גבר יחיד
כריסטופר אישרווד
₪ 44.00 ₪ 25.00
תקציר
״ובדיוק כאן, כמעט מדי בוקר, ג’ורג’ היורד במדרגה האחרונה מרגיש שהוא עומד על פי תהום, בקצה שבר פתאומי, משונן, קטוע ביד גסה – כאילו הדרך שהתוו העקבות נעלמה מתחת למפולת סלעים. כאן הוא נבלם בבת אחת ויודע מחדש, בידיעה מחליאה, כמעט כאילו בפעם הראשונה: ג’ים מת. הוא מת.״
ברוכים הבאים לדרום קליפורניה שטופת השמש של שנות השישים. ג’ורג’ מתגורר בפרוור קליפורני טיפוסי. הוא מרצה לספרות אנגלית, הומו בגיל העמידה, המסתגל לחיים בגפו אחרי מותו הפתאומי והטראגי של בן זוגו ג׳ים, שהשאיר אותו שבור לב.
גבר יחיד מתאר יממה אחת בשגרת חייו של ג׳ורג׳ – הוא נחוש בדעתו לדבוק באורחות חייו הקודמים. הוא רוצה לחוות, לאהוב ולהיות נאהב.
מתחת לפני השטח של האיפוק הבריטי גואים בקרבו גלים של יגון, זעם ובדידות – אבל האדם המתגלה לעינינו, למרות כל הטרדות ועוולות היום־יום אוהב לחיות. בהומור נוקב ובמבט צלול מתאר כריסטופר אישרווד את רעבו של ג’ורג’ להמשיך להנאות הלא צפויות בחיים ואת יכולתה של הנפש לגבור על אובדן וניכור.
גבר יחיד הקדים את זמנו, וכאשר ראה אור בשנת 1964, רבים הזדעזעו מהתיאור הגלוי, האוהד והנוגע ללב של חייו של הומו מבוגר. הספר, שאישרווד עצמו ראה בו את הטוב שבספריו, מוכר כיום כיצירת מופת קלאסית פיוטית על החיים כנטע זר בחברה.
גבר יחיד הוכתר כיצירת מופת מיד עם צאתו לאור, והוא נחשב לאחד הרומנים הראשונים והטובים ביותר של תנועת השחרור המודרנית של הקהילה הגאה.
כריסטופר אישרווד (1986-1904) נולד במנצ׳סטר, אנגליה. הוא התחיל את קריירת הכתיבה שלו באוניברסיטה ולאחר מכן עבר לברלין, בה התגורר בשנים 1933-1929, שם התפרנס כמורה לאנגלית. הוא היה עד לעלייתם לשלטון של היטלר ושל המפלגה הנאצית וכמה מספריו הידועים ביותר, כמו Mr. Norris Changes Trains ופרידה מברלין, שואבים ממה שחווה על בשרו באותה תקופה. הוא יצר את דמותה של סאלי בולס, שהתפרסמה לימים כגיבורת המחזמר, ולאחר מכן הסרט – קברט.
בשנת 1938 נסע אישרווד עם ו”ה אודן לסין ובתחילת 1939 המשיכו לארצות־הברית. ב-1953 הכיר אישרווד את דון בקארדי, שהיה צעיר ממנו בשלושים שנים. מערכת היחסים רבת השנים והתהפוכות נמשכה עד מותו של אישרווד בקליפורניה ב-4 בינואר 1986. כריסטופר אישרווד היה דמות מפתח בספרות העולמית של המאה העשרים ובתנועה לזכויות הקהילה הגאה, וכתב יותר מעשרים ספרים.
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 148
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אפרסמון ספרים בע"מ
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 148
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אפרסמון ספרים בע"מ
פרק ראשון
היקיצה מתחילה באמירת "עכשיו". מה שהקיץ שוכב, בוהה בתקרה שמעליו ולתוכו פנימה עד שהוא מאתר "אני", ומכאן מסיק — "אני עכשיו". אחר כך מגיע "כאן", ובכך יש משהו מרגיע, לפחות על דרך השלילה; משום ש"כאן", הבוקר, הוא המקום שבו ציפה למצוא את עצמו: מה שנקרא "בבית".
"עכשיו", לעומת זאת, הוא לא סתם עכשיו. "עכשיו" הוא גם תזכורת מפחידה: יום תמים אחרי יום האתמול, שנה שלמה אחרי השנה שעברה. כל "עכשיו" מסומן בתאריך, ומכוחו כל "עכשיו" קודם מתיישן מיד, עד שבמוקדם או במאוחר אולי — לא, לא אולי — בוודאי — זה יגיע.
הפחד מעורר את העָצָב התועה. רתיעה מעוררת קבס מן הצפוי אי־שם, הרובץ לפתח, ודאִי עד מוות.
אבל בינתיים קליפת המוח, המפקדת הקשוחה, תפסה את מקומה ליד ההגאים והתחילה לבדוק אותם זה אחר זה: הרגליים מתמתחות, הגב התחתון מתקמר, האצבעות מתכווצות ומתרפות. ועכשיו, בכל תדרי התקשורת הפנימית, מהדהדת פקודת היום הראשונה: לקום.
