האהבה של חיי 2: דף חדש לאהבה

1 לנון

הטלפון שלי מצלצל. זה לא הצליל הקבוע. לא השעון המעורר.

אני מגששת בחושך על השידה שלצד המיטה, והוא נופל על הרצפה בצליל עמום. אני עוזבת אותו, עוצמת עיניים ומתחילה להירדם שוב.

הוא מצלצל שוב. אני נוהמת ובועטת מעליי את השמיכה. האוויר הלח מדגדג את עורי העירום, מקשה לי את הפטמות ומושך את תשומת ליבי אל ירכיי הדביקות ממילא.

״מי זה, שרי?״ ממלמל פרנקו לצידי. המבטא הצרפתי שלו כבד יותר מתוך שינה.

״זֵ׳ה נֵה סֵה פַּה,״ אני עונה כשאני כורעת על הרצפה ומגששת בידיי אחרי הטלפון. הוא שוב מפסיק לצלצל. אני מתנשפת. האצבעות שלי נסגרות סביבו סוף־סוף ואני מחייכת בתחושת ניצחון, קמה וחוזרת אל המיטה לפני שאני בודקת מי זה היה.

הלב שלי נעצר ומצחי מתקמט כשאני רואה את השם. עבר הרבה זמן מאז שראיתי את השם הזה בטלפון שלי.

״קי אֵס?״ שואל פרנקו שוב. אני בקושי שומעת את עצמי עונה.

״קלייר.״

״אחותך?״

״החורגת,״ אני מתקנת בדיוק כשהטלפון מתחיל לצלצל שוב. אני נותנת לו לצלצל עוד כמה פעמים לפני שאני עונה.

״הלו?״

״לנון?״

״כן, זאת אני.״

״זאת קלייר.״

״אני יודעת.״

״לנון. את חייבת לחזור הביתה.״

השעה כמעט תשע בערב כשאני יוצאת משרוול המטוס וגוררת אחריי את הטרולי הקטן שלי.

לא הייתה לי יכולת רגשית לארוז יותר מזה. לא הייתה לי יכולת נפשית לעשות שום דבר חוץ מלהתרחץ, לזרוק כמה חפצים אל הטרולי שלי ולהשתדל לא להיכנס להיסטריה. למזלי הייתה לי טיסה בין־לאומית של תשע שעות, ועוד עצירה של שעה וחצי בפילדלפיה ואז טיסה נוספת של שעה וחצי כדי להשתלט על עצמי.

זה לא משנה. סביר להניח שאני ממילא לא אישאר כאן הרבה זמן.

הבטן שלי מקרקרת כשאני הולכת אל אזור הטיסות הנכנסות, מזכירה לי שכל מה שאכלתי בעשרים וארבע השעות האחרונות זה כמה אריזות עוגיות של חברת התעופה וכמה בקבוקוני וודקה שקיבלתי בטיסה. אני לא יכולה לאכול מרוב חרדה.

אבל מתברר שאני יכולה לשתות.

אני שולפת את הטלפון מהתיק, מדליקה אותו ואז ממהרת לדחוף אותו לכיס כדי שאוכל להתעלם מהודעות עוד כמה זמן. כשאני יוצאת מאזור איסוף הכבודה אני מזהה ראש בלונדיני מוכר ונאנחת בהקלה.

ואז אני רואה את השלט שהיא מחזיקה, ומחייכת.

״קאסאט, מארי״ כתוב שם באותיות שחורות ועבות על בריסטול לבן. אני מנענעת את הראש באיטיות כשאני ניגשת אליה ומקישה על השלט.

״מארי קאסאט הייתה מוכרת יותר בציורי השמן שלה. או בהדפסים ובצבעי פסטל. היא לא ממש עבדה בצבעי מים. והיא הייתה די מוגבלת לאימפרסיוניזם וזהו,״ אני אומרת ביובש, אבל כל מי שמכיר אותי יכול לזהות את ההומור בקולי. וסאם בהחלט מכירה אותי.

היא מגלגלת עיניים.

״טוב, זה היה או מארי קאסאט או זה.״

היא הופכת את הבריסטול ומראה לי את הצד השני.

עפה מבית ספר לאומנות.

אני פולטת נביחת צחוק ושפתיה מתעקלות בחיוך. העיניים שלה עוברות עליי וסוקרות את הפנים שלי. החיוך שלה גווע והיא שולחת יד ותופסת בידית הטרולי שלי.

״את נראית נורא, לן,״ היא אומרת בכנות.

