מבוך ההשתקפויות
סרגיי לוקיאננקו
₪ 49.00
תקציר
העולם צולל אל תוך מצולות המציאות הווירטואלית, עולם בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבו אנשים עלולים לעיתים ללכת לאיבוד בלי לדעת כיצד לצוף בחזרה לעולם המציאות. בעולם הזה לאוניד הוא דייבר, אחד ממעטים המסוגלים להתנתק באופן עצמאי מהרשת ולצוף בחזרה למציאות. כשמגייסים אותו לחלץ אדם הנקלע למצוקה במשחק וירטואלי, הוא בטוח שמדובר במשימה פשוטה, אך המשימה רק הולכת ומסתבכת, ונדמה כי המציאות הווירטואלית עצמה מתקוממת נגד החילוץ הזה.
זהו ספרו של סרגיי לוקיאננקו, מסופרי המדע הבדיוני המובילים של רוסיה, המתורגם כעת לראשונה לעברית. בשפה קולחת, בהומור שנון ובעזרתן של דמויות אנושיות להפליא, מגולל לוקיאננקו סיפור מרתק על עולם חדש שנברא באקראי ועל האנשים המורשים ליהנות מגן העדן הזה, כל עוד הם מקפידים לחזור למציאות בזמן. ספר הסייבר פאנק, שכבש את הקהל ברוסיה והפך לשם דבר, מתאר סיפור מרתק המעמת את גיבוריו ואת קוראיו עם בחירות קשות הנוגעות לתובנה שלעיתים, כאשר הכול מותר והאדם הופך לאל, הדבר הקשה ביותר הוא להישאר בן אדם.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אופוס
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אופוס
פרק ראשון
אני משתוקק לעצום עיניים. זה טבעי. קלידוסקופ צבעוני, ניצוצות ומערבולת גיצי כוכבים – זה יפה, אבל אני יודע מה עומד מאחורי היופי הזה.
המצולות. מכנים אותן "דיפ", אבל לדעתי מצולות מצלצל נכון יותר. במקום תגית יפה, מתקבלת מילת אזהרה. "מצולות!" המקום שכרישים ותמנונים חיים בו. מקום שהשקט שורר בו, ומרגישים איך המרחב האין-סופי לוחץ, לוחץ לוחץ... מרחב שבעצם לא קיים.
בסך הכול הן די בסדר, המצולות. בדרכן, כמובן. הן מקבלות כל אחד. אין צורך במאמצים רבים כדי לצלול פנימה. אבל כדי להגיע לקרקעית ולחזור – זה כבר סיפור אחר. ראשית צריך לזכור שבלעדינו המצולות הן שטח מת. צריך להאמין בהן אך גם לא להאמין. אחרת יום יבוא, ולא תוכל לחזור.
01התנועות הראשונות הן הקשות ביותר. החדר אינו גדול ובמרכזו עומד שולחן. צרורות של כבלים נמתחים בין המחשב לאל-פסק שעומד בפינה, ואז ממשיכים אל השקע. כבל דק מתחבר לקו הטלפון. ליד הקיר, על שטיח מפואר, עומדת ספה, וליד הדלת הפתוחה המובילה למרפסת ניצב מקרר קטן. רק הדברים הנחוצים. בדקתי את תכולת המקרר לפני חמש דקות, ואין חשש שארעב ביממה הקרובה.
אני מסובב את הראש שמאלה וימינה, ולרגע הכול מחשיך בעיניי, אבל זו רק שנייה. לא נורא, קורה.
"הכול בסדר, לוֹֹניה?"
הרמקולים מכוונים על עוצמה מרבית ואני מעווה את פניי ועונה: "כן. להנמיך את הווליום".
"ווליום להנמיך", מסכימה וינדוס הום. "להנמיך, להנמיך..."
"מספיק, ויקה..." אני עוצר אותה. זאת תוכנה טובה. צייתנית, נבונה וידידותית. היא גם קצת יהירה, כמו כל המוצרים של מייקרוסופט, אבל זה מה יש.
"בהצלחה", אומרת התוכנה, "מתי תחזור?"
אני מביט במסך. בתוך הילת הניצוצות הכתומים נחים פניה של אישה. פנים צעירות, חינניות, אבל בסך הכול לא משהו מיוחד. עייפתי מיופי.
"לא יודע".
"הייתי רוצה לקבל עשר דקות של אבחון עצמי".
"בסדר. אבל לא יותר מזה. בעוד עשר דקות אני אצטרך את כל המשאבים".
הפנים על המסך מתקמטות והתוכנה מבודדת את מילות המפתח.
"רק עשר דקות", התוכנה אומרת בצייתנות. "אבל אני שוב מסבה את תשומת הלב שלך לכך שרמת המשימות המוצבות לא עומדת תמיד בהתאם לזיכרון הפנימי שלי. מומלץ לבצע הרחבה של..."
"שתקי". אני נעמד. 'שתקי' היא פקודה מוחלטת שלא מאפשרת לתוכנה להתווכח. צעד ימינה, צעד שמאלה1... חה חה. לא, זה לא ניסיון בריחה, יותר כמו מאסר מרצון. אני ניגש למקרר, פותח את הדלת, מוציא פחית ספרייט ופותח אותה. המשקה מקרר את הגרון. זה כבר כמעט הפך לטקס – המצולות תמיד מייבשות את הגרון. אני יוצא אל המרפסת עם הפחית בידי. בחוץ יש ערב קיץ חמים.
בדיפטאון כמעט תמיד ערב. הרחובות מוארים בפרסומות והמכוניות האצות נוהמות בשקט. האנשים מתקדמים ומתקדמים בזרם תמידי. 25 מיליון תושבים קבועים – המגלופוליס הגדול בעולם. ממרומי הקומה ה-11 לא ניתן להבחין בין הפרצופים. אני מסיים לשתות את הספרייט, זורק את הפחית למטה וחוזר לחדר.
"לא מוסרי..." ממלמל המחשב. אני לא מגיב על כך ופונה למסדרון הכניסה לבית, נועל נעליים ופותח את הדלת. חדר המדרגות ריק ומואר. בורק מניקיון. בעודי מטפל במנעול, חרק קטנטן מנסה להתעופף פנימה מבעד לדלת הפתוחה מעט. אז הלאמרים2 שוב משתעשעים להם. אני עוקב במבט אירוני אחרי החרק העקשן. זרם אוויר קבוע נושב מתוך הדירה ומעיף אותו בחזרה החוצה. לבסוף נסגרת הדלת והחרק מתנגש בה בכוחותיו האחרונים. הבזק קצר והחרק נופל על הרצפה.
"להגיש תלונה לבעל הבית?" שואלת וינדוס הום. עכשיו קולה בוקע מתוך סיכות כסופות על דש החולצה שלי.
"תגישי", אני מאשר. אני כל הזמן שוכח להסביר לתוכנה שבעל הבית הוא אני עצמי ואנוכי.
המעלית ממתינה לי בקומה שלי. לרוב אני יורד במדרגות ובדרך מציץ בדירות האחרות. הרי זה לא שמישהו גר שם... אבל עכשיו אני ממהר. המעלית יורדת במהירות. אני פוסע על המדרכה ומביט לאחור, אולי אגלה את חובב החרקים? אבל אין אף אדם חשוד, כולם ממהרים לדרכם. סביר להניח שהחרק הופץ באופן נרחב ופשוט התעופף אליי. מדבירים אותם ברחובות, רודפים אחריהם בדירות, אבל החרקים לא נכחדים לעולם.
גם אני השתעשעתי פעם בשטויות מהסוג הזה. רק לעיתים רחוקות מאוד הצליחו החרקים להשיג מידע מעניין.
"לוניה, חברת 'פוליאנה' קיבלה תלונה משוכר מספר אחת".
"התעלמי", סיננתי ועקבתי במבטי אחר גבר שהלך על המדרכה. זה היה בהחלט מחזה! בן כלאיים של ארנולד שוורצנגר בצעירותו וקלינט איסטווד בזקנתו. מצחיק ביותר. הגבר שם לב למבטי הלועג והחיש את צעדיו.
אני מרים את ידי ובן רגע נעצרת לימוזינה צהובה על יד המדרכה.
"לוניה, התלונה שלך נגד חברת 'פוליאנה' זכתה להתעלמות!"
"בסדר, לא נורא".
זה יכול להימשך ככה לנצח, אבל כרגע אין לי זמן למשחקים... אני נכנס לרכב. הנהג, בחור חייכני בעל תסרוקת מוקפדת ולבוש בחולצה מעומלנת, מסתובב אליי. אני מעדיף נהגי מוניות כשהם כאלה, מאומנים וממעטים בדיבור.
"חברת 'דיפ הסעות' שמחה לארח אותך!"
הוא לא נוקב בשם שלי – התוכנה עצרה את המונית באופן אנונימי.
"כיצד תבחר לשלם את החשבון?"
"ככה". אני עונה ומוציא את האקדח מהכיס. אני נותן לבחור מכה חזקה ברקה. הוא מנסה להגן על עצמו, אך לא מספיק. אני מביט בפניו החיוורות, מטלטל אותו בצווארונו ומצווה: "רובע 'אַל-כָּבַּאר'".
"הכתובת הזו לא קיימת", אומר הנהג. הוא הלום וכנוע.
"אל-כבאר. שמונה-שבע-שבע-שלוש-שמונה. קוד פשוט מאוד נותן גישה לרשימת הכתובות של 'דיפ הסעות'. יכולתי לא להכות את הנהג, אלא שאז הייתי נאלץ להשאיר את פרטי הנסיעה ברשומות החברה.
"ההזמנה נקלטה", מחייך הנהג. הוא חזר להיות עליז ומועיל. המכונית מתחילה לנסוע. אני מביט מהחלון ורואה את האורות המרצדים בשכונות המגורים הגדושות עד להתפקע בגורדי שחקים המלאים באספסוף של דיפטאון. וכמובן את משרדי העסקים הענקיים והמפוארים. הנה הבניינים הארוכים והאפורים של חברת IBM, הארמונות המפוארים של MICROSOFT, המגדלים האווריריים של GOOGLE והמשרדים הצנועים יותר של חברות מובילות נוספות בתחום המחשבים.
מובן שיש גם הרבה מאוד משרדים של חברות שמוכרות רהיטים, מזון, נדל"ן, משרדי תיירות, חברות תחבורה, מרפאות... כל חברה שיש לה כושר הישרדות מינימלי שואפת להקים נציגות משלה בדיפטאון.
'דיפ הסעות' משגשגת בדיוק על הקרקע הפורייה הזו. טיול ברגל ברחבי העיר הוא חוויה ארוכה מדי. אנחנו דוהרים בכביש המהיר, מאטים בצמתים, נכנסים למנהרות וחוצים מחלפים. אני מחכה. יכולתי להורות לנהג לנסוע בדרך הקצרה ביותר, אבל זה היה מאלץ אותו ליצור קשר עם המרכזייה ואני הייתי מותיר עקבות...
העיר מסתיימת פתאום – כאילו סכין עצומת ממדים חותכת את חומת הארמונות ואת גורדי השחקים. כביש מעגלי, ומייד אחריו יער. יער עבות, עתיק יומין, המרחיק מההמולה את מי שאינו מעוניין בפרסום.
"תעצור", אני אומר כשאנחנו חולפים על פני סבך עצי מנגו טרופיים ועל פני יער רוסי רגיל לגמרי.
"ליד השביל הבא".
"עוד לא הגענו לאל-כבאר, זה עוד רחוק", אומר הנהג.
"עצור".
המכונית נעצרת. אני פותח את הדלת ונסוג צעד אחד מהלימוזינה. הנהג ממתין בצייתנות וגם אני ממתין – להפוגה בתנועה על הכביש. אין לנו צורך בעדים. כשסוף כל סוף מתרוקן הכביש אני מכוון לעבר המכונית ויורה. האקדח משמיע נקישה שקטה. הרתע חלש, אך המכונית ניצתת בבת אחת. הנהג יושב ומביט קדימה. חולפות כמה שניות ובחברת 'דיפ הסעות' יש נהג אחד פחות.
נהדר, זה ייראה כמו תעלול של כנופיה שיכורה. אני פונה אל היער.
"לא מוסרי..." ממלמלת וינדוס הום דרך הסיכות.
"סיימת עם האופטימיזציות?"
"כן".
"בסדר, עכשיו אני זקוק לעזרה. חפשי את הסליק בעל הקוד 'איוון'".
"העץ המאיר", מיידעת אותי התוכנה.
אני מביט סביבי. הנה הוא, עץ אלון עצום ממדים. העץ מרצד בצבע כחול מכושף, עבורי בלבד. אני מתקרב, מכניס את ידי אל תוך גזע העץ ושולף משם חבילה גדולה וכבדה. אני לובש חולצת פשתן לבנה ומכנסיים ומהדק אותם בחגורה מקושטת. לאלה מצטרפת חרב קצרה בנדן ועוד כמה חפצים קטנים בכיס. לפני כמה ימים יצרתי את הסליק באופן בלתי חוקי, באמצעות אחד ממחשבי הנהלת הרכבת במחוז קווקז. המתכנתים שלהם לא חזקים במיוחד ויעבור זמן רב עד שהם ישימו לב לפריצה הקטנה הזו.
"איפה פלג הנחל?" אני שואל.
"מצד ימין".
אני רוכן מעל המים הזורמים ומביט בהשתקפות שלי. אחר כך אני מכה בה בכף ידי כמה פעמים ומתחיל לעבור עם האצבע ולמחוק את הדמות שלי. מתוך המראה הרוטטת מתחילה להופיע במקומי דמות גבוהה ואיתנה בעלת שיער בלונדיני. הפנים ידידותיות ותמימות להחריד.
אני אומר תודה לתוכנה ואז מתיישר. אני עומד ומתפעל ממראה היער. לעזאזל, עבר זמן רב כל-כך מאז יצאתי מגבולות צחנת העיר.
"הלא לי מחכה אתה, איש צעיר?" קול שואל מאחוריי. אני מסתובב ומבין סבך השיחים יוצא זאב ענק בגובה חזי.
"אולי לך", אני עונה וסוקר את הזאב בהתפעלות. לכל השדים והרוחות הוא פשוט מרשים! הוא באמת אפור, ולא סתם אפור, אלא הגוון האפור המיוחד שנוצר מתערובת של שערות שחורות וכסופות. במקומות מסוימים הפרווה הייתה מלאת קשרים ואל כפתו הימנית נדבק דרדר.
"אולי לאכול אותך כדאי, איש צעיר?" שואל הזאב בחיוך חושף שיניים. הניבים שלו צהובים, כשל אדם מעשן ואחד מהם שבור עד השורש. חתיכת זאב בוגר ומנוסה.
"למה תתפאר בלי סיבה? האם תרצה לטעום חרב אביר בקיבה?" אלתרתי "במקום לברבר הצע את שירותיך!" הזאב מחייך ומתיישב.
"ואיך ישלם האביר בטובו?"
"ב-3,000 ירוקים", אני מבשר לו. הזאב מהנהן בקורת רוח ומשפשף את פרצופו בעזרת הכפה. הוא שואל: "אל-כבאר?"
"בינגו".
"המשימה?"
"גניבה".
"מי המזמין?"
אני מושך בכתפיי. התשובה רטורית בדיוק כמו השאלה. המזמינים לא אוהבים להזדהות.
"טוב ננסה", מחליט הזאב. "אתה מוכן?"
"לחלוטין".
"שב".
"אני מטפס על גבו של הזאב והוא מתחיל לרוץ דרך היער בדהרה קלה. אני מתחמק אינסטינקטיבית מענפים והזאב מצחקק בשקט. טוב, שייהנה לו.
בתוך כמה דקות אנחנו יוצאים בדהרה מהיער. כעת משתרע תחת רגלינו חול צהוב. חם, חם כל-כך. משבי האוויר מכריחים אותי לצמצם את עיניי. לפניי תהום ברוחב של מאה מטרים לפחות, ואחריה עיר מזרחית. מסגדים, כיפות בניינים, כולם בגווני כתום-צהוב-ירוק. די יפה, למען האמת. במרחק לא רב, מעל התהום, תלוי, הממ, נקרא לזה גשר. חוט דק כמיתר, שקצהו האחד על החומה המקיפה את העיר, ואת הקצה השני מחזיק בידו פסל אבן מכוער בגובה עשרה מטרים. הפרצוף של הפסל פשוט דוחה.
"זאת הולכת להיות חתיכת עבודה", מציין הזאב. "אתה בטוח ששילמו לך מספיק עבורה, הנסיך איוון?"
"אלוהים יודע..." אני אומר לו וסוקר את הפסל. "בעניין הגשר הזהירו אותי..."
"מה גונבים בכלל?"
"תפוחים בשלים".
"אם כך, זאת הסיבה למסיבת התחפושות3..." הזאב שוב מצחקק. "ומה יש בתוך התפוחים?"
"לא יודע". אני קופץ מגבו של הזאב, ונעמד כשידי על פרוותו. "תקשיב, אני כבר חוזר, רק הולך לשתות רגע לימונדה..."
"לך על זה", אומר הזאב ומביט סביב.
אני עוצם את עיניי.
מצולות-מצולות אני לא שלכן... שחררו אותי מצולות...
נרתעתי. קמתי, וראיתי מול עיניי את המסכים הקטנים ועליהם המדבר, התהום, הפסל והעיר הנגלית באופק. הכול צויר ממש לא רע. לאל-כבאר יש מעצבים טובים.
הקסדה הווירטואלית כבדה. זה הדגם המתוחכם ביותר שיצא לשוק מבית חברת סוני. הדגם מצויד במסכי צבע מצוינים, רמקולים מעולים, מיקרופון מובנה ומאוורר הנושב על הפנים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כרגע זה שרב מדברי... הורדתי את הקסדה והנחתי אותה על השולחן על יד מקלדת המחשב.
על המסך הופיעו פנים נשיות מוכרות ומהרמקולים בקע קול: "לוניה, אתה קוטע את הצלילה?"
"לא, חכי".
בעולם האמיתי החדר שלי נראה בדיוק כמו החדר הווירטואלי. פרט לכך שמעבר לחלון לא נשקף הערב הקיצי של דיפטאון, אלא הסתיו הגשום של סנקט פטרבורג. גשם קל מטפטף ורכב מצפצף במרחק. פתחתי את המקרר והוצאתי פחית ספרייט. עכשיו נשתה באמת... לא התאפקתי והצצתי מהמרפסת למטה. הפחית הריקה שזרקתי למטה בעולם הווירטואלי כמובן לא הייתה שם. אין מה לעשות, חוץ מאשר להיפטר מההבדל.
השיער שלי היה ספוג זיעה ולכן ניגבתי אותו בחולצה שהייתה זרוקה על הכיסא. התיישבתי ליד המחשב ובדקתי את הכבל המחבר בין החליפה הווירטואלית ללוח הדיפ של המחשב. החליפה פעלה והאטה במקצת את צעדיי, כאילו אני צועד על חול. רגל שמאל נגררה קצת יותר חזק – שוב כשל של המערכת. לא נורא, אחר כך נכייל אותה.
חבישת הקסדה שוות ערך לדחיפת הראש לתוך תנור. הממזרים של אל-כבאר סידרו את תנאי הסביבה הכי לא נוחים שיכלו לחשוב עליהם...
אני שוב מביט בעולם הווירטואלי, אבל כרגע הוא עדיין לא מציאותי, כמו סרט מצויר באיכות נמוכה. התמונה מגורענת, יפה אך מצוירת ביד גסה. יותר מזה המחשב לא יכול לעשות. וגם אין צורך, מהן המצולות ללא האדם?
מצמצתי, הרפיתי את השרירים וניסיתי להיכנס לעולם הווירטואלי באופן עצמאי. כמובן הניסיון לא מצליח. אני לא במדבר, אלא בבית יושב מול המקלדת... אין ברירה אלא להושיט את היד ולהקליד את הפקודה.
deep
ועכשיו "הכנס".
מעל המדבר מבזיקה קשת הצבעים של תוכנת הדיפ. רגע אחד אני עדיין רואה את המסכים הקטנים ואת הריפוד הרך של הקסדה, וברגע הבא התודעה שלי מתחילה לאבד מיקוד. המוח מנסה להתנגד, אבל אין לו שום סיכוי... תוכנת הדיפ עובדת על כולם.
אלא שלפעמים אפשר למצוא אנשים שלא מאבדים לחלוטין את הקשר עם העולם האמיתי. אחד מכל 300,000 איש בערך מסוגל לצאת באופן עצמאי מהמצולות. הם נקראים דייברים.
אני אחד מהם.
הזאב מחייך אליי חיוך ציני.
"הרטבת את גרונך, אביר?"
"כן".
אני בוחן את עצמי – האם הכול כשורה? הגוף שלי בעולם הווירטואלי הוא ציור לא מתוחכם מדי והמחשב משדר אותו לנקודה כלשהי בדיפטאון וסביבתה. אך החרב התלויה מהחגורה והחפצים שבתיק, לעומת זאת, הם לא סתם ציורים. אלא תגיות, קטעי הפעלה של תוכנות שעומדות להיות הכרחיות.
"התוכנית היא כזאת", אני מחליט, "אני חוצה את הגשר לבד. אחר כך אני מוציא את השלל ואז אנחנו עפים מפה".
"החלטה שלך", מסכים הזאב.
אני פוסע על החול. הרוח החמה לא מוותרת ונדמה שגרגירי החול מעקצצים בעיניים. הקסדה לא אחראית לתחושה הזו. המוח שלי הוא שיוצר את התחושות שמדבר אמיתי אמור לעורר.
הפסל נראה עכשיו קרוב ואמיתי יותר. הראש שלו מקורנן והפה פעור ומלא שיניים. כפותיו מתפקעות משרירי אבן. זה כנראה שד עִפרית. אני די חלש במיתולוגיה הערבית. ידו השמאלית סגורה בחוזקה סביב חוט דק.
גשר העשוי משערת סוס.
אני מתחיל לטפס במעלה רגלו של המפלץ. הגוף שלי בדירה הריקה בוודאי נראה עכשיו מגוחך לגמרי, מתעוות ומתמתח... לא לאבד את הריכוז...
המטר האחרון הוא הקשה ביותר. אני נשען על ברך האבן הדוקרנית ומנסה להיאחז בכף היד. אני לא מצליח. חייבת להיות איזו דרך אחרת שבה משתמשים התושבים החוקיים של אל-כבאר...
אני, לעומת זאת, נאלץ לטפס על פין הגרניט של המפלץ. אני שומע איך הזאב מצחקק. ברור, מהצד שלו זה נראה ממש מצחיק...
סוף כל סוף אני מגיע לכף היד. אני בודק את החוט בעזרת הרגל. הוא מתנדנד קצת, כמו מיתר. הרחק הרחק למטה נראים סלעים ונהר תכלכל המתפתל כמו נחש.
"קדימה, שנס מותניים, גיבור!" צועק הזאב.
אנשים פשוטים בעולם הווירטואלי לא יכולים לעבור את הגשר הזה. משהו פה לא כשורה...
כף היד שאני עומד עליה מתחילה לרעוד פתאום ולהתהדק. גשר החוט רועד וכמעט נקרע. מעליי נתלה פרצופו חושף השיניים של המפלץ שקם לתחייה.
"מי אתה?" הוא נוהם חזק כל-כך שהאוזניים מתפוקקות. ועוד נוהם ברוסית!
"אורח!" אני צועק ומנסה לשחרר את רגליי מלפיתת אצבעות הגרניט.
המפלץ צוחק: "אורח לא מגיע עם דברים אסורים!"
האצבע המורה של יד ימין נשלחת לכיווני כאילו הוא מתכוון למחוץ אותי. עיניי נעצמות בחוזקה כאילו מעצמן. אבל המפלץ רק דוחף קלות את החרב שלי באצבעו.
כן, זו לא תוכנת נהג פשוטה וחסרת הגנה של 'דיפ הסעות'. זאת מערכת אבטחה נהדרת בעלת בינה מדומה מתקדמת פי כמה וכמה מזה של וינדוס הום. איך הוא גילה את שפת האם שלי?
"אורח לא מתייצב ללא הזמנה!"
"הזמינו אותי!"
"מי?"
אין ברירה אלא ללכת על כל הקופה.
"אין לך סמכות לשמוע את שמו!"
"יש לי סמכות לעשות כל דבר שהוא", מודיע לי המפלץ.
והאצבעות שלו מתהדקות סביבי.
עכשיו הייתה אמורה להתבצע יציאה לעולם האמיתי כתוצאה מהפעולה הקטלנית. אחרת המוח עלול לדמיין שהוא נכנס למצב של הלם שנגרם מכאבי התופת, על כל המשתמע מכך.
רק מישהו בעל נטיות אובדניות ינתק את מתג הביטחון של תוכנת הדיפ.
או דייבר.
הגוף המרוטש שלי זרוק על כף ידו של המפלץ. הגולגולת פחוסה, עין אחת מביטה בשמיים החמים והמאובקים והשנייה בציפורן העשויה מאבן. העִפרית צוחק ארוכות בסיפוק ואז צועק: "ואתה, שהגעת לכאן בדמות זאב, זכור את גורלו!"
ובכן, ככה הוא זיהה את השפה... הוא האזין לשיחה שלנו.
