1
אפריל 2022
"קו 88 לכיוון גבעת הפרלמנט."
ההודעה שבקעה ממערכת הכריזה הדהדה באוטובוס בשעה שליבּי הרימה את שני התרמילים הכבדים שלה ועלתה עליו. מאחוריה השתרך תור של נוסעים, והיא שמעה מישהו מצקצק בחוסר סבלנות בשעה שפשפשה בתיקה וחיפשה את הארנק שלה. בסופו של דבר היא מצאה אותו והשתמשה בכרטיס שלה כדי לשלם, לא לפני ששמעה מישהו מסנן, "תיירת מחורבנת." ליבי מיהרה להרים שוב את התרמילים שלה והתחילה להתקדם אל המושב הפנוי היחיד בקומה התחתונה, אבל הספיקה לעשות רק צעדים ספורים כשנער מתבגר נדחק לפניה, כמעט הפיל אותה על אישה מבוגרת, והתיישב במושב הריק.
ליבי נעצה בנער מבט זועם ואז פנתה ועלתה במדרגות הצרות אל קדמת הקומה העליונה תוך שהיא לופתת את המעקה כדי שלא תיפול כשהאוטובוס יצא מתחנת ווקסהול. כשהגיעה לקומה העליונה היא ראתה למרבה ההקלה שהמושבים הקרובים ביותר בשורה הראשונה פנויים, והיא שמטה את התרמילים שלה על הרצפה והתיישבה.
האוטובוס התקדם לאיטו בכבישים הפקוקים של לונדון, וליבי הסתכלה החוצה מבעד לחלון. היה נדמה שכולם ממהרים: הולכי הרגל הרבים שגדשו את המדרכה, מכוניות שצפצפו כמו אווזים כעוסים, רוכב אופניים שעשה תנועה מגונה לעבר נהג מונית וקילל אותו. כשהאוטובוס עלה על גשר ווקסהול הסתובבה ליבי ימינה כדי להתרשם מהנוף על גדת נהר התמזה. היא זיהתה את מוזיאון טייט בּריטֶן ומאחוריו את גלגל הלונדון אַיי, שתאי הזכוכית שלו התנוצצו בשמש של חודש אפריל. סיימון לקח את ליבי פעם לסיבוב בגלגל הענק ביום הולדתה, לפני שלוש או ארבע שנים. הם שתו פרוסקו בשעה שהתרוממו גבוה מעל העיר, ולאחר מכן קנו נקניקיות בלחמניות וטיילו יד ביד לאורך סאות' בנק. זאת היתה אחת הנסיעות הנדירות שלהם ללונדון וליבי זכרה שהרגישה שיש לה מזל שהיא נמצאת שם עם סיימון. ולמרות זאת —
"בחיי, זאת את!"
ליבי שמעה קול משמאלה שהבהיל אותה, וכשהסתובבה ראתה איש זקן שישב מצדו השני של המעבר ולבש ז'קט קטיפה ארגמני שראה ימים טובים יותר. חיוך התפשט על פניו כשראה אותה.
"זאת באמת את, נכון?"
אלוהים. היא נמצאת בלונדון רק עשר דקות וכבר הצליחה למצוא איש מוזר שנדבק אליה.
"סליחה. נראה לי שאתה מתבלבל ביני לבין מישהי אחרת," אמרה ליבי ופנתה ממנו.
"אה. אני מצטער."
ליבי שלפה את הטלפון שלה מתיקה. בדרך כלל אם אדם זר מנסה לדבר איתה בניגוד לרצונה היא מתקשרת למישהו. אבל למי לעזאזל היא יכולה להתקשר עכשיו? בטח שלא להורים שלה, וכל החברים שהיו לה היו גם חברים של סיימון, הנשים והחברות של החברים שלו, והיא ממש לא רצתה לדבר איתם. ליבי הכניסה את הטלפון בחזרה לתיק.
"סליחה על ההפרעה," המשיך האיש בקול רועד. "לפעמים אני מתבלבל קצת."
משהו בנימת הקול שלו גרם לליבי להסתובב אליו. הוא השפיל את מבטו לחיקו ונראה מדוכא כל כך, שהיא הרגישה צורך לעודד אותו.
"זה בסדר, אנשים זרים תמיד חושבים שאני מישהי אחרת. נראה לי שזה בגלל הפנים שלי. אני נראית מאוד רגילה."
"רגילה?" הוא הרים את ראשו מיד. "את לא נראית רגילה. עם השיער הג'ינג'י היפהפה הזה את נראית כמו ונוס של בוטיצ'לי."
ליבי העבירה את ידה ברעמת התלתלים הארוכה והסמיכה שלה. אנשים קראו לשיער שלה בהרבה שמות במהלך השנים — עוגת דלעת, ויזלי, ראש גזר — אבל אף אחד מעולם לא השווה אותה לציור מתקופת הרנסנס. חיוך התפשט על פניה.
