1
ענן אבק הפחם שנדחק עמוק לתוך ריאותיו כמעט גרם להווארד ריד לעצור את משאית הדואר שלו בצד הדרך ולהקיא על העשב הדליל הצרוב. אבל הוא השתעל וירק והידק את קיבתו. ריד לחץ על דוושת הדלק ודהר על פני הכבישים הארוכים שעליהם נעו בכבדות משאיות־פריקה, פולטות חלקיקים שחורים לאוויר כמו קונפטי בוער. אותו אוויר עצמו היה מלא בתחמוצת גופרתית כי ערימה של פסולת פחם התלקחה באש, כדרכן לעיתים קרובות. היסודות הכימיים האלה ייסחפו ויינשאו לשמיים, יתחברו עם חמצן מהתחמוצת הגופרתית, ואז ייצמדו למולקולות של מים כדי ליצור תרכובת חזקה שלאחר מכן תחזור לאדמה בצורת גשם חומצי רעיל. דבר מכל זה לא היה מתכון מהימן להרמוניה סביבתית.
ריד המשיך להדק את כף ידו על המנגנון המיוחד, והפורד אקספלורר שלו בת השמונה־עשרה עם צינור המפלט המטרטר ותיבת ההילוכים הרועדת המשיכה לנוע על האספלט המבוקע. משאית הדואר היתה כלי הרכב האישי שלו והותאמה כך שתאפשר לו לשבת במושב הנוסע ולשלוח יד אל תיבות הדואר במסלול שלו. זה הושג בחלקו הודות למכשיר שנראה כמו רצועת מאוורר במכונית. זה איפשר לו לנווט, לבלום ולהאיץ מצד ימין של הרכב.
לאחר שנעשה דוור כפרי ולמד לנהוג בצד "הלא־נכון" של הרכב, ריד רצה לנסוע לאנגליה ולנסות את המיומנות החדשה שלו על הכבישים שם, בארץ שבה כל הנהגים נוסעים בצד שמאל. הוא למד שמקורו של הנוהג הזה בקרבות פרשים בימי הביניים. כיוון שרוב האנשים הם ימניים, הם רצו להחזיק את החרב או את הרומח בצד הקרוב יותר אל היריב. אשתו אמרה לו שהוא אידיוט וקרוב לוודאי שהוא ימצא את מותו על אדמת ניכר.
הוא חלף על פני הר, או היכן שפעם היה הר לפני שחברת 'טרנט כרייה וחיפושים' פוצצה אותו כדי להגיע אל מרבצי הפחם העשירים הקבורים בו. עתה שטחים גדולים באזור נראו כמו פני הירח, זרועי מכתשים ומעורטלים. זה היה תהליך שנקרא כריית־שטח. לדעתו של ריד המונח המתאים יותר היה השמדת שטח.
אבל זאת היתה וירג'יניה המערבית, והפחם סיפק את רוב מקומות העבודה הטובים. אז ריד לא התרגש מזה שביתו היה מוצף ברפש של חלקיקי פיח שנפלטו מבריכת הפסולת. וגם לא ממי באר שהשחירו והדיפו צחנת ביצים מקולקלות. או מאוויר שהיה תמיד מלא דברים שלא היטיבו עם בני־אדם. הוא לא התלונן על הכליה היחידה שנשארה לו או על הנזקים שנגרמו לכבד ולריאות שלו מהחיים בקרבת אלמנטים רעילים כאלה, כי אז הוא ייחשב לאויב הפחם ולאויב התעסוקה. ריד פשוט לא נזקק לעוגמת נפש נוספת.
הוא פנה לדרך צדדית כדי למסור את המשלוח האחרון להיום ליעדו. זאת היתה חבילה שהנמען נדרש לחתום עליה. הוא קילל כשאסף את מטען הדואר שלו וראה אותה. חתימה פירושה אינטראקציה עם יצור אנושי אחר. כל מה שהוא רצה כרגע היה לברוח אל ה'דולר בר' שבימי שני היה אפשר לקבל שם כוס גדולה של בירה ברבע דולר בלבד. הוא יישב שם על הכיסא הקבוע שלו, המשופשף במקצת, בקצה דלפק המהגוני וינסה לא לחשוב על חזרה הביתה אל אשתו שתריח את האלכוהול הנודף מנשימתו ותקדיש את ארבע השעות הבאות להטפות נגד.