אבל כל התחכום שלו לא הספיק לו כדי לקלוט עם מי יש לו עסק...
המפלץ שוב הופך לאבן. אני מחכה עוד שנייה ואז נעמד. הגוף מחבר את עצמו לאט ליחידה אחת. כל משתמש רגיל בטכנולוגיית הדיפ היה מתעורר עכשיו בעולם האמיתי מול המחשבים המייבבים בתוכחה.
האם תוכנת האבטחה של אל-כבאר מביאה בחשבון את קיומם של הדייברים?
המפלץ חסר תנועה. אני מת, מת מזמן... אני מניח את רגלי בזהירות על גשר השערה...
"מי אתה?"
חזרנו לנקודת ההתחלה... נראה שהוא מגיב ספציפית כשנוגעים בגשר.
זה לא עוזר כלל.
"זה שלא בשליטתך", אני עונה.
"אז בשליטתו של מי אתה?"
הנה משהו חדש.
"של אללה", אני זורק ניחוש.
הפעם המפלץ מוחץ אותי בידו החופשית, ואני נוזל חלקית מקצה היד. בנימה מטיפת מוסר הוא אומר: "אתה לא ראוי להזכיר את שמו של האדיר, גנב".
הזאב מתגלגל מצחוק על החול. אני רואה אותו בעין האחת שנותרה שלמה.
נראה שההומור של התוכנה הוא יותר אמריקני מאשר ערבי. אני שוכב ומהרהר. אחר כך אני נעמד שוב. המפלץ עדיין חסר תנועה.
"ויקה, יש מעקף?" אני שואל.
"זה הערוץ החיצוני היחיד", מודיע לי מייד המחשב שלי. הקול מתמוסס וחסר הטעמות... אני כנראה באמת צריך לרכוש עוד זיכרון... "כל שאר הקווים של אל-כבאר נפתחים רק על-ידי פקודה מבפנים".
"פתרון בכוח גס?" אני נוגע בידית החרב. תוכנת הווירוס המקומית היא קטנטנה כל-כך שאפילו אין צורך לבצע הורדה שלה מהבית. רק לשלוף את החרב, להכות – ו...
"הערוץ ייהרס".
כן, כמובן. לא בכדי המפלץ מחזיק את הגשר בידו. אם הורסים את תוכנת האבטחה, השערה מעל התהום תיקרע.
"בן-זונה".
"לא הבנתי".
"שתקי..."
אני בוחן את המפלץ. עפעפי האבן עצומים עד מחציתם ונטיף רוק נתלה מהלוע. זו רק המעטפת החיצונית, התפאורה עבור וירטואלאים בעלי לב חלש, לא יותר מתוכנת שמירה פשוטה בשער הכניסה. במקום כלשהו במעמקי ה'שערה' עובר ערוץ התקשורת לרובע אל-כבאר. דרכו אצים האותות הפוקדים לאפשר מעבר או להשמיד אורח לא רצוי...
"היי, הנסיך איוון, אני ממהר!" צועק הזאב.
כן, צריך לפעול. עד כה התוכנה העיפה אותי באופן עצמאי, אבל בפעם הבאה ייתכן מאוד שהמתכנתים האמיתיים של אל-כבאר יצטרפו למערכה, גם הווירטואלאים שבהם וגם השמרנים.
"תנפישי את הצל". אני פוקד.
הצללית הכהה על כף היד מתחילה לנוע, לקבל נפח, להתיישר ולהתמלא בצבעים. אני מעווה את פרצופי לכפיל שלי והוא מעווה את פניו בחזרה.
"תוליכי את הצל", אני מצווה, "חפשי את הסיסמה".
יש הפסקה של שנייה בזמן שהמחשב מסובב את הדיסקים ומעתיק לזיכרון של ה"צל" את כל המידע הידוע על אל-כבאר. לאחר מכן הכפיל צועד צעד על הגשר. מובן שאין זה פתרון, אבל ארוויח קצת זמן.
"מי אתה?" צורח המפלץ ותופס את הצל. אני מתחמק בקושי מאצבעותיו הנעות לכיווני, זוחל על פני האגרוף הסגור בחוזקה וקופץ אל החוט...
"ומי אתה?" אני שומע מאחוריי. הנפה של ידו הימנית זורקת אותי אל רגלי המפלץ. אני נשבר לרסיסים. שוכב לי פרקדן ומביט בכפיל המפרפר שלי בידו של המפלץ.
כן, עשיתי עבודה ממש נהדרת... והעיקר איכותית...
"מי אתה?" דורש המפלץ לדעת שוב.
"מי שאינו תחת שליטתך", הכפיל ממשיך להסיח את דעתו של השומר.
"אם כך, תחת שליטתו של מי אתה?"
"של עצמי".
מעניין כמה מיתות נוספות שמורות לגנבים בארסנל של המפלץ? יש לו שיניים אימתניות, קרניים... נו, וגם הפין שלו אימתני לא פחות...
"אם כך, לשם מה הגעת הנה?"
"למצוא את השליטה על עצמי".
"עבור אם כן, ומצא אותה".
היד נפתחת והמפלץ מתאבן. אני שוכב וגומע אוויר. בקצה היד עומד הכפיל ללא ניע.
"ויקה, מניין נלקחו התשובות של הצל?"
"מהקובץ הפתוח של אל-כבאר 'ההליך להגשה וירטואלית של מועמדות לעבודה'".
הזאב מתקרב אליי ולוחש: "מה קרה?"
אני מסביר לו.
"הנסיך איוון, אתה בטוח שאתה לא, במקרה, איוון האוויל4?" שואל הזאב.
אין לי תירוצים. הייתי כמובן צריך ללמוד את כל הקבצים ולא רק את המידע הגנוב על המרחב הפנימי של הרובע הווירטואלי.
"ויקה, מיזוג", אני פוקד.
אני כמו נשאב אל תוך הצל. עכשיו זה הגוף העיקרי, הגוף המאושר לעבור על הגשר.
בעצם, זה ניצחון חלקי. השומר דיווח שיש מבקר המנסה לעבור את הגשר. כלומר מישהו יגיע לפגוש אותי. כל יחיד המנסה להילחם בהמון של אנשים, נידון לכישלון. זה נכון בכל מרחב, אפילו בווירטואלי.
ובכן, אין מה לעשות. הגיע הזמן לחצות את גשר השערה. לאמיתו של דבר, הפעולה היא כמעט בלתי אפשרית, גם עבור אקרובט מקצועי. גשר החוט, כשמו כן הוא – חוט מעל תהום. מגדלי אל כאבר באופק נראים מפתים ובלתי מושגים.
מצולות, מצולות, אני לא שלכן...
עצמתי ופקחתי את עיניי. לפניי הופיעה תמונה. תהום, מעליה חוט ובניין באופק. זה אפילו מצחיק קצת... אני מסתכל למטה תחת רגליי ומתחיל להעביר אותן זו אחר זו על החוט.
פשוט תמונה. כאן אין כוח משיכה, ולגוף המצויר אין מרכז כובד. צריך רק לדרוך על המיתר והכול יהיה בסדר... מתברר, באופן משעשע, שתחתית התהום מצוירת כמעט ללא פרטים... אם כך, כנראה הנהר השוצף הוא פרי דמיוני... מישהו אחר היה יכול לראות למטה צמרות עצים או לבה מבעבעת...
עכשיו כשהתת-מודע שלי לא משתתף במשחק, אני עובר את המרחק במהירות. כעבור חצי דקה אני כבר בצידו האחר של הגשר.
החוט נמשך אל שיני חומת המבצר. על שיני החומה הרחבות כבר עומדות שתי דמויות. ממתינות לי, ללא ספק. מישהו צייר אותם לא רע בכלל – בריונים עבי כרס חגורי חרב, האחד חובש טורבן והשני קירח. אני דורך על אבני החומה ולוחש: "ויקה, תפעילי את הדיפ..."
גיצים לוהבים מופיעים מול עיניי. כן, היום אני בהחלט מנצל לרעה את החיבור והניתוק של התת-מודע. הרווחתי ביושר את כאב הראש, את דפיקות הלב ואת החולשה שיגיעו מחר. לא נורא, קודם צריך לשרוד עד מחר...
והנה קבלת הפנים שלי שקיבלה כעת חזות אנושית.
"חצית מהר, אורח", אומר הקירח. הבעת פניו ידידותית, כשל שומר ערבי חביב מגרסת הילדים של "סינבאד המלח". גם השני נראה כקריקטורה של דמות ערבית, אך מרושעת בהרבה; עיניו נוצצות וידו אינה עוזבת את ניצב חרבו. רק זה חסר לי עכשיו, וירוס-לוחם על המחשב שלי...
"אחרים חוצים לאט יותר?" אני שואל.
"איש עוד לא צלח את חציית הגשר". מודיע לי באדיבות השומר הקירח. "שמירת שיווי משקל על גשר העשוי משערת סוס היא למעלה מיכולתו של אדם".
"אם כך, גן העדן עומד ריק", אני נאנח. נראה כאילו אני כבר לא מנהל את הנסיבות, אלא הן מנהלות אותי. אני לא אוהב את התפנית הזאת.
"אבל בגיהינום יהיה מספיק מקום לכולם".
הבטחה טובה.
"בוא נלך".
טוב, נציית לפקודות, נהיה ממושמעים ומנומסים. ברומא התנהג כרומאי...
גרם מדרגות רחב ותלול מוביל אל תחתית החומה. אנחנו מתחילים לרדת. השומר הידידותי מלפנים, והמרושע מתנשף מאחור. אני מתעלם ממנו בנחישות ומביט רק בקרחתו של הידידותי. במרכז הקודקוד שלו צומחת שומה גדולה. מעניין אם היא באמת מצוירת או שהתת-מודע שלי משתעשע באירוניה? אבל יהיה טיפשי מצידי לצאת מהמצולות רק כדי לבדוק שטות כזאת.
רובע אל-כבאר לא גדול. בעולם הווירטואלי הוא לא מתפרש על פני יותר מקילומטר מרובע. בעצם, זה לא אומר כלום. חברות מסוימות, מייקרוסופט למשל, מספקות לעובדים ארמונות שלמים כמקום עבודה. זול ואפקטיבי. חברות אחרות מסתפקות בחדרים קטנטנים כל-כך שאתה תוהה לעצמך לשם מה הם בכלל צריכים מציאות וירטואלית?
נראה שאל-כבאר היא בהחלט אחת מאותן החברות. אני מציץ מבעד לאחד החלונות של בניין אבן נמוך קומה שעל ידו אנחנו עוברים.
ציוד... לא מוכר מספיק כדי שיהיה אפשר לזהות אותו. כמה אנשים יושבים ליד שולחנות. אחד מהם מחזיק בידו מבחנה. ניסויים כימיים בעולם הווירטואלי זה משהו חדש... זה משתלם רק אם עובדים עם חומרים רעילים מאוד, או עם תרביות חיידקים. תייקתי לעצמי את המידע הזה.
"לאן אתם מובילים אותי?" אני מתעניין אצל השומר. הקרחת לא מסתובב אבל עונה: "למנכ"ל התאגיד".
הוא לא מציין את השם, אך גם ככה נאמר די והותר. אל-כבאר הוא תאגיד בין-לאומי המתמחה בייצור תרופות, טכנולוגיות תקשורת ונדמה לי שגם בהפקת נפט. למרות התפאורה הערבית למראה, התאגיד מנוהל משווייץ. המנכ"ל שלו הוא פרידריך אוּרמן והוא אישיות חשובה מכדי לשוחח עם כל עובר אורח.
מצפה לנו מפגש מלבב.
אנחנו עוצרים ליד סככת ישיבה קטנה העשויה מעץ ושזורה בגפנים. אני מקבל דחיפה מאחור ונכנס. השומרים לא עוברים את סף הדלת.
מבפנים, המבנה גדול הרבה יותר מאשר מבחוץ. במרכז המתחם הענק יש בריכה ובה שוחים לאיטם דגים מבריקים וישנוניים. לידה ניצבים שולחן קטן ושתי כורסאות. יש פרחים רבים כל-כך, שאני אפילו מתחיל לחוש בריח.
ואין איש.
טוב, אם כך נחכה. אני מתיישב בכורסה.
עיניי מתחילות להתערפל במקצת. יכולתי לצפות לכך. ברגעים אלה ממש הם מגששים אחר ערוץ התקשורת שלי ומנסים לברר מניין באתי, מהו נפח המידע שאני יכול לקבל ולהעביר בשנייה ואילו תוכנות נמצאות עליי.
קדימה חבר'ה, תזיעו על זה קצת. האות עובר דרך שישה נתבים המושכרים באופן חד-פעמי, וכולם די חסינים בפני פריצה. ולבסוף נמצא באוסטריה השער האינטרנטי השכור שדרכו נכנסתי לעולם הווירטואלי.
העקבות יישארו, אבל לא יובילו לשום מקום.
מובן שאפשר לנתק את החיבור ו"לזרוק" אותי מהרובע. אבל מה זה ייתן להם? כל חפצי התוכנה הקטנים שנמצאים עליי יופעלו מייד ודבר כמעט לא יישאר בידם. ואין לי ספק שאני עצמי, מעניין אותם מאוד.
"הנתב הראשון אותר", מודיעה לי וינדוס הום.
זה היה מהיר. אני מנענע בראשי, ובאותו הרגע הכורסה שלידי כבר אינה ריקה.
מר פרידריך אורמן מתייחס בביטול לסגנון הערבי. הוא לבוש במכנסיים קצרים ובחולצה ססגונית. הוא מבוגר, צנום ורציני.
"שלום... דייבר", הוא אומר. ברוסית. הקול נשמע לא טבעי, ומשמעות הדבר שהוא מושמע דרך תוכנת תרגום. ובכן, הנה הסיבה ליחס המיוחד שקיבלתי.
"אני חושש שיש בידך טעות, אדוני המנהל".
"כשיצרנו את הגשר לפני חצי שנה, זה היה למטרה אחת בלבד, אדוני הדייבר. לאתר אותך. אדם השקוע במציאות הווירטואלית לא היה מצליח לעבור אותו". אורמן מחייך חיוך מאופק. "זו הפעם הראשונה שאני פוגש דייבר אמיתי".
אחד אפס... ולא לטובתי.
"וזו הפעם הראשונה שאני פוגש מולטי-מיליונר אמיתי. אתה רואה, הפגישה שלנו כבר מניבה פירות ראשונים".
וינדוס הום לוחשת: "הנתב השני אותר".
אורמן מקמט את מצחו – נראה שגם לו מודיעים משהו. לאחר מכן הוא מתעניין: "סלח לי, דרך כמה מחשבים עברת בדרכך לכאן?"
"לצערי, אני לא זוכר".
אורמן מושך בכתפיו.
"כיצד עליי לקרוא לך?"
"הנסיך איוון".
הפסקה של שנייה ואז מופיע חיוך. הסבירו לו.
"אה, גיבור אגדות רוסי! ואתה בעצמך – רוסי גם כן?"
"האם זה משנה?"
"כן, אתה צודק בהחלט... אדוני הדייבר, לפי מיטב הבנתי חדרת לרובע שלנו באופן בלתי חוקי".
"באמת?" אני מתפלא. "למען האמת, פשוט חיפשתי עבודה. קראתי את המודעה שלכם, עברתי את הגשר, ואז צייתי להוראות של השומרים המשונים האלה".
אחד-אחד.
פרידריך אורמן פושט את ידיו לצדדים. "כן, אכן כך. אבל אין לנו תלונות אליך, אדוני הדייבר. אולי פרט לדברים התמוהים שאתה נושא עלייך".
לאט ובהפגנתיות אני מוציא את כל מה שיש לי בכיסים. מסרק, מטפחת כיס ומראה קטנה.
"הנה. למסור לכם את החרב?"
אורמן מנופף בידיו: "בשם אלוהים, לשם מה? הרי אין לנו שום כוונה להתחיל בתגרה, נכון? בוא נדבר..."
"אותר הנתב השלישי".
"כמה מצער שהזמן שנותר לנו לדיבורים מתקצר והולך". אני נאנח.
"כן, אבל לעולם אין די זמן. ניגש לעניין אדוני הדייבר. יש לי סיבות להאמין שאנשים מסוימים מעוניינים לשים את ידם על שורה של פיתוחים שלנו, ואפילו הצליחו לגייס דייבר כדי לקצור פירות זרים".
"התפוחים". אני מוודא.
"בדיוק. אחד העובדים שלנו הוא מתכנת טוב ממוצא רוסי, והוא עיצב את הצורה היפה לשמירת המידע..."
אורמן מוחא כף, והאוויר לידנו מתחיל להעכיר ולהתעבות. כעבור רגע מופיע עץ קטן עמוס פירות. אני מניח שהתפוח הירוק הקטן על הענף התחתון הוא המעניין ביותר.
אני מביט בפרי הנכסף. זה פרי בוסר, קטן ומלא תולעים.
" מה דעתך דייבר, מהו הסכום שהמתחרים שלנו היו מוכנים לשלם עבור הקובץ הזה?"
"10,000 בערך", אני מפריז מעט במחיר.
אורמן מביט בי בבלבול. מוודא: "10,000 דולר?"
"כן".
"למען האמת, גם 200,000 דולר הם לא תגמול גבוה מדי... טוב. נניח שאני מציע לאדם שמנסה לגנוב את הקובץ, 250,000 אלף דולר. בתנאי שהוא יתחיל לשתף איתנו פעולה, בעבור שכר מוסכם והוגן".
"מה זה, תרופה נגד סרטן?" אני שואל.
אורמן מניד בראשו.
"לא. במקרה כזה המחיר היה לא יסולא בפז. זאת בסך הכול תרופה נגד הצטננות, אבל היא מאוד מאוד יעילה. אנחנו מתכננים להתחיל לייצר אותה, אבל רק לאחר שמלאי התרופות הפחות יעילות שלנו יימכר. ובכן, מה אתה אומר על ההצעה שלי?"
"צר לי לאכזב אותך", אני אומר ומנסה לא לחשוב על הסכום שהוצע לי. "אבל קוד כללי ההתנהגות של הדייברים אוסר חד-משמעית על הסכמים מהסוג הזה".
"בסדר". אורמן מתרומם. "ציפיתי לתשובה כזו ואני מעריך את עמדתך".
הוא ניגש אל העץ ובמאמץ מסוים תולש את התפוח. השפתיים שלו נעות תוך כדי מעשה והוא ככל הנראה מדקלם את הסיסמה.
"קח". התפוח נח בידיי. הוא כבד מאוד – 200 ג'יגה בייט בערך. כל ניסיון להעתיק אותו יהיה חסר טעם. ניתן רק לקחת אותו איתך. אני תוחב אותו לתוך החולצה, כלומר מצמיד את הקובץ למעטפת הווירטואלית שלי. אני מביט באורמן.
"אני מהמר פה על כל הקופה". מציין אורמן ברצינות. "אני מקריב כאן פיתוח בעל פוטנציאל גבוה מאוד. אתה יכול לתת אותו למר שלרבך ולמסור לו דרישת שלום חמה אישית ממני. אני מבקש רק דבר אחד – שאחרי שזה ייגמר תבוא אלינו ונדבר על שיתוף פעולה קבוע. לא אשקר, עכשיו יותר מתמיד אנחנו זקוקים לשירותיו של דייבר".
"אותר הנתב הרביעי... אותר הנתב החמישי... אזהרה! אזהרה! אזהרה!"
"בסדר". גם אני מתרומם ממקומי. העניינים מקבלים תפנית מפתיעה, מעולם לא חשבתי שאנשי עסקים רציניים עושים מחוות גדולות כל-כך. "אני מבטיח לבוא. ועכשיו, סלח לי..."
"לא, אדוני הדייבר, עכשיו אתה תסלח לי. אתה תצא משטחנו ללא פגע, אך ורק לאחר שנאתר את הכתובת האמיתית שלך, כערובה להבטחה שזה עתה נתת".
הקירות המסורגים של המתחם מחשיכים, כאילו מישהו זרק עליהם אריג אטום. אני עושה צעד ומגלה שהפעולה קשה. הם לא קוטעים את ערוץ התקשורת, אלא רק מאיטים אותו. אורמן מתחיל לנוע במקוטע, הכול מתחיל להתערפל מול העיניים, התפוח שבחיקי מכופף אותי לרצפה, קולה של וינדוס הום מתעמעם ומאבד את ההטעמה: "אזהרה... אז..ה..רה..."
ובכן, ככה זה יהיה. שחקנים מוכשרים, המולטי-מיליונרים האלה.
או יותר נכון המשרתים שלהם, שלשורותיהם מתכוונים לגייס אותי.
"ויקה, תורידי את רמת הפירוט!" אני לוחש בעודי מתאמץ להגיע לשולחן. אני מתפלל שהתוכנה הבינה, שהיא תציית בלי לדרוש ממני להסביר...
המתחם משתנה. הדוגמאות המקשטות את הקירות נעלמות, הפרחים מאבדים את ניצניהם וחלק מעליהם הקטנים, מרקם חולצתו של אורמן הופך לגס יותר.
אבל עכשיו אני מצליח להגיע לצעצועים שלי שמונחים על השולחן וחוטף את מטפחת הכיס. שימושי ביותר, פריט ההיגיינה האישית הזה.
אני מניף את המטפחת. היא נעה לאט, כאילו מתחת למים, ופתאום קרן אור מבזיקה וחותכת את המתחם הקטן והמנומנם. יש הקוראים לתוכנה הזו 'מדבקה' ואחרים מכנים אותה 'דרך'. שני המושגים נכונים. התוכנה מחפשת ערוצי תקשורת זרים, ומתחילה להשתמש בהם למטרותיי.
התוכנה היא חדשה, נדירה מאוד וכמעט חפה מתקלות.
חלק מהקיר קורס, ופותח פתח לרחוב. ככל הנראה השתמשתי בערוץ התקשורת של פרידריך עצמו. אני חוטף את המראה והמסרק ומתחיל לרוץ.
כידונים חדים ומשוננים מתחילים לפרוץ מהקיר. תוכנת האבטחה של אל-כבאר. אני קופץ בניסיון נואש להספיק לעבור דרך הכידונים.
מצולות-מצולות, אני לא שלכן...
מאוורר הקסדה נושף אוויר קר כקרח על פניי. על המסכים מופיע פס המתקדם לאט –
האחוזים שנותרו עד להשלמת ההורדה. מתחת לפס יש פתח המצטמק ברעבתנות – ערוץ התקשורת ההולך ונסגר. כך נראים במלוא הדרם העימותים המתוחים ביותר במציאות הווירטואלית. פסים, אותיות, ספרות. זהו עימות של תוכנות, נתבים ובייטים של מידע.
לא, לא ככה. זה מדכא וגועלי.
"דיפ!" פקדתי.
הראש מגיב בכאב, אבל לעזאזל איתו! אני טס בין הכידונים ונופל לרצפה. הרצועה הבורקת מתפתלת דרך הרחוב והורסת את כל מה שנקרה בדרכה. הבניינים מתפוררים והחומה נפרצת בקול רעם. הרצועה חולפת מעל התהום. קדימה...
השומרים המוכרים לי כבר רצים לקראתי. שניהם בחרב שלופה, אבל גם אני כבר שלפתי את חרבי. למי יש את הווירוס המהיר והמחוכם יותר?
לי.
זו המתנה של הפסיכופת, ידידי המתמחה בווירוסים למחשב. מתנה קטלנית זאת – האוויר תחת אבחת החרב ניצת בגיהוק דרקוני ומכה בשומרים. הם נשרפים מייד והופכים לשלדים שחורים ומפוחמים.
הפסיכופת אוהב אפקטים יפים. ברגעים אלו ממש המחשבים של השומרים עסוקים עד מעל הראש בעבודה חשובה מאין כמוה – חישוב המספר פיי בדיוק של מיליון ספרות אחרי הנקודה. לא נשארו להם אפילו מספיק משאבים כדי להוציא את המפעילים שלהם מהעולם הווירטואלי. נהדר, ישכבו קצת במצולות ולא יתיישבו על מחשב אחר...
"לא מוסרי..." מקוננת בלחש וינדוס הום.
אני רץ על הרצועה. ערוץ התקשורת נהדר, בתוך שניות אחדות אני כבר מעל החומה. הרצועה תחת רגליי קפיצית, דוחקת, מאיצה בי. אני צוחק בקול רם, אבל בכל זאת מסתובב להביט לאחור.
וואו!
מה שקורה באל-כבאר! הרחובות מלאים באנשים, שומרים אחרים כבר רצים על הרצועה, ומשהו ענק ודוחה דמוי נחש זוחל מתוך אחד הבניינים. אין לי שום חשק להביט מקרוב.
מהר יותר...
הרצועה עוברת מעל המפלץ וננעצת באדמה כמו קשת. השומר שוב קם לתחיה, מתעוות ומושיט את כפותיו כלפי מעלה. גשר השערה נקרע. אבל המפלץ לא מצליח להגיע אליי. הוא לא יכול לזוז ממקומו כי הוא מעוגן בחוזקה בערוץ התקשורת שלו.
כשאני כבר מטרים אחדים לפני הסוף, הרצועה מתחילה פתאום לרעוד ולנסות להשליך אותי בחזרה. המתכנתים של אל-כבאר חידשו את שליטתם בערוץ.