הגוף הצייתן מתרומם, קם מהמיטה — תוך התכווצות קלה בתגובה לאיתותי כאב מברך שמאל ומהאגודלים השיגרוניים וגל חולף של בחילה בגלל הלחץ על שוער הקיבה — ומדשדש עירום לחדר הרחצה, שם מתרוקנת שלפוחית השתן שלו והוא נשקל: עדיין קצת יותר מ־68 קילו, למרות כל המאמצים בחדר הכושר! ועכשיו אל הראי.
מה שהוא רואה שם אינו ממש קלסתר פנים, אלא צרה־צרורה. הנה מה שעשה לעצמו, מה שהצליח איכשהו לעולל בחמישים ושמונה שנותיו; הצרה מתגלמת במבט עמום, מותש, חוטם שהתחספס, פה שזוויותיו משוכות מטה, עקמומיות כמו בתגובה על חמיצות הרעלנים שבתוכו, לחיים שמוטות מעוגני השריר, צוואר מידלדל בקפלי קמטוטים זעירים. המבט המותש הוא מבט של אצן או שחיין עייף עד אימה; ועם זאת, לא בא בחשבון לעצור. היצור שבו אנו צופים יתאמץ וימשיך ולא יחדל עד שיצנח תחתיו. ולא מרוב גבורה. הוא פשוט לא יכול לדמיין אפשרות אחרת.
בוהה ובוהה במראה, רואה שם פנים רבים בתוך פניו — פני הילד, הנער, הצעיר, הצעיר פחות — כולם עדיין נוכחים, משומרים כמאובנים מרובדים, שכבה על שכבה, וכמו המאובנים, כולם מתים. הם אומרים ליצור החי הגוֹוע: תראה אותנו — כולנו מתנו — מה יש לפחד?
הוא משיב להם: אבל זה קרה כל כך בהדרגה, כל כך בקלות. אני מפחד מההאצה.
בוהה ובוהה. שפתיו נפשקות. הוא מתחיל לנשום דרך הפה. עד שקליפת המוח פוקדת עליו להתרחץ כבר, להתגלח, להסתרק. גם את עירומו יש לכסות. צריך להלביש אותו בבגדים כי הוא יוצא החוצה, לעולם האנשים; ויש לדאוג לכך שאנשים יזהו אותו. שהתנהגותו תהיה מקובלת עליהם.
הוא צייתן, הוא מתרחץ, מתגלח, מסתרק, כי הוא מקבל עליו את חובתו לאנשים. הוא אפילו שמח שיש לו מקום בקרבם. הוא יודע מה מצופה ממנו.
הוא יודע מה שמו. קוראים לו ג'ורג'.
עד שהוא מסיים להתלבש כבר נהפך הגוף ל"הוא". הוא כבר פחות או יותר ג'ורג' — אם כי עדיין לא בדיוק ג'ורג' שאנשים דורשים לקבל ומוכנים לזהות. המטלפנים אליו בשעת בוקר זאת היו מתפלאים, אולי אפילו נבהלים, אילו ידעו עם איזה דבר שלושת־רבעי אנושי הם מדברים. אבל הם, כמובן, אינם יכולים לדעת — הדבר הזה מחקה את קולו של ג'ורג' שלהם חיקוי מושלם כמעט. אפילו שרלוט נופלת בפח. רק פעמיים או שלוש הרגישה במשהו מוזר ושאלה: "ג'ו... בטוח שאתה בסדר?"
הוא יוצא דרך החדר הקדמי המכונה בפיו חדר העבודה ויורד במדרגות, ירידה — פנייה — ירידה. גרם המדרגות צר ותלול. אפשר לגעת במעקות בשני המרפקים וצריך להרכין את הראש גם אם אתה, כמו ג'ורג', לא יותר ממטר שבעים ושלושה. זהו בית קטן ומהודק. לא פעם הוא מרגיש מוגן בחלל המצומצם; אין כאן ממש מקום להרגיש בודד.
ובכל זאת...
חִשבו על שניים החיים יחד יום אחר יום, שנה אחר שנה, בחלל הקטן הזה, עומדים ומבשלים מרפק אל מרפק מעל הכיריים הקטנים, נדחקים לעבור זה על פני זה במדרגות הצרות, מתגלחים מול אותה מראה קטנה באמבטיה, מתנגשים, מתחככים, דוחקים זה את גופו של זה בטעות או בכוונה, בחושניות, בתוקפנות, בסרבול, בקוצר רוח, בזעם או באהבה — חִשבו אילו עקבות עמוקות, גם אם בלתי נראות, הם משאירים בכל מקום! דלת המטבח צרה מדי. שני אנשים נחפזים, בידיהם צלחות מלאות, ודאי יתנגשו כאן. ובדיוק כאן, כמעט מדי בוקר, ג'ורג' היורד במדרגה האחרונה מרגיש שהוא עומד על פי תהום, בקצה שבר פתאומי, משונן, קטוע ביד גסה — כאילו הדרך שהתוו העקבות נעלמה מתחת למפולת סלעים. כאן הוא נבלם בבת אחת ויודע מחדש, בידיעה מחליאה, כמעט כאילו בפעם הראשונה: ג'ים מת. הוא מת.