"סליחה, את בטח חושבת שאני ממש מוזר," אמר האיש. "אני מבטיח לך שבדרך כלל אני לא מטריד נשים צעירות באוטובוס ואומר להן שאני אוהב את השיער שלהן."
"זה בסדר. הייתי צריכה לשמוע מחמאה היום, אז תודה."
"היה לך יום רע?"
"אפשר לומר."
"אשמח להקשיב לך אם זה יעזור." הוא העביר את ידו בשׂערו הלבן הבוהק, שהזדקר לכל הכיוונים. "הרבה פעמים אנשים מספרים לי על הבעיות שלהם באוטובוס, בייחוד בשעות הלילה. אנשים זרים מתוודים על כל מיני דברים אחרי שהם שתו קצת. את לא תאמיני איזה דברים שמעתי פה."
לרגע אחד שקלה ליבי לספר את סיפורה העצוב לאיש הזר הזה, אבל מאיפה היא בכלל אמורה להתחיל? "זה נחמד מצדך, אבל אני בסדר, תודה."
האיש הנהן וסובב את ראשו אל החלון, וליבי סובבה את ראשה אל החלון שלה. האוטובוס עקף את טייט בריטן והמשיך לאורך כיכר הפרלמנט, שהיתה עמוסה הבוקר. תור ארוך של תיירים השתרך מחוץ לכנסיית וסטמינסטר, קבוצה קטנה של מפגינים עם שלטים עמדה מחוץ לבית הפרלמנט ושוטרים משועממים למראה השגיחו עליהם. ליבי הציצה בטלפון שלה. השעה היתה שתיים ורבע ולפי גוגל מפות היא אמורה להגיע לביתה של אחותה בערך בשלוש.
המחשבה העבירה בליבי רעד. כשהיא הופיעה בבית הוריה אתמול בשעת לילה מאוחרת, עדיין המומה לחלוטין, היא הניחה שהם ייתנו לה להישאר אצלם לכמה ימים בזמן שתחליט מה לעשות. אבל הבוקר במהלך ארוחת בוקר מתוחה, שבה אביה בקושי הסתכל עליה, הכריזה אמה של ליבי שהיא התקשרה לרבּקה, והיא הציעה לליבי את חדר השינה הפנוי בביתה. זה נשמע לליבי מוזר בהתחשב בעובדה שהן לא היו ממש קרובות, אבל כשניסתה להתווכח, אמה התעלמה ממחאותיה. וכך היא מצאה את עצמה כעבור כמה שעות באוטובוס לא מוכר, בעיר לא מוכרת, עם שני תרמילים עתיקים שבהם נארזו כל חפציה.
"סליחה," האיש הזקן שישב מצדו השני של המעבר שוב הסתכל עליה.
"כן?"
"סליחה שאני מחטט, אבל לא יכולתי שלא לראות את זה. את אמנית?"
ליבי הסתכלה על המקום שאליו הצביע וראתה מחברת ציורים ישנה תחובה בכיס הצדדי של התרמיל השני שלה. היא בכלל לא ידעה שהמחברת נמצאת שם — הוכחה לכך שעבר זמן רב מאז שהשתמשה בתרמיל.
"לצערי לא. זה מלפני שנים, מבית הספר."
"צִיירת אז?"
"כן, אבל לא עשיתי שום דבר אמנותי כבר הרבה זמן."
"למה לא?"
ליבי פתחה את פיה כדי לענות לו אבל אז עצרה. למה היא עומדת לספר את סיפור חייה לאדם זר? הזקן צדק, באמת היה בו משהו שגרם לאנשים לחשוף בפניו את כל סודותיהם.
"לא היה לי זמן," היא אמרה.
"שטויות. תמיד יש זמן לצייר. את יכולה לצייר אותי עכשיו אם את רוצה."
"תודה, אבל נראה לי שימי הציור שלי עברו מזמן."
האוטובוס עצר ליד רחוב דאונינג ונוסעים נוספים עלו. קולותיהם נשמעו כמו בליל של שפות מתחת לרגליה של ליבי.
"אף פעם לא מאוחר לחזור לצייר," אמר האיש. "למדת אמנות בבית הספר?"
"כן, ורציתי גם ללמוד במכללה לאמנות אבל..." והנה היא שוב עמדה לשפוך בפניו את לבה. "במקום זה למדתי רפואה באוניברסיטה."
"רפואה? את לא נראית לי כמו טיפוס שמתעניין ברפואה. לא הייתי סומך עלייך עם האגן הדפוק שלי אפילו לרגע."
ליבי הרימה את מבטה בהפתעה אבל האיש קרץ לה. "אני סתם צוחק. אני בטוח שאת רופאה מעולה."