אבל כבר מאוחר מדי – אני על האדמה והזאב האפור מגיע אליי בריצה.
" שב איוונושקה, הגיע הזמן להתחפף!" הוא צורח.
אני קופץ על גבו של הזאב ומביט לאחור בפעם האחרונה. שומרים קופצים מהרצועה וצל מכונף דואה מעל התהום.
"סאקס!" אני רוטן את הקללה האהובה על הווירטואלאים. סאקס זה מחשב תקוע, זו תוכנה המסרבת לפעול, זו בירה חמוצה או האוטובוס העוזב בלעדיך ממש ברגע האחרון. במקרה הזה הכוונה הייתה למרדף נמרץ שכזה. אין לנו די זמן כדי להוריד באופן מסודר את המידע שעל התפוח ולהתפוגג באוויר. אנחנו חייבים לרוץ, חייבים לטשטש את עקבותינו.
בעצם, שותפי הלבוש בעור זאב, יודע לעשות בדיוק את זה.
אנחנו דוהרים במדבר ואז פונים אל תוך היער. רודפים אחרינו צללים מטושטשים. השומרים מקריבים את חזותם המאיימת בתמורה למהירות.
"כמה רחוק המרדף, הנסיך איוון?" שואל הזאב.
"קרוב!" אני מודה.
"אויה, איוון, חוששני שלא אוציאך מכאן!" צורח הזאב. אני מוציא את המסרק, שובר אותו וזורק מאחוריי. נשמע קול נפץ מחריש – שיני המסרק עפות לכל עבר, ננעצות באדמה ומתחילות לצמוח ולהפוך לעצי נפילים. תנועת השומרים בין העצים הופכת לעצלה וישנונית – המרחב הופך להיות רווי באובייקטים שצצים פתאום בכל מקום, והמחשבים של יריביי שוקעים בשפע של מידע ריק.
לצערי הטריק הזה ישן, ושיטת ההתמודדות איתו מתורגלת היטב. רוב השומרים הספיקו להצר את שדה הראיה, או להוריד את רמת הפירוט של התמונה ולדלג על המקום המסוכן. ליתר דיוק לא השומרים עשו זאת, אלא תוכנות הדיפ שלהם. סוננו בעיקר הלא-מקצוענים שהצטרפו למרדף מתוך התלהבות.
"אוי איוון! כוחותיי תשים!" צועק הזאב. אני לא בטוח אם הוא באמת דואג, או שהוא פשוט משחק בהתלהבות את עלילת האגדה...
ועכשיו מגיע תור המראה. כשאני משליך אותה לאחור, וינדוס הום המאופקת שלי מיללת: "לא מוסרי!"
בוודאי לא מוסרי. לא מוסרי ועוד איך. זה כבר לא תעלול קטנטן עם עצי באובב מהירי צמיחה ואפילו לא וירוס-חרב מקומי. זאת פצצה לוגית אדירת עוצמה.
במקום שנפלה בו המראה, מופיע אגם המתחיל להתרחב בהדרגה. כמה מהשומרים עפים לתוכו ו'טובעים', נעלמים ללא עקבות. כל השאר עוצרים על החוף בחוסר אונים.
בחלק הזה של המציאות הווירטואלית כל ערוצי התקשורת חסומים הרמטית. בשעתיים הקרובות, לכל הפחות, לא יהיה אפשר לעבור דרך השטח הזה. אחר כך האגם יתייבש.
"איפה השגת את הדברים האלה?" שואל הזאב.
"אצל מריה האומנית5", עניתי לאחר התבלטות קצרה. למען האמת הכינוי הוא זה שנתן לי את הרעיון למסיבת התחפושות הזו... הזאב לא ילשין עליי, ותוכנות כאלה יכולות להועיל גם לו.
"אני אביא את זה בחשבון", הזאב מודה לי, מביט לאחור ושואל: "מה יהיה החפץ השלישי, אביר?"
דרקון דולק אחרינו – זוהי תוכנת יירוט קרבית מהמעלה הגבוהה ביותר. לדרקון יש שלושה ראשים, ככל הנראה שלושה מפעילים אנושיים, והארסנל הרגיל של שיניים, טפרים, ולהבות. יש לו מאות וירוסים שונים והגנה איתנה. בחולפו מעל האגם, הדרקון מאט רק מעט.
"בשלישי השתמשתי עוד לפני כל השאר". אני מודה.
"לא יכולת לקחת יותר? האגדה נכנסה לך יותר מדי לראש? שלושה חפצים וזהו?!" נוהם הזאב. מובן שהוא לא צודק, יש גבול למספר וירוסי הלחימה שאפשר לשאת עליך, אבל הלחץ מורט את העצבים של שנינו.
הזאב מקבל איזושהי החלטה, פונה הצידה בחדות ומגביר את קצב הריצה שלו. ואז הוא עוצר ליד גדם עץ רחב ומכוסה באזוב בפתאומיות כזו, שאני מועף ארצה. הוא מביט בי במבט חודר וקופץ מעל גדם העץ.
אני מעדיף להשתמש במים כשאני משנה את הדמות שלי. נחל, נהר או מצקת מלאה מים לפחות. אבל אנשי זאב הם שמרנים.
הזאב משנה צורה תוך כדי קפיצה והופך לאדם. גבר צעיר בחליפה אפורה צנועה ונעליים מבריקות. חברי הדייבר אלגנטי כתמיד. רגע קצר אחרי שנחת, הוא שוב קם, קופץ שוב והופך לכפיל המדויק שלי.
"ויקה, הפלג!" אני פוקד ברגע שאני מבין על מה הוא חושב.
אבל הזאב לשעבר כבר תופס אותי בכתפיי, צועק "אין זמן!" וזורק אותי מעבר לגדם העץ.
להיות תחת ההשפעה של תוכנת חיקוי זרה, זה לא תענוג גדול. אני כמעט לא מספיק ללחוש "ויקה, עצרי!" כדי שתוכנת הווינדוס הום המסורה שלי לא תתנגד לשינוי הצורה.
לפני זמן רב, כשהעולם הווירטואלי רק נוצר וכולם השתעשעו בשינויי צורה, הזדמן לי להיות בעור זאב. לשמחתי אני לא נאלץ עכשיו לעמוד על ארבע, כי השינוי הוא חיצוני בלבד. אני מסיר את החרב ומוסר אותה לנסיך איוון החדש, והוא חוטף את הנשק וקופץ על כתפיי.
"הא לך, מאכל, שק עשבים6!" הוא צועק ונועץ את עקביו בצדדי. אני מזנק קדימה, ועושה את זה ממש בזמן כי מעל העצים מופיע הדרקון. הוא צולל לכיווננו ורושף שלושה סילוני אש. הם מציתים שרפה בדיוק בהמשך המסלול שלנו.
"קדימה!" צרח השותף שלי והוסיף בלחישה "בערב, במקום הרגיל..."
אני מבצע תנועה חדה, מפיל אותו, ובורח תחת מבול קללות.
לשנייה אחת הדרקון עוד מרחף מעלינו, ואז הוא בוחר באפשרות הפשוטה ויורד לקרקע ליד הגיבור האגדי. השותף הפחדן לא מעניין אותו.
בדיוק כנדרש.
אני רץ הצידה ולוחש: "ויקה, תורידי את הקבצים החדשים!"
מאחוריי מתלהט הקרב. אבל הוא מוכרע די מהר. איש הזאב מספיק לפגוע בדרקון בחרב, אבל נגד ההגנות של תוכנת יירוט, הווירוס שלו חסר אונים. ענן לבן כשלג מתפשט סביב איש הזאב והוא קופא.
הקפאה. זהו. החבר שלי יצא מהמשחק. הוא כבר בבית, מסיר מהראש את הקסדה הווירטואלית. מול פרצופו חושף השיניים של הדרקון עומד עתה רק העתק שלו, יחד עם כלל התוכנות שהוא השיג... אילו הן היו אצלו, כמובן.
הדרקון מכה קלות בגוף הקפוא בכפתו, והגוף מתפורר לרסיסים קפואים. כל שלושת הראשים מתכופפים אליהם... מחפשים את התפוח הגנוב.
ואני רץ.
התפוח שבחיקי הופך קל יותר ויותר – המידע זורם למחשב שלי. אני מתווה מסלול מפותל בין העצים ואז עוצר כדי שלווינדוס הום יהיה קל יותר להוריד את הקובץ.
לאוזניי מגיעה זעקת הדרקון – הוא לא מצא את הקובץ הגנוב והבין למה.
מי יהיה מהיר יותר?
הדרקון שוב ממריא לשמיים. הוא ימצא אותי בקלות, התנועה בעולם הווירטואלי משאירה עקבות. אני עומד ומחכה.
"העברת הקובץ הושלמה".
זהו. ניצחון.
"יציאה", אני פוקד.
"ברצינות?" מוודאת וינדוס הום.
"כן".
"יציאה מהמציאות הווירטואלית", מודיע המחשב. מול עיניי ניצתים ניצוצות צבעוניים. העולם מאבד מהברק שלו והופך לתמונה שטוחה ודהויה.
"היציאה שלך מהמרחב הווירטואלי הסתיימה בהצלחה!" מודיעה לי וינדוס הום בשמחה. מהאוזניות בוקע קול חד ורם מדי. על מסכי הקסדה מופיע צבע כחול סמיך ועליו דמות לבנה שדואה, או ליתר דיוק – נופלת. הסמל המוכר לכולם של דיפ, המצולות, העולם הווירטואלי.
אחרי שהסרתי את הקסדה, מצמצתי והבטתי בצג המחשב. אותה תמונה בדיוק.
"תודה ויקה", אמרתי.
"אין שום בעיה, לוניה", ענתה לי וינדוס הום. את דברי הנימוסים האלה לימדתי אותה בשבוע שעבר. זה נעים כשהתוכנה נראית אנושית יותר ממה שהיא אמורה להיות.
"מסוף".
הלוגו הכחול מתחלף לחלון המסוף. התחברתי ידנית לנתב השישי, ששרד את האיתור, וביטלתי את הגישה שלי. אחר כך איפסתי את הכתובת הזמנית באוסטריה. קצות החוטים העיקריים נותקו. נראה את החבר'ה של אל-כבאר מוצאים אותי עכשיו. שיסננו קבצים בחיפוש אחר הנסיך איוון. הדייבר השתחרר מהמלכודת.
בלי להשתמש בפקודה הקולית, כיביתי את וינדוס הום, נכנסתי לטבלת התלת-ממד של נורטון, ואז פתחתי את כונן D, שם נשמר כל השלל הווירטואלי ואוסף קטן של וירוסים. הנה הוא – התפוח. קובץ של חצי טרה. במבט ראשון הוא נראה כמו מסמך וורד רגיל. עם זאת, מצורפים אליו עוד שני קבצים קטנים. תוכנות אבטחה? הפעלתי תוכנת סריקה שפותחה בדיוק עבור הפתעות מהסוג הזה.
נראה שצדקתי. אלה תוכנות זיהוי שאמורות להשמיד את הקובץ אם הוא יימצא במחשב זר.
זה סיפור מוכר. כבר מזמן יש לי נגדו אמצעי נגד – תוכנות הזיהוי פשוט לא רואות את המחשב שלי. זאת הסיבה שאני שומר דברים מסוכנים כאלה על כונן D.
גם בתוך קובץ הטקסט עצמו, הסורק מצא הפתעה. תוכנה קטנה שככל הנראה אמורה לפעול כשמנסים לקרוא את הקובץ. לא ציפיתי למשהו אחר. העתקתי את הקובץ להחסן נייד ולדיסק, וניגשתי לרטש את התפוח מגני אל-כבאר.
להרוג את תוכנות האבטחה בלי להרוס את הטקסט נראה כמו משימה בלתי אפשרית. נאלצתי פשוט להשתיק אותן ולהפוך אותן ללא פעילות. אחר כך התחלתי להתעסק עם ההפתעה הפנימית. חתכתי את הקובץ ל-20 חלקים ובודדתי את תוכנת השמירה. הסתבר שזהו וירוס רב-צורתי שכלל לא היה מוכר לי והוא – וזה כבר היה לא נעים! – הספיק להיתפס במחשב שלי. אחרי שעתיים של עבודה רצופה, שבמהלכה עצרתי רק כדי לבלוע כדור אספירין וללכת לשירותים, נוכחתי לדעת שאני לא אצליח לפצח את הווירוס.
זו הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, בזמן הזה ביממה האקרים רק מתחילים לעבוד. ארזתי את הווירוס יחד עם פיסת הטקסט שאליה הוא הוצמד והתקשרתי לפסיכופת.
נאלצתי לחכות שתי דקות בערך לפני שהוא ענה לטלפון. היה לי מזל, כי הוא בהחלט היה יכול לשוטט במקום כלשהו בעולם הווירטואלי, אדיש לטלפונים, לשרפות, להצפות ולשאר הפרטים הקטנים והטורדניים של החיים.
"כן?"
"פסיכופת, זה אני".
קולו של ההאקר התרכך מעט.
"היי לוניה. מה קורה איתך?"
"יש לי וירוס חדש לאוסף שלך".
"זרוק!" אמר פסיכופת וטרק את השפופרת במהירות הבזק. פתחתי את הדואר שלי ושלחתי את ההפתעה מבית היוצר של אל-כבאר לידיו החמדניות של בונה הווירוסים. הוצאתי מהמקרר לחם ונקניק והלכתי למטבח להפעיל את הקומקום. הווירוס יעסיק את הפסיכופת חצי שעה לפחות. בעשר הדקות הראשונות הוא יפרוץ אותו ואז יוקדשו עוד 20 דקות להתפעלות מהמבנה של הווירוס, ללגלוג על ההחלטות הלא מוצלחות בתכנון שלו, ולהזעפת פנים מול התכסיסים שהוא עצמו עוד לא חשב עליהם. הוא עובד בייצור וירוסים עוד מימי וועידת מוסקבה, שהשלימה עם הבלתי נמנע והפכה ייצור וירוסים לא קטלניים לעיסוק חוקי. הווירוסים שלו ממש טובים, כאלה שמסוגלים לתקוע כל מחשב ויחד עם זאת לא להרוס את המידע שיש בו.
אבל בתוך שלוש דקות התקשר הפסיכופת.
"התארחת באל-כבאר?" שאל בקול נוטף דבש.
"כן". לא היה טעם לשקר. "הצלחת מהר כל-כך?"
"לא התחלתי אפילו. זה הווירוס שלי חבר!"
לא מצאתי משהו טוב יותר להגיד מלבד: "סליחה..."
הפסיכופת, ששמו האמיתי הוא פשוט סשה, היה רציני מאוד.
"מה עשית? גנבת להם תוכנה?"
"לא ממש גנבתי. אבל בעיקרון, כן. זה היה מובנה בתוך הקובץ".
"יצרת קשר עם מישהו באימייל אחרי שקיבלת את הקובץ הזה?"
"לא".
"אז יש לך מזל", הודיע לי הפסיכופת. "תראה, זה לא סתם וירוס, זאת גלויה".
לא הבנתי, ופסיכופת הסביר: "זאת גלויה עם כתובת חזרה לשולח. אם הווירוס מגלה שעל המחשב יש אמצעי תקשורת הוא מדביק לכל מכתב יוצא שלך עוד אחד. גלויה קטנטנה ובלתי נראית. בלי שום טקסט אבל עם כתובת השולח שלך. המכתבים נשלחים יחד ואחר כך, מהמחשב האחר, הגלויה נשלחת לחברת האבטחה של אל-כבאר.
גל של קור שטף אותי.
"אבל השתקתי את הווירוס על המחשב..."
"לא השתקת את הווירוס עצמו, אלא את ההשתקפות השקרית שהוא יצר. זה נועד במיוחד כדי להוריד את הערנות. התוכנות ההמוניות עדיין לא יודעות לזהות את הגלויה – היא נדירה מדי".
"ומה אני אמור לעשות עם זה?"
"לקנות לי בירה", גיחך פסיכופת.
"תכף תקבל ממני הודעה. יש שם תרופה, אנטי וירוס מיוחד. אין צורך בהוראות מיוחדות, פשוט תפעיל את קובץ-ההרצה והוא יבדוק את המחשב. תביא בחשבון שזה יארך זמן רב, זה לא מוצר מסחרי, אלא מן ביטוח אישי נגד הווירוס שאני עצמי יצרתי".
"תודה".
"בטח, אבל תדע שכמעט נכנסת עמוק לבוץ".
"כל ההאקרים האלה", רטנתי, "לעזאזל, למה לא סיפרת לי על הדבר הזה?"
"מניין אני אמור לדעת שאתה מתעסק בפריצה למחשבים?" הוא העלה טיעון הגיוני. "בפעם הבאה שאתה מתכוון להתגנב למקום רציני שכזה, תשאל אותי. טוב, תפתח את הדואר".
כעבור כמה דקות הרצתי את האנטי וירוס. הוא באמת עבד לאט, ובכל דקה הודיע לי שנמצאה גלויה. הווירוס התפשט בכל המחשב.
הפעם באמת כמעט הסתבכתי. בעוד אני מעיף מבטים במסך מדי מפעם, הרכבתי לעצמי כריך ענקי, מזגתי כוס תה ואז יצאתי למרפסת. כבר היה חשוך, גשם קל טפטף והאוויר היה קר ולח.
מה שמחסל את הדייברים זה הביטחון העצמי. הסכנות של העולם הווירטואלי לא מפחידות אותנו וזה מרדים את הערנות.
ומה שהכי עצוב הוא שאנחנו בכלל לא מקצוענים. משום מה האקרים לא יכולים להיות דייברים – הם תופסים את העולם הווירטואלי כאמיתי.
ואילו אני, לעומת זאת, אומן בינוני של חברת משחקי מחשב, שפשטה את הרגל לפני שלוש שנים, קיבלתי מחשב ישן כפיצויי פיטורים ונכנסתי למצולות, נהייתי דייבר. אחד מכמה מאות בודדים.
היה לי מזל.
נראה שפשוט היה לי מזל.
10עד לפני לא יותר מחמש שנים, היה העולם הווירטואלי המצאה של סופרי מדע בדיוני. כבר היו קיימות רשתות מחשב, קסדות, וחליפות וירטואליות, אבל כל זה היה בלוף. המציאו מאות משחקים שבהם הגיבור היה יכול לנוע בחופשיות במרחב קיברנטי צבעוני ותלת-ממדי, אבל על וירטואליות לא היה בכלל מה לדבר.
עולם שנוצר על-ידי מחשבים הוא פרימיטיבי מדי. אי אפשר להשוות אותו אפילו לסרטים מצוירים, ועל אחת כמה וכמה לסרטים רגילים. על העולם האמיתי אין בכלל מה לדבר. היה אפשר לרוץ במבוכים מצוירים או בטירות, להילחם במפלצות או בחברים שישבו מאחורי מחשבים כאלה בדיוק. אבל אפילו במצב של קדחת והזיות איש לא היה מתבלבל בין אשליה למציאות.
רשתות המחשב אפשרו לאנשים בכל העולם לתקשר זה עם זה. אבל היה מדובר רק במשפטים הנשלחים על גבי המסכים... במקרה הטוב בצירוף הפרצוף המצויר של בן השיח שלך.
בשביל מציאות וירטואלית אמיתית היה צורך במחשבים עוצמתיים מדי, בקווי תקשורת באיכות בלתי נתפסת ובמאמץ אימתני של מיליוני מתכנתים. היה עובר יותר מעשור בניסיונות לבנות עיר הדומה לדיפטאון.
הכול השתנה כשדימיטרי דיבנקו, האקר מהעיר מוסקבה בעבר, ואזרח אמריקני מצליח בהווה, המציא את המצולות. תוכנה קטנה המשפיעה על התת-מודע של האדם. אומרים שהוא היה מטורף על קסטנדה7, שהוא היה חובב מדיטציות וגראס. אני מאמין לזה לגמרי. חבריו לשעבר מודים שהוא היה ציני ועצלן, מוזנח ועובד בינוני. גם לזה אני מאמין.
אבל הוא העניק לנו את המצולות. הסרטון בן עשר השניות, המוקרן על המסך, אינו מזיק בפני עצמו. אם מקרינים אותו בטלוויזיה (אומרים שבמדינות מסוימות הסתכנו ועשו זאת), הצופה לא ירגיש דבר, והוא לא יכנס לתוך הסרט המוקרן. דימיטרי עצמו התכוון רק ליצור רקע נעים עבור מדיטציה. הוא יצר אותו, שיחרר אותו לרשת ובמשך שבועיים לא חשד בכלום.
אחר כך איזה בחור אוקראיני אחד הביט במשחק הצבעים של תוכנת הדיפ, משך בכתפיו והתחיל לשחק במשחק האהוב עליו – דוּם; המסדרונות והבניינים המצוירים, המפלצות המכוערות והגיבור העשוי לבלי חת המחזיק בידו רובה ציד. משחק תלת-ממד פשוט שממנו התחיל עידן שלם של משחקי תלת-ממד.
ואז הוא נכנס לתוך המשחק.
אולם מחלקת הפטנטים הריק שבו הוא עבד (זו הייתה שעת ערב מאוחרת) נעלם. הבחור לא ראה יותר את המחשב שמולו הוא ישב. האצבעות שלו לחצו על המקשים והכריחו את הדמות המצוירת לזוז, להסתובב, לירות, ואילו לו היה נדמה שהוא עצמו רץ במסדרונות, מתחמק ממטחי אש ומפרצופים חושפי שיניים. הוא הבין שזה משחק, אבל הוא לא ידע למה המשחק הפך למציאות ואיך לסיים אותו.
הוא הצליח לחשוב רק על דבר אחד – לעבור את המשחק עד הסוף. והוא עבר אותו, אף שזה נעשה קשה הרבה יותר מאשר בפעמים הקודמות.
פציעה קלה הפכה מסתם אחוז חיים ההולך וקטן על המסך, למה שפציעה באמת גורמת; כאב, חולשה, פחד. הוא גילה שהרצפה המגואלת בדם הופכת לחלקלקה, שלוח האבן, שמאחוריו מסתתר הסליק עם הקליעים, כבד מאוד, שהתרמילים חמים, והרתע של המטול כמעט מפיל אותו מהרגליים. לשיקוי שמחזיר חיים היה טעם מר ומגעיל. הסתבר שאפוד המגן עשוי מלוחיות מתכת דקות והיה די קל ונוח על הגוף, אבל הוא גם היה רחב מדי וסגור ברצועות לא נוחות על הגב. אחרי כשלוש שעות ההדק של רובה הצייד התחיל להיתקע, והיה צורך ללחוץ עליו לאט ובעדינות תוך כדי הזזת האצבע מצד לצד.
בחמש לפנות בוקר הוא הגיע לסוף המשחק. המפלצות הובסו. תפריט המשחק הופיע על קיר האבן שלפניו, והוא תקע ביבבה את קנה הרובה במילה 'יציאה'.
האשליה התפוגגה. הוא ישב בשלווה מול המחשב המהמהם. העיניים שלו דמעו, המקלדת תחת אצבעותיו המאובנות הייתה שבורה לרסיסים. המקש, שבמשחק שימש אותו כהדק הנשק, נתקע בתוך המקלדת.
הבחור ניתק את המחשב ובן רגע נרדם על הכיסא. כשחבריו לעבודה הגיעו למשרד הם ראו שכל הגוף שלו היה מכוסה בחבורות.
הוא סיפר להם מה התרחש, ואף אחד כמובן לא האמין לו. רק לקראת הערב, כשהוא הפנים את מה שקרה לו, הוא נזכר בתוכנת המדיטציה של דיבנקו והחל לחשוד שמשהו אינו כשורה.
בתוך שבוע, העולם כולו היה כמרקחה. כל התאגידים, פרט לאלה המוכרים מחשבים ותוכנות מחשב, סבלו מהפסדים בהיקף של מיליארדים – כולם, החל ממתכנתים וכלה בעובדי משרד רצו לבקר בעצמם בעולם הקיברנטי.
לתוכנה של דיבנקו נדבק הכינוי "דיפ" והיא החלה לנדוד בעולם. בהמשך עוד יהיו מחקרים שיוכיחו שכשבעה אחוזים מהאוכלוסייה אינם מושפעים מהמצולות, וששהייה בווירטואליות יותר מעשר שעות ביום יכולה להוביל להפרעות עצביות ולתסמונת פסאודו-סכיזופרנית. חודש לאחר מכן יגיע המוות הראשון בתוך המציאות הווירטואלית, כשגבר מזדקן, שמטוס הקרב שלו נשרף בקרב החלל מעל הכוכב של הזוחלים התבוניים הסגולים, מת מהתקף לב ממש על מקלדת המחשב.
זה כבר לא עצר או הפחיד אף אחד.
העולם שקע לתוך המצולות.
מייקרוסופט, אינטל, ורשת האינטרנט יצרו את דיפטאון.
היתרון הגדול ביותר של מציאות הדיפ הייתה הפשטות. אין צורך לצייר לפרטי פרטים בניינים וארמונות, את פני האנשים ואת פרטי המכוניות. רק קווי מתאר כלליים ופרטים קטנים שיתרמו לזיהוי. קיר חום המחולק למלבנים – קיר לבנים. תכלת למעלה – שמיים. מכנסיים בצבע כחול – ג'ינס.