הוא עומד דומם, שותק, לכל היותר פולט אנקה חייתית קצרה, ומחכה שהעווית תחלוף. אחר כך הוא נכנס למטבח. עוויתות הבוקר האלה כואבות מכדי שיתייחס אליהן ברגשנות. כשהן חולפות הוא חש רק הקלה. כמו אחרי כאב בטן קשה כשההתכווצויות נפסקות.
היום יש יותר נמלים, צועדות בטור מתפתל על הרצפה, מטפסות מעל הכיור ומאיימות על הארון של הריבות והדבש. הוא קוטל אותן בנחישות במשאבת פְליט ופתאום רואה את עצמו בתוך כך: זקן מרושע וקשה־עורף אוכף את רצונו על החרקים החינוכיים והמצוינים האלה. חיים משמידים חיים לעיני קהל כלי בית — סירים ומחבתות, סכינים ומזלגות, בקבוקים ופחיות — שאין להם חלק בממלכת האבולוציה. למה? למה? האם איזה אויב קוסמי, איזה עריץ־על הוא שמנסה לעוור את עינינו לעצם קיומו, כשהוא משלח אותנו נגד בעלי בריתנו הטבעיים, הקורבנות האחים של עריצותו? אך אויה, עד שכל המחשבות האלה עולות בראשו של ג'ורג', הנמלים כבר נספו ונוגבו במטלית לחה ונשטפו בכיור. הוא מכין לו ביצים עלומות עם בייקון וטוסט וקפה ויושב לאכול ליד שולחן המטבח. כל אותה עת מזדמזם בראשו שיר הילדים שלימדה אותו האומנת כשהיה ילד קטן באנגליה, לפני שנים רבות:
ביצים וטוסט? טעים מאוד!
(עד היום הוא יכול לראות אותה בעיני רוחו, אפורת שיער, עיניה נוצצות כעיני עכבר, גוף קטן ועגלגל, נושאת על מגש את ארוחת הבוקר ונכנסת לחדר הילדים, מתנשפת מהעלייה במדרגות. היא התלוננה תמיד על המדרגות הגבוהות וקראה להן "הרי העץ" — אחד הביטויים הקסומים של ילדותו.)
ביצים וטוסט? טעים מאוד!
טעמתי וביקשתי עוד.
אה, הביטחון השברירי המכמיר לב של תענוגות חדר הילדים! אדון ג'ורג' הצעיר אוכל בתיאבון את הביצה; האומנת מביטה בו וחיוכה מבטיח שהכול כשורה בעולמם האהוב והזעיר, הנידון לכליה!
ארוחת הבוקר עם ג'ים היתה אחת השעות היפות ביום. אז, על כוס קפה שנייה ושלישית, התפתחו שיחות נהדרות. הם שוחחו על כל מה שצץ בראשם — גם על המוות, כמובן, ואם משהו נשאר אחרי המוות, ואם כן, מה בדיוק. הם אפילו דנו ביתרונות ובחסרונות היחסיים של מוות פתאומי לעומת הידיעה על מותך הצפוי. אבל עכשיו ג'ורג' בשום אופן לא מצליח להיזכר מה היתה דעתו של ג'ים בסוגיה הזאת. קשה להתייחס לדיונים כאלה ברצינות. נדמה שהם מופשטים כל כך.
נניח שהמתים באמת חוזרים לבקר בעולמם של החיים. שמשהו, שניתן לתארו בקירוב כג'ים, יכול לחזור ולראות איך ג'ורג' מסתדר. זה יכול להיות מספק? ואפילו כדאי? הרי לכל היותר הדבר דומה לביקור בזק של משקיף מארץ אחרת, שמרשים לו להציץ לרגע מן החוץ הגדול הפתוח של חירותו, ולראות ממרחק, מבעד לזכוכית, את הדמות הזאת, היושבת ביחידות ליד השולחן הקטן בחדר הצר, אוכלת ביצים עלומות בענווה ובשיממון, דמותו של אסיר עולם.
הסלון חשוך, תקרתו נמוכה, ספרים על מדפים לכל אורך הקיר שמול החלונות. הספרים האלה לא רוממו את ג'ורג', לא שיפרו אותו ולא החכימו אותו באמת. הוא פשוט אוהב להאזין לקולותיהם, לקולו של זה או אחר על פי מצב הרוח. הוא מנצל אותם ללא נקיפות מצפון — למרות הכבוד שהוא חייב לחלוק להם בפומבי. מנצל אותם כדי להירדם, כדי לא להביט במחוגי השעון, כדי להרגיע את שוער הקיבה הטורדני, כדי להשכיח בפטפוטיהם את עוגמתו, כדי לעורר את המעיים לפעולה בשיטת הרפלקס המותנה.
עכשיו הוא מוריד אחד מהם מהמדף, ורַסקין אומר לו:
...אהבתם לשחק ברובה אוויר כשהייתם ילדים, ורובי ציד אינם אלא רובי אוויר משוכללים: אלא שהצרה היא שמה שהיה משחק בעיניכם בנעוריכם לא היה משחק בעיני הדרורים; ומה שהוא משחק בעיניכם עכשיו אף הוא איננו משחק בעיני עופות הלאום הקטנים; ואשר לנשרים השחורים, בהם אינכם מזדרזים לירות, אם אינני טועה.
