש אל המקרר, הביט פנימה בלי לזכור מה הוא מחפש שם. בקבוק ריק למחצה של יין לבן נצב דחוק בין קרטוני החלב והמיץ המזיעים. אבי הושיט אליו את ידו, נזכר תוך כדי כך שהוא שכח להוציא את ארגז היינות שהביא אִתו מפרינסטון מתא המטען של המכונית ולהכניס אותו הביתה. הוא חלץ את הפקק, שהשמיע קול מחאה רפה, שהיה שונה כל כך מקול הנפץ הנפלא של פקק טרי הנחלץ מבקבוק חדש של יין משובח, מזג לעצמו כוס גדולה, טעם ממנה ועִוָּה את פניו בגועל. היין היה שטוח לגמרי, טעם מתכתי־דהה. הוא נשאר מן הסתם במקרר מאז הקיץ שעבר. אבי מִלא את כוסו עד השפה, הניח את הבקבוק הכמעט־ריק על השולחן ויצא אל המרפסת. אור בין הערביים כבר נמוג, וחושך צמיגי, מעובה, רבץ על האי. נהמתו העמומה של האוקיאנוס נשמעה מרחוק, כבדה ולחה כמו נשימתו של כלב זקן. אבי הניח את כוס היין שלו, המלאה עדיין עד שפתה, על מעקה העץ הרחב של המרפסת, ונרכן קדימה כמו מנסה לראות משהו שנסתר מעיניו בתוך החשכה הכבדה. מחשבותיו היו שטוחות וסתמיות כמו רחשם האדיש של הגלים הרחוקים. הוא נִסה למקד אותן, להתנער מתחושת הריקנות שלו, להבין מה בדיוק קרה היום — אבל ללא הצלחה. מי יודע, אולי מחר בבוקר יתבהרו לו הדברים פתאום. או שלא. מי יודע אם משהו יתבהר לו אי־פעם. אולי כבר מאוחר מדי להתבהרות שכזו. מי יודע?