העולם צלל. והוא לא התכוון לחזור לפני השטח. במצולות היה מעניין הרבה יותר. ואף שהן לא היו זמינות לכולם, האליטה האינטלקטואלית נשבעה אמונים לאימפריה חדשה.
אימפריית המצולות...
11כשסיימתי לנקות את המחשב מווירוס הגלויה וארזתי את הקובץ הגנוב – עכשיו הוא ייראה במציאות הווירטואלית כמו דיסק רגיל – השעה הייתה כבר חצות. לא היה לי כאב ראש, וכלל לא רציתי לישון. מי מתושבי דיפטאון ישן בכלל בלילה?
"ויקה, הפעלה מחדש", פקדתי.
הפנים המהורהרות שעל המסך התקמטו.
"באמת?"
"כמובן".
המסך החשיך קצת והתמונה היטשטשה. אחר כך המחשב הבהב בנורת החיווי של הדיסק הקשיח, והפעיל את עצמו מחדש. המחשב שלי הוא לא רציני, די ישן, אבל אין לי לב להחליף אותו למשהו משוכלל יותר. מטאטא חדש מטאטא טוב, אבל הישן מכיר את הפינות.
"ערב טוב, לוניה", אמרה ויקה. "אני מוכנה להתחיל בעבודה".
"תודה. התחברי לדיפטאון... דרך הערוץ הרגיל".
קול תקתוק נשמע מהמחשב ותהליך החיבור החל. חבשתי את הקסדה והתיישבתי.
"החיבור בוצע, הערוץ יציב", אמרה ויקה.
"הפעילי את הדיפ".
"בוצע".
תכלת, הבזק לבן במרכז המסך, ואז הבזק צבעוני.
איך הצלחת ליצור את תוכנת הדיפ, דימה? במצב הנפשי הרעוע שלך, והעיסוק החובבני שלך בפסיכולוגיה, והידע הבסיסי ביותר שלך בתחום הנוירופיזיולוגיה? מה עזר לך?
עכשיו, כשאתה עשיר ומפורסם, מה אתה מנסה לעשות? להבין את ההארה שלך עצמך או להמציא משהו נפלא עוד יותר? או שאולי אתה סתם מבלה ומעשן סמים להנאתך? ואולי אתה בכלל משוטט בימים ובלילות ברחובות של דיפטאון ומתפעל ממעשה ידייך?
כמה הייתי רוצה לדעת. לדעת, אבל לא להיות במקומך. משום שאתה סתם עוד תושב מן המניין במציאות הווירטואלית, על כל המיליונים שלך ואב-הטיפוס המשוכלל המשמש לך מחשב אישי. המצולות אוחזות בך בחוזקה בדיוק כפי שהן אוחזות באיזה מתכנת פרובינציאלי מפינה נידחת ברוסיה, שחוסך במשך חודשים את כספו לביקור בדיפטאון.
אתה לא דייבר, דימה. ובגלל זה אני מאושר יותר ממך.
...החדר זהה, אבל מהחלון נראים הבזקי פרסומות ונשמע רעש מהוסה של מכוניות.
"הכול בסדר, לוניה?"
אני מסתובב.
"כן. ויקה, אני הולך לטייל".
אני אוסף מהשולחן את הדיסק עם הקובץ שהשגתי ומכניס אותו לכיס. על המדף, היכן שמונחים עשרות ספרים ודיסקים, מונח גם נגן. אני מכניס לתוכו דיסק של 'אלו', שם אוזניות ומפעיל. 'Roll Over Beethoven'. בדיוק מה שהייתי צריך. לצלילי המוזיקה העליזה, אני יוצא מהדירה ונועל את הדלת.
הפעם אין חרקים. כשאני יוצא אל המדרכה אני מרים את ידי ועוצר מונית. הפעם הנהג הוא גבר זקן, כבד ממדים ואינטליגנטי מאוד למראה.
"חברת 'דיפ הסעות' שמחה לארח אותך, לוניה!"
אני מהנהן ומתיישב.
"למסעדת 'שלושת החזירונים'".
הנהג מהנהן, הכתובת הזאת ידועה לו. אנחנו נוסעים מהר, פונים כמה פעמים, ולפנינו מתגלה בניין מוזר - חלקו עשוי מאבן, חלקו עשוי מעץ וחלקו עשוי מקש. אני נכנס למסעדה המוכרת ומביט סביבי.
המבנה מחולק לשלושה חלקים: בחלק הבנוי מקש מגישים מנות מהמטבח המזרחי, את המנות מהמטבח האירופי אפשר לטעום בחלק הבנוי מאבן, ואת הרוסיות, כמובן, בחלק העשוי מעץ.
לא מתחשק לי לאכול. האוכל הווירטואלי משביע באופן סובייקטיבי, וכשהמצב הפיננסי דורש להצטמצם לגמרי, אני מתחיל לאכול ב'שלושת החזירונים'. אבל עכשיו אני פשוט צריך להמתין לשותף שלי.
אני צועד היישר אל הבר שמאחוריו עומד בחור צעיר ומוצק, ומסיר את האוזניות.
"שלום, אנדריי".
לפעמים הבעלים של המסעדה משרת בעצמו את הלקוחות הווירטואליים. אבל נראה שהיום זה ממש לא המצב. עיניו של הברמן מתמלאות חיות, אבל זאת אדיבות מכאנית לחלוטין. "שלום! מה תשתה?"
"ג'ין וטוניק עם קרח, רגיל".
אני מביט בברמן המערבב את המשקה. הטוניק הוא 'שוופס' אמיתי, הג'ין הוא 'ביפיטר' מכובד. החברות המייצרות אלכוהול מאפשרות להשתמש במוצרים שלהן בעולם הווירטואלי עבור מחיר סמלי ביותר. בכל זאת, פרסומת...
'פפסי קולה' היא בכלל חינם – זה היה המהלך הפרסומי שלהם. לעומת זאת 'קוקה קולה' עולה בדיוק כמו במציאות.
וגם קונים אותה.
אני לוקח את הכוס ומתיישב ליד שולחן פנוי. עיניי סוקרות את המבקרים. זה תמיד עיסוק מעניין.
מספר הגברים והנשים שווה פחות או יותר. הנשים יפות כולן, כאילו נבחרו בפינצטה. המבחר הוא מגוון מאוד, מבלונדיניות בסגנון סקנדינבי ועד שחורות בעלות עור בגוון הפחם. הגברים מכוערים ברובם. לא, למען האמת זה לא כך. פשוט התת-מודע שלי מבחין בכל הטעויות בדמויות הווירטואליות שלהם; הגופים השריריים עד חוסר פרופורציה, ופניהם המוכרות מדי של שחקני קולנוע שהודבקו על גופם של בודי-בילדרים.
הנשים זוכות בהנחה לפנים משורת הדין. הן כולן נהדרות.
אני לוגם מהג'ין ונשען ברוגע על הבר. פשוט טוב.
אף בר או מסעדה אמיתיים לעולם לא ישתוו למקבילה ווירטואלית. האוכל כאן תמיד טעים. אין צורך לחכות למלצרים. ומנת אלכוהול, שבמציאות הייתה הורגת סוס, לא גורמת להנגאובר.
אבל אפשר בהחלט להשתכר. אחרי הכול יש לי ניסיון בתחום הזה... והתת-מודע מזנק בשמחה לתוך ערפול החושים של האלכוהול. אולי כשזה קורה הגוף מתחיל לייצר סמים טבעיים, אנדורפינים, או משהו כזה. לא יודע. בכל אופן, אחרי היציאה מהמצולות, השכרות לא עוברת מייד.
"אפשר?" בחורה מתיישבת לידי. שיער בהיר, נקייה, מעט חיוורת, צבע עורה מט, חליפה לבנה פשוטה. על חזה תלויה שרשרת זהב ועליה תליון קטן, ככל הנראה תוכנה כלשהי. חמודה, ותודה לאל – לא מוכרת לי. או שהיא עיצבה את הפנים שלה בעצמה, או שהתבססה על ציור נדיר, או שמצאה באיזה סרט פרצוף סימפטי, אבל לא מפורסם מדי.
"בטח", אני מסתובב אליה. הברמן מייד מגיש לבחורה כוס יין לבן. יין 'אימפרטור' צ'יליאני. לבחורה יש טעם טוב.
"יוצא לי לראות אותך כאן לעיתים קרובות", מודיעה הבחורה.
דינג דונג! צלצול אזהרה קטן במוח.
"מפתיע", אני מציין, "אני לא מגיע לכאן לעיתים קרובות".
"אני לעומת זאת, מגיעה לכאן באופן קבוע". אומרת הבחורה.
שקר.
אני יכול לצאת מהמציאות הווירטואלית ולבדוק את תריסר תמונות האבטחה ששמורות במחשב. הן מציגות את לקוחות הבר בחודשיים האחרונים, זה תמיד מועיל לזכור פרצופים חדשים.
אבל לשם מה, אני גם ככה זוכר שלא ראיתי את הפנים האלה מעולם...
"לבשתי פנים אחרות", הבחורה כמו מנחשת את מחשבותיי. "ואילו לך תמיד יש אותן פנים".
"זה תענוג יקר. להחליף דמוית", אני מתחיל להשפיל את עצמי. " זה טיפשי לעצב את עצמך מחתיכות של שוורצנגר וסטאלון. ולשכור מומחה זה עסק יקר מדי בשבילי".
"המצולות עצמן הן דבר יקר".
הבחורה מכנה את המציאות הווירטואלית מצולות, וזה מוצא חן בעיניי.
להבדיל משאר ההתנהגות שלה.
אני מושך בכתפיי. זאת שיחה מוזרה.
"סליחה, אבל אתה רוסי?" שואלת הבחורה.
אני מהנהן. בווירטואליות מסתובבים המון חברה רוסים, בשום מקום אחר בעולם האכיפה של זמן מחשב לא גרועה כל-כך כמו שהיא אצלנו.
"סליחה..." הבחורה נושכת את שפתיה, ניכר שהיא נסערת. "אני כנראה ממש חסרת טקט, אבל מה שמך?"
אני מבין.
"לא דמיטרי דיבנקו. זה מה שעניין אותך, לא?"
הבחורה מביטה בפניי במבט חוקר, אחר כך היא מהנהנת ומסיימת בלגימה אחת את היין שלה.
"אני לא משקר", אני אומר בעדינות, "באמת".
"אני מאמינה לך", הבחורה מהנהנת לברמן ואז מושיטה לי את ידה. "נדיה".
אני לוחץ את ידה ומציג את עצמי: "לאוניד".
עכשיו משהכרנו, אפשר להיות פחות רשמיים. המצולות הן ליברליות. נימת דיבור מנומסת מדי היא בגדר עלבון.
הבחורה זורקת את שערה לאחור, מחווה טבעית ויפה. היא מושיטה לברמן את כוס היין שלה והוא ממלא אותה שוב בזריזות. היא בוחנת את האולם.
"אתה חושב שהוא באמת מבקר בווירטואליות?"
"לא יודע. כנראה. נדיה, את עיתונאית?"
"כן", היא מהססת לרגע ואז מוציאה כרטיס ביקור מהתיק ומושיטה לי, "הנה..."
בכרטיס הביקור יש מידע מלא – לא רק כתובת אינטרנט, אלא גם מספר טלפון, שם ושם משפחה. נדיה מישרסקי. מגזין כסף. כתבת.
וינדוס הום שותקת, כלומר כרטיס הביקור נקי, זו באמת רק כתובת, בלי שום הפתעות. אני מחליק את כרטיס הביקור לכיס, ומהנהן.
"תודה".
על אף המחווה האדיבה, לא תהיה מצידי מחווה דומה בחזרה. אבל נדיה גם לא מצפה לה.
"דבר מוזר, המצולות", היא זורקת ולוגמת מהיין. "הנה, אני עכשיו במוסקבה, אתה, איפשהו בסמרה, הילד ההוא בפנזה..."
'הילד', שדמה למקסיקני חלקלק מטלנובלה, מבחין במבטה וזוקף את סנטרו בגאווה. כן, אין ספק שיכולת ההבחנה של נדיה באמת טובה, הוא באמת רוסי...
"הנה שם, חבורה של אמריקקים", נדיה ממשיכה בלי שום רחשי כבוד, "והטיפוס המוזר ההוא בוודאות יפני... אתה רואה איזה עיניים הוא צייר לעצמו? לכל אומה יש את התסביכים שלה... והנה אנחנו, משתטים במסעדה לא קיימת, עם כוסות של אלכוהול דמיוני, בעוד מאות מחשבים שורפים אנרגיה, המעבדים מתחממים מהעומס, תשתיות האינטרנט מעבירות ג'יגה בייטים של מידע חסר משמעות..."
"מידע לא יכול להיות חסר משמעות".
"כן, כנראה", נדיה מעבירה מבט חטוף לעברי. "בוא נגיד, מידע לא רלוונטי. וכל זה נקרא העידן החדש של הטכנולוגיה העולמית?"
"למה ציפית? לחילופי קבצים ולשיחות על תדרים של מעבדים? הרי אנחנו בני-אדם".
נדיה מקמטת את מצחה.
"אנחנו בני-האדם של העידן החדש. המציאות הווירטואלית יכולה לשנות את העולם, ואילו אנחנו מעדיפים להלביש אותה בתחפושת של דוֹגמוֹת ישנות. נאנו-טכנולוגיה המשמשת לחיקוי משקאות – הרי זה גרוע יותר ממיקרוסקופ המשמש לדפיקת מסמרים בקיר...
"את טיוּרינאית", אני מנחש.
"כן!" עונה נדיה בהתגרות קלה.
טיורינאים הם חסידים של סופר פנטזיה אחד מסנקט פטרבורג. הם כל הזמן או מפגינים בעד איחוי של אדם ומכונה, או מצפים מהמציאות הווירטואלית לניסים ונפלאות כלשהם, שלא יעלו על הדעת.
"אם כך, מה את עושה במקום חסר המשמעות הזה?" אני שואל.
"מחפשת את דיבנקו. ממש מתחשק לי לשאול אותו... אם הוא תיאר לעצמו את הכול, בדיוק ככה? האם כל מה שקורה הוא נכון, מנקודת המבט שלו?"
"הבנתי. אבל את רוצה להגיד לי שאת באמת לא אוהבת את המקום הזה?"
נדיה מושכת בכתפיה.
אני מושיט יד ונוגע בפניה.
"חמימות היד, שכרון היין, קרירות הבריזה, הארומה של הפרחים, שכשוך הגלים החמימים, הירח בשמיים והחול הדוקרני תחת הרגליים, את באמת לא אוהבת את כל זה?"
"בשביל זה יש את המציאות", היא מביטה בעיניי.
"באיזו תדירות כל זה קורה במציאות? פה צריך רק לפתוח דלת", אני מסמן בראשי לכיוון הדלת החסרת כל ייחוד בחלק ה'יפני' של המסעדה, "והכול יהיה שם. מעולם לא רצית לעמוד בבוקר סתיו קר בקרחת יער, מעל גדת נהר סלעית ולשתות יין חם ומתובל מגביע עגלגל?... ומסביב, אין אף אחד..."
"הבעלים של המסעדה הזו הוא רומנטיקן", אומרת נדיה.
"כמובן".
"לאוניד, כל מה שציינת הוא נכון. אבל מקומן של ההנאות האלה במציאות".
"המציאות לא זמינה עד כדי כך".
"כך גם המצולות, לוניה. אני לא יודעת מניין אתה משיג את הכסף לבקר כאן תדיר, וזה גם לא ענייני. אבל מיליארדי אנשים מעולם לא היו במצולות".
"מיליוני אנשים מעולם לא ראו טלוויזיה".
"המציאות הווירטואלית לא חייבת להיות תחליף חיוור של המציאות", אומרת נדיה בניסיון לשכנע.
"כן, כמובן. נהפוך את העניים והעלובים לכונני מידע, ונהפוך להיות לפרץ של אותות ברשת האלקטרונית..."
"לאוניד, אתה מכיר את התורה של הטיורינאים רק משמועות", נדיה מנסה לשכנע. "תבוא פעם לבקר בכנסיה שלנו".
אני מושך בכתפיי. אולי באמת אבוא. אבל במצולות יש הרבה מקומות מעניינים. בחיים לא יהיה לי זמן לכולם.
"אני הולכת", נדיה קמה ומשליכה מטבע על הדלפק של הבר. "נותרה לי עוד חצי שעה היום... ואני צריכה לבקר בעוד כמה מקומות".
"מחפשת את דיבנקו?" אני מהנהן בראשי. "ואולי איזה חול חמים, חוף של אי טרופי ויין צ'יליאני אדום?"
נדיה מחייכת.
"לוניה, זו כבר לא תהיה עבודה. חוף ים בשעת בין ערביים ויין... אני ארצה המשך. סקס וירטואלי הוא משעשע, אבל רק אם נמצאים בבית, בחדר נעול. אני נכנסתי מהעבודה. שישה מחשבים במשרד, וכולם תפוסים. אתה מתאר לעצמך איזה מחזה אני הולכת להציג לעמיתים שלי?"
היא כנה וחכמה ביותר. בחורה טובה. הלוואי שגם במציאות נדיה היא כזאת נבונה ופתוחה.
"אם כך, בהצלחה", אני מהנהן.
"תודה, זר מסתורי", נדיה רוכנת ומנשקת אותי על הלחי.
"לוניה, סמן!" לוחשות הסיכות על כתפיי.
אני מוציא את מטפחת הווירוסופאג' ומוחק את האודם מהלחי. ואז אני מנופף באצבע מזהירה לנדיה: "אני מעדיף להישאר מסתורי, ילדה".
נדמה לי שהיא לא יודעת מה לעשות. ובכל זאת יש לה די שליטה עצמית, והיא פושטת את ידיה לצדדים ומתרחקת בלי למהר.
לעזאזל. הרסה את כל המפגש. מפגרת!
ולחשוב שהייתה שיחה טובה כל-כך...
אני מרוקן את הכוס בגמיעה ומקיש באצבעותיי כדי לקרוא לברמן.
"ג'ין-טוניק, אחד לאחד!"
הברמן מקמט את הפרצוף, אבל מערבב את מה שביקשו ממנו. לעזאזל. אולי להזמין טקילה עם מיץ עגבניות, מעניין איזה פרצוף הוא יעשה אז?
"לוניה?"
אני מסתובב.
ידידי איש הזאב עומד לידי. חליפה לבנה, נעליים מבריקות ועניבה מיושנת מעט. הפנים מתוחות מעט.
"היי, רומקה. בוא, שב".
"מי הבחורה?"
"שום דבר מעניין".
אנחנו הדייברים תמיד קצת פרנואידים. אין מה לעשות.
יותר מדי אנשים רוצים לדעת את השמות האמיתיים שלנו.
איש הזאב שואף אוויר בקולניות, מזעיף פנים: "היא ניסתה לסמן אותך!"
"אני יודע. אל תדאג, היא רק עיתונאית".
רומקה מתיישב, מהנהן לברמן, וזה בתורו עושה פרצוף איום, אבל מגיש לו כוס זכוכית מרובת פאות מלאה ב'אבסולוט' פפר. קשה לי אפילו להסתכל איך רומן שותה. והוא, מעווה טיפה את הפנים, מוחה את פיו ומחזיר את הכוס.
אולי הוא אלכוהוליסט במציאות?
לא יודע.
אנחנו מסתתרים זה מזה בדיוק כמו שאנו מסתתרים מאויבים. אנחנו מוצר יקר ערך מדי. דגים השוחים בעומק הים, פריקים המאירים באור כישוף, שכל כריש חולם לטעום מהם.
"הצלחת לחזור עם התפוח?" שואל רומן.
"הכול בסדר", אני מסיט את כנף הז'קט וטופח על כיס החולצה שבו נמצא הדיסק. "הסחורה במקומה".
איש הזאב נרגע קצת.
"והקונה?"
אני מביט בשעון.
"בעוד עשר דקות. זה קרוב, ליד הנהר".
"נלך?" רומן מרים את הכוס שלו.
אני תופס את שלי ואנחנו יוצאים דרך דלת המסעדה החצובה בקיר האבן. במבואה הקטנה אני אומר בשקט: "מרחב אישי לשנינו. אישור כניסה לאדם שיאמר את הקוד 'אפור-אפור-שחור'".
"אושר", נשמע מהתקרה. עכשיו, לא חשוב כמה מבקרים ירצו לטייל במרחב הווירטואלי של 'שלושת החזירונים', אנחנו לא נראה אותם. רק את הקונה, שמסרתי לו את הקוד מבעוד מועד.
מאחורי הדלת השנייה משתרע יער. עתיק, קדמון, צפוני. הרוח הקרה חודרת עד העצמות ואני מצטמרר. עמיתי אדיש לחלוטין לקור. אולי יש לו קסדה פשוטה יותר, בלי מזגן?
אלוהים יודע...
הוא מרוויח לא פחות ממני, אבל אולי יש לו משפחה גדולה. או שאולי רומן באמת אלכוהוליסט ש'שורף' אלפי ירוקים בתוך ימים ספורים?
מאחורינו עומד בית אבן קטן, כך נראה 'שלושת החזירונים' מהצד הזה. אנחנו הולכים בשביל, וגומעים טיפין טיפין מהכוסות.
"אתה אוהב וודקה פלפל?" אני שואל כדרך אגב את איש הזאב.
"כן".
יבש ובלי שום הערות. הייתי רוצה לדעת, רומן, מי אתה באמת.
אבל זה בלתי אפשרי. המציאות הווירטואלית אכזרית כלפי הלא זהירים.
אנחנו יוצאים אל הנהר. מדרון תלול מכוסה בשכבת שיחים נמוכה. הרוח חזקה מאוד, ואני מצמצם את עיניי. השמיים מתכסים בעננים. הנהר לא בדיוק הררי, אבל המים זורמים מהר דרך שורת מפלים קטנים. במרחק מסתחררת להקת ציפורים גדולות, לא יודע מאיזה סוג בדיוק, הן אף פעם לא מתקרבות מספיק. מעל המתלול עומד שולחן ועליו בקבוקי ג'ין, טוניק ו'אבסולוט' פפר. בנוסף עומד שם תרמוס מצופה בניקל ואני יודע שיש בו יין חם מתובל. הוא טעים, עם קינמון, וניל, אגוז מוסקט, פלפל וכוסברה. לצד השולחן עומדים שלושה כסאות קלועים. אנחנו מתיישבים ומביטים בנהר.
נוף יפה.
הקצף הלבן על האבנים, הרוח הקרה, הכוס המלאה ביד, עננים כחלחלים נאספים מעל הראש. מחר ככל הנראה ירד שלג. אבל במציאות הווירטואלית לעולם אין 'מחר'.
"אני רוצה לדעת", אני לוקח לגימה, "מניין נלקח הנהר הזה".
"מימיי לא ראיתי מקום יפה יותר..." מכריז איש הזאב בנימה מוזרה.
ככה זה תמיד. לכל אחד יש ההקשרים וההקבלות שלו. בלי שום ספק, עבור רומן, לנוף הזה יש משמעות כלשהי. ועבורי זה פשוט מקום יפה.
"היית פה בעבר?"
"במובן מסוים".
מעניין.
"רומן, אתה יודע מה הן הציפורים האלה?"
"הרפיות". הוא עונה בלי להביט. הופ, והכוס שלו ריקה.
ואף-על-פי-כן הוא לא משתכר.
כמה שאני שונא את הסוד הזה שאופף אותנו. אנחנו פוחדים זה מזה. אנחנו פוחדים מהכול.
"מזג האוויר נעים", אני מצהיר בניחוש.
"הקיץ מושלג השנה..." אומר איש הזאב ומביט בי באירוניה. הוא מזהה את המקום הזה. הוא מהדהד במקום מסוים בנפשו.
לא מגורלי לדעת היכן בדיוק.
אני מוזג לעצמי יין מתובל לתוך ספל קרמי כבד ושואף את הארומה. קיץ מושלג? שיהיה. אין דבר טוב יותר ממזג אוויר רע.
"לוניה, אתה מעשן מריחואנה?" רומן מושיט לי קופסת סיגריות ממתכת.
"לא".
הוא כנראה באמת אלכוהוליסט ונרקומן...
"אומרים שזה הרבה יותר בריא מאלכוהול וטבק".
"אומרים שבמוסקבה חולבים תרנגולות8".
רומן מתמהמה, אבל בסוף מדליק סיגריה.
לעזאזל. הטיעונים של נדיה מתחילים להרגיש לי פחות מטורפים. אני שותה את היין המתובל, רומן מעשן גראס. שתי דקות לאחר מכן הוא מחליק למטה את הסיגריה הבלתי גמורה ואומר: " זה סתם תחביב ילדותי. מזוג לי קצת יין".
"הוא מתובל".
"מה זה משנה, לעזאזל..."
עכשיו שנינו לוגמים יין חם מתובל בתבלינים. רומן מהנהן: "רוּלֵז!"
אני מהנהן בהסכמה. 'רולז' זה משהו טוב. בירה קרה, מחשב חדיש, צעירה יפהפייה, וירוס שנוטרל בהצלחה... יין מתובל.
