הקפיצה הקוונטית מגיהנום לגן עדן

ארבעה בספטמבר 1951, שבת, תשע בבוקר, חדר לידה בבית חולים קטן ביפו, ישראל.

אישה זועקת. סביבה מתקהלים רופאים ואחיות. זוהי לידה בסיכון גדול. הן היולדת והן הוולד נתונים בסכנה. אסור היה לה להיכנס להיריון, הזהירו אותה מראש. כבר שנים היא סובלת ממחלת לב קשה, וגם בעלת סוג דם שלילי שמסכן את העובר. בחוץ עומד, חרד, האב המודאג. מה יהיה אם יאבד את שניהם?! בשעתו הפציר בה לעשות הפלה, ובמשך שנים הקפידו שניהם שלא תיכנס להיריון, מפני שידעו שזו סכנת נפשות. אבל ברגע אחד של איבוד שליטה ושכרון חושים במהלך חופשה שבילו בחיפה, השתנו חייהם.

היולדת מקבלת זריקת זירוז. אסור שהלב החלש יסבול מעומס יתר. חייבים להחיש את הלידה, והכרחי לעשות הכול כדי שהוולד יצא מהר. הלחץ גובר. יש למהר. אסור לאבד זמן!

התינוקת פוחדת, חשה שמאיצים בה לצאת, אך חוששת. מה יהא עליה בחוץ? מזה כמה חודשים, בשהותה בחשכת הרחם, היא חשה עצמה כנטל על האם החולה. היא מכירה כבר את אימה כשהיא חסרת נשימה, מתוחה, אחוזת כעס, לפרקים מתחרטת על שלא נפטרה ממנה באמצעות הפלה. הייתה צריכה לשמוע בקול בעלה ולהרוג אותה.

כדי להאיץ בתינוקת לצאת, גורמים לה לסבול. היא נאלצת לצאת, כי כבר ממש לא נוח ברחם. גם קודם לא היה ממש נוח, אך כעת גרוע יותר. כוח זר ומעיק דוחק בה לצאת. היא כמעט נמעכת בפנים, וגם אימא הולכת ומשתנקת. היא חייבת לצאת, אחרת נגזר עליה למות. שתי אפשרויות עומדות בפניה: למות ברחם, ובכך להרוג גם את אימא, או לנסות לצאת. מה שיהיה יהיה. ייתכן שתמות בחוץ, ואולי כך תגרום לאימא להינצל.

אימא כל כך התאמצה שתחיה. שמרה עליה מפני כל מי שהאיץ בה להרוג אותה. היא חייבת להשיב לה טובה ולנסות להציל אותה. שמעה אותה מביעה תקווה שדליה בת השבע תזכה באח או באחות, שלא תהיה לבד. אימא לא יודעת שברחם יש בת, אולי היא רוצה שיהיה זה בן. כנראה שכן, רוצה בן. כנראה שאימא בכלל אינה חושבת עליה, אלא רק על כך שלדליה יהיה אח שיגן עליה כשהיא תמות. הרופאים לא צופים לאימא עוד הרבה שנות חיים. יהיה תפקיד לאח הזה, להגן על המשפחה, על דליה ועל אבא.

היש טעם להיוולד? האם תצליח לשרוד אם תצא? האם אימא תשרוד את הלידה? ומה יהיה כאשר יתגלה שהיא בת ולא בן. האם הם יתאכזבו?

אין לה זמן להתלבט. לוחצים עליה. כואב. היא חייבת לצאת! היא מוקפת בצעקות. כולם צועקים בהיסטריה. אין ברירה. היא נחלצת ויוצאת.