רסקין הבלתי נסבל, תמיד צודק כל כך, ומשוגע, וכל כך כועס, עם פאות הלחיים שלו, גוער באנגלים — הוא בן הלוויה המושלם היום לחמש דקות על האסלה. ג'ורג' מרגיש תחושת דחיפות נעימה של פעולת מעיים קרובה והוא מעפיל בזריזות לשירותים והספר בידו.
כשהוא יושב על האסלה הוא יכול להסתכל מבעד לחלון. (מהצד השני של הרחוב אפשר לראות את ראשו ואת כתפיו, אבל לא את מעשיו.) זהו בוקר חורף קליפורני אפור ופושר; השמים נמוכים ורכים מהערפל המתפשט מהאוקיינוס השקט. במבט מהחוף, הים והשמים הם בוודאי אחדות אפורה, רכה ונוגה. הדקלים דוממים ועלי ההרדופים מטיפים לחות.
לרחוב קוראים קַמפוֹר לֵיין. אולי פעם צמחו כאן עצי קמפור; היום לא. אבל יש להניח שחלוצי הנמלטים ממרכז העיר האפרורי של לוס אנג'לס ומפָּסָדינה הסנובית המשמימה, שהגיעו לכאן ויסדו את המושבה בראשית שנות העשרים, בחרו בו כשם ציורי. את הבתים החד־קומתיים המטויחים ואת צריפי העץ שלהם כינו קוטג'ים, ונתנו להם שמות מתחכמים כמו "קן הציפור" או "על הגובה". לרחובות קראו סמטאות, שבילים או משעולים, בהתאמה לאווירת היער הטבעי ששאפו ליצור. חלומם האוטופי היה כפר אנגלי סוב־טרופי עם גינוני מוֹנְמארְטְר: מקום קטן וטוב שאפשר לצייר בו משהו, לכתוב בו משהו ולשתות בו מבוקר עד ערב. את עצמם ראו כחיל מאסף של אינדיבידואליסטים, מתרס אחרון בפני המאה העשרים. מבוקר עד ערב הודו לאל בקולי־קולות שהצליחו לברוח מאווירת המסחר של העיר הממיתה את הנשמה. הם היו נדושים ושמחים ובוהמיינים במפגיע, מתעניינים בלי לאות בעסקי זולתם וסובלנים ללא גבול. כשהתקוטטו השתמשו באגרופים ובבקבוקים וברהיטים, לא בעורכי דין. רובם זכו למות לפני השינוי הגדול.
השינוי הגדול התחיל בשלהי שנות הארבעים, כשהחיילים המשוחררים ממלחמת העולם השנייה הגיעו בהמוניהם מהמזרח, עם כלותיהם הטריות, בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים וטובים יותר בדרום קליפורניה שטופת השמש, אותה פיסת מולדת אחרונה שראו לפני שהפליגו ללב האוקיינוס השקט. והאם ייתכן שטח מרעה טוב יותר משכונה כזאת על צלע ההר, חמש דקות הליכה מהחוף, בלי כביש ראשי שיקצור את הזאטוטים העתידיים? וכך, אחד־אחד, אותם קוטג'ים שבימים עברו הסריחו מג'ין תוצרת בית ורטטו מהדֵי שירתו של הארט קריין, נפלו בידי צבא כיבוש של צופי טלוויזיה גומעי קוקה־קולה.
החיילים המשוחררים עצמם היו מסתגלים בוודאי ללא קושי לאוטופיה הבוהמיינית המקורית; מקצתם אולי אפילו היו מתחילים לצייר או לכתוב בין הנגאובר להנגאובר. אך נשותיהם הסבירו להם מהרגע הראשון ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאי אפשר לערבב ילודה עם חיי בוהמה. כדי להתרבות צריך משרה קבועה, צריך משכנתא, צריך אשראי, צריך ביטוח. ושלא תעז למות לפני שעתיד המשפחה יובטח.
וכך הופיעו הזאטוטים, שֶגֶר אחר שגר אחר שגר. ובמקום בית הספר הישן הקטן קמה תשלובת בניינים גדולים, חדשים ורחבי ידיים. והמכולת המרופטת בטיילת התרחבה ונהפכה לסופרמרקט. ובקמפור ליין הופיעו שני שלטים. האחד הזהיר לא לאכול את גרגר הנחלים הצומח על גדות הנחל, כי המים מזוהמים. (המתיישבים המקוריים אכלו אותו כל השנים; גם ג'ורג' וג'ים טעמו אותו והטעם היה נפלא ושום דבר לא קרה.) השלט השני — ועליו צלליות שחורות מאיימות על רקע צהוב — הכריז: ילדים בדרך.