אנחנו יושבים מעל המתלול וטוב לנו.
"מה היה התפוח ההוא?"
"תרופה חדשה נגד הצטננות. יעילה מאוד".
רומן מעווה את פרצופו.
" וזה עולה 6,000 אלפים?"
"זה עולה 100".
"אה..." הבעתו של רומן משתנה.
"בוא נחכה לקונה".
איש הזאב מהנהן.
"זה המבצע שלך, אתה מחליט".
הקונה מופיע כעבור עשר דקות, כשאני כבר מתחיל לדאוג. הכרתי אותו רק בכינוי 'שחוּק', והוא אותי בכינוי 'צלף'. הקונה נראה מסודר וחסר כל ייחוד, חליפה פשוטה ופנים סתמיות. בחור צעיר שתיק מסמכים בידו.
"ערב טוב, צלף!" הוא אומר לי. הקול חד-גוני מדי, משמעות הדבר ששחוק מתקשר דרך תוכנת תרגום.
"בוקר טוב", אני עונה, וזורק מבט בשעון. זה משחק הדדי. לברר מה הזמן האישי של דייבר ולהסיק באיזה אזור זמן הוא מתגורר, זה כבר לא מעט.
"אני מעריך מאוד את ההומור שלך..." שחוק מתיישב על הכיסא השלישי, ומביט בי במבט שואל: "היבול הבשיל?"
"התפוחים יצאו כבדים", אני מוציא את הדיסק ומניח על השולחן. "למען האמת ציפיתי להכרת תודה גדולה יותר עבור טרחה כזאת..."
"אבל סיכמנו, לא? 6,000 דולר".
אני פושט את ידיי לצדדים.
"לטענתך, הוא לא עלה יותר מזה".
"אתה חושב אחרת?"
"אתה מבין, מר שלברך..."
שחוק נרעד.
"טעית בהיקף לכל הפחות. הצטננות זה כמובן שטויות... אבל מי נהנה לשכב במיטה עם חום ונזלת?"
"לא אני", שלרבך-שחוק מחוויר. עכשיו הוא נראה כאיש זקן בעל הבעה איתנה, אבל עצבנית מעט. "אם כי הנחתי שכשדייבר נותן את דברתו – זה קדוש".
"אני לא סותר זאת. אני אתן לך את הקובץ", אני מעיף את הדיסק בתנועה קלה אל קצה השולחן. "אבל בפעם הבאה אף דייבר לא יזיז אצבע בשבילך. אתה מפר את כללי האתיקה שלנו, מר שלרבך. שכר הטרחה חייב להתאים לרמת הקושי של המשימה".
שלרבך לוקח את הדיסק וקופא. אני לוגם מהיין המתובל ומביט בו. איש הזאב שותק. זה המבצע שלי.
לבסוף שלרבך מסיים להוריד את הקובץ והמבט שלו מתמקד.
"אז?" אני שואל.
"100". אומר שחוק.
"לכל אחד?"
הוא שותק. הרבה הרבה זמן. מדובר בכסף. כסף שחור חי ובועט שלא חלים עליו מיסים, שמגיע משום מקום ונעלם לשום מקום.
"החשבון שלך".
אני מושיט לו פיסת נייר שעליה כתוב מספר חשבון בנק בשווייץ.
"ריבית שלילית... אתה זהיר מאוד מר דייבר..."
"אין לי ברירה אחרת, פיטר..."
הוא נכנע. אני יודע את שמו האמיתי ואילו הוא לא יודע את שלי. הבנק לעולם לא יסגיר אותי. גם אם בית המשפט הבין-לאומי יצהיר שאני קניבל ואשם ברצח עם.
בדיוק לשם כך משלמים ריבית שלילית לבנק.
לצורך ביטחון מוחלט.
"100 לכל אחד. זו מחוות רצון טוב מצידי, מר דייבר!"
"מצוין".
כמה שניות ולחשבון שלי זורמים 200,000 דולר. זה הרבה. הרבה מאוד.
שנים של חיים שקטים במציאות הווירטואלית.
"האם תסכים לשיתוף פעולה בעתיד?"
אני מוציא את פנקס ההמחאות שלי ומביט בהנאה במספר. לאחר מכן אני רושם המחאה על סך 100,000 ונותן לאיש הזאב.
"יכול מאוד להיות".
"ומה עם חוזה קבוע?"
"לא".
"ממה אתה מפחד כל-כך, דייבר?" סקרנות מסתמנת במבטו של שלרבך.
ממה אני מפחד?
"מהחשיפה, פיטר. החופש האמיתי תמיד תלוי בסודיות".
"אני מבין", שלרבך מסכים ומלכסן מבט לעבר רומן: "גם אתה דייבר? או פשוט אוסף מהלך של וירוסים?"
"דייבר", אומר רומן.
"אם כך... בהצלחה לכם, רבותיי... " שלרבך נסוג צעד אחורה. ואז הוא עוצר: "תגידו... איך זה להיות דייבר?"
"פשוט מאוד", עונה רומן. "צריך להבין שכל מה שמסביב הוא משחק. פנטזיה".
שלרבך מהנהן, פושט את ידיו.
"לצערי זה לא מצליח..."
הוא מתרחק בשביל ואנחנו צופים בו. אחר כך אני ממלא את הכוסות שלנו.
"לחיי ההצלחה!"
ניכר שרומן עדיין לא קלט את סדר הגודל של מה שקרה. הוא שותק, מסובב בידו את הכוס ואומר: "לוניה, תגיד, אתה מאושר?"
"כמובן".
"כסף גדול..." הוא מתבונן בצ'ק ואז מרים את כוסו בהחלטיות: "לחיי ההצלחה!"
"לחייה", אני מסכים.
"אתה לא עומד להיעלם מהמצולות, נכון?"
"לא".
רומן מהנהן בהקלה ניכרת. הוא לוגם מהיין ואומר: "אתה יודע, מעניין לעבוד איתך. אתה... לא רגיל".
לרגע נדמה לי שאנחנו מגיעים לאותו גבול חסר תקדים שבו הדייברים נפתחים זה לזה.
"כנ"ל, רומה".
איש הזאב נעמד. פתאום ומהר.
"אני חייב לזוז... מישהו הגיע אליי..."
הוא מתפוגג באוויר, הכוס נופלת על האדמה ומתגלגלת בקול מצלצל.
"בהצלחה, רומן", אני אומר לחלל.
הבדידות היא הצד ההפוך של החופש.
לא יכול להיות לי חבר.
"חשבון!" אני אומר בכעס לחלל. "קדימה, חשבון!"
100החלק העצוב ביותר הוא, שפשוט לא מתחשק לי לישון. זה כנראה היה יום מוצלח מדי.
אני חוזר למסעדה. כמה מהאנשים התחלפו, וחבורת האמריקנים עדיין מצחקקת מהבדיחות של עצמה.
צריך לצאת לטייל קצת.
אני יוצא מ'שלושת החזירונים', מתבלט לשנייה – לתפוס מונית? – והולך ברגל. לאט לאט אני מתרחק מהרחובות הראשיים ומתקדם לעבר רובעי הכנסים הרוסיים.
זה אחד המקומות המעניינים ביותר במציאות הווירטואלית, לדעתי. זה מקום שפשוט אפשר לדבר בו.
על מה שאתה רוצה.
שורות ארוכות של בניינים, כל אחד בנוי בסגנון אחר, וביניהם כיכרות ורחבות ריקות או מלאות באנשים. אני סוקר את השלטים המתוחכמים. אחדים מובנים לי מייד, אחרים מעורפלים במכוון.
'בדיחות'
'שיחות על כלום'
'הרפתקאות סקסיות'
'המקום המוזר'
'שיבולת השועל צומחת!'
'ספרים'
'אומנויות לחימה'
לכאן מגיעים כדי לשוחח על נושאים ספציפיים. אלו הם הדים לתקופה הטרום וירטואלית. בהמשך יש מועדונים רציניים יותר שבהם אפשר לקבל ייעוץ טכני, להתווכח על פתרונות תוכנה או אפילו לקנות תוכנות גנובות בזול. אבל זה ממש לא מעניין.
אני פונה לכיכר קטנה שמעל השער שלה תלוי השלט 'בדיחות'. יש כאן תמיד המון אנשים, רעש ומהומה. הכיכר דומה לפארק תרבות משנות ה-60. תזמורת קטנה ולא אמיתית בעליל, מנגנת בשקט בפינה, אנשים יושבים על הספסלים, שותים בירה ומפטפטים זה עם זה. אני מתיישב בצד.
בחור לבוש בג'ינס ובחולצה לבנה כשלג עולה על הבמה הקטנה העשויה מעץ. הבחור חסר כל ייחוד, והאנשים שולחים אליו מבטים עצלים.
"שטירליץ9 יוצא מהבית..." מתחיל הבחור.
הבחורה שלידי שורקת וזורקת על הבחור בקבוק בירה. אני מבין אותה לגמרי. 90 אחוזים מהבדיחות שמספרים כאן הן ישנות. המועדון הזה אהוב על אלה שחדשים במציאות הווירטואלית... ולמרות זאת לא הבינו, שאין חדש תחת הלבנה. מספיק לשהות כאן חצי שעה כדי להשתכנע שקין הרג את הבל בדיוק משום שהוא אהב לספר בדיחות עם זקן.
על אף מטח שריקות בוז וצעקות מסיים הבחור לספר את הבדיחה, ובורח מהבמה כשעל פניו מבט רדוף. מישהו יחיד בכל זאת מוחא לו כפיים. לא יאומן...
אני מביט מסביב, מחפש את הבר. הוא רחוק, בצד המרוחק של הכיכר. הבחורה מושיטה לי בשקט בקבוק בירה.
"תודה..." אני לוגם. ה'הייניקן' הקרה מרימה מייד את מצב הרוח.
בחור נוסף עולה על הבמה. הוא נראה הרבה יותר אינדיבידואלי, ומזכיר משום מה בתווי פניו מישהו מהאזור הבלטי. הבעת הפנים שלו ממזרית, ואני נדרך. הבחור מלכסן מבט אל מבנה קטן בפינת הבמה.
"רבותיי!" הוא מכריז. הוא באמת מאזור הבלטי, או שזה התת-מודע שלי שהוסיף לו את המבטא. "חברת 'ליטוקומפ' מתכבדת להציע את המחירים הנמוכים ביותר..."
הנה. עכשיו הכול ברור.
גם אני מביט במבנה הקטן – המחסה של הסדרן. בכל מועדון יש אדם המשגיח על הסדר ועל ההתאמה של השיחה לנושא. השאלה היא רק אם הסדרן בעמדה שלו או שהוא יגיב אחר כך.
אכן. בעמדה.
דלת המבנה הקטן נפתחת, ומתוכה יוצא בצעד עצל גבר מוצק, מחזיק בידיו מכשיר ענק ומצמרר למראה. הבלטי מבחין בו ומתחיל לברבר: "וינצ'סטר 'קואנטום לייטינג', 'ווסטרן דיג'יטל'..."
"אוף-טופיק!" אומר הסדרן בנימה עצלה ומעט מרושעת, ומרים את הנשק. כל הנוכחים במקום משתתקים בהנאה.
הקנה נרתע, ובכיוונו של המוכר מתעופף בשריקה חפץ בוהק, אדמדם בצורת צלב. הבלטי מנסה להתכופף, אבל זה חסר סיכוי. הסדרנים לא מחטיאים. על חולצתו של המוכר מתפשט צלב בוער, או כמו שנהוג לקרוא לו – 'פלוס'. שלושה פלוסים כאלה והכניסה למועדון הבדיחות תיסגר עבורו לעד.
הקהל צוחק באישור.
"ואולי זאת הייתה בכלל בדיחה שהתחילה ככה?" צועק מישהו ממקומו. הסדרן מאיים עליו באצבע ואז שוב מכוון את הקנה לעבר הבלטי, שזונח את ניסיון השווא לגרד את הפלוס הזורח מהחולצה, קופץ מהבמה ומסתלק לכל הרוחות.
"חסל אותו!" מסיתים את הסדרן, אבל מצב הרוח שלו טוב היום. הוא זורק את הפלוסומט מעבר לגב וחוזר למבנה הקטן שלו, שדומה למחראה של בית קיץ.
"ליטוקומפ..." אומרת השכנה שלי בהרהור. "צריך לברר מה המחיר שלהם, הגיע הזמן להחליף את הדיסק הקשיח שלי..."
נו, לפחות למוכר יצא מזה משהו. עוד חובב הומור עולה לבמה.
"פעם אחת חזרזיר ופו הדוב..."
אני מרגיש שעמום חסר סבלנות.
למה במציאות הווירטואלית הבדיחות על שטירליץ ופו הדוב פופולריות כל-כך? זו איזו סטייה פסיכולוגית?
"תודה על הבירה", אני אומר לבחורה, נעמד ויוצא מהכיכר.
מצב הרוח שלי לא בדיוק רע, אבל מוזר. אני משוטט לאורך המועדונים. מבעד לזכוכית המרושתת של 'אומנויות לחימה' אני מבחין בבחור שברירי למראה בעל חזות אסייתית שהדגים תנועות מסובכות. בקולנוע הקיץ 'סרטים' עומד גבר מרשים ליד המסך ומנופף בידיו בהתלהבות. אני מציץ ושומע: "חלטורה! הסרט הזה הוא פשוט חלטורה אחת גדולה!"
משעמם, רבותיי...
אולי הטיורינאים צודקים. הפכנו את העולם הווירטואלי לפרודיה על החיים האמיתיים.
ופרודיות אף פעם לא טובות יותר מהמקור. יש להן מטרה אחרת – להגחיך, להראות את חוסר הטעם וחוסר ההיגיון של המקור.
אבל אנחנו לא יכולים לשנות את העולם. והפרודיה הזאת חסרת משמעות. היא לא זינוק קדימה, אלא רק צעד הצידה.
"ויקה..."
"אני מקשיבה, לוניה".
"תזמיני לי מונית..."
"בסדר".
אולי כדאי לנסוע ברחבי העיר. ללכת למרכז השעשועים, אם אין משהו אחר לעשות.
המכונית של 'דיפ הסעות' מאטה לידי. אני פותח את הדלת ומתיישב. הנהג הוא טיפוס חדש, כזה שלא פגשתי קודם. הוא מזוקן, לבוש גופיה קרועה ויש לו קעקועים על הכתפיים. משחק אותה פאנקיסט או משהו?
"הרכב יגיע מייד", מודיעה לי ווינדוס הום.
ורק אז אני קולט שהנהג אפילו לא אמר את הברכה המקובלת. ושאנחנו כבר נוסעים, אף שלא נקבתי בכתובת.
"מכאן יש רק דרך אחת", אומר הנהג בגיחוך ומסתובב אליי. יש לו צלקת על הלחי ושיניים רקובות. מובן שזו לא תוכנה, זה אדם אמיתי.
"עצור את הרכב".
"אסור", הנהג מחייך ומסובב את ההגה כלאחר יד.
איזה קטע.
"ויקה, יציאה מהמציאות הווירטואלית". אני פוקד.
אין תשובה.
"התוכנה שלך לא שומעת אותך". מודיע הנהג. "עדיף שתשב בשקט, קולט?"
על חטיפות במציאות הווירטואלית עוד לא שמעתי.
"מי אתה?"
המזוקן רק מחייך.
כמובן, לי יש אפשרות שלא פתוחה בפני שאר התושבים הפשוטים של דיפטאון. אני יכול לצאת מהמצולות בעצמי ולנתק את הקישור ידנית.
אלא שאולי את זה בדיוק מנסים לגרום לי לעשות? לספק הוכחה לזה שאני דייבר. מחכים שאנתק את ערוץ התקשורת כשאני ב'מכונית' – תוכנת תחבורה, שבסיכוי טוב מסוגלת לאתר את כתובת האינטרנט שלי?
בשביל מה בכלל הייתי צריך להיכנס היום מהכתובת הראשית, שדרכה קביעת הזהות שלי היא משימה לחובבנים?
"מה אתה רוצה?"
הנהג מתעלם ממני. אבל הוא גם לא מוריד ממני את העיניים, מודד אותי במבט של צייד שפצע בירייה את ציפור האש.
"הבאת את זה על עצמך", אני אומר ומשתדל לא להיכנס לבהלה. אני מוציא את האקדח.
שישה קליעים – שישה וירוסים שונים. זה נשק חלש, אבל אני סומך על הגיוון של הכדורים. אולי ההגנה של החוטף לא תחזיק מעמד.
שלושה קליעים עוברים דרכו בלי לפגוע במטרה. יש לו אנטי וירוס טוב, הוא לא מאפשר לראות המחשב. אחד מצטמק ונופל לרצפה – הווירוס חוסל. שני הקליעים הנותרים אפילו לא נורים – הם מנוטרלים ישר בתוף האקדח.
אז ככה.
בלי לפתח תקוות גדולות, אני מכה את הנהג בקת – גם זה וירוס חלש שמהמם לא רע תוכנות פשוטות כמו 'דיפ הסעות'. אבל כמובן אין לזה שום השפעה.
"תרגיע", מייעץ לי הנהג, כשהוא רואה אותי מושך בידיות הדלת. הכול סגור ואטום. אני משלים עם המצב.
בסופו של דבר, מידע לא יכול להיות מיותר.
אנחנו נוסעים הלאה. אני שוב מנסה ליצור קשר עם ויקה – שום דבר. ערוץ התקשורת הקולי חסום.
מצולות, מצולות, אני לא שלכן...
על מסכי הקסדה נראית המכונית הווירטואלית. וואו, היא עשויה ממש טוב. ניתן לזהות אותה בקלות בתור מכונית ספורט מסוג 'לנצ'יה'. הנחתי את אצבעותיי על המקלדת, הקלדתי כמה פקודות ולחצתי על הכנס.
זה עבד.
deep
הכנס.
אני שוב במכונית. הנהג שולח אליי מבטים מודאגים. אני מסובב בידי את האקדח ומהרהר. הוא שוב טעון, והכיס שלי כבד מהרימון שבו.
"קיבלת משלוח קטן?" שואל הנהג.
עכשיו תורי לשחק במשחק השקט.
"מעניין איך עשית את זה?"
"חבר, אם נגמרים לי הקליעים יש פקודה חד-משמעית למלא את הארסנל".
בקולי נשמעת שביעות הרצון של האקר רקק. הגרסה הזאת נשמעת אמינה, והמחשב שהוריד לתוך האקדח סדרה חדשה של וירוסים, כלל לא מעיד על זה שאני דייבר.
הנהג חושב.
"בוא ניקח פסק זמן מהירי, טוב?"
אני מושך בכתפיי, כאילו איני מתחייב. המזוקן מרגיע אותי ואומר: "הגענו".
המכונית באמת כבר חונה ליד בניין לא מוכר. קובייה אפורה חסרת חלונות ובה דלת יחידה. הדלת רחבה כמו בחניה ומשוריינת בהגזמה במין אזהרה: יהיה קשה להיכנס בלי אישור. בבניינים כאלה מסתתרים לרוב מחסנים של חנויות כל-בו, או דירות יוקרה.
"נלך?" מציע הנהג.
אני שותק.
המזוקן נותן גז בלי אזהרה והמכונית עפה ישר לתוך הדלת. שנייה לפני ההתנגשות הדלת נפתחת ומאפשרת לנו להיכנס.
זה באמת מחסן.
שורות של מדפים צמודים לקיר וקופסאות עם מדבקות זוהרות של חברות ידועות. הרבה סחורה טובה. או שזה סניף של איזה מפיץ גדול, או, מה שיותר הגיוני, מאורת גנבים.
הדלתות נפתחות. עכשיו הקירות של המבנה הזה ממלאים את התפקיד של מכונית. עדיין אין לי ערוץ קשר לוויקה.
"אז", אני שואל ויוצא מהלנצ'יה, "מה אתם רוצים?"
הנהג מביט דרכי. זה טיפשי, אבל אני מסתובב.
בפינת המחסן עומד האיש חסר הפנים.
האיש לבוש במעיל גשם שחור שמגיע עד הרצפה ועל חזהו מתנוססת סיכת ורד עשויה מכסף. שערו מתולתל ואפרפר, אבל כזה שנראה די אמיתי. ובמקום פנים, יש שם טשטוש אפור כמו ערפל דחוס. טריקים כאלה אסורים ברחובות העיר, אבל כשאתה בבית שלך מותר לחולל אותם. לא ברור לי למה. אתה רוצה שאף אחד לא יכיר אותך? תבחר לך פנים טיפוסיות מהסדרה של וינדוס הום או מערכת הפעלה אחרת. יש להם כאלה מפה ועד להודעה חדשה.
חוסר בפנים יחד עם בגדים יוצאי דופן זה פשוט טיפשי.
אף שזה די מרשים.
"תשאיר אותנו לבד, סמיון", אומר האיש חסר הפנים.
הנהג מהנהן, מסתובב ונעלם למקום כלשהו במבוך המדפים. רעש הצעדים הולך ונחלש בהדרגה ואני מציין לעצמי שיש כאן הד מצוין.
אולי כדי שלא יהיה אפשר לנוע בלי למשוך תשומת לב.
"אתה דייבר", אומר האיש חסר הפנים.
נו, ברור. זוהי המסורת היומית – שוב מנסים לתפוס אותי. בפעם השלישית.
אלוהים אוהב שלשות...
"אולי. ואתה, בוודאי, ביל גייטס", אני עונה.
גם אם הוא מחייך, אין לי דרך לדעת.
"אולי".
ממש. לבעלים של חברת מייקרוסופט אין משהו טוב יותר לעשות מלפתוח במרדף אחר דייברים ברשת. ראשית, הוא מרוויח כסף בדרכים מסורתיות יותר, ושנית הוא לא מדבר רוסית. אף ש... מי יודע עד כמה הצליחו לשכלל תוכנות תרגום? אינטונציות נוקשות מאפיינות תוכנות זולות ונפוצות.
"בוא לא נשחק אותה מטומטמים", אני אומר, "החלטת שאני דייבר? ובגלל זה גררת אותי לפה לחקירה. אני מצטער, אבל אתה עומד להתאכזב".
"הבוקר, שני האקרים, אחד מהם ללא ספק דייבר, גנבו מאל-כבאר קובץ המכיל טכנולוגיה לייצור תרופה חדשה", האיש חסר הפנים סבלן ופדנט. "אני לא יודע כמה הובטח להם עבור העבודה, אבל למרבה המזל מר פרידריך אורמן הודיע לדייבר שהמחיר הנכון יהיה 200,000. הנחות פסיכולוגיות הן הבאות בתור. למשל, שהדייבר יפטר מייד מהמידע החם. למשל, שהוא ידרוש מהקונה בדיוק 200,000. למשל, שהוא יעביר את הכסף לחשבון מאובטח מאוד".
לא, זה לא ייתכן... בבנקים עובדים מקצוענים. לא היה אפשר לאתר אותי.
"בנוסף, נניח ששני ההאקרים מחלקים ביניהם את הסכום שווה בשווה. וזה כבר מתחיל להיות מעניין, ידידי. העברת כסף מבנק אחד לאחר היא אירוע שקורה בכל שנייה בדיפטאון. אבל העברה של 100,000 בדיוק... מאדם פרטי לאדם פרטי... מספרי החשבון נשארים בגדר תעלומה, אבל המקום שבו התבצעה החלוקה – יותר פשוט לזיהוי. אתה עוקב אחר חוט המחשבה שלי?"
ככה. הכול פשוט מאוד.
עקבו אחריי עוד מ'שלושת החזירונים'. רומן עזב מייד, ואילו אני החלטתי לעשות סיבוב.
ברוב טיפשותי.
ובשביל מה לעזאזל הייתי צריך להתחלק איתו שווה בשווה?
"זה סיפור מעניין מאוד. אבל מה הקשר אליי?"
אף שלבן השיח שלי אין פנים, אני יודע שהוא מחייך.
"צריך לדעת להפסיד בכבוד, מר דייבר".
עוד לא הפסדתי, אבל הוא עוד לא יודע את זה...
"כמובן, עצם ההגדרה של דייבר היא שבלתי אפשרי לתפוס אותו במציאות הווירטואלית", אומר האיש חסר הפנים. "מה הם עבורכם מחסומי תוכנה? קצת ריכוז והופ הביתה... כדי להתנתק ידנית".
ברור. תודה על העצה. יעלו עליי מייד ברגע ניתוק הקשר...
"מחר, כשיופעל טיימר הבטיחות על המחשב שלי", אני צועק, "הרעיון המבריק שלך יתפורר לך בין הידיים ואתה תצטער על השטות הזאת! אני אדם ישר, אני משלם מיסים! אני אעמיד על הרגליים את כל משטרת דיפטאון!"
"אפשרי, אולם לא סביר בעליל", אומר האיש חסר הפנים. "אם ניווכח שאתה אכן האקר ישר", במילים האחרונות יש מידה נכבדת של סרקסטיות, "לא יהיו לנו כלפיך שום טענות".
"יתפסו אתכם!" אני מאיים. "ואז – הגליה וירטואלית לעד!"
הגליה וירטואלית היא האיום הגרוע ביותר עבור תושב דיפטאון. קשה לחיות בלי המציאות הווירטואלית אם ביקרת בה ולו רק פעם אחת.