הוא נכנס אל שביל החצץ. השכונה הזאת היתה פעם נחמדה בהחלט - כן, אם חוזרים לשנות החמישים. עכשיו היא לא היתה נחמדה כל כך. לא היתה נפש חיה באזור. החצרות היו ריקות מילדים כאילו היתה השעה שתיים לפנות בוקר ולא שתיים אחרי הצהריים. ביום קיץ חם הילדים צריכים להתרוצץ בחוץ תחת הממטרה או לשחק מחבואים. אבל ילדים כבר לא עושים את זה. ריד ידע. הם יושבים בחדרים ממוזגים ומשחקים משחקי וידיאו אלימים ומגואלים בדם כל כך עד שריד אסר על נכדיו להכניס אותם אל ביתו.
עכשיו נמלאו החצרות באשפה ובצעצועי פלסטיק מלוכלכים. פורדים ודודג'ים ישנים ניצבו על בלוקים של בטון. הציפוי הזול של הבתים התבקע, כל משטחי העץ היו טעונים צביעה והגגות התחילו לקרוס כאילו אלוהים לחץ עליהם מלמעלה. הכול היה עצוב ומעורר חמלה והגביר עוד יותר את השתוקקותו של ריד אל הבירה ההיא, מפני שהשכונה שלו נראתה בדיוק אותו הדבר. הוא ידע שיש מעטים יחידי סגולה שעושים הון ממרבצי הפחם. אלא שכמובן אף אחד מהם לא גר כאן בסביבה.
הוא שלף את החבילה מסל הדואר ושירך את דרכו אל הבית. זה היה בית דו־קומתי עייף למראה עם חיפוי ויניל. הדלת היתה מעץ חלול, לבנה ומצולקת. לפניה היתה דלת זכוכית שקופה. כבשׁ מדיקט לכיסא גלגלים ירד ממרפסת הכניסה. השיחים שגדלו פרא בחזית הבית יבשו. ענפיהם נדחפו אל הציפוי הרך של הקירות ועיקמו אותו. שתי מכוניות חנו על שביל החצץ לפני הפורד השחורה שלו: קרייזלר מיני־ואן ולקסוס ממודל חדיש.
הוא הקדיש רגע להתפעלות מהמכונית היפנית. משהו כזה בוודאי יעלה לו עצמו יותר ממשכורת שנתית. הוא נגע ביראת כבוד בצבע המטאלי הכחול. הוא הבחין בזוג משקפי טייסים תלוי על המראה. היה תיק מנהלים במושב האחורי וז'קט ירוק לצידו. לוחות הרישוי של שתי המכוניות היו מווירג'יניה.
הוא המשיך ללכת, עקף את הכבשׁ, הגיע למדרגה התחתונה, עלה על שלוש מדרגות הבטון היצוק וצילצל בפעמון. הוא שמע את הצליל מהדהד אליו בחזרה מתוך הבית.
הוא חיכה. עשר שניות. עשרים. רוגזו גבר.
הוא צילצל שוב.
"הלו? זה הדוור. יש כאן חבילה שצריכה חתימה." קולו, שהיה ממש חסר שימוש לאורך כל יום העבודה, נשמע לו מוזר, כאילו מישהו אחר דיבר. הוא העיף מבט בחבילה המלבנית. צורפה אליה קבלה שדרשה חתימה.
נו כבר, חום אימים וה'דולר בר' קורא לי לבוא.
הוא הציץ אל התווית שעל החבילה וקרא, "מר הלברסון?"
ריד לא הכיר את האיש אבל זיהה את השם ממשלוחים קודמים. יש דוורים באזורים כפריים שמתיידדים עם הלקוחות שלהם. ריד אף פעם לא היה דוור מהסוג הזה. הוא רצה בירה, לא שיחה.
הוא צילצל שוב ואחר כך דפק על הזכוכית, שתי דפיקות חדות בפרקי אצבעותיו. הוא ניגב אגל זיעה שטיפטף לאורך עורפו האדום הצרוב, סיכון מקצועי מרוב ישיבה על יד החלון הפתוח במכונית כל היום כשהשמש מכה עליך. בתי השחי שלו נטפו זיעה שהכתימה את חולצתו. הוא לא הפעיל את המזגן ברכב ולא סגר את החלון. הדלק היה יקר מספיק גם בלי הבזבוז הזה.
הוא הרים את קולו, "הלו, זה הדוור. צריך חתימה. אם זה יחזור אתה בטח לא תראה את זה יותר." הוא הרגיש סחרחורת קלה. הוא כבר יותר מדי זקן בשביל זה.