ג'ורג' וג'ים ראו, כמובן, את התמרור הצהוב בפעם הראשונה שבאו לכאן לחפש בית. אבל הם התעלמו ממנו, כי כבר התאהבו בבית. הם התאהבו בו כי היה אפשר להגיע אליו רק מהגשר שעל הנחל; העצים סביבו והמצוק התלול הירוק מאחוריו סגרו עליו כמו על בית בקרחת יער. "כמו להיות בְּאי רק של שנינו," אמר ג'ורג'. הם בוססו בעלים שנשרו מעץ האדר ונערמו עד הקרסוליים (מטרד קבוע); כבר נחושים בדעתם לאהוב הכול. כשהציצו לתוך הסלון הנמוך, הלח והחשוך, הסכימו שיהיה נעים כל כך להתכרבל בו בלילה מול האח. סככת החניה היתה מכוסה שכבה קמורה ענקית של קיסוס, חציו יבש וחציו חי, שהכפיל את גודלה; בפנים היא היתה קטנטונת, היא הוקמה בימים שמפעל פוֹרד ייצר את ה"מודל טי". ג'ים חשב שאפשר יהיה לשכן שם כמה מהחיות. המכוניות של שניהם לא ייכנסו לשם, אבל אפשר להחנות אותן על הגשר. הגשר, שמו לב, מתחיל קצת לשקוע. "טוב, אותנו הוא עוד ישמש," אמר ג'ים.
ילדי השכונה בוודאי רואים את הבית בערך כמו שראו אותו ג'ורג' וג'ים בפעם הראשונה, באותה שעת אחר הצהריים. עמוס קיסוס ואפלולי וחשאי למראה, מאורה מתאימה בדיוק למפלצת מהאגדות. זה התפקיד שמגלם ג'ורג', באלימות הולכת וגוברת, מאז התחיל לחיות לבדו. התפקיד קורא דרור לצד באישיותו שלא רצה לחשוף לפני ג'ים. מה היה ג'ים אומר אילו ראה את ג'ורג' מנופף בזרועותיו מהחלון ושואג כמטורף, בשעה שבֵּני של גברת סְטְרַנְק וג'ו של גברת גַרְפַיין רצים עד קצה הגשר ובחזרה כמבחן אומץ? (ג'ים הסתדר אתם תמיד בלי בעיות. הוא הרשה להם ללטף את הדביבון ואת הבואשים ולדבר עם המיינה; ולמרות זאת הם אף פעם לא חצו את הגשר בלי הזמנה.)
גברת סטרנק, השכנה ממול, אכן נוזפת בילדיה מעת לעת כדי לצאת ידי חובה, אומרת להם לא להפריע לו, מסבירה שהוא פרופסור ושהוא עובד קשה. אבל גברת סטרנק, עם כל חביבותה — מעודנת מיגיעת מלאכות הבית, נוגה מעדנת הגעגועים לימיה כזמרת ברדיו; על הכול ויתרה כדי ללדת למר סטרנק חמישה בנים ושתי בנות — אפילו היא לא יכולה להתאפק ומספרת לג'ורג', בחיוך של סובלנות אימהית ושמץ צידוד מובלע, שבֵּני (צעיר הבנים) קורא לו עכשיו "האיש ההוא", מאז הבריח ג'ורג' את בֵּני מהחצר ובֵּני עבר בריצה את כל הגשר ולא נעצר עד שהגיע לקצה הרחוב; זאת, אחרי שדפק בפטיש על דלת הבית.
ג'ורג' מתבייש בשאגות מפני שהוא לא מעמיד פנים. הוא זועם באמת ובתמים ואחר כך הוא מרגיש מושפל ומתמלא בחילה איומה. ועם זאת, ברור לו לגמרי שהילדים רוצים שיתנהג כפי שהוא מתנהג. הם מוציאים ממנו את המפלצת בכוונה תחילה. אם יסרב לפתע לגלם אותה והם לא יוכלו להתגרות בו עוד, ייאלצו למצוא תחליף. השאלה "האם הוא מעמיד פנים או שהוא שונא אותנו באמת?" כלל אינה עולה על דעתם. הם אדישים אליו לחלוטין, חוץ מאשר כדמות בעולם האגדה שלהם. רק לג'ורג' אכפת. לכן הוא מתבייש פי כמה באותו רגע של חולשה לפני חודש, כשקנה ממתקים וחילק להם אותם בחוץ. הם לקחו את הממתקים בלי לומר תודה ובחנו אותו בסקרנות ובחשש; ואולי באותו רגע למדו ממנו שיעור ראשון בבוז.
ואילו רסקין, בינתיים, יוצא מהכלים. "אין מוסריות מלבד הטעם הטוב!" הוא צועק, ומנופף אצבע מול פרצופו של ג'ורג'. הוא מתחיל לייגע וג'ורג' קוטע אותו באמצע המשפט וסוגר את הספר. היות שהוא עדיין יושב על האסלה, הוא מסתכל בחלון.
הבוקר שקט. כמעט כל הילדים בבית הספר; יש עוד שבועיים עד חופשת חג המולד. (למחשבה על חג המולד פושטת צינת ייאוש באבריו של ג'ורג'. אולי יעשה משהו קיצוני, יעלה על מטוס למקסיקו סיטי וישתכר שבוע שלם ויתפרע בברים. לא תעשה את זה בחיים, אומר לו קול קר ומשועמם.)
אה, הנה בֵּני, הפטיש בידו. סורק את פחי הזבל שהוצאו למדרכה לריקון ושולה מאזני אדם מקולקלים. ג׳ורג' מסתכל ורואה את בני מתחיל לנפץ את המאזניים בפטיש, תוך צעקות רמות; הוא מעמיד פנים שהמכשיר צורח מכאבים. ולחשוב שגברת סטרנק, אמו הגאה של היצור הזה, נהגה לשאול את ג'ים ברעד של גועל איך הוא מסוגל לגעת בתינוקות של נחש זעמן שאינם מסוגלים להזיק!