"אני חושב שזה לא עומד לקרות".
האיש חסר הפנים פותח לרווחה את הגלימה בתנועה של חשפן מקצועי. בצד הפנימי של הגלימה אפשר לראות דיסק עגול וצבעוני. סליל מהבהב ומסתלסל על רקע כחול.
איזה קטע. הוא בעצמו מהמשטרה. לכל הפחות ניצב, אם יש לו תג צבעוני.
"קדימה, קדימה..." אני אומר בקול חנוק, "ידעתי שהשוטרים הם מניאקים, אבל עד כדי כך..."
"קודם כול תקשיב למה שיש לי להגיד".
"ומה עוד נשאר לי לעשות?" אני צועק. "מה?"
אני מוציא את האקדח ויורה את כל ששת הקליעים בדלת. שישה ריקושטים. על המדפים מתחילות להתפוצץ ולבעור קופסאות עם תוכנות. הממטרות האוטומטיות של המערכת לכיבוי שריפות שבתקרה מופעלות בנשיפה, וכעבור שנייה הווירוסים מנוטרלים.
"תפסיק להיות בהיסטריה", אומר האיש חסר הפנים. נדמה לי, בספק קל.
אני זורק עליו את האקדח וזה עובר דרכו ונופל ליד הקיר.
"להרגיע אותך?"
הקול קר כקרח ולא צופן שום דבר טוב.
אני מתיישב על הרצפה, תופס את הראש, ולוחש: "מניאקים, מניאקים, זבלים שכמוכם..."
"אנחנו לא שמים על התחביבים שלך במצולות, דייבר. לגנוב זה רע, אבל אורמן כבר מזמן היה אמור לקבל פליק על האף".
אני מייבב בשקט, מתנדנד מצד לצד.
האיש חסר הפנים מתעלם מההצגה שלי.
"תמיד היה, יש ויהיה פשע. אני לא ישו ולא מתיימר לצדיקות מוחלטת. יש לי משימות אחרות".
"ולי יש עסק קטן וחוקי! מה אתה רוצה?"
"כבר יותר טוב. מר דייבר, שמעת על הפוינט התועה? או על הבוס הבלתי נראה?"
אם יש משהו שלא ציפיתי לשמוע זה סיפורי סבתא ישנים. אני מרים את הראש.
"פוינט, זה שם ישן למשתמש קצה ברשת המחשב?"
"כן, רשת פידונט... הייתה פעם אחת כזאת".
"אני חושב ששמעתי על זה משהו. זה הסיפור על הבחור שנהרג בגלל התחשמלות ברגע ההתחברות למציאות הווירטואלית? והתודעה שלו נשארה לחיות באופן כלשהו ברשת?"
"כן. צעיר בעל פנים חיוורות ולבוש בבגדים שרופים המבקש מעוברי האורח למסור לצומת מספר 13 של מוסקבה שפוינט 666 הלך לאיבוד... ומה בעניין הבוס הבלתי נראה?"
"תן לי כיסא", אני מתרומם מרצפת הבטון הקרה.
"בוא איתי".
אנחנו פונים ימינה אל מאחורי המדפים העמוסים בקופסאות של תוכנות עבור מחשבי מקינטוש. התוכנות כמעט חסרות ערך, כי אנשים מעטים משתמשים כיום במחשבים האלה. בעבר התקיימו אנשים וניאנדרטליים, ואחר כך התקיימו אינטל ואפל. ענף אבולוציוני שמוביל למבוי סתום דינו להיכחד.
מאחורי המדפים מתגלה שולחן קטן שעליו מפוזרים מסמכים ולידו שני כסאות. אנחנו מתיישבים.
"הבוס הבלתי נראה זו אגדה מאותה תקופה", אומר האיש חסר הפנים. "הבוס הוא אלמנט ברמה גבוהה יותר בהיררכיה של רשת פידונט. דווקא אליו פנו אלו שרצו להפוך לפוינטים, ולהצטרף למציאות הווירטואלית... אבל אז עוד לא הייתה מציאות וירטואלית... האגדה גרסה שלפעמים החובבנים מצאו לעצמם בוס נהדר... שסיפק להם את התנאים הטובים ביותר – גישה לרשת בכל זמן, העברת מידע במהירות גבוהה, התחברות לכל מועדון שייבחרו... בעבר הן נקראו כנסי-הד".
אני מהנהן במכאניות.
"והכול היה נהדר", נראה שהאיש חסר הפנים לא שם לב לפשלה שלי, "עד שאחד הפוינטים היה מגלה שמספר הטלפון שדרכו הוא תיקשר עם הבוס אינו קיים, ואף אחד מעולם לא ראה אותו. אחרי זה הבוס הבלתי נראה היה שולח לכל הפוינטים שלו מכתב: 'למה אתם רודפים אותי?' ונעלם".
"הפולקלור היה עשיר אז", אני מסכים. "אני זוכר גם את הסדרן המשוגע, ואת כנס ההד 'מות כאן!'"
"גם אני התחלתי ברשת פידונט", אומר האיש חסר הפנים.
אני שותק.
"אדוני הדייבר, לי, שלא כמו לאורמן, אין שום כוונה לברר את הזהות שלך. אבל... אתה יודע מה החלק המשעשע ביותר? גם הוא וגם אני זקוקים לך לאותה מטרה".
"ללכוד את הפוינט התועה?"
האיש חסר הפנים צוחק בשקט.
"זה סתם סיפור... שנולד בהתמזגות הזמנים, כשהאינטרנט ופידונט הפכו למציאות וירטואלית אחת. עכשיו מעטים זוכרים אותו. עברו בסך הכול חמש שנים, וכל-כך הרבה נשכח".
"כלום לא נשכח. נקבר תחת מידע חדש, ובכל זאת חי".
"זה אותו דבר, דייבר, המהות לא משתנה".
"אבל היום נולדה אגדה חדשה".
"איזו?"
"על האדם חסר הפנים".
בן השיח שלי מניד בראשו.
"לא נראה לי שהיא מסקרנת כפי שנער חיוור הלבוש בבגדים מעלי עשן..."
שנינו צוחקים צחוק שקט.
"ובכן, אדוני הדייבר, האם יצא לך לשחק ב'מבוך המוות'?"
"יכול להיות".
"אתה יודע ששני דייברים עובדים איתם?"
"נניח".
שניים? הייתי בטוח שהמבוך מסתפק בשירותו של מציל אחד...
"אני יכול לתת לך את הכתובות שלהם... ברשת או האמיתיות".
אלוהים אדירים!
"אחד מהם הוא אוקראיני, השני קנדי. הראשון מתגורר..."
"אין צורך", אני עונה במאמץ מסוים.
"כמה מעניין! הייתי בטוח שלגלות את זהותו של דייבר היא משאלה המשותפת לכולם! ושהדייברים עצמם לא יוצאים מהכלל בעניין הזה!"
"זאת משאלה מקטגורית הפשע השפל ביותר... לפי הקודקס שלנו".
זאת הפעם הראשונה שבה אני מודה בכך שאני דייבר. אבל אני בספק שבן השיח שלי פקפק בכך.
"במבוך נוצרה בעיה... ושני אלה לא מצליחים להתמודד איתה..."
האיש חסר הפנים מתמתח מעבר לשולחן, לוקח נייר ועט וכותב כתובת קצרה. הוא נוהג בחוכמה שהוא לא מנסה לתת לי כרטיס ביקור – לא הייתי לוקח קובץ מידיו.
"אלה הקואורדינטות שלי. כשתבקר במבוך, תציע להנהלה את שירותייך ותנסה לפתור את הבעיה – תיצור איתי קשר. תבקש אותי... האיש חסר הפנים".
חוץ מזה הוא לא מתכוון לפרט. ונראה שהוא בכלל לא מפקפק בכך שאני ארוץ ישר למבוך.
"למה אני צריך את זה?"
האיש חסר הפנים מוציא מכיס הגלימה תג קטן. הוא דומה קצת לתג המשטרתי שלו, אבל הרקע של התג לבן ובמרכזו אין ספירלה, אלא כדור קטן ומסתובב, ארוג מחוטים צבעוניים דקיקים.
"כי אתה צריך את זה".
התג מונח על השולחן בינינו. אני מביט בו, אבל לא מעז לגעת בו.
ואם הוא ייעלם בגלל זה?
כשליידי דה וינטר קיבלה מהקרדינל רישלייה את הצו 'כל הנעשה על-ידי אדם זה, נעשה לטובת צרפת', זה היה קצת פחות מגניב מזה.
לפניי הונחה 'מדליית המתירנות'. הזכות לעשות כל דבר אפשרי במצולות.
פרידריך אורמן היה פותח את הדלת ומלווה אותי אישית עד הגשר, אילו ראה את התג הזה.
יכול להיות שאחר כך הוא היה שוכר מתנקשים כדי לחסל איתי חשבונות. אבל במצולות זה היה מחייב אותו להיות מנומס להפליא.
מעולם לא הזדמן לי לראות ממקור ראשון את 'מדליית המתירנות'. אני יודע שבזמנו דמיטרי דיבנקו קיבל אחת כזאת – על בריאת המצולות עצמן.
אתה צריך לבצע משהו פורץ דרך עבור כל המרחב הווירטואלי, כדי שמרגע זה ואילך כל מעשייך ייחשבו לטובת הכלל.
"היא תחכה לך כאן על השולחן הזה", אומר האיש חסר הפנים. "ואתה תקבל אותה... אם תצליח".
אני מהנהן בדממה.
"תביא בחשבון שיהיו עוד מועמדים", מודיע לי האיש חסר הפנים. "אנחנו מחפשים דייברים בכל רחבי המצולות. ונמצא רבים. והם יקבלו את אותו מידע שקיבלת אתה".
"מה יש שם, במבוך?" אני שואל ומסיט את המבט מהמדליה.
"לא יודע. זה מה שמדאיג אותי".
אני מרשה לעצמי לגחך, ממש, הוא לא יודע...
"עד כה, לכל מה שקרה במציאות הווירטואלית הייתה מקבילה בעולם האמיתי. שעשועים, עסקים, מדע, קשרים".
מעניין שהוא שם במקום הראשון את השעשועים...
"עכשיו, משהו השתנה...בהצלחה לך, דייבר. אתה יכול ללכת".
האיש חסר הפנים מניד את ראשו לכיוון הדלת.
"אני אצא בדרך שלי".
"החלטת להיחשף?"
"מובן שלא".
אני מביט בערפל העכור של פניו, לפרדה.
מצולות, מצולות, אני לא שלכן...
הורדתי את הקסדה, הושטתי יד מהססת לנתב וכיביתי אותו.
"הקשר נקטע!" מודיעה ויקה.
"אני יודע, ילדונת".
ככה עושים את זה, מר זר מסתורי. הכול פשוט מאוד. לא יציאה רגילה שאפשר לעקוב אחריה, אלא קצה חוט שנחתך בשנייה.
זה ברברי, כמובן. אבל לפחות אין חילופי מידע בין הכתובת שלי למחשב ההוא שבו עוצב המחסן.
"אין גישה לאינטרנט", אומרת ויקה. "אנא בדוק את החיבור".
"כבי את עצמך".
"ברצינות?"
"כן".
המסך מתמלא ברקע תכול עם דמות נופלת.
"עכשיו אפשר לכבות את המחשב..." לוחשת ויקה בקול ישנוני.
לילה טוב לך, החברה הנאמנה ביותר שלי. לחצתי על מפסק בספק הכוח וההמהום השקט של המכונה נדם. אני זקוק ללילה שקט, שכל הדואר יחכה לבוקר. בעצם, השעה כבר שלוש וחצי, השמיים מתבהרים.
ואני נורא רוצה לישון. הראש מתפוצץ מכמות המידע.
הורדתי את הסרבל הווירטואלי... לעזאזל, כמה שהוא מסריח מזיעה. כבר מזמן הייתי צריך לנקות אותו. אני מתרסק על הספה. טוב שהחלטתי לא לסדר אותה אתמול. הפכתי לנביא ממש...
כבר שלוש שנים, כנראה...
101התעוררתי ברבע לאחת. קולות שקטים בקעו מהטלוויזיה שנדלקת תמיד בשעה עשר. המחשב המנותק מהחשמל הביט בי בתוכחה מכיוון השולחן.
"טוב..." לחשתי לכיוון התקרה.
כדאי להחליף את הדירה. לקנות דירת שני חדרים נורמלית במרכז, בבית לבנים טוב, עם נוף לנהר הנייבה. ולא באזור הפרולטרי הרקוב ופרוץ רוחות הזה.
וגם את ויקה נעביר למגורים חדשים. אני אקנה את ה-i7 החדש, ממותג מוכר, רישיון לתוכנות, כמה עשרות ג'יגה בייטים של זיכרון פנימי או פשוט 'מוח'. דיסק מצב מוצק של 2,000 טרה-בייט, נתב אלחוטי, מיקרופון רגיש ביותר של סימנס... מדפסת צבעונית, לא יודע בשביל מה, אבל שיהיה לכל מקרה, סורק נורמלי במקום הגרוטאה הידנית... סיב אופטי עד הבית... לעזאזל אפילו 100,000, יהיו מעט מדי!
בעצם, למה אני צריך שני חדרים? גם ככה המטבח שלי ריק, את המקרר והמיקרוגל העברתי כבר מזמן לחדר, ובשביל למלא מים, חדר האמבטיה קרוב יותר.
הוחלט, נחגוג חנוכת בית לויקה. שלא יהיה לה מביך לארח.
קמתי, נדדתי לעבר המקרר והוצאתי פחית בירה. אני לא שותה לפני 12 בצהריים, אבל עכשיו כבר כמעט אחת. התעוררתי בעיתוי מוצלח מאוד!
ה-Schultheiss הקליל על הבוקר הרגיש כמעט חזק. זהו, היו שלום 'אמסטרדם-נביגטור' ו-'בוואריה 86', חבריהם הנאמנים של ההאקרים העניים. מעכשיו רק 'גינס', 'הייניקן', 'קילקני'... ובמקום הנקניק הבלגי המבושל, סרבלט10 מוסקבאי נורמלי ובוז'נינה11. וגם... נו למשל, אני אקנה מכונת קפה. נמאס כבר מהקפה הנמס!
כשהתחלתי להתגלח, לראשונה זה יומיים, ונחתכתי חתך עמוק, פנטזיית הנובוריש רמזה לי גם על סכין 'ג'ילט' בעלת הגנה מתקדמת. שום דבר נוסף לא עלה לי לראש, רק צצו רעיונות כאוטיים על קו נוסף – כדי שבזמן שאני מסתובב במצולות ויקה תוכל להוריד את הדואר שלי ולבצע כל מיני מטלות פשוטות.
בעצם, זו בכל זאת הגזמה. אפילו לפסיכופת אין קו שני.
אגב, אני חייב לו בירה. אתמול הוא ככל הנראה הציל אותי ממוות.
ועדיף לא למשוך את עניין הבירה. צץ אצלי החשד שבעוד שבוע אני אוכל להזמין אותו רק ל'נביגטור'... שגם היא, למען האמת, בירה חזקה בעלת טעם ייחודי...
הדלקתי את המחשב ואחרי עשר דקות, בלי שום מציאות וירטואלית, העברתי 5,000 דולר לחשבון שלי בסנקט פטרבורג. נברתי בארון הבגדים ובחרתי בחולצה מכופתרת נקייה יחסית, ובג'ינס ישן אבל נקי, ואז הכנסתי לכיס את תעודת הזהות והוויזה. מה עוד? אה כן, בירה...
במרפסת עמד לו עזוב מכל פלסטיק משופשף בנפח של חמישה ליטרים. פתחתי את הפקק ורחרחתי. היה ריח של בירת 'ז'יגולובסקיה' שהחמיצה. נאלצתי לשטוף אותו במים קרים, אחר כך בחמים ואז שוב בקרים. הכנסתי אותו לשקית הרב פעמית שתלויה על מסמר בפרוזדור הכניסה עוד מימי הדיירים הקודמים – אף פעם אין לי זמן להיפטר מהזבל – ויצאתי מהבית.
חדר המדרגות שלי נקי ומטופח הרבה יותר במרחב הווירטואלי! ואין את הריח התמידי הזה של מרתף מוצף ושל חתולי רחוב!
אחרי שיצאתי מהסמטאות, נעמדתי על המדרכה והרמתי את היד. נאלצתי לחכות זמן רב. לבסוף 'ז'יגולי'12 מרופט הואיל בטובו לעצור לי.
"לקרדו-בנק", זרקתי לנהג.
במפתיע, הנהג הכיר את הדרך.
כעבור 20 דקות, לאחר שנפרדתי משארית המזומן שלי, נכנסתי לארמונות ההון המוצהר והסודי תחת מבטיהם המזוגגים של השומרים. אחרי עוד 20 דקות עמוסות בכל הבדיקות האפשריות, התקשרויות לסניף הראשי של הבנק ובקשות לוודא את מספר החשבון, עובדי הבנק, שמצב רוחם השתפר פתאום, מסרו לי 1,000 דולר. הסכום שווה הערך ברובלים, כמובן.
רבע שעה לאחר מכן נכנסתי לפאב הבירה האירי 'מוֹלי' שברחוב רובינשטיין 36. בשעות הצהריים אין כאן אנשים רבים, וזה מה שהציל אותי. הגורילות בכניסה שנראו רגועים, קפאו בתדהמה במקומם למראה המכל שלי בשקית הרב פעמית. עברתי בצעד חגיגי את האשנב להפקדת מעילים, היישר לתוך הדמדומים הנעימים של המרתף-למחצה, ניגשתי לדלפק הארוך וחייכתי לברמן.
למזלי הרב הברמן ב'מולי' הוא אנגלי. איך שלא תסתכלו על זה, במובנים מסוימים הם נעלים עלינו. הוא חייך והביט בי במבט שואל.
"יום טוב, כריסטיאן", אמרתי. "5 ליטרים של בירה, בבקשה".
נראה שהוא לא רגיל למזוג בירה בליטרים. אבל לוקח לו בדיוק חמש שניות כדי לחייך שוב.
"איזו בירה?"
"'ז'יגולובסקי'".
השומרים שעמדו מאחורי הגב שלי – שהחליטו משום מה לעקוב אחריי במבטם לתוך הפאב – השמיעו נשיפות.
"סתם צוחק", הסברתי, "'גינס', כמובן".
והושטתי לכריסטיאן את המכל.
שליטה עצמית היא כנראה אחת התכונות שחייבות להיות לכל ברמן אירופאי טוב. וכריסטיאן נמנה עליהם. הוא לקח בנונשלנטיות את המכל, הקפיץ אותו בידו, כאילו הוא מודד את הנפח שלו, והתחיל למלא אותו מהברז הבורק.
הגורילות מאחורי גבי יצאו מדעתם בשקט. אותי זה שעשע בטירוף.
"תמתין לשקיעת הקצף", אמר כריסטיאן במבטא חזק והניח את המכל על הדלפק. איזה בחור לעניין! אני מגיע ל'מולי' לעיתים רחוקות, ולא ציפיתי למקצועיות כזו מצידו.
"אם כך, אז עוד כוס אחת, לשתות פה", הזמנתי וסובבתי את ראשי.
הגורילות העמידו פנים שהם בוחנים את סוללת הבקבוקים מאחורי גבו של כריסטיאן. אז ככה, מה. נראה שעד שהם לא ייווכחו בכך שאני מסוגל לשלם, אני לא אצליח לשתות פה בירה בשקט.
חפרתי לאט מתוך כיס הג'ינס הימני שלי ערמת שטרות קטנים. התחלתי להביט בהם בעיון. השומרים שוב הגבירו את קצב הנשימה.
לעזאזל, מה, אני באמת נראה גרוע כל-כך?
הכיס השמאלי שלי הוליד חבילת שטרות של 100,000. הנחתי שלושה שטרות על הבר, הרמתי את הכוס והסתובבתי.
מה, אף אחד לא עומד מאחוריי? נראה שהיה נדמה לי...
התיישבתי ליד השולחן הקרוב, מתענג לאט, בשקט, על הבירה הטובה ביותר מאלה שייצר עולם חוטא זה. אחר כך אספתי מהברמן המשועשע (אירופאים! קשה לרגש אותם!) את המכל ולאחר התלבטות מסוימת לקחתי את העודף. לא נורא. הבירה ממילא לא זולה.
במצולות לעומת זאת, 'בוואריה' בפחית או 'גינס' מהחבית עולים כמעט אותו דבר...
הפעם הצלחתי לעצור מכונית מהר יותר, או שאולי הזמן רץ מהר יותר? צללתי לתוך ה'וולגה'13 המטרטרת ופלטתי בהתלהבות: "תן גז לפסיכופת!"
שתי עיניים מאוד עגולות וגדולות נעצו בי מבט.
"צא", אמר קצרות הנהג.
כשעצרתי את המכונית הבאה שרצתה להרוויח קצת כסף, הזכרתי לעצמי מנטלית שאני לא במציאות הווירטואלית, שם ויקה הסבלנית תהפוך את הפקודה הפשוטה לכתובת מובנת, אלא בעולם האמיתי.
110הפסיכופת מתגורר באי וסילבסקי. עליתי מתנשף לקומה החמישית – בתקופה שבה בנו את הבניין הזה, מעלית הייתה בגדר חידוש – וצלצלתי בדלת. פעם, פעמיים, שלוש... הפסקה. פעם-פעמיים. גם אם פסיכופת במצולות, המחשב, שמחובר לכל הכבלים של הדירה, יציית לצלצול המקודד בדלת ויוציא אותו מהמציאות הווירטואלית.
במעמקי הדירה נשמעו צעדים. כיסיתי בזריזות את העינית עם האצבע.
"מי?" שאל הפסיכופת בקדרות.
"הזמנתם סחיטה באיומים?"
דממה. ניכר שהפסיכופת יצא ממש לפני כמה רגעים מהמצולות ולא ממש במצב רוח לבדיחות.
"מי?"
"אני, לעזאזל!" הורדתי את האצבע.
הפסיכופת התחיל להרעיש במנעולים ופתח את הדלת. נכנסתי. הסתבר שהפסיכופת היה בתוך החליפה הווירטואלית שלו כשהוא עירום כולו ורובה אוויר ביד. הרובה היה ענקי, ועל הרקע שלו ההאקר הצנום וצר הכתפיים נראה כמו ילד שמשחק במלחמה.
"אוה", היה כל מה שאמרתי.
"כן... נברתי במחשב של איזה טיפוס אחד... בקושי הספקתי לעוף משם". הפסיכופת לא היה דברן גדול. הוא נעל את הדלת, לכסן מבט אל המכל, ושאל בקול מזדהה: "מה, התרוששנו?"
"לא, לא בדיוק".
"יש לי כמה בקבוקי 'בלטיקה'..."
"בפנים יש 'גינס'", הכרזתי בגאווה. פסיכופת הסתכל במכל במבט מהורהר, ופלט: "חתיכת סוטה".
הלכתי אחריו למטבח המסודר ושאלתי בזהירות: "איפה... ההיא שלך?"
"אצל ההורים שלה".
"רבתם או משהו?"
"למה רבנו?" פסיכופת התקומם. "האישה לא בבית – ישר רבנו? סתם החליטה לבקר את אימא שלה... נו, והתווכחנו קצת".
"למה ככה?"
" סתם... עברתי באדום..."
הנהנתי. זה קשה, לחיות במצולות ולהיות אדם נשוי. איזה בגידה ואיזה נעליים זה להציץ לתוך בית בושת וירטואלי? הרי הכול שם לא אמיתי!
התיישבנו ליד השולחן, הפסיכופת נבר במקרר והוציא משם חבילת נקניקיות וחתיכת גבינה, ואז הביא מהחדר שלו שני ספלי חמר ענקיים. מזגתי חגיגית את הבירה.
"באמת 'גינס'..." הודה הפסיכופת וצייר באצבעו את האות פ' על הקצף "איזה קטע..."
"לחיי האהבה, שוּרְקַה!"
"אה-הא", אמר הפסיכופת בקדרות. הוא רוקן את הגביע וקרקר. "כן. אהבה. איזו נפילה, לעזאזל! הייתי צריך להיפטר ממעקב... זוג לאמרים הזדנבו אחריי... החלטתי לקפוץ ל'קרחת תותי היער'".
"למה, לעזאזל?"
"מה, אתה לא יודע אילו מערכות אבטחה מותקנות בבורדלים וירטואליים?" שאל הפסיכופת בתמיהה. "יש להם לקוחות קבועים שהם סנאטורים, שרים, אנשי עסקים... כל מיני שקי כסף מהלכים. קוטע לחלוטין כל מעקב!"
הנדתי בראשי. לא ידעתי. אני מתבייש להודות, אבל מעולם לא נכנסתי למוסדות כאלה...
"אז החלטתי לחכות חצי שעה", המשיך לספר הפסיכופת. "הרי לא תשב שם לבד כמו אידיוט. קראתי לאחת הבנות... ישבנו, שתינו בירה... 'גינס'!" הוא הודה בהתקף פתאומי של כנות, "נו ואיכשהו דבר אחד הוביל לאחר... וברגע הכי מעניין – בום! סטירה לפרצוף! הבחורה מנשקת אותי, ואני, כואב לי! ואז יציאה לא מתוכננת מהמצולות... גליה עקרה את הקסדה מהחיבור".