היא האדם הקרוב היחיד שעדיין קורא לי לנון. אני בטוחה שהיא הייתה מפסיקה אם הייתי מבקשת. אבל לא ביקשתי. אני לא יודעת למה.

״תטוסי את עשר שעות במחלקת תיירים, ונראה אם תהיי רעננה כמו רקפת אחר כך.״

סאם מסתובבת ומתחילה ללכת, אז אני באה אחריה.

״היית צריכה לתת לי להזמין לך טיסה. הייתי יכולה להטיס אותך במחלקה ראשונה.״

״לא תודה. אני לא באמת רוצה לטוס בסטייל מכספי הדמים של הסנטור. אני בסדר עם מחלקת תיירים.״

״אה, כן,״ היא אומרת בציניות ומציצה בי מהצד בזמן שאני הולכת אחריה אל החניה לטווח קצר. ״היושרה שלך.״

״תראי, אני לא אומרת שום דבר עלייך. אם הוא היה אבא שלי, גם אני הייתי חולבת את קרן הנאמנות שלי בשביל ללמוד בג׳ורג׳טאון ולחיות את החיים הטובים. אבל הוא לא אבא שלי, אז —״

אני לא טורחת לסיים את המשפט, וסאם נאנחת.

״כן, הבנתי אותך.״ היא לוחצת על כפתור בשלט ופותחת את הדלתות של הב־מ־וו שלה בצפצוף, ואז פותחת את תא המטען ומכניסה אליו את הטרולי שלי. ״זאת פשוט האשמה המופנמת שלי. אבל את יודעת שאני רק לוקחת את הזמן. ברגע שהוא מתחיל את המרוץ שלו לנשיאות אני חושפת את כל החרא שלו.״

היא מחליקה אל מושב הנהג ואני מתיישבת לידה במושב הנוסע.

״וכשזה יקרה אני אחכה בצד עם פופקורן ואהיה מוכנה להבריח אותך למקום רחוק אם המצב יתחיל להיות בעייתי.״

״הו, תודה, בייב,״ היא מהמהמת בחיוך ומתניעה את המכונית.

״כאילו, למה יש חברות אם לא כדי להגן עלייך מפני בני משפחה מופרעים ומושחתים?״

סאם פולטת נחרת צחוק בהסכמה ואני מחייכת בפעם הראשונה בעשרים וארבע שעות, אבל החיוך נמחק מפניי במהירות כשהיא יוצאת ממגרש החניה ונוסעת בכיוון העיר שבה גדלנו. המציאות מכה בי שוב, ואני צריכה להשעין את הראש לאחור ולהסדיר את הנשימות שלי.

״את רוצה לנסוע הביתה קודם או לבית החולים?״ היא שואלת בשקט.

היא לא שואלת אותי מה מצבי. היא כבר יודעת. אני בטוחה שזה די ברור.

״האמת, את יכולה לקחת אותי לבית שלך במקום זה?״ אני לא מתקנת אותה כשהיא משתמשת במילה הביתה. המקום ההוא לא הבית שלי כבר שנים. ״אני רוצה לעשות מקלחת ולהכניס לפה משהו שהוא לא וודקה לפני שאצטרך להתמודד עם הכול.״

סאם מהנהנת ומדליקה את הרדיו. אני לא מודאגת מהאפשרות שאפגוש את צ׳ייס או את הסנטור. הם אף פעם לא בבית כשסאם שם, והיא הייתה מזהירה אותי אם היו בסביבה. היא בטח ארגנה איתם משהו ברגע האחרון, כי אחרת היא הייתה מעבירה את הקיץ בהתמחות שלה בוושינגטון. לסאם יש הסכמה שבשתיקה עם המשפחה שלה — כשהיא לא בדירה שלה ליד הקולג׳, הם משאירים לה את הבית בפרנקלין.

היא פותחת את הפה ואז סוגרת אותו שוב. אני מחכה לשאלה אבל היא לא מגיעה.

״פשוט תגידי את זה, סאם,״ אני אומרת, משעינה שוב את ראשי לאחור ועוצמת עיניים.

״פשוט שאלתי את עצמי מה תעשי כשתראי את פרסונה נון גרטה.״

נימת הקול שלה ישירה כל כך ולא משקפת בשום צורה את המערבולת שאני מרגישה בבטן. אני מנסה להתאים את נימת הדיבור שלי לזו שלה.