והנה היא גברת סטרנק, יוצאת למרפסת ברגע שבני גומר לרצוח את המאזניים ועומד ומביט על מעיהם השפוכים. "תחזיר את זה!" היא אומרת לו. "תחזיר לפח! תחזיר את זה, עכשיו! תחזיר! תחזיר את זה! תחזיר לפח!" קולה עולה ויורד בצליל דקלומי ערב במכוּון. לעולם אין היא צועקת על ילדיה. היא קראה את כל ספרי הפסיכולוגיה. היא יודעת שהילד עובר עכשיו שלב תוקפני, בדיוק בזמן; אין דבר נורמלי ובריא מזה. היטב ידוע לה ששומעים אותה בכל הרחוב. זכותה להישמע, כי זוהי שעת האמהוֹת. כשבני מחזיר סוף־סוף כמה מהשברים לפח האשפה היא מזמררת "כל הכבוד!" וחוזרת הביתה בחיוך.
בני מתרחק משם והולך להפריע לשלושה זאטוטים קטנים ממנו בהרבה, שני בנים ובת, שמנסים לחפור בור במגרש הריק בין בית משפחת סטרנק לבית משפחת גרפיין. (שני הבתים פונים אל הרחוב, חזיתם פתוחה לרווחה, בניגוד הולם לפרטיות המצטדדת של מאורתו של ג'ורג'.)
במגרש הריק, מתחת לאקליפטוס הזקן הענקי, השתלט בֵּני על החפירה. הוא פושט את מעיל הרוח שלו וזורק לילדה, שתחזיק; אחר כך הוא יורק על כפות ידיו ואוחז במעדר. הוא מישהו מהטלוויזיה, מחפש אוצר קבור. חיי הזאטוטים האלה אינם אלא שרשרת של חיקויים מסוג זה. וברגע שהם לומדים לדבר, הם מתחילים לנסות לדקלם את הפרסומות המזמרות.
אבל עכשיו אחד הבנים — אולי מפני שהחפירה של בני משעממת אותו כפי שהפעילויות הצופיות של מר סטרנק משעממות את בני — מתרחק לבדו ומתחיל לירות בתותח צעצוע. ג'ורג' כבר ניגש לדבר עם גברת סטרנק על התותח, התחנן שתסביר בבקשה לאמו של הילד שהרעש מוציא אותו בהדרגה מדעתו. אבל לגברת סטרנק אין כל כוונה להתערב באנרכיה של הטבע. בחיוך מתחמק היא אומרת לג'ורג': "אני לא שומעת אף פעם את הרעש של הילדים — כל עוד זה רעש שמח."
שעתה של גברת סטרנק וכוח האימהוּת ימשלו בכיפה עד אחר הצהריים, אז יחזרו הבנים והבנות הגדולים מבית הספר. הם מגיעים בקבוצות מעורבות — אם כי כמעט כל הבנים מתנתקים מיד כדי להשתתף בשעה הגברית של משחקי הכדור. הם צועקים זה אל זה צעקות רמות וצורמות, בועטים ומזנקים ותופסים בחן שחצני. כשהכדור נופל באחת הגינות הם רומסים פרחים, מטפסים על מסלעות, מתפרצים לפטיו בלי שמץ התנצלות. מכונית כי תיכנס לרחוב, תצטרך להיעצר ולחכות עד שיואילו להניח לה לעבור; הם ערים לזכויותיהם. ועכשיו האמהות צריכות להכניס את הזאטוטים הביתה לבל ייפגעו. הבנות יושבות על המרפסות בחזית ומצחקקות. מבטן לא מש מהבנים ואין קץ לדברים המשונים שיעשו כדי למשוך את תשומת לבם. הבנות של משפחת קודי, למשל, משיבות רוח בנפנופים בלתי פוסקים על הפודל השחור הזקן שלהן, כאילו היה קליאופטרה על הנילוס. ואף על פי כן, אפילו החברים שלהן מתעלמים מהם; כי זאת לא השעה שלהן. הבנים היחידים שמוכנים לדבר אתן בשעה הזאת הם עדינים ושקטים, כמו בנו היפה והנשי של הרופא, הקושר סרטים בתלתליו של הכלב.
לבסוף ישובו הגברים הביתה מהעבודה. ואז מגיעה השעה שלהם; ומשחקי הכדור צריכים להיפסק. כי מצב עצביו של מר סטרנק לא השתפר אחרי שניסה כל היום למכור את הנכס ההוא לאלמנה עשירה עם מוח של זבוב, ואין לדעת מה ירגיז את מר גרפיין אחרי יום מתוח כמנהל חברה לבריכות שחייה. הם וחבריהם לאבהוּת לא יכולים לסבול עוד רעש. (בימי ראשון ישחק מר סטרנק בכדור עם בניו, אבל רק לשם הכושר הגופני, עניין מנומס ורציני ונטול הנאה של ממש.)