הוא מזג לעצמו עוד בירה. הנהנתי באהדה. יציאה לא מתוכננת זה עסק לא נעים.
למישהו שהוא לא דייבר.
"יסתדר", אמרתי, "זו לא פעם ראשונה".
"היא אמרה – שזו הפעם האחרונה". אמר הפסיכופת בקדרות. "שנה לא נכנסתי לבורדלים האלה! אפילו החליפה שלי היא ללא התקן גירוי מיני!"
"שלי דווקא עם", אמרתי, "אבל אני לא מבקר בבורדלים".
"חבל. לך ותבלה כל עוד אתה צעיר..."
למען האמת הפסיכופת צעיר ממני בשנתיים. אבל הוא האקר רציני, ואני נוּבּ פשוט. מלבד זאת הוא נשוי, כבר בפעם השנייה.
"תירגע, מחר תשלימו".
"נשלים", הסכים הפסיכופת. "היום לפחות צריך להשתחרר קצת".
החלפנו מבט וחיוך מזדהה ולגמנו מהבירה.
"תקנה לגליה חליפה נשית", הצעתי, "תגרור אותה למצולות... ופיניטו עם הבעיות!"
"רק זה חסר לי", פלט פסיכופת בחשש ניכר. "ראית פעם נקבות שניסו סקס וירטואלי? המוח שלהן עובד... אחרת. אף גבר נורמלי לא מספק אותן אחרי זה!"
הנהנתי, אף שלא הצלחתי לדמיין לעצמי נשים שאובססיביות לסקס וירטואלי. גברים כן. הקטע הזה הוריד רבים מהפסים, לכן לא מיהרתי. זה דבר אחד להתנסות עם בחורות שמחפשות הרפתקאות, ודבר אחר לגמרי מקצועניות של בית בושת וירטואלי.
"לחיי הבריאות", הצעתי.
שתינו, ומילאתי את הגביעים בפעם השלישית. מחצית מהמכל התרוקנה, וההרגשה השתפרה.
"לחיי צומת חמש-אפס-שלושים, מאתיים ושבע..." אמר פסיכופת.
"לחיי ה'פידו' הישן..."
שתינו בשקט בלי להקיש בספלים, כאילו אנחנו שותים לכבודו של מת.
"הכול הרי משתנה, שורקה", אמרתי בשקט. "הייתה רשת חברתית, קשקושים על כל דבר שבעולם, קנאת אינטרנט, עצבים על מייקרוסופט. ועכשיו אין אינטרנט, אין 'פידונט'. יש רק מציאות ווירטואלית. ובשבילה 'אשנבים' היא התוכנה הנוחה ביותר".
"הם מחלטרים", הצהיר הפסיכופת בעקשנות. "מה אתה, עדיין משתמש בווינדוס הום?"
"כן".
"אולי אתה צודק", אמר הפסיכופת בעצב, "קול נעים, עצות על נפח הזיכרון ועל איכות החומרה... טפו! לא צריך לחשוב, רק להזיז את הסמן על המסך ולהסתכל על תמונות!"
"אתה עדיין משתעשע עם לינוקס?"
"למה משתעשע?" מחה הפסיכופת. "זאת מערכת ההפעלה טובה ביותר, אחרי FreeBSD! שלשום התקנתי גרסה חדשה, פשוט בובה!"
"בכל פעם שאני מגיע אליך אני שומע", אני אומר. "'התקנתי... גרסה חדשה... שלושה ימים דפקתי אותה...' ואני משתמש כבר שנתיים בווינדוס הום".
"לכל אחד יש את ההעדפות שלו", הודה הפסיכופת. ואז הוא שאל פתאום: "תגיד רגע, איך הצלחת להיכנס מה'אשנבים' שלך לאל-כבאר?"
הסטתי את המבט.
"עברה שמועה ברשת ששני דייברים עקצו את אל-כבאר", אמר פסיכופת בזהירות.
עשיתי ניסיון אחרון להתחמק.
"למה שניים? דייבר אחד... ועוזר אחד".
פסיכופת צחק חרישית.
"אל תתייחס אליי כמו אל לאמר, לוניה, כי אחרת תקבל ממני בדואר כזאת דרישת שלום חמה שתצטרך להתקין מחדש את כל המערכת שלך... דייברים לא לוקחים לעצמם עוזרים מקרב פשוטי העם".
הבטתי בפסיכופת ושתקתי.
"ברור", הוא אמר, "אם כך, אז לחיי ההצלחה. לחיי הטמבלים העשירים, וההאקרים החכמים".
הקשנו בספלים.
"מה היה שם, לונקה?"
"תרופה נגד הצטננות".
"ברצינות? מגניב..."
לעסנו זוג נקניקיות, ואני חשבתי בעצב שהאנונימיות שלי בכל זאת נפרצה. אתמול ניסו לתפוס אותי שלוש פעמים.
היום פשוט עלו עליי.
"לוניה, אני לא מכיר אף דייבר", אמר הפסיכופת. "ואני לא מתכוון לתפוס אותם. אין לי תסביכים... במיוחד כלפי חברים".
"תודה", אמרתי.
"אתה יודע... רק שאלה אחת".
תמיד להאקרים האלה יש איזה שאלה אחת. הם חושבים שאפשר לשאול שאלה מפוצצת אחת, שאחריה כל הסודות של הדייברים יהפכו למובנים מאליהם.
"נו?"
"כשדייבר מחליט לצאת מהמציאות הווירטואלית, מה הוא עושה? פשוט חושב: בא לי, כאילו, להיות בעולם האמיתי? או איך?"
"שמעתי שדייבר אחד..." הסטתי את מבטי, "גם ממלמל תוך כדי משפט טיפשי".
"איזה?"
"מצולות מצולות, אני לא שלכן".
"וזהו?"
"לפעמים הוא גם מוסיף: 'שחררו אותי, מצולות'".
"וזהו?" שאל פסיכופת בעצב.
"כן".
"פשוט כל-כך..."
הפסיכופת התחיל לנבור בכיסים שלו, הוציא חפיסת 'לאקי סטרייק', והדליק סיגריה. ואז הוא אמר בעלבון קל: "פעם זה היה פשוט. יש האקרים, יש נוּבים ישרים, ויש לאמרים. הראשונים יודעים לעשות הכול. השניים לומדים. והקבוצה השלישית היא של טמבלים כאלה, שזה בסדר ללעוג להם. ואתה... היית נוּב ונשארת נוּב!"
"כן", הסכמתי.
"אבל פתאום הופיעו המצולות... וחשבנו לרגע שכל המשאלות שלנו עומדות להתגשם". הפסיכופת צחק במרירות.
"ובתכל'ס – זובי! אני האקר רציני", אמר בהתגרות, "במציאות הווירטואלית אני אחד מתוך מיליונים! בכל זאת, כנראה, אחד השפיצים. בסך הכול, יש לי ניסיון. ובכל זאת... לפעמים קורים דברים כאלה..."
הוא השתתק וסובב בידו את הנקניקייה. ואז הודיע: "לפני כמה ימים אכלתי עכבר".
"מה?!"
"העכבר. של המחשב. נו, לא את העכבר עצמו, הוא קשה... קרעתי בנשיכה את הכבל".
"אבל למה?" שאלתי בבלבול.
"בטעות. הייתי במצולות. ישבתי עם החברה ב'קשת בענן', שתינו בירה עם דג מעושן... ואז נגמרו לי הדגים, ולקחתי מהצלחת של מקס..."
"מקס הרי לא שותה בירה!"
"הוא שתה פיאסטה".
"עם דג מעושן?!"
"כן, כדי להשתלב..." הפסיכופת נאנח. "נראה שזה היה רחוק, והושטתי יד גם במציאות. כשיצאתי, פתאום ראיתי שהכבל של העכבר ננשך באמצע! ואפילו נראה לי שקצת חסר ממנו..."
"הבטן לא כואבת?"
"לא, בינתיים כלום..."
מילאנו את הספלים.
"או למשל", המשיך הפסיכופת, "את מבוך המוות, מכיר?"
"כן", התפכחתי בתוך שנייה.
"החלטתי להתאוורר לא מזמן, וקפצתי ישר לשלב 17. איזה דברים הוסיפו שם עכשיו! סיוט, ולא משחק... בקיצור, נתקעתי".
"מה זאת אומרת?"
"לא הצלחתי לעבור לשלב הבא, ובלי זה לא מופיע תפריט היציאה".
"ומה?"
"ישבתי שם 36 שעות", אמר הפסיכופת בכעס. "התאספנו שם... קבוצה שלמה של אידיוטים. איזה עשר פעמים ירו בנו למוות, אחר כך פשוט התחפרנו באיזה מרתף, שרנו שירים, וירינו במפלצות... עד שהטיימרים שלנו הופעלו".
" זמן השהיה הרצוף שלך במצולות מוגדר להיות 36 שעות?"
"עכשיו רק 24".
"ומה עם גליה?"
"אה, היא הייתה אצל חמותי... לוניה, מה מגבלת הזמן שלך?"
"ביטלתי את האיסור", הודיתי.
"הבנתי... דייבר..." שורקה צחק צחוק מאולץ. "לעזאזל! מעולם לא האמנתי לגמרי שאתם קיימים, אף שחשדתי!"
"מה, בי?"
"ברור. בשביל מה נוּב צריך וירוסיי קרב ונוגדנים?"
קצת עצוב לי. משהו השתנה ביחסים שלנו, והשינוי היה חד מדי. אולי, עם הזמן זה יעבור...
"שורקה, אני עדיין לא יודע מהחיים שלי חוץ מאשר איך לצאת מהמציאות הווירטואלית. בשבילי כל תוכנה, זה ערמה של סמלים חסרי היגיון וקובץ הרצה".
הפסיכופת הנהן.
"אני מבין. אבל תגיד – היית מתחלף איתי? מה מעניין יותר, ליצור את המצולות או לשלוט בהן?"
אני שותק.
"מזוג..." אמר פסיכופת באנחה.
111ישבתי אצל הפסיכופת עד שעות הערב המאוחרות. ה'גינס' התחלף ב'בלטיקה' מספר שש, ולקינוח שורקה הצליח לחפור החוצה פחית מהדורת חג מולד של 'קרונברג'. אף לא אחת מהבירות, האירית, הפטרבורגית והצרפתית, אכזבה.
בתוך תוכי שמחתי שיש מישהו שנפתחתי אליו. חבריי ההאקרים מתחלקים לשתי קבוצות: הראשונה יודעת לשמור סוד עד בקבוק הבירה הראשון, ואילו השנייה, אחרי אותו בקבוק בדיוק, שוכחת אותו. שורקה משתייך לקבוצה השנייה.
בכל אופן עכשיו, הוא יידע למה אני צריך את הווירוסים המגוונים שאני סוחט ממנו באמיתות וחצאי אמיתות.
בדרכי הביתה במונית, חשבתי שהיה יכול להיות פשוט בהרבה לו המצולות לא היו ממכרות כל-כך. היה יכול להיות הרבה יותר נכון וקל.
לא הייתה החלוקה לברי מזל וחסרי מזל, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. לא היה השיגעון הזה; מתכנתים מבריקים שלא יכולים לחצות את הגבול בין האשליה למציאות, ולא יוצלחים כמוני שבכלל לא שמים לב למחסום הזה.
לא הייתה קנאה זה כלפי זה, ולא היה מצוד תמידי.
אבל האם זו באמת אשמתי? אני עצמי לא יודע למה זה קורה, איזו שגיאה של התודעה, כי זו אכן שגיאה – אנחנו במיעוט – הופכת אדם לדייבר. לא להשתמש ביכולת שלך זה טיפשי. להציע אותה למחקר מקיף – זה מפחיד.
ככה יצא. מישהו קופץ למרחק של שמונה מטרים, מישהו כותב שירה, ומישהו חסין למציאות הווירטואלית. אבל למה אנחנו מעטים כל-כך? כל-כך מעטים, שסופרים ראשים במקום אחוזים...
"פה?" שאל הנהג.
"כן, תודה".
שילמתי, יצאתי מהרכב והלכתי לכיוון הבניין. אני מרגיש נפוח, כמו בלון. עכשיו צריך להתרסק לישון ולהשלים עם מצבי השבור על הבוקר, או לצלול למצולות. הן תרופה טובה נגד הנגאובר.
בקומה השנייה של הבניין, שם משום מה תמיד דולקת נורה, ישבו כחמישה מתבגרים. הם שיחקו בקלפים על הרצפה ודיברו על משהו בקולות מהוסים... לא, לא ממש דיברו, אלא יותר נהמו זה על זה. שניים מהם הכרתי, השלושה האחרים נראו לא מוכרים. להקה קטנה של טורפים קטנים. אחת כזאת שבשמחה תטרוף אדם שיקלע לסמטה חשוכה. אבל כאן אני בטוח. טורפים לא צדים ליד המחילה.
"שלום", נהם הנער שגר מעליי, בדירת חדר זהה לשלי, יחד עם ההורים ואחותו הגדולה, שלרוב חוזרת הביתה רק לפנות בוקר. האקוסטיקה שלנו נהדרת ואני יודע על כל הבעיות והמריבות שלהם.
"היי", אמרתי.
"לוניה, אולי יש לך סיגריות?"
אני מבוגר ממנו ב-15 שנה, אבל המתבגרים חושבים שאני כמעט בן גילם. ייתכן שזה משום שאני לא נשוי, ופח הזבל שלי מלא בעיקר בפחיות בירה ריקות.
"תכף".
אני עצמי לא מעשן, אבל תמיד יש לי חפיסה או שתיים זרוקות בבית להאקרים שבאים לבקר. אצלם העישון הוא תכונת אופי מקצועית.
הנער זז מצד לצד מאחורי הדלת בזמן שהנחתי את המכל, הדלקתי את האור ונברתי בארון.
"קח".
הוא הנהן בתודה, והתחיל לפתוח את החפיסה כשהחוויתי בידי שייקח הכול ונעלתי את הדלת. צריך להאכיל את הטורפים. טיפ טיפה. כדי שלא יתחצפו, ושאפילו במוחותיהם מעורפלי האלכוהול, תופיע מדי פעם המחשבה שאני 'גבר לעניין'.
התפשטתי במהירות, זרקתי את הבגדים על המיטה, הלכתי לאמבטיה ועמדתי קצת מתחת למים הקרים.
לא, שום שינה. המצולות מחכות.
כל היום השתדלתי לא לחשוב על האיש חסר הפנים ועל מדליית המתירנות המונחת במחסן. אבל ברגע זה, בחושך, כשהמציאות הווירטואלית התקרבה יותר ויותר, לא הצלחתי להוציא אותם מהראש.
האיש והמדליה.
השוט והגזר.
מה כבר התרחש במבוך, ששני דייברים לא היו מסוגלים לטפל בו? אומנם מקצוענים שעובדים באופן אנונימי, אבל על בסיס חוזה קבוע? כאלה שמכירים את המבוך עד הסמטה הצרה ביותר...
משהו חסר תקדים?
מוזר מאוד.
התנגבתי, זרקתי את המגבת לגיגית עם הבגדים המלוכלכים, חזרתי לחדר, הקלקתי על מתג ההפעלה של המחשב והתחלתי ללבוש את הסרבל.
"ערב טוב, לוניה", אמרה ויקה.
"היי, יא זקנה".
פני האישה שעל המסך מחייכות. לא, כנראה, שלא צדקתי. צריך להגדיר תגובה אחרת למילה "זקנה" – עלבון קל, שפתיים מכווצות, מבט מעט מוסט.
"יש דואר?"
"שבע הודעות".
"תקריאי".
לא היה שום דבר מעניין בדואר. הזמנה לשני מועדונים שנפתחו מחדש, מחירון של איזה חברת מכירות קטנה, מכתב מהפסיכופת, שהוא שלח עוד בבוקר...
"למחוק הכול", אמרתי והתיישבתי על יד המחשב. הכנסתי את התקע של החליפה, וחבשתי את הקסדה. "ויקה, תתחברי לדיפטאון... דרך הערוץ הרזרבי. אישיות מספר שבע".
לא השתמשתי בכניסה הזו כבר קרוב לשלושה חודשים, גם ב'אישיות' – חליפה בצבע פלדה, חולצה שחורה מכופתרת, צעיף, מגפי עור גבוהים, גוף גמיש וכחוש, פנים שחומות וצרות, שיער עד הכתפיים וקול נמוך וחזק.
"הערוץ הרזרבי, אישיות מספר שבע", אישרה ויקה.
קשת מול העיניים, זיקוקים, גל של להבות רעבתניות. המצולות.
אני יושב בחדר הקטנטן. מיטה, שולחן ועליו מחשב – לא שלי, אלא אחד אקראי לחלוטין, ודלת. בית המלון 'תחילת הדרך'". תושבי דיפטאון שמגיעים למצולות לעיתים רחוקות שוכרים כאן חדרים בזול.
"הכול בסדר לוניה?"
"כן".
אני פותח את הדלת ונכנס. מסדרון ארוך זרוע דלתות. על יד אחת הדלתות עומד סילבסטר סטאלון ומביט בהתפעלות בידיו.
"היי סליי", אני זורק כשאני עובר לידו. יודע כמעט בוודאות שהבחור רוסי, ובטוח לחלוטין שהוא טירון.
"דומה?" שואל הבחור בתקווה.
"כן..." אני נעצר. בזכות הבירה אני נוטה למצב רוח אדיב.
"פעם ראשונה במצולות?"
"איפה?... כן, ראשונה".
"מי שלובש דמויות של אנשים מפורסמים מפגין טעם רע. וזה גם סימן ההיכר של טירון. תשתדל לבנות לך דמות משלך... תפתח את 'ביו-קונסטרוקטור' למשל, ותעבוד איתו קצת".
"ביו-קונסטרוקטור?" שואל הבחור במבוכה.
"כן, תוכנה פשוטה, יש לה ממשק ברוסית. זרוקה בכל השרתים בקטגוריה לטירונים".
"תודה..." סטאלון הולך אחריי. אני שם לב שהוא מתחיל להתכווץ, כאילו הוא מתבייש במראה שלו. סימן טוב.
אנחנו נכנסים יחד למעלית ויורדים לקומה הראשונה. הלובי די מרווח, ובמשמרת יש ארבעה פקידי קבלה ושני שומרים.
"תיגש לאחד מהם", אני מציע, "ותבקש ייעוץ. לאן כדאי ללכת בהתחלה, איך רצוי להתנהג..."
"לא נעים לי..."
"לא נעים להיות טמבל. החבר'ה האלה יושבים פה בדיוק בשביל זה. ברחוב תבקש עצות מאנשים שעל שרוולם רקומה יד פתוחה, אלה מסייעים בהתנדבות. או מהמשטרה. כיוונת את הטיימר?"
"כן, ברור! לשעתיים!"
"מעולה. תבזבז רבע שעה על שיחה עם פקיד הקבלה, זה יחסוך לך הרבה יותר. שחיה מוצלחת".
"שחיה מוצלחת!" אומר לי הטירון בהתפעלות בעודי מתרחק. זה נחמד להיות ותיק.
אני קורץ לפקיד הקבלה ומהנהן לכיוון 'סטאלון', למקרה שהוא בכל זאת יתבייש לגשת בעצמו, ואז אני יוצא מהמלון. אני מרים את היד ומונית עוצרת מייד. זאת לא המציאות...
"חברת 'דיפ הסעות' שמחה לארח אותך, צלף!" אומר הנהג.
"למבוך המוות", אני אומר. "לאגף ההנהלה".
1000יש משחקים, ויש משחקים.
ההבדל הוא בחיי המדף.
כ-1,000 משחקים מיוצרים מדי שנה על-ידי תעשיית המחשבים. כאלה המיועדים למצולות וגם משחקים פשוטים המיועדים למשתמשים רגילים.
לרוב, משחק חי חצי שנה בערך באופן פעיל. הוא מתפשט בערוצים חוקיים ולא חוקיים, ומדברים עליו. ניצודים מתוכו כל הסודות שהיוצרים הסתירו או שהתווספו בטעות. ואחר כך המשחק מת... ונשמר רק אצל כמה מאות מעריצים.
יש יוצאי דופן – ואז המשחק חי שנים. מופיעים משחקים חדשים, יפים בהרבה ומשוכללים, אבל גם המשחק הישן שומר על המוני חסידיו.
ויש שלושה יוצאי דופן המסרבים למות עוד מהעידן שקדם למציאות הווירטואלית. ' Doom',' C&C'ו'- KombatMortal '. הם עברו שינויים כמובן, עשרות פעמים. אבל זו הייתה יותר קוסמטיקה מאשר שינויים מהותיים.
'C& C' הוא משחק אסטרטגי. המרחב הווירטואלי שלו מקיף את כל הפלנטה. על שטח צבאי סגור, אלה השואפים להיות נפוליאונים וז'וקובים14 מנהלים מלחמות בלתי פוסקות על שליטה עולמית, מפקדים מתוך מפקדות לא-קיימות על צבאות דמיוניים. שם רועמים זחלי טנקים, ונורים טילים לאוויר. מיוצרים כלי נשק חדשים ומפלצתיים, ופיצוצים אטומיים שורפים את בירות העולם לאפר. במשחק הזה אין צורך להיות זריז או מדויק, כאן חשובה החשיבה האסטרטגית. אומרים שאנשי הצבא עוקבים אחרי המשחק הזה בדריכות... ולעיתים שחקנים שנוחלים בו הצלחה, מקבלים הצעה להצטרף לשירות צבאי אמיתי. יש אנשים שהעובדה הזו מניסה מהמשחק, אבל רבים אחרים דווקא רואים בה מוקד משיכה. גם אני שיחקתי קצת במשחק ה'חיילים למבוגרים' הזה. לטעמי המשחק הוא רגוע מאוד ולא מזיק. אתה מתהלך ברחבי המטה המלא עד להתפקע בשלישים מאומנים, כשאתה לבוש במדים יפים ועם כוס קפה ביד, ואומר: 'למה שלא נוריד איזו פצצה תרמו-גרעינית על לוס אנג'לס?'
בשנה האחרונה השתנה המשחק מעט. כעת יש להתחיל אותו בדרגת סגן, ולפקד על מחלקה קטנה בהתגוששויות טקטיות, לציית לפקודות של אחרים, ולאט לאט לעלות בדרגות הפיקוד עד לתפקיד ראש המטה הכללי של המדינה שלך. הופיעו אפשרויות חדשות של הפיכות צבאיות, בגידות, לחימה פרטיזנית 'נגד כולם'... לא יודע, המשחק כנראה הפך למעניין יותר, אבל אני אהבתי את הכללים הישנים.
«Mortal Kombat» הוא עוד יותר חסר תחכום. זה פשוט מכות במרחב הווירטואלי. אפשר ללבוש אחת מתוך מאות מסכות מוכנות, או להמציא אחת משלך, ולהשתתף בטורניר רב-יומי שבסופו הזכות להילחם בנבל הראשי, שחולם לשעבד את כל העולם. המשחק הזה הוא שימושי מעין כמוהו. אין בעולם מקום נוסף כמו הזירות הקודרות של «Mortal Kombat», שבו אפשר להוציא עצבים ולהיפטר מרגשות שליליים על-ידי בעיטות עקב במצחו של היריב או הטלת כישוף מאגי עליו. משחק טוב. אני נכנס לשם פעם-פעמיים בחודש, אבל יש כאלה שפשוט לא עוזבים את הקרבות. אומרים שאם לא משתמשים יותר מדי במאגיה, שכמובן, למרבה הצער, לא בהישג יד במציאות, אפשר ללמוד שם להילחם ברמה לא רעה בכלל. אבל אני בספק. בכל זאת, 'מכה' שמרגישים דרך החליפה הווירטואלית, זו לא אותה מכה ממוט מתכת אמיתי שמנחיתים עליך ברחוב.
וכמובן יש את «Doom». המשחק שהעידן הווירטואלי החל מכך שנתקעו בו במקרה.
השטח הראשי שלו נקרא בשם היומרני 'מבוך המוות'. זה אכן מבוך – 50 רמות, חלקן ממוקמות בבניינים ובמרתפים, חלק ברחובות של עיר הדמדומים – מעין מגפוליס מוגדר, שגזע חייזרי השתלט עליו. מצולות בתוך מצולות, מרחב בתוך מרחב. בעל חוקים וכללים משלו.
המשחק מתחיל בשלב הראשון – תחנת רכבת הרוסה למחצה, שאליה מגיע השחקן בקרונית כשברשותו נשק אחד ויחיד – אקדח. תחנת הרכבת מלאה במפלצות – התושבים לשעבר של עיר הדמדומים, ובשחקנים אחרים. קשה לומר מי מהם מסוכן יותר. המפלצות חמושות טוב יותר, והשחקנים, מן הסתם, חכמים יותר מהמכונות. בתחנת הרכבת ניתן למצוא כלי נשק, ציוד מגן, ערכות עזרה ראשונה ומזון. אחרי שיוצאים מתחנת הרכבת מגיעים לשלב השני – כביש מהיר המלא בכלי רכב נטושים... וגם כמובן במפלצות ובשחקנים. כדי לנצח במשחק צריך להגיע לשלב 50, כנסייה עתיקה בלב העיר, ולהשמיד את מנהיג החייזרים. זה קשה. פעם הצלחתי להגיע לשם. אבל מאז השתנה המבוך עשר פעמים לפחות – הופיעו בניינים, מפלצות וכלי נשק חדשים. והופיעו כמובן גם, שחקנים חדשים, מכורים למשחק, שכבר לא יכולים לתאר לעצמם חיים בלי קרבות ירי ברחובות עיר הדמדומים.