הוא כיוון את מבטו אל שתי המכוניות. מישהו חייב להיות בבית. הוא התרחק מהדלת והיטה את ראשו לאחור. איש לא הציץ עליו מהחלונות העליונים. אחד היה פתוח, והם נראו כמו עיניים לא סימטריות. הוא דפק שוב.
לבסוף, הוא שמע מישהו מתקרב. הוא שם לב שדלת העץ היתה פתוחה כדי סדק. הרחשים התקרבו ואז נעצרו. אם לא היה כבד שמיעה הוא היה שם לב לצליל המוזר של הצעדים.
"דוור, צריך חתימה," הוא קרא.
הוא ליקק את שפתיו היבשות. הוא היה יכול לראות את רבע גלון הבירה בידו. לטעום אותו.
תפתח כבר את הדלת הזאת.
הוא אמר, "אתה רוצה את החבילה שלך?"
אני יכול להעיף אותה לכל הרוחות. אני יכול פשוט לזרוק אותה לתהום, כמו שכבר עשיתי בעבר.
דלת העץ נפתחה לבסוף בכמה סנטימטרים. ריד משך לאחור את דלת הזכוכית, והושיט את ידו המחזיקה בחבילה. "יש לך עט?" שאל.
כשהדלת נפתחה עוד קצת, הוא מיצמץ. לא היה שם איש. הדלת נפתחה מעצמה. הוא השפיל את מבטו. כלב קולי מיניאטורי החזיר לו מבט, חרטומו הארוך ואחוריו הפרוותיים מתנדנדים מצד לצד. הוא בוודאי פתח את הדלת באפו.
ריד לא היה דוור שענה לסטריאוטיפ. הוא אהב כלבים, היו לו שניים משלו.
"היי חבר," הוא כרע ברך. "היי אתה שם." הוא גירד את אוזני הכלב. "יש מישהו בבית? אתה רוצה לחתום על החבילה הזאת?"
כשידו של ריד חשה ברטיבות פרוותה של החיה, הוא חשב בהתחלה שזה שתן כלבים ומשך את ידו ברתיעה. כשהביט בכף ידו הוא ראה את החומר האדום הדביק שהועבר אליו מהכלב.
דם.
"נפצעת, חמוד?"
הוא בדק את הכלב. עוד דם, אבל הוא לא ראה שום פצע.
"מה זה, לעזאזל?" הוא מילמל.
הוא קם, יד אחת על ידית הדלת. "הלו? יש כאן מישהו? הלו?"
הוא הביט לאחור, לא בטוח מה לעשות. הוא הביט בכלב. הכלב נשא אליו את מבטו, ותווי פניו נראו מלנכוליים. ומשהו נוסף היה מוזר. הכלב לא נבח אפילו פעם אחת. שני הכלבים שלו היו נובחים עד לב השמיים אם מישהו היה מתקרב אל הדלת.
"לעזאזל," סינן ריד בלחש. "הלו?" הוא אמר בקול רם. "כולם בסדר?" הוא נכנס לתוך הבית. אפו התעקם כשחש בריח הלא־נעים. אלמלא סבל מכל מיני אלרגיות, הריח היה הרבה יותר לא נעים.
"הלו. הכלב שלכם מרוח בדם. הכול בסדר?"
הוא התקדם עוד כמה צעדים, חצה את המבוא הקטן והציץ מעבר לפינה אל הסלון הזעיר הצמוד אליו.
כעבור רגע דלת העץ הקדמית הוטחה לאחור והידית חפרה מכתש בקיר הגבס. דלת הזכוכית נפתחה בבעיטה חזקה כל כך עד שהיא פגעה במעקה המתכת בצד שמאל של המרפסת והתנפצה. הווארד ריד קפץ מהמדרגה העליונה אל העפר. עקביו ננעצו בקרקע, הוא נרעד פעם אחת, ירד על ברכיו, והקיא את המעט שהיה בקיבתו. ואז קם וחזר ברגליים כושלות אל המשאית שלו, משתעל, מכחכח, וצורח באימה כמו אדם שדעתו נטרפה עליו פתאום.
והיא נטרפה.
הווארד ריד לא יגיע היום אל ה'דולר בר'.
NATAN –
ג’ון פולר 1
הרבה נטען כי בסדרה הזו באלאדצ’י מנסה להעתיק (=”לצטט…”) את לי צ’יילד עם רייצ’ר. איך שלא יהיה, ספר מעולה. קצבי, מותח. מומלץ!
לימור –
יום האפס
ספר מעולה עם המון מתח שמביא אותך עד לקצה הגבול. ספר מקסים ואני ממליצה עליו בחום רב.