בכל סוף־שבוע יש מסיבות. את בני הנוער מעודדים לצאת לרקוד ולהתמזמז, גם אם עדיין לא גמרו להכין שיעורי בית; כי המבוגרים זקוקים נואשות למרגוע, הרחק מעין רואים. ועכשיו גברת סטרנק מכינה סלטים במטבח עם גברת גרפיין, ואילו מר סטרנק מתחיל לארגן את הברביקיו בפטיו, ומר גרפיין, החוצה את המגרש הריק ובידיו מגש עם בקבוקים ושייקר, מכריז בחדווה, בחיתוך דיבור צבאי: "המרטיני בדרך!"
וכעבור שעתיים־שלוש, אחרי הקוקטיילים ופרצי הצחוק, הסיפורים הגסים עד להדהים, הצביטות החשאיות פחות או יותר של איש בישבנה של אשת רעהו, אחרי הסטייק והעוגות, בזמן ש"הבנות" — כי כך ימשיכו גברת סטרנק וחברותיה לכנות את עצמן גם כשיהיו בנות תשעים — מדיחות כלים, יישמעו קולותיהם של מר סטרנק וחבריו הבעלים, צוחקים ומדברים על המרפסת, בידיהם כוסות משקה, לשונם מתבלעת. הבעיות העסקיות נשכחו עכשיו. והם גאים ושמחים. כי אפילו לאחרון הגברים האלה יש חלק בבעלות על האוטופיה האמריקאית, ממלכת החיים הטובים עלי אדמות — דגם לחיקוי גס לרוסים, שנואה על הסינים, שאף על פי כן מוכנים לסבול טיהורים והרעבות דורות על דורות בתקווה נואשת לרשת אותה. בהחלט, מר סטרנק ומר גרפיין גאים בממלכתם. אך אם ככה, מדוע קולותיהם הם כקולות נערים הקוראים זה אל זה במערה חשוכה לא מוכרת, הולכים ומתחזקים, הולכים ומתרברבים? האם ידוע להם שהם פוחדים? לא. אבל הם פוחדים מאוד.
ממה הם פוחדים? הם פוחדים מהדבר שהם יודעים שנמצא אי־שם בחשכה סביבם, הדבר שאין להכחישו עוד, שבכל רגע עלול להגיח לאור פנסיהם, ושוב לא יהיה אפשר להתעלם ממנו, לפטור אותו בהסברים. השֵד שאינו משתבץ בסטטיסטיקה שלהם, הגורגונה שאינה מעוניינת בניתוח פלסטי שיש בידם להציע, הערפד השותה את הדם בגמיעות רעשניות, חסרות התחשבות ותרבות, חיית הפרא המסריחה שאינה משתמשת בדאודורנטים שלהם, הדבר הנתעב המתעקש, על אף כל ניסיונות ההשתקה שלהם, לומר את שמו.
בין כל המפלצות הרבות, אומר ג'ורג', הם מפחדים ממני הקטן.
מר סטרנק, כך מניח ג'ורג', מנסה להגדיר אותו במילה אחת. "מתרומם", הוא מסנן בוודאי. אבל היות שהשנה היא בכל זאת 1962, אפילו הוא אמור להוסיף, לא מעניין אותי מה הוא עושה, רק שישמור מרחק ממני. אפילו הפסיכולוגים חלוקים בדעותיהם באשר למסקנות שניתן לגבש לגבי הסטרנקים בעולמנו על בסיס הערה כזאת. אך עובדה שאין להכחישה היא שמר סטרנק עצמו, אם לשפוט על פי תצלום שלו במדי קבוצת הפוטבול של הקולג', היה מה שרבים יכנו בּוֹנבּוֹן.
אבל גברת סטרנק, ג'ורג' בטוח בכך, מבקשת לחלוק בנועם על בעלה; שכן היא מיומנת בסובלנות החדשה, בשיטת ההכחדה ביד רכה. מיד נשלף ספר הפסיכולוגיה שלה — בימינו אין צורך בפעמון ובנר. היא קוראת ממנו בדקלום עָרֵב כדי לגרש את התועבה מג'ורג'. אין צורך להיגעל, היא משננת, אין סיבה להוקיע. אין כאן שום זדון. הכול עניין של תורשה ושל סביבה בגיל הרך (אוי לאמהות השתלטניות, אבוי לבתי הספר הבריטיים המפרידים בין המינים!), עיכוב התפתחותי בגיל ההתבגרות ו/או בעיה הורמונלית. לפנינו אדם אומלל, חריג, שמנעמי החיים נשללו ממנו, ויש לרחם עליו ולא להאשימו. אמנם, יש מקרים שאם תופסים אותם בזמן אולי יגיבו לטיפול. אשר לשאר — אוי, זה באמת עצוב; ובפרט כשזה קורה, ובואו נודה, זה קורה, לאנשים ראויים באמת, אנשים שיכלו לתרום כל כך הרבה. (גם כשמדובר בגאונים, יצירות המופת שלהם מעוּותות בהכרח.) לכן, הבה נגלה הבנה, נכון? ונזכור גם את היוונים הקדמונים (אם כי אצלם זה היה קצת שונה, הם הרי היו עובדי אלילים ולא מוכי נוירוזה). נרחיק לכת ונאמר אפילו שיחסים מהסוג הזה יכולים לפעמים להיות כמעט יפים — ובפרט אם אחד מהצדדים כבר מת, ומוטב שניהם.