זה משחק מעניין. קודם כול משום שהוא דורש תקשורת קבועה עם אנשים אחרים. לא 'לחימה עד המוות', כמו ב-Mortal Kombat, לא חילופי מסרים דיפלומטיים ואיומים כמו ב-C&C, אלא תקשורת של ממש. כריתת בריתות, שכנועים וכמה חוכמות חיים קטנות...
אבל איזה אירוע יוצא דופן היה יכול כבר להתרחש בשטח המבוך?
1001אגף ההנהלה של 'מבוך המוות' שוכן בבניין דו-קומתי המצופה באבן גיר ורודה ונמצא בפרברי דיפטאון. המראה שלו נעים, שוחר שלום, והוא דומה יותר לבית מגורים מאשר למשרד. בקוטג'ים כאלה בוודאי מתגוררות משפחות אמריקניות ממעמד הביניים. הכניסה למבוך נמצאת בצד המרוחק יותר, והיא נראית מרשימה פי כמה. אני עומד בגן ובוחן את השומר העומד ליד הדלת. השומר לבוש סרבל בצבעי הסוואה, התלבושת הרגילה של השחקנים, ומחזיק רובה שטוצר. יש לו פני פוקר, והוא עומד בלי נוע. אדם או לא? טיפשי להתעניין, בייחוד כי קשה לזהות מייד תוכנה עשויה היטב. אני עובר את השומר ומוצא את עצמי באולם לא גדול. אור שמש בוהק בוקע מהחלון. לאורך הקירות יש שולחנות קפה וכורסאות רכות. במרכז האולם עומד שולחן מאסיבי יותר, ומאחוריו יושבת בחורה מחייכת. מזכירה, ונראה שאחת חיה.
"שלום", אני אומר.
הפנים של המזכירה משתנות מעט.
"יום טוב", היא אומרת. הקול רך ונעים. נראה שהעבירו אותי לעובדת חברה דוברת רוסית.
"אני צריך לפגוש את ההנהלה", אני מתחיל ישר ולעניין.
"אם תוכל לתת פרטים נוספים".
הבחורה היא הנימוס בהתגלמותו. אבל לעבור את המחסום שהיא מייצגת לא יהיה קל יותר מאשר לעבור את המפלץ ליד הגשר של אל-כבאר.
"יש לי מידע חסוי המיועד להנהלה של המבוך".
"ובכל זאת, אבקש ממך לפרט בקצרה את מטרת ביקורך".
טוב...
"אני מעוניין להודיע למר גיירמו אגירה, שאני מודע לבעיה הקטנה שהתעוררה בימים האחרונים, ויודע שהדייברים שעובדים איתכם לא הצליחו לפתור אותה. אני מעוניין להציע את שירותיי בפתרון הבעיה הזו".
המזכירה מהנהנת.
"דקה אחת".
היא קמה בלי למהר ויוצאת מאחת הדלתות הפנימיות. אני מחכה בסבלנות. הכול נחמד מאוד ופטריארכלי. אין מחשבים, אין מפלצות. כאילו זה לא המשרד של האטרקציה האפלה והיקרה בהיסטוריה של האנושות, אלא איזו חברה קטנה שמוכרת נייר טואלט...
הבחורה נעדרת זמן רב. נמאס לי לעמוד ואני מתיישב באחת הכורסאות ומתחיל לדפדף באחד העיתונים הזרוקים על שולחן הקפה. הכול שקט ושלו. חוץ ממני אין עוד מבקרים, אף-על-פי שהם כנראה שם, אנחנו פשוט לא רואים זה את זה כי הם משוחחים עם נציגות אחרות של החברה.
"מר..."
"צלף", אני אומר ונעמד. "את יכולה לקרוא לי צלף".
הבחורה מהנהנת: "מר גיירמו אגירה יקבל אותך".
בקולה מסתמנת סקרנות קלה. נראה שהיא אפילו לא חשדה שבמבוך יש בעיות כלשהן.
אני נכנס דרך הדלת וקופא במקומי.
זה יפה.
החלל בצורת משולש שונה צלעות, קיר אחד שקוף לגמרי, ומגובה רב נשקף ממנו נוף של עיר הטבולה באור אדום של שקיעה. זו לא דיפטאון... סביר יותר שזו עיר הדמדומים. השולחן של מנהל האבטחה של המבוך, מר גיירמו, הוא בצורת פרסה. ועליו עומדים שלושה צגי מחשב, מקלדת ושום דבר נוסף. מר גיירמו עצמו בדיוק קם לפגוש אותי. הוא מבוגר, כחוש, שזוף מאוד, ולבוש בחולצת טריקו ובמכנסיים קצרים.
"שלום". הוא מושיט את ידו ראשון. "אז אתה צלף? תקרא לי פשוט וילי".
וילי, שיהיה וילי.
אני לוחץ את ידו.
"אמרת דברים מעניינים כל-כך... כן? על בעיות, דייברים, עזרה..." וילי צוחק ומניף את זרועותיו. "בום! בום! עזרה כזאת?"
איזו תוכנת תרגום מעניינת. מבטא חזק, מילים מוזרות שחוזרות על עצמן, כאילו גיירמו מדבר ברוסית בעצמו. אתה מייד מתייחס לאיש אחרת...
"בוא נדבר בכנות?" אני מציע. וילי-גיירמו מקמט את מצחו ומהנהן. "אני – דייבר".
"כן?" מתעניין וילי בנימוס. "ומה זה בדיוק?"
אני מחייך בחזרה ואומר: "אני מניח שהעובדים שלך, האוקראיני והקנדי, יוכלו להסביר את זה הרבה יותר מהר. אני מתכוון לדייברים שעובדים איתכם על בסיס חוזה קבוע".
וילי מביט בי ושותק. זה נמשך זמן רב. ואז הוא מהנהן.
"הנחתי שאנטול רוסי. הוא אוקראיני?"
ככה. לאיש חסר הפנים יש מידע מדויק יותר מאשר לראש אבטחת המבוך.
"אלה כבר פרטים קטנים", אני אומר.
"שב, צלף..." וילי מקרב אליי את הכיסא ומתרחק לעבר החלון. הוא מביט בעיר שטופת זוהר הדם.
"אם כך, אתה דייבר?"
אני מהנהן.
"זה מעניין ביותר. מאוד לא רגיל!" וילי מרים את האצבע המורה. "כולם מחפשים את הדייברים, לכולם יש בקשות, עסקים, שאלות... ואתה הגעת אלינו מיוזמתך".
אני שותק.
וילי מסתובב.
"יש לך חליפה יפה צלף", הוא אומר, "אתה יודע מה היה יכול להתאים לה? קסקט! קסקט כזה קטן ואפור!"
ברור. הוא רוצה לערוך לי מבחן צנוע.
"ויקה..."
וילי מחייך. ברור. אותו הטריק שבו השתמש האיש חסר הפנים. אני מנותק ממערכת ההפעלה שלי. מזמן הייתי צריך לצפות למשחקים כאלה.
מצולות מצולות, אני לא שלכן...
מסתבר שראשי כואב. בכל זאת הבירה השפיעה...
הורדתי את הקסדה, והושטתי יד לעכבר. הפעלתי את "ביו-קונסטרוקטור", בחרתי בזריזות 'ביגוד' בתפריט, ואחר כך 'כובעים', מצאתי משהו בין ברט לקסקט, וצבעתי אותו בצבע אפור פלדה. ואז הצמדתי אותו לאישיות שלי – אישיות מספר שבע, צלף...
deep
הכנס.
הברט נמצא על הראש שלי. אני לא יודע אם על זה דיבר מר אגירה, אבל נראה שהוא מרוצה.
"אנחנו מעריכים את העבודה של הדייברים", אומר וילי. "אבל העובדים הקבועים שלנו מסתדרים. צריך קצת זמן. אנחנו נציע לך עבודה מעניינת, כן?"
אני מניד בראשי, הברט מחליק הצידה.
"מר גיירמו", אני אומר בכבוד אך בתקיפות, "מדובר בעניין אחד ספציפי שבו אני מעוניין לעזור למבוך".
גבותיו מורמות בפליאה.
"לפני כמה ימים, התרחשה תקרית מוזרה במבוך..." אני משתתק ומחכה לתגובה. נראה שווילי חושב.
"תקרית?" תנועת ראש לעבר החלון. "בכל יום יש כאן אלפי תקריות. מלחמה! יריות! כיף!"
האם ייתכן שהאיש חסר הפנים טעה? אני מתחיל להרגיש אידיוט.
"הדייברים שלכם..." אני מתחיל. "אתמול למשל, הם הצליחו לבצע את העבודה שלהם?"
זה הדבר היחיד שאני יודע. הדייברים של המבוך לא ענו על הציפיות...
"אה!" וילי מהנהן. "אה! המפסידן!"
ליתר ביטחון אני מהנהן.
"זאת בעיה?" אגירה הופך לרציני.
"ככל הידוע לי, כן".
הפוגה. גיירמו שוקל דבר-מה בראשו.
"מר צלף, מה ידוע לך?"
אין טעם לשקר. אני לא עומד מול אדם שכדאי לבלף מולו.
"מעט מאוד. הודיעו לי שישנה בעיה במבוך. שהדייברים שלכם לא יכולים לפתור אותה. ביקשו ממני להציע את עזרתי".
שוב הפוגה. אני אלמוני, וזה יכול להיות מסוכן ליידע אותי על הצדדים הפחות סימפטיים של עסקי החברה. אולם נראה שלגיירמו יש חוש גם לצרות וגם לדרך להתמודד איתן.
"תסכים לחתום על הסכם חד-פעמי?" הנימה שלו הופכת למהירה ועניינית.
"כן".
"הסכם סודיות מוחלטת", הוא מוסיף. "עם כלל סנקציות הענישה האפשריות".
"כן..."
"אנא ממך, צלף" הוא מצביע על השולחן שלו. אני מתקרב בהנחה שעכשיו תתבצע חתימת הסכם העבודה, אבל וילי מצביע על הצג האמצעי: "צלף, זה שלב מספר 33 של המבוך. 'דיסנילנד'".
אני מביט במסך והשלב הזה מאוד לא מוצא חן בעיניי. לכל הפחות כיוון שבזמנים שבהם אני הייתי שם, השלב נראה אחרת לגמרי.
"זה שלב מאוד מאוד רע". אומר וילי. הוא מבהיר: "הוא קשה. זאת ההתחלה. רכבת ההרים. זה –" הוא מניח את האצבעות על המקלדת והתמונה משתנה. "שד-לופת. רע!"
כאילו דמיונם של יוצרי המבוך הוליד פעם שדים טובים...
"הנה הוא..." עוד נגיעה במקשים. "המפסידן".
גיירמו שותק, אבל לא בשביל ליצור שתיקה תיאטרלית – אין שום דבר יוצא דופן על המסך. הוא פשוט מהרהר.
"אז, זאת היא הבעיה, צלף? כן?"
1010איש מתושבי דיפטאון אינו יכול לצאת בעצמו מהמצולות. הם פשוט לא יראו את המחשב, לא יוכלו להכניס את פקודת היציאה או ליצור קשר עם מערכת ההפעלה באופן קולי. רק בבתים וירטואליים שבהם מצוירות המקבילות הווירטואליות של המחשבים האמיתיים, התת-מודע עושה לנו הנחה. מהמצולות יוצאים במקום שנכנסים אליהן. בבית הדמיוני שלכם, שיכול להיות ארמון או בקתה, אבל עם מחשב 'אמיתי'.
לכן קיימים הטיימרים. הם מובנים בתוך כלל התוכנות, החל מ'וינדוס הום' של מייקרוסופט ועד 'וירט-נביגטור' ו-'דיפ-קומנדור' הרוסיים. מגבלת הזמן של הימצאות במצולות עומדת על 48 שעות. בפרק זמן זה בן-אדם לא ימות מרעב או מהתייבשות. אמת, משתמשים נבונים תמיד יכוונו את הטיימר לפחות זמן. שעתיים, יממה... הפסיכופת, שמכוון את הטיימר שלו ל-36, הוא כבר יוצא מן הכלל. התעוררות של אדם שבילה כמה יממות במצולות היא מחזה...מסריח מעט.
מובן שאפשר לפרוץ את הטיימר ולכבות אותו. או לפרוץ ולהוסיף זוג אפסים ל-48 השעות הנקובות. אבל משתמשי קמיקזה כאלה הם די נדירים, וסופם עגום.
כזה, כמו של המפסידן למשל.
את 'מבוך המוות' אי אפשר לעבור בפעם אחת. לאף אחד פשוט אין מספיק כוחות למשימה כזאת. בעולם הווירטואלי השינה נסוגה, אבל בכל זאת יש גבול לכוח הסיבולת. לכן, בסוף כל שלב השחקנים מקבלים גישה לתפריט המשחק, שם ניתן לרשום את נקודות הציון שלך ולצאת למצולות הרגילות. לצאת, כדי שבעתיד יהיה אפשר לחזור.
אבל לפעמים מופיעים אופטימיסטים שמחליטים לעבור את המבוך בפעם אחת. לחזור על הצלילה הראשונה והאגדית לתוך המציאות הווירטואלית. הם פורצים את הגנת הטיימר, לפעמים בעצמם, ולפעמים משתמשים באיזה תוכנת האקרים. הם קוטעים לעצמם את הדרך הבטוחה בחזרה וצוללים כל הדרך אל הקרקעית.
הדייברים הם אלה שמחלצים אותם משם. לכל מרכז משחקים גדול יש אפשרות ליצור קשר עם מישהו מאיתנו. ואלה שגדולים ממש, מעסיקים עובדים אנונימיים בחוזה קבוע. זול יותר לשלם לנו, מאשר לקרובי משפחה של שחקן שמת מתשישות.
הבטתי במפסידן. הוא היה לבוש בסרבל ההסוואה הרגיל וקסדת-מסיכה, ומבין כלי הנשק היה לו רק אקדח. או שהוא הגיע ככה לשלב 33, או שאז כבר הרגו אותו. אחרי ששחקן מת במבוך, הוא אוטומטית מוחזר לתחילת השלב עם מינימום ציוד.
"שטויות במיץ..." אמרתי.
"מה?" התעניין גיירמו.
"כמה זמן הוא כבר שם?"
"39 שעות. אנחנו עוקבים אחרי השחקנים מרגע כניסתם למערכת".
ככה. אם כך, האיש חסר הפנים התחיל להתעניין במפסידן כמעט מייד עם כניסתו למבוך? עקב בדריכות, ומייד התחיל לאסוף דייברים.
"הטיימר שלו יכול להיות מכוון ליומיים".
"כן. אוי, זה כל-כך לא נעים!" גיירמו נאנח. "להשתין, לחרבן בתוך הסרבל... פוי!"
מה גרם לאיש חסר הפנים להשמיע אזעקה?
הרי עוד לא קרה שום דבר נורא. רק עוד חובב משחקים עתיר ביטחון עצמי.
"הוא כבר יושב ככה זמן רב?"
"יממה בערך". גיירמו הנהן. "כן, זה מוזר. הוא ניסה לעבור את השלב חמש פעמים... אחר כך השלים עם המצב, והתיישב ליד הכניסה".
"ומה עשיתם?"
"שלחנו את אנטול". גיירמו מניף את ידיו. "הוא יודע לעשות את זה... להוביל לסוף השלב..."
"ומה קרה?"
אני נאלץ למשוך ממנו את המידע בצבת. לא משום שגיירמו מסתיר ממני משהו. הוא פשוט לא מבין מה בדיוק מעניין אותי, מפני שהוא רגיל לתקשר עם הדייברים המנוסים, שמבינים אותו אחרי חצי מילה.
"וילי, תסביר לי הכול מהתחלה".
גיירמו מהנהן.
"השחקן נכנס לשלב לפני 29 שעות. ניסה לעבור חמש פעמים, ובכל פעם הרגו אותו. מהר".
"שד?"
"לא, את השד הוא בום-בום! שחקנים אחרים. אחר כך הוא התיישב ונשאר לשבת. שלחנו את אנטול והוא הוביל את המפסידן. הרגו אותם. אנטול הלך בפעם השנייה, אבל שוב לא היה להם מזל. הלקוח נהרג, אנטול כעס מאוד. חיסל את כל מי שהיה שם..." גיירמו צוחק בסלחנות. "היום הדייברים היו צריכים לנסות יחד. אני אבקש דיווח, כן?"
"כן", אני אומר בלי להתיק את המבט מהמסך. בחור צעיר בסרבל עם אקדח. מה הפחיד את האיש חסר הפנים? למה הוא חושב שמה שקורה הוא חסר תקדים? למה הוא מציע את פרס מדליית המתירנות עבור משימה לא מסובכת? "תגיד וילי, קרה עוד משהו מוזר?"
מופיעה אצלי תקווה מהוססת שמדובר בכלל במשימה אחרת.
"לא".
"שום דבר?"
"שום כלום!" גיירמו מנופף בידיו. "אנחנו דואגים ללקוחות שלנו. במבוך הכול תחת שליטה".
אני מביט במסך ומחכה.
"אז..." אומר אגירה בסקרנות. "אז-אז... בבוקר ניסו להוציא אותו עוד פעמיים. ובצהריים... שלוש פעמים. לא הצליחו".
"ואתה לא ידעת על זה?" לא התאפקתי ואמרתי בעוקצנות.
"אנחנו לא מגבילים את היוזמה של העובדים שלנו", עונה לי גיירמו בגאווה. "המצב כרגע לא קריטי".
הוא צודק כמובן. אבל דאגה קטנטנה ובלתי מוסברת מתגנבת אליי. מי הוא השחקן הזה שהסתבך בצרות? נשיא ארצות הברית, האפיפיור, דמיטרי דיבנקו?
"מי הוא?" אני שואל בקול רם. גיירמו מושך בכתפיו.
"זה לא ידוע..."
"אתם לא מנטרים את המשתמשים?"
"אנחנו – מרכז שעשועים, ולא הק.ג.ב", הוא עונה לי בשנינות. "מידע יכול להיגנב. כמה לדעתך ישמח מנכ"ל רציני של תאגיד או שייח ערבי לקרוא בעיתון על הרפתקאותיו בעולם הווירטואלי?"
"נו אז מה..."
"בשבילך זה כלום. אדם רגיל פשוט יצחק. אבל אנשים רציניים, מאוד-מאוד לא אוהבים כשצוחקים עליהם!"
"אתם יכולים לנתק אותו ידנית?"
"איך?"
באמת, איך? גם אם נאתר את הערוץ שדרכו השחקן נכנס למבוך וננתק את החיבור, זה לא ישנה דבר. האדם יתקע בריק או שהעולם סביבו יקפא כמו תצלום, איך שיבחר התת-מודע שלו. זה כמו לכסות אדם טובע בברדס עשוי מחומר אטום כדי שלא יפריע לשאר המתרחצים.
"ובכל זאת, תאתרו את הערוץ שלו..." אני אומר.
"זה מאוד מסובך", גיירמו מצביע במחווה ציורית על העיר שמעבר לחלון. "יש כאן 162,036... סליחה, 162,035 שחקנים. זה 2,035... לא, עכשיו שבעה!...ערוצי תקשורת. המידע הזה מגיע אל 28 שרתים ראשיים, אחר כך מתחלק לפי שלבים, מעובד על-ידי המכונות שלנו ואלה שאנו שוכרים בכל היבשות. אנחנו משתמשים בארבעה לוויינים כדי לסנכרן את חילופי הנתונים. למבוך יכולים להיכנס משתמשי אינטרנט, וגם משתמשים עצמאיים שמתחברים דרך אחד מ-70,000 הקווים של החברה..."
"הבנתי", אני אומר. מובן שבכל זאת אפשר לאתר את המפסידן, אבל התענוג הזה יהיה יקר כל-כך שאין טעם לנסות לשכנע את גיירמו. "אתה יכול לקרוא לדייברים שלך?"
"הם לא מחוברים כרגע".
גם זה הגיוני. אם הם אכן ניסו להוציא את המפסידן במשך יממה שלמה, קרוב לוודאי שעכשיו הם 'חורפים'. האחד באוקראינה והשני בקנדה. אולי מקללים מתוך שינה.
"טוב", אני מחליט. "אפשרי להיכנס ישר לשלב 33?"
גיירמו מסיט את מבטו: "מתי שיחקת בפעם האחרונה? נשארו לך רישומים?"
"לא..."
"אם כך, תיאלץ להתחיל מההתחלה".
להתפתחות כזאת לא ציפיתי. "מה זה השטויות האלה? לכל המשחקים יש ערוצי שירות כדי לעבור בין השלבים! מה אתם, יוצאים מהכלל?"
"כן".
"אבל למה?"
"למבוך יש קרן גדולה לפרסים המוענקים על קביעת שיא חדש למעבר מהיר של שלב או סיום של כל המשחק בזמן שיא".
"אני מבין. אז מה... פרס גדול?"
"הפרס המרכזי – חצי מיליון דולר. את הסכום הזה יקבל מי שיצליח לעבור את כל השלבים ולחסל את נסיך החייזרים בתוך 47 שעות ו-59 דקות". בקולו של גיירמו מתחילה להישמע טקסיות פרסומית.
אוי אוי אוי...
למה אני לא שחקן?
"זה סכום גדול", גיירמו מציין משום מה. "כן? כל קוד הנותן לשחקן חסינות או ארסנל מלא, ייגנב כשמדובר בחצי מיליון. שחקנים היו מוצאים ומשתמשים בכל ערוץ שירות כזה. היינו נאלצים לשלם את סכומי הזכייה לעיתים קרובות... ולמעשה – לא לשלם אותם אף פעם".
"אז איך הדייברים שלכם עובדים?"
"הם עברו את המבוך מראש. יש להם רישומים בכל השלבים, בכל המקומות המסוכנים. כמה דקות והם נמצאים במקום הדרוש".
זאת התחלה טובה.
"כמה זמן נדרש להגיע לשלב 33?"
"החל מ-25 שעות ועד אין-סוף".
מה חשב לעצמו האדם חסר הפנים? אם בתוך 24 שעות הדייברים של המבוך לא יצליחו להוציא את המפסידן, אז אי אפשר להציל אותו כלל...
גיירמו שותק ועוקב אחריי במבטו.
"אני אוכל לפחות לקבל את המפות של השלבים?" אני שואל. "המפות המלאות?"
"לא. לא קיימות מפות מלאות. המבוך משתנה כל הזמן ובאופן עצמאי. זה הרי לא איזה סרט או ספר, צלף. זה עולם שלם, עולם פלאות! ופלא לא יכול להישאר ללא שינוי".
1 אזהרה שנותנים סוהרים ברוסיה: "צעד ימינה, צעד שמאלה – ייחשב כניסיון בריחה. קפיצה – התגרות. נפתח באש ללא אזהרה". (כל ההערות הן של עורכת התרגום אלא אם צוין אחרת)
2 LAMER מילת סלנג בעולם המחשב המציינת אדם לא יוצלח המתעסק בפריצות למחשבים. [המתרגמת]
3 הנסיך איוון הוא גיבור בפולקלור הרוסי. באחד ממסעותיו הוא נשלח לגנוב את תפוחי הנעורים מגנה של המכשפה, כשהוא חמוש בחרב-אוצר קסומה. באחרת הוא נשלח לתפוס את עוף החול, וכשסוסו נאכל על-ידי הזאב האפור, הזאב האפור מרכיב אותו על גבו למשך שאר המסע.
4 גיבור פולקלור רוסי נוסף. בדרך כלל בנו של איכר או עני. מאופיין על ידי תמימות הגובלת בטיפשות.
5 מריה האומנית – דמות מהפולקלור הרוסי, אומנית טוויה, אריגה ורקמה. [המתרגמת]
6 גיבור הפולקלור הרוסי, האביר אילייה מורומץ גער בסוסו במילים ".. מאכל זאבים, שק עשבים!"
7 קרלוס קסטנדה היה סופר פרואני שכתב ספרים על חוויות חושיות בתחום העידן החדש. [המתרגמת]
8 "אומרים שבמוסקבה חולבים תרנגולות. אבל מי שמגיע לבדוק, מוצא דברים מוזרים עוד יותר". אמרה רוסית שמשמעותה שאין להאמין לשמועות.
9 גיבור הסרט הקלאסי "17 רגעים של אביב", שבו הוא מרגל סובייטי בשורות ה-SS במלה"ע ה-2. פופולריות הסרט הביאה את הדמות למעמד של גיבור תרבות רוסי, וכן לדמות בבדיחות רבות.
10 סוג של נקניק מעושן רוסי.
11 פסטרמה איכותית מבשר בקר.
12 מכונית זולה מייצור רוסי.
13 עוד מכונית מייצור רוסי. מעט יקרה יותר.
14 הרמטכ"ל של רוסיה במלחה"ע ה-2.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.