״זה לא כזה סיפור,״ אני משקרת. ״זה לא כזה שונה מלפגוש את כל האחרים.״

סאם מגחכת כמו שידעתי שיקרה. הכלבה תמיד מזהה את הבולשיט שלי. אבל זה לא משנה. השקר היה בשבילי, לא בשבילה.

״אני עדיין לא מאמינה שנמנעת ממגע כל כך הרבה זמן.״

״זה לא קשה כשאוקיינוס מפריד בינינו והוא תמיד מוצב איפשהו.״

״כן, אבל עכשיו הוא לא בשום הצבה,״ מזהירה סאם, ואני נושפת באיטיות.

לא. הוא ממש כאן.

״רוצה שאיכנס איתך?״ שואלת סאם כשהמכונית שלה נעצרת מול הכניסה אל בית החולים.

״לא. אבל תודה.״

היא לקחה אותי לבית שלה, נתנה לי להתקלח ולנמנם במשך רבע שעה, ואז האכילה אותי בשאריות של פיצה והסיעה אותי לכאן. וכל זה אחרי שהיא שינתה את לוח הזמנים שלה כדי שתוכל לאסוף אותי משדה התעופה. היא כבר הגיעה אל תקרת המעשים הטובים שלה ליום אחד בתור החברה הכי טובה.

״בטוחה? לא אכפת לי. אני יכולה לחכות בחדר ההמתנה.״

״זה בסדר,״ אני אומרת בכנות. ״נראה לי שאני צריכה לעשות את זה לבד בתור התחלה.״

היא מהנהנת. ״סמסי לי אם את צריכה שאבוא לקחת אותך אחר כך.״

אני יוצאת מהמכונית וסוגרת את הדלת, הולכת בכיוון הדלת המסתובבת ואז פונה אל סאם ומנופפת אליה. היא לא נוסעת עד שאני בתוך הבניין.

במקום לגשת אל דלפק הקבלה אני הולכת בעקבות החץ שמוביל אל היחידה לטיפול נמרץ. אחות יושבת בדלפק ואני אומרת לה את שמי. שעות הביקור כבר הסתיימו, אבל אנדריאה דיברה איתם וביקשה שיחרגו מהכללים למעני כי הגעתי במיוחד מפריז. לשמחתי הם לא הסכימו לוותר על הכלל שאומר שרק מבקר אחד יכול לנכוח בכל רגע נתון, ככה שאני יודעת שאהיה שם לבד.

אני הולכת באיטיות, נועצת את מבטי קדימה, אבל מזווית העין אני סופרת את הדלתות. אני שולטת בנשימות שלי ונלחמת בדמעות שכבר ממלאות את עיניי.

אני מסוגלת.

בשבילו, אני מסוגלת.

צלילי צפצוף וזמזום של מוניטורים מקיפים אותי כשאני נכנסת אל החדר. הם מזכירים לי את הפעם האחרונה שהייתי בבית החולים הזה, ואני חייבת להדוף את הזיכרונות מהלילה הנורא ההוא. כל כך לא רציתי לחזור הנה.

הווילון שמקיף את המיטה מוגף, ואני אסירת תודה על כך. במשך שניות ארוכות אני ניצבת קפואה, בוהה בווילון ונלחמת ברגשות שלי.

״את מסוגלת לעשות את זה,״ אני לוחשת לעצמי ואז מכריחה את כפות הרגליים שלי להתקדם.

במקום להסיט את הווילון אני מחליקה מבעד לפתח בקצה ומשאירה את הווילון מוגף, כך שתהיה לנו קצת פרטיות מהעולם החיצוני. בהתחלה אני מאפשרת למבט שלי לנדוד אל החזה שלו. הוא עדיין נראה חזק. הוא נראה בריא. אני מסתכלת עליו מתרומם וצונח בתנועות קצובות. אני מנסה להתעלם מהעובדה שמכונת הנשמה יוצרת את התנועה ולא הגוף שלו. אחרי סדרה ארוכה של שאיפות ונשיפות אני מעבירה את מבטי אל הפנים שלו.

הפנים החיוורות וחסרות החיים שלו.

ואז הדמעות זולגות. אחת, ואז שתיים, ואז יבבה חנוקה.

אני עוצמת את עיניי ונושמת לפי קצב הצפצופים. אני מושיטה יד ואוחזת בידו. אני לוחצת אותה, אבל הוא לא לוחץ בחזרה. פרץ דמעות נוסף. אני כורכת את ידי השנייה סביב היד שלו כך שהיא מעורסלת בין שתי ידיי. ואז אני פוקחת עיניים.

״היי, אבא.״