כמה היתה גברת סטרנק נהנית להתעצב בגלל ג'ים! אבל היא אינה יודעת; איש מהם אינו יודע. זה קרה באוהיו, והידיעה לא התפרסמה בעיתוני לוס אנג'לס. ג'ורג' פשוט הפיץ שמועה שההורים של ג'ים, שהם כבר לא צעירים, מנסים לשכנע אותו לחזור הביתה לגור אתם; ועכשיו, אחרי ביקורו האחרון אצלם, הוא יישאר במזרח לתקופה לא מוגבלת. וזאת האמת לאמיתה. אשר לבעלי החיים, תזכורות שטניות שכמותם, אותם היה ג'ורג' מוכרח לסלק מיד מן העין. הוא אפילו לא היה מסוגל לשאת את המחשבה על נוכחותם בשכונה. וכך, כשגברת גרפיין שאלה אם יסכים למכור את המיינה, הוא אמר ששלח את כולם לג'ים. סוחר מסן דייגו בא ולקח אותם.
ועכשיו, בתשובה על שאלותיהם של גברת סטרנק והאחרים, ג'ורג' אומר שכן, בהחלט, הוא בדיוק שמע מג'ים וג'ים בסדר גמור. הם שואלים אותו פחות ופחות. הם חטטנים אבל בעצם לגמרי לא סקרנים.
אבל הספר שלך טועה, גברת סטרנק, אומר ג'ורג', כשהוא מספר לך שג'ים הוא התחליף שמצאתי לבן אמיתי, לאח קטן אמיתי, לבעל אמיתי, לרעיה אמיתית. ג'ים לא היה תחליף. ולג'ים, אם יורשה לי לומר, אין תחליף.
גירוש השדים שלך נכשל, גברת סטרנק היקרה, אומר ג'ורג' הישוב על האסלה ומציץ ממאורתו, רואה אותה מרוקנת את שקית שואב האבק לתוך פח האשפה. התועבה עודנה כאן — בקרבכם ממש.
לעזאזל. הטלפון.
אפילו החוט הארוך ביותר שחברת הטלפונים מוכנה לספק, לא מגיע לשירותים. ג'ורג' מקים את עצמו מהאסלה ומדשדש לחדר העבודה כמו במרוץ שׂקים.
"הלו."
"הלו — זה — זה אתה, ג'ו?"
"שלום, צ'רלי."
"לא התקשרתי מוקדם מדי, נכון?"
"לא." (אוי ואבוי, היא כבר הצליחה לעצבן אותו! ועם זאת, איך הוא יכול להאשים אותה בעמידה הלא נעימה הזאת במכנסיים מופשלים, לא מנוגב? אם כי מוכרחים להודות שלשרלוט יש כישרון על־טבעי ממש לטלפן תמיד ברגע הלא נכון.)
"בטוח?"
"ברור שאני בטוח. כבר אכלתי ארוחת בוקר."
"חששתי שאם אדחה את זה כבר תצא לקולג'... בחיי, לא שמתי לב שכבר כל כך מאוחר! אתה לא אמור להיות כבר בדרך?"
"היום יש לי רק שיעור אחד. הוא מתחיל רק באחת־עשרה וחצי. בימי שני ורביעי אני מתחיל מוקדם." (כל זה מוסבר בנימה סבלנית מודגשת.)
"אה, כן — כן, כמובן! אני כזאת טיפשה! אני תמיד שוכחת."
(שתיקה. ג'ורג' יודע שהיא רוצה לשאול אותו משהו. אבל הוא מסרב לסייע. הטעויות המגושמות שלה מרגיזות אותו. למה היא מדברת כאילו היא אמורה להכיר את מערכת השעות שלו בקולג'? זאת שוב השתלטנות שלה. ואם היא באמת חושבת שהיא אמורה לדעת, למה היא לא מצליחה לזכור?)
"ג'ו..." (בענווה רבה) "יש אולי סיכוי שאתה פנוי הערב?"
"מצטער, לא." (שנייה לפני שאמר זאת לא היה לו מושג מה ישיב. הצליל הנואש בקולה של שרלוט הוא שמכריע את הכף. אין לו כוח לעוד אחד מהמשברים שלה.)
"אה — אני מבינה... מזה חששתי. זה באמת ברגע האחרון, אני יודעת." (היא נשמעת חצי המומה, שקטה מאוד, מיואשת. הוא עומד דומם ומנסה לשמוע אם היא בוכה. לא שומעים. פניו מכווצות בהעוויית אשם ואי־נעימות — האי־נעימות נובעת ממודעותו הגוברת לכך שהוא דביק ושקרסוליו כבולים.)
"אתה בטח לא יכול — זאת אומרת — בטח יש לך משהו חשוב?"
"מצטער, כן." (העוויית האשם מתפוגגת. עכשיו הוא כועס עליה. הוא לא מוכן לשמוע נדנודים.)
"הבנתי... טוב, לא משנה." (עכשיו היא אמיצה.) "אולי אנסה אותך שוב, אם אפשר, בעוד כמה ימים?"
"בוודאי. (טוב, למה לא להיות קצת יותר נחמד, עכשיו שכבר העמיד אותה במקום?) "או שאני אתקשר אלייך."
(שתיקה.)
"טוב — להתראות, ג'ו."
"להתראות, צ'רלי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.