"האמת היא שאתה צודק. אני לא טיפוס שמתעניין ברפואה. שנאתי את הלימודים ועזבתי אותם לפני שהיתה לי הזדמנות לפגוע באגן הדפוק של מישהו."
האיש גיחך וליבי לא הצליחה לכבוש את חיוכה.
"אז מה את עושה עכשיו, אם את לא מתעסקת ברפואה ואת לא מציירת?"
היא שתקה והיססה. עד לפני עשרים וארבע שעות היא טיפלה בהנהלת החשבונות ובמִנהלה בחברת שירותי הגינון של סיימון. אבל עכשיו מי לעזאזל יודע את התשובה?
האוטובוס התקרב לכיכר טרפלגר וליבי ראתה את האריות המרשימים שישבו בראשים זקופים ובמבטים מתריסים, מלווים בלהקת יונים שמנות. במרכז הכיכר ניצב עמוד נלסון, שהיתמר גבוה מעל המוני התיירים ואמני הרחוב, והאדמירל שבראשו השקיף על לונדון כמו הורה חמור סבר.
מאחוריו ניצבו העמודים המפוארים והגג הקמור של מוזיאון הגלריה הלאומית. כשליבי ראתה אותו עלה במוחה זיכרון. היא ביקרה פעם בגלריה בטיול בית ספרי. רוב חבריה לכיתה השתעממו די מהר ואמרו שהם רוצים ללכת למוזיאון מדאם טוסו, אבל ליבי סקרה בהשתאות את הבניין עם התקרות המעוטרות ואת החדרים הרבים העמוסים בציורים מרהיבים. אבל זה היה בתקופה שבה היא עדיין קיוותה שתלך ללמוד אמנות, לפני שההורים שלה התעקשו שתלמד לתואר "רציני" כדי שתוכל למצוא עבודה "אמיתית".
ליבי הסתכלה על האיש הזקן וראתה שגם הוא שקוע במחשבות. בעיניו עלתה לחלוחית בשעה שהסתכל החוצה מבעד לחלון. הוא כנראה הרגיש שהיא מסתכלת עליו והניד בראשו, כמו מעיר את עצמו מחלום.
"את יודעת, מישהי אמרה לי פעם שלא צריך ללכת ללמוד אמנות כדי ללמוד לצייר. היא אמרה שצריך רק לבלות זמן פה, במוזיאון, וזה כמו ללמוד מהאמנים הכי דגולים בעולם."
"באמת?"
"היא גם היתה מתאמנת בציור באוטובוס. היא אמרה שזה המקום המושלם ללמוד בו רישום סצנה חיה, כי תמיד יש מבחר מעניין של מודלים."
"נראה לי שאני לא הייתי יכולה לעשות את זה. יש יותר מדי מהמורות בכבישים."
האיש פנה אל ליבי. "היית פעם במוזיאון הגלריה הלאומית?"
"פעם אחת, כשהייתי נערה. תמיד רציתי לחזור."
"אז למה שלא נלך עכשיו? את יכולה להתחיל את לימודי האמנות שלך מיד!" הוא הושיט את ידו אל העמוד שמאחורי המושב שלו ולחץ בכוח על הכפתור כדי שהאוטובוס יעצור בתחנה הקרובה.
"סליחה, אני לא יכולה," אמרה ליבי, וראתה שכתפיו נשמטו.
"כמובן, זה היה טיפשי מצדי. אני לא יודע מה עובר עלי. אני מתנהג מאוד מוזר היום."
"ממש לא. ואני מבטיחה ללכת בפעם אחרת."
אבל האיש הפסיק להקשיב לה ושוב בהה במוזיאון. האוטובוס עצר בתחנה והדלתות נפתחו בחריקה שקטה. הוא המשיך להסתכל החוצה.
"את יודעת, נראה לי שאני ארד פה," הוא אמר וקם על רגליו. "יש ציור שאני רוצה ללכת לראות."
ליבי הסתכלה עליו מתרחק בזהירות מהמושב שלו ונאחז בעמוד. הוא נראה כאילו הוא עומד ליפול בכל רגע.
"אתה צריך עזרה לרדת במדרגות?"
"לא, תודה. אני אסתדר." האיש הסתכל עליה. "אגב, קוראים לי פרנק."
"היה נעים להכיר אותך, פרנק. אני ליבי."
"ליבי." הוא חזר על שמה בחיוך. "למה שלא תנסי לצייר באוטובוס? יש לי הרגשה שזה ימצא חן בעינייך." ואז הוא פנה והתחיל לרדת באיטיות במדרגות.
אלונה מילגרם (בעלים מאומתים) –
סיפור מקסים ומחמם לב. מומלץ ביותר.