לא דיברנו על מה שקרה אפילו פעם אחת מאז.
בכלל, אחרי שהכול נגמר, אנשים עשו מאמץ גדול לשכוח.
*
מרגע שהוציאו את שנינו לחל"ת וסגרו לילדים את בתי הספר, גברי התחיל להסתובב בבית כמו איזה איי־רובוט ולחזור כל הזמן על אותו משפט: אנחנו חייבים לעשות מהלימונים לימונדה. אנחנו חייבים לעשות מהלימונים לימונדה.
בשבוע הראשון היה לו רעיון לשווק סדנאות און־ליין למשחק מול מצלמה. אין, זה בוננזה, הוא ניסה לשכנע אותי כדי להשתכנע בעצמו. כולם בבית מול המסכים כל היום, לכולם יש מצלמות בטלפון או במחשב, אנשים ימותו על זה.
מאמי, אל תגיד "אנשים ימותו", אמרתי לו, זה לא מתאים עכשיו. והוא התעצבן: למה את תוקעת לי מקלות? אמרתי "אנשים ימותו" רק לך. ברור שבפרסום אני לא אכתוב דבר כזה.
הפרסום היה פוסט שהוא העלה בעמוד הפייסבוק שלו.
במאי תיאטרון (זוכה פרס "קיפוד הזהב") מעביר סדנאות למשחק מול מצלמה.
אפשרות לליווי אישי או להשתלבות בקבוצה. מספר המקומות מוגבל.
הוא התלבט אם לשים תמונה של מצלמה או תמונה של עצמו, ובסוף (ידעתי) שם תמונה של עצמו. מלפני עשר שנים. הוא התלבט אם להשקיע כסף בקידום ממומן, ובסוף (ידעתי, ולכן לא אמרתי מילה, כדי שלא יאשים אותי אחר כך שבגללי זה לא הצליח) החליט לא להשקיע.
כי זאת לא תקופה להוצאות.
הפוסט קיבל הרבה לייקים וכמה שיתופים. אבל בפועל רק מישהי אחת התעניינה בהרשמה.
בחורה בת עשרים וחמש. וגם היא תכלס רצתה לפלרטט קצת עם אליל נעוריה ולא באמת להירשם.
גברי לא נשבר. בשבועות שאחר כך הוא ניסה, ללא הצלחה: לגבש ולמכור לחברות אירועים קונספט של ימי הולדת בזום לילדים; לעניין חבר מהצבא בפיתוח אפליקציה שתאפשר לאנשים לקבל ולתת חיבוק וירטואלי; להציע אותי כיועצת פיננסית בסקייפ לעצמאים במשבר.
בינתיים הכסף שלנו הלך ואזל.
ההורים שלו קיבוצניקים, וההורים שלי מתים, אז לא היה לנו ממי לבקש עזרה.
את מעט הרזרבות שהיו לנו שרפנו בשנים האחרונות, כי גברי החליט שנמאס לו לשחק בהצגות ילדים ובסדרות טלוויזיה לנוער, והוא רוצה לעשות הסבה לבימוי, ו"אין מה לעשות, מאמי, כשנכנסים לתחום חדש מתחילים מלמטה. גם מבחינת השכר." ככה שדי מהר — חודשיים אחרי שפרצה המגפה — הגענו למצב שהבנק שלנו הציע לנו הלוואות.
כל מי שקצת מבין בכספים — ובכל זאת, אני מנהלת חשבונות — יודע שזאת הנקודה שממנה הדברים מתחילים להידרדר. ואז גברי העלה הצעה. או יותר נכון, עשה הכול כדי שאני אעלה את ההצעה ולא הוא.
הקטנים נרדמו סוף־סוף, יובי היה בחדר שלו עם הפורטנייט, ואנחנו נעלנו את החדר שלנו וראינו לייב פורנו. לרוב רק ראינו אנשים אחרים עושים דברים ולא עשינו כלום בעצמנו, כי גברי היה עייף מדי ולא היה לו מצב רוח. אבל באותו לילה היד שלו ליטפה לי את העורף תוך כדי צפייה — שזה הסימן שלנו — וכיביתי את אנדי ולורל מטורונטו. ושכבנו. לא גמרתי, אבל נהניתי מהמגע. כל מגע היה מבורך בימים ההם.
ואחר כך יצאנו למרפסת הקטנה שצמודה ליחידת הורים ועישנו ג'וינט, וגברי לקח שאיפה ואמר, הם בטח עושים עשרות אלפי דולרים בחודש, אנדי ולורל האלה, והעביר לי את הג'וינט ואמר, תחשבי, אם כל אחד משלם על מינוי שבועי שלושה דולר ויש להם עשרת אלפים מנויים... ולקח ממני את הג'וינט ואמר, איזה הוצאות יש להם כבר? בטח משלמים משהו לאתר וזהו, והשאיר אצלו את הג'וינט קצת יותר מדי ואמר, מצלמה טובה הייתי יכול להשיג, והעביר לי את הג'וינט והשתתק. וחיכה שאני אגיד משהו. וכשלא אמרתי כלום, נסוג במהירות ופסל את הרעיון של עצמו, אין מצב, אין מצב, זה כמו הסרט ההוא, הצעה מגונה, רק שבמקום רוברט רדפורד אחד, יהיו אלפי סוטים שיסתכלו עלייך.
עליי? לקחתי שאיפה, למה רק עליי? והשארתי את הג'וינט אצלי הרבה זמן. בכוונה.
מישהו צריך לצלם, לביים, גברי אמר.
ואללה, אמרתי והעברתי לו את הג'וינט. אבל מה בדיוק תצלם ותביים?
אותך. עושה את הטריק שלך, הוא אמר. ומעך את הבדל במאפרה למרות שהיו בו עוד כמה שאכטות.
לא אמרתי כלום. אפילו שהבזבוז הטריף אותי. כל בזבוז הטריף אותי בימים ההם. כל אור שנשאר דלוק ללא צורך כובה בזעם. כל ילד שלא סיים לאכול מהצלחת קיבל ממני נאום.
ומה עם הילדים? שאלתי.
נצלם רק בלילה. אחרי שהם יירדמו.
ומה עם אנשים שמכירים אותי?
נשים לך פאה. וכיסוי כזה לעיניים.
אני אישה בת שלושים ותשע, מאמי. אחרי שלוש לידות. מי ירצה לראות גוף של אישה בת שלושים ותשע אחרי שלוש לידות?
יש לך גוף מהמם, אהובה שלי. ו... יש לך את הטריק.
*
ההודעה לא הגיעה? שלחו לי